מודל 2018 | פרק ראשון מתוך "העייפים", ספרה החדש של לילך נתנאל

»»» המוסך - מוסף לספרות • "הוא החל לחשוש שמא חייה לא יסתלקו לעולם, יוסיפו להפיח בגוף החולה הזה אוויר פושר, מצחין, והבית יהיה לקבר חי. מגורי מוות. ולא ניתן יהיה להינצל"

אלכס קרמר, ללא כותרת, פסטל על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

1.
לרגעים השתררה בבית דממה. נחרת הייסורים החרישית העולה מתוך חדרה של החולָה הייתה פוסקת באחת ואיתן אוֹבד, בעלה, ניגש מבוהל אל מפתן הדלת, הקשיב לשקט, ממשש את צדעיו, וחש שהינה תכף הוא זוכה שוב בחייו. והינה הוא מרגיש שוב, רוצה שוב, רשאי להציל את עצמו. ומה שנסגר בפניו, האמין פתאום, עוד ייפתח. ומה שלוחץ עכשיו חזק כל כך, עוד ירפה ממנו. אבל מתי, שאל את עצמו, מתי כבר יהיה לזה סוף. הוא ייחל למותה של לאה אשתו כפי שמייחלים לדבר-מה נכסף, דבר רב-חסד ורב-טובה, שאסור להגות בו.

אבל מותה של לאה לא בא. היא הוסיפה לחיות, או מוטב, להתקיים. החיים השתרכו אחריה כמו, כמו, טפיל, כן. ולא ניתן היה להדוף אותם מעליה, להיפטר מהם. היא שכבה לבדה בחדר השינה שלהם, על מיטת חולים גבוהה שהובאה אל הבית בתחילת החורף. אחות סעדה אותה יום-יום ולעיתים גם בלילה. ואיתן אובד סייע ככל שרק יכול, אבל לא הצליח לקרב את המוות.

והורגש היטב, שם בבית, התופת. בחדרה של לאה נראו בעיקר מזרקים וקשיות שתייה ואריזות של תרופות, וצל קבר ריחף שם בנוגה חולני, צהבהב-חיוור, כמו עיניה. כמו מבטה המרוקן הפונה תמיד אל הקיר המסויד בגון פנינה עמום. איתן אובד פחד תחילה על חייה וביקש לה רפואה, ואחר כך ביקש לה מנוחה נכונה, ועכשיו, לאחרונה, החל לפחד מיתרת החיים האלה, מן השִׁפְעה המוזרה, המדאיגה, של נשמתה. הוא החל לחשוש שמא חייה לא יסתלקו לעולם, יוסיפו להפיח בגוף החולה הזה אוויר פושר, מצחין, והבית יהיה לקבר חי. מגורי מוות. ולא ניתן יהיה להינצל.

מה שהתחיל ביניהם לפני חצי מאה לערך במעשה איש באישה, בכתובה חתומה, בלחיים סמוקות מלגימה עודפת של יין קידוש, בערבי סתיו ובחורב קיץ, בהולדת שתי הבנות, בדם, בזיעה, בחלב, בארוחות החג, בטאטוא מרצפות הבית, בחזרה מן הים לעת ערב, לאים ורעבים, מתיישבים על המרפסת ומניעים באוויר כפות רגליים זרויות חול זהוב, בוצעים לחם, מכרסמים זיתים, וצעקות כעוסות לפעמים, וויכוחים לעיתים קרובות, והתפייסות מהססת, אבל שלווה כבר, והזמן, השנים הארוכות האלה שהתארכו וליוו חרש את המעשים שעשו, את הדברים שאמרו בפסקנות גדולה מדי, את הידיעות המוחלטות כביכול על העולם כולו ובחזרה עד כאן, בארץ, כל זה צריך סוף-סוף להסתיים עכשיו. להפסיק. הגיע הזמן.

ובאחד הערבים האחרונים האלה, בזמן לא זמן של הגסיסה המתעכבת, הגסיסה חפצת החיים של אשתו, התקרב איתן אובד אל האחות הסיעודית שטיפלה בה והחל לנשק לה על עורפה. הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה, היו לה מותניים צרים, וזה נעם לו. הוא נלחץ אליה, תחילה בתוקף ואחר כך בהתרפקות בלתי נשלטת. אחר כך, ממעמקיו, עלתה יבבה של בכי ילדוּת, והוא היסה את הבכי הזה בכל כוחו ונלחץ אליה שוב. ולהפתעתו, הוא לא היה רפוי כלל, הוא התאווה מאוד פתאום. הוא כרך סביבה את זרועו השמאלית ואחז בה בחוזקה, ואולי יותר משאחז בה גהר עליה, ואולי, פשוט, נתמך בגופה, נשען עליו, קרס עליו בכל כובד גופו. בידו הימנית גישש תחילה לאורך מותניה, אחר כך ידו נגעה כבר במורד ירכיה, והוא כופף את ברכיו ורק עכשיו נוכח בכוח העצום שנדרש לו לכל זה, כדי להשלים את כל זה, כדי להצליח או, פשוט, כדי לסיים עם זה.

ומלבד זה לא הרגיש דבר, מלבד ריחה, שהיה זר לו. והוא ניסה להרים את שמלתה, אבל, ראה מיד, היה זה בד הסינר הלבן שכיסה על בגדיה. והוא נדחק ולחץ ונדחק באין ברירה אל מכנסיה, פניו רטובים מבכי של ילד שסרח. כל הדבר הזה ארך אולי מחצית הרגע, עד שהיא הסתובבה, הייתה חזקה ממנו, והדפה אותו מעליה בידיים שמורגלות לסעוד חולים קשים.

היא אמרה לו: "תתבייש." ואיתן אובד השיב לה בסליחה רפה, אך למעשה לא התבייש כלל ולא התחרט לרגע. הוקל לו. שלא מת בזמן הזה. שלא הוא זה שצריך למות. שמייעדים לו, היכן שהוא, חיים נוספים. והוא רצה, למרות הכול, לחיות.

הוא ידע שזכה בשארית חיים נוספת בחסד ולא בזכות. שבעצם הגיע לו למות ולאה אשתו היא זו שצריכה לחיות במקומו. ושבעצם מתחולל כאן, באין יודעים, עוול נורא. למרות זאת החליט בינו לבינו לקבל את הדין. הוא התמקם בחדרן של הילדוֹת שבגרו. הגדולה כבר עזבה את הבית, והקטנה נותרה קרובה לאבא-אימא ועדיין הרשתה להם, כן, אִפשרה להם, לאהוב אותה. אל חדרן הישן, שעמד ריק כבר איזה זמן, הוא העביר את המיטה הזוגית ואת שידת העץ הקטנה, ובלילות האיר לו במנורת הלילה הוורודה שמצא שם.

הוא שהה בחדר הזה בכל לילה, סמוך לחדרה של אשתו, ושוב נותרו רק הם לבדם בביתם. בתחילה לא היה זה בית כלל, אלא לול תרנגולות ישן. איתן אובד הוא שהפך אותו במו ידיו, לפני חמישים שנה בערך, לבית מגורים. בלול הזה נולדו וגדלו שתי בנותיו. ושם, בסמוך לחדרן, בחדר השינה הזוגי של הבית, היכן שניצבו פעם מדגרות העץ המרופדות של המטילות, ישן לצד לאה אשתו. שם עברה חצי מאה של שינה משותפת, זה לצד זה, מתחת לאותה שמיכה. ציפה זוגית בקיץ ושמיכת פוך עבה בחורף. זו נותרה מקופלת בעומק הארון במשך רוב חודשי השנה, נשלפה אחרי חג הסוכות, כשהערבים מתחילים להצטנן במישור החוף, והוחזרה לארון, מכובסת ומקופלת, מיד לאחר ליל הסדר.

לא הייתה זו בדיוק שינה משותפת, כי לאה ישנה יחידה ואיתן רק עצם את עיניו. בכל אותם לילות נשזרו הנשימות הקצובות שלה בנשימתו שלו, בהכרה מרפרפת, בשעות החולפות, המטאטאות את פניהם בנגיעה, באבק לילה, בכסות דקה של פיח העולה תמידית, יום ולילה, מכביש החוף עד ביתם. והרי העייפים נבונים מכולם. הם זוכרים, יחידים, את קצות החיים. ואיתן אובד היה עייף ולא ישַׁן.

עכשיו, לאחרונה, הוא החל מתאבל על הלילות המשותפים האלה, שנקטעו כמעט באחת. אשתו הייתה מוטלת עכשיו בבדידות, ודאי גם בעלבון קשה, במיטת חולייה. והם שניהם, לא רק היא לבדה כי אם גם הוא, היו ספונים בבית, המתינו לאותו גורל משותף שניצב עכשיו קרוב אליהם יותר מאי-פעם, ונועד, צריך להודות בזה, פשוט, להמית אותם. אולי לא יחד, לא שניהם בבת אחת, תחילה ימות אחד מהם, ותהיה זו ככל הנראה לאה, ורק אחר כך, כן, בסוף, הניח אובד, יבוא מותו שלו. כך או אחרת, מוקדם יותר או מאוחר מעט יותר, צריך שיבוא. והוא שכב בלילות בעיניים פקוחות כי המתין למותה של לאה וחשב על חייו. ולאה, היא עצמה בלילות את עיניה אבל גם היא כבר לא ישנה. היא חשה נדנוד קל, אולי איזה ערסול נעים של לטיפת לילה, והיא התאמצה בכל מאודה לחוש בעונג הדק הזה, השקרני, וציפתה לו. כי כבר לא היה אכפת לה שום דבר מלבד עצמה, מלבד חייה, ומלבד העובדה הגדולה, החגיגית, הנוראה, של מותה. ואולי הערסול הילדותי, הנשכח הזה, כך רצתה להאמין, היה המוות עצמו. היא רצתה להאמין שיהיה לה מוות חומל, אימהי, מערסל, שיאסוף אותה אליו וידע להשקיט אותה. כי מלבד השקט הזה, שייחלה לו כל כך, שוב לא היה אכפת לה שום דבר.

הם המתינו אפוא בביתם, בלול התרנגולות הישן שניצב בקצה חצר המשק, סמוך לבית הגדול שניצב בקדמת הנחלה, בית האיכרים הארץ-ישראלי שבו התגוררו פעם אביו ואימו של איתן. שם מת אביו, ושם חייתה אימו חיים חשאיים ומסוגרים עוד שנים רבות אחריו, עד שמתה אף היא בגיל מופלג, מפלצתי. ועוד לפני שמתה, התרחשו הדברים הנוראים שאיתן אובד קבר במעמקי נשמתו.

 

לילך נתנאל, "העייפים", הוצאת כתר.

.

.

» במדור מודל 2018 בגיליון המוסך הקודם: רפי וייכרט על יונה וולך, מתוך ספרו "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים".

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

פרוזה | "הדרך", סיפור על חברות הכרחית

»»» המוסך - מוסף לספרות • "ברגליים השוקעות בגרגירי הזכוכית של החול, פעם אחת לא עצרו לשאול 'אולי קשה לך? אולי נרד לרגע שתוכלי לנשום?'" סיפור מאת חיה משב

שי עבאדי, פרט מתוך ״הם הלכו בשדות״, טכניקה מעורבת על עץ, 2017

.

הדרך / חיה משב

.

הלכנו בדרך ארוכה ומאובקת, טור צר של כתמים דקים מִטַּשׁטשים מכובד החום וצהוב הגרגירים. מתישהו יתפצלו דרכינו, מתישהו יהפוך הטור להלך אחד ואיתו צללים רבים. אבל אז היינו דבוקים יחד, במסירות, כל אחד במקומו. מדי פעם פני הדרך טרפו אותנו כמו קלפים, ולרגע נדמה היה שאפשר קצת אחרת, אבל מהר מאוד חזרנו למקומות הראשוניים.

אולה הייתה הכי מבוגרת. בת לעולים חדשים מרומניה. שני הוריה גדולי ממדים, כמו ארון של שתי דלתות, מלבניים, סגורים, דומים לכל אורכם. תמיד גבים מהלכים, ואם לרגע נפנו לכיוונך, מיד הורדת את המבט שלא ייפתח איזשהו סדק, שלא יציץ מעבר לדלתות הכבדות איזשהו בד טחוב מעלה עש. פעם נמרח אודם אדום עז על שפתיה של אינקה, אמה של אולה, עז כל כך, שבבת אחת החייה את עורה הלבן, עיגל את בשרה המרובע והפך אותו מזמין ושופע, ואז המבט לא יכול היה שלא להשתאות: מי היא אינקה? במה היא עובדת? ולמה בדרך כלל אינה בבית? אבל לרוב – האפרוריות, הגוף שבַּצֵל. כזה היה גם טעם האוכל שבישלה אינקה מתוך קופסאות שימורים, עד שנמאס לאולה מאוכל שרוף והיא לימדה את עצמה להכין את הפירה בנגיעת החלב. הפירה הכבד, הביתי, מילא את שלושת החדרים בדירה האפלה כדי שאולה לא תהיה לגמרי לבד עד שיחזרו הוריה מהעבודה. ומה באמת עושה מישהו לגמרי לבדו? ממלא ומרוקן. קנקנים של תה קר וטבליות סוכרזית. היינו מוזגות ושותות, אחר כך רצות לשקול את עצמנו, ואז הפיפי שלוחץ, ומשתחרר, ואיתו הקלה, ושוב חוזרות ונשקלות, פחות 200 גרם, עוד 280 גרם, פחות 330, וכך להתמלא ולהתרוקן, וטבליות הסוכרזית שרק מדמות את חוֹם הסוכר, את האנרגיה שהגוף מחפש, אבל אפס, אפס יש בהן לתת. וזו הייתה אולה, שם, ניטרלית, בלי צבע כזה או אחר, ובכל זאת, החיוך, היה לה חיוך, ואולי לכולנו היה בשלב הזה?

לעומתה נראה היה שתמר נולדה מתוך עצמה. ללא אבא או אימא, היא הייתה השפע עצמו, היופי שבטבע, כל גופה נובע חלב ודבש, שערה גלש אדום ורך כמו דיבורה המתלטף מפניה הלבנות עד למפגש הקטיפתי של מחשוף חולצתה. היא ידעה על החיים סודות שרק החיים יכולים לספר על עצמם. אמרה לי פעם אחת כשירדנו במדרגות מול ראי, "יש לך עיניים יפות כמו שקד." אמרה: "תסתכלי למי שאת מדברת אליו בתוך העיניים, יש לך מבט משתק," מאז העיניים שלי תפסו צורת שקד, והמבט שלי לכד את צווארונו המכופתר של המורה למתמטיקה, שתמיד טרח על חולצותיו המכופתרות מפני שבעצמו היה עדיין רק סטודנט.

איתן היה מוצק כמו סוס. גדל במשפחה רגילה, אבא, אימא ושלושה ילדים. החברים שלו היו חברים לכל הדרך. מטר שישים של לב שרירי. כל אחד מאתנו רצה "איתן" כזה שילך לצידו, שיגרום לו להרגיש חשוב ונאהב, שיגיד לו "נו, בבקשה, את יודעת שאת חשובה בשבילי, נכון שאת יודעת?"

ואני.

בשיער שחור, מהיר, קצר, כמו הפתרונות שהייתי צריכה להמציא. גדולה מאיתן רק בחודש וקצת. תמיד משהו מתרחש סביבי, רוחש, מדובר, נחשב, נמדד, נשקל, ואין זמן להתרפק על פתרונו של עניין אחד, מיד קופץ אחר. כי למרות שהיו לי אימא ואבא ועוד אבא, את כולם נשאתי על הגב, בדרך. ברגליים השוקעות בגרגירי הזכוכית של החול. פעם אחת לא עצרו לשאול "אולי קשה לך? אולי נרד לרגע שתוכלי לנשום?" לא הם וגם לא אני ראינו מי נושא את מי. רק שצריך לעבור את הדרך. רק שנכפה לסמוך שבבוקר תעלה שוב השמש לסמן את המסלול. ובכלל מזל שהיו לי אולה ותמר ואיתן שהזכירו לי איך צריך ללכת. מלפנינו ומאחורינו צעדו דמויות נוספות. אבל אנחנו, מרגע שמצאנו אחד את השני, נצמדנו יחד. כל אחד מאיתנו משלים חור שהיה באחר.

ובאותם ימים לא ידענו שיש חורים. פשוט התנהגנו את שהיינו. פשוטים, נצמדים, מתערבבים ובלילה נפרדים מחדש.

כמו בפעם ההיא שבאתי לאיתן. אמו, תקווה, פתחה לי את הדלת, אמרה "איתן? אני לא יודעת, נראה לי שהוא יצא, אבל את יכולה לחכות בחדר שלו." אף שזו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בביתו, צעדתי בביטחון לכיוון החדר ונכנסתי. איתן ישב על המיטה. מול דפי תווים הזרועות החסונות והקצרות שלו עוטפות את הגיטרה. הוא הרים אליי את המבט וראה את ראשי הגלוח, "רק בנות יפות עושות דברים שיגרמו להן לכער את עצמן", אמר, ובבת אחת ידעתי שהגעתי לאן שהייתי צריכה. זה היה החופש הגדול, בבקרים עבדתי כדוורית מחליפה, ואחר הצהריים עזרתי בבית עם האחים. לא ראיתי את איתן זמן רב, אבל עכשיו כאילו התכווץ הזמן לדף דק, ובלי שהקיף אותי בידיו, הרגשתי את החיבוק של איתן. ישבתי על המיטה קרוב אליו, מעולם לא שמעתי אותו מנגן, רק היינו בורחים מדי פעם משער בית ספר לפסאז' לצלם את דפי התווים, נכנסים באיחור לשיעור, מתנצלים בחיוך, ידענו שתמיד יוותרו לנו, תלמידי התשעים והמאיות, הרי זו הייתה הדרך היחידה שלנו לעשות חריצים במסגרת, לתת לחול שיגלוש. נשענתי לאחור, גם איתן נשען. ידעתי שהוא אוהב אותי, אוהב אותי עם־ותוך־כדי הנער התורן שיצאתי איתו. "אתה יודע," צחקתי, "בימים הראשונים כשהתלבשתי, החולצה הייתה נתקעת לי על הקרקפת," הוא חייך חצי חיוך ואמר, "לפחות היית מתערבת על זה עם מישהו מהכיתה". נתתי לזרוע שלו ליפול על שלי, כי גם אני הייתי צריכה. ואולי זה הוא, דווקא הוא, זה שמחכה, שמקשיב לי לכל הסיפורים המצחיקים ולאלו האמיתיים, בולע בעיניו, בחיוכו, את דיבורי האינסופי, את הצחוק, והדמעות שיורדות מעליו, המחשבות שקופצות והמתהפכות – כמו מזון לשקט שנלפף סביבו. לפעמים היה נדמה לי שיום בחיי היה כמו שנה בחייו של איתן. לא הבטתי בו, רק הרגשתי. והתחושה, אם אפשר היה להתאהב מתחושה, לרגע רציתי שיעז, הנחתי את היד שלי על הבטן שלו, כמו לרגע להניח רק אותי ואותו על גבעה מרוחקת, כמו לרגע לטרוף את סדר הדברים, את ההליכה החוזרת, ליטפתי מעגלים, עולים ויורדים, מדי פעם נוגעת בשפת הג'ינס כמו גבול שמנסה אותי, האם לחצות, האם להעז ולברוא את הצומת, להשקיע את מה שהיה מאחור, להעלים את כל העקבות הקטנים. על מה חשב איתן, האם עצם את עיניו, האם חייך, לא ידעתי, שתקנו שנינו, לא העזנו להביט זה בזה, ראש אל ראש שכבנו, מעלינו התקרה הלבנה השקטה, ואז פתאום קמתי, בלי להגיד דבר, יצאתי מחדר והלכתי – הר שכל הגרגירים שלו הסתדרו במקומם.

הבית של תמר לא היה דומה לבית. אני זוכרת הרבה חלונות פתוחים ושמש חודרת את חלקם, ווילונות כתומים ארוכים מתבדרים ברוח. כמו מפרשים של ספינה. ואז מבין הווילונות גיליתי שלתמר יש אימא. לא ממש אימא, מישהי שהיא בגיל של אימא, והיא כולה כמו הרוח, עטופה בבדים מבריקים, ועוברת קלילה בין החדרים, כאילו היא לרגע נמצאת ואז נעלמת. חיפשתי גם אבא. לא שאלתי, רק עם העיניים, והרי תמר כבר הכירה את המבט שלי, ואולי בסוף גם נשברתי ושאלתי. אבל לתשובה שקיבלתי מעולם לא היה מקום במחשבתי. וזה היופי שבגרגירים – הם יכולים לעשות כל צורה, רק צריך שמי שבידיים שלו, ברכות, באמונה, ישים מבטחו בהם. ואני שבאותה תקופה עדיין האמנתי לכל כך הרבה דברים, כבר הייתה בי איזו בגרות שמפרידה בין מציאות לדמיון. ותמר, תמר ידעה איך לקחת את הסדר הזה ולשקשק את כל גרגיריו שיסתדרו מחדש. אמרה לי "אבא שלי ימאי. חצי שנה מפליג בים ואז חוזר לחודש. ושוב הים לוקח אותו." ואני שראיתי רק חול וחול, ידעתי שיש ים, ושפעם בסדרות של הבי־בי־סי היו יורדי־ים בבגדים חומים ובלויים ושיניים רקובות. אבל לא ידעתי שאבא יכול להיות פעם בחצי שנה. א ב א ב ח צ י ש נ ה. גלגלתי את זה בפה כמו תינוק שמנסה להבין את הטעם של החול. עד אז הלכתי כמו נערה מחוזרת מוגנת בתום נעוריי מפני אורו המבהיר של היום – אמרתי, "לי יש שני אבות!", אפילו קצת השווצתי מול שָׁמָיו הנקיים, "אבא אחד ביולוגי, ואבא אחד חורג", מניתי באצבעות. ורק ליתר ביטחון הסתובבתי עם הסבר מפואר לשאלה "ביולוגי? מה זה אומר?" אבל אז, מול הווילונות המתבדרים שברוח, מול עיניי הים של תמר שהפליגו אותי למרחקים, לרגע הרגשתי את הטעם החצצי שבפה. לי יש אבא, אבא בחצי, בשליש, אבא ביולוגי שלא ראיתי כבר שנים, אבא חורג שגדול ממני בשלוש־עשרה שנים. לי יש שָׁנִים, שָׁנִים שלא קראתי "אבא" ומישהו השיב לי מהצד השני. לא ידעתי מה היה כבד יותר באותו רגע, לא הבנתי אם משהו השתחרר, ואם עכשיו גם אני מרחפת כמו תמר, אולי גבוה ממנה, חסרת אבות, ואולי עכשיו היא הקרקע, ואני תלויה, והאדמה כל כך רחוקה –
חשבנו שלעולם נלך בדרך.

מהמקום שלנו, גם אם רמזו לנו קודם שיש איזשהו קץ או מפנה, הלכנו כמעט באותו הקצב, קדימה, קדימה, לרגע לא חשבנו להאט. כי הדרך היא ההליכה עצמה, הצעד, שאחריו מגיע עוד צעד, לעולם מבטיח את ההמשך. אבל אז ברגע אחד, כמעט בלי הכנה, נזרקנו כל אחד לכיוון אחר. והצעד היה גדול מכולנו, מארבעתנו. יחד הצלחנו לתת לו תנופה, אבל אז כבר לא היה זקוק לנו, לאותה דרך שנכבשה.
הטור הפך להלך אחד ואיתו צללים רבים.

 

חיה משב היא סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית בתוכנית ההשלמות באוניברסיטת תל אביב, בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה. זוכת פרס אקו"ם לשירה בעילום שם ע"ש נתן יונתן לשנת תשע"ז על הקובץ "שליית האור". יצירותיה פורסמו ב"הליקון", "משיב הרוח", "שבו", "תן" ואחרים.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: רינת שניידובר, "ניצולים"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

רָעַד קוֹלֵךְ | דובה גריזילית

הילה רוח הופכת את "דובה גריזילית" של יונה וולך לרוק

מתוך הסרטון ביוטיוב

.

דובה גריזילית / יונה וולך

דֻּבָּה גְּרִיזִילִית גִּדְּלָה אוֹתִי
חֲלֵב כּוֹכָבִים הָיָה מְזוֹנִי הָעִקָּרִי
הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאִיתִי
בִּימֵי חַיַּי כַּוָּנָתִי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר
הָיָה אֲנִי אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ

 

 

» במדור רעד קולך בגיליון קודם של המוסך: ציפי גוריון מתארחת במדור עם שירהּ של שני פלג, "הדוד גיבור"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

השביל הזה מתחיל כאן: הסיפור מאחורי שיר המסע של אהוד בנאי

"אתה רואה את השביל הזה של הואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת ומשם לחיפה ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש." על הסיפור מאחורי "יוצא לאור" ועל אלוף הבריחות והנביא נחמן פרקש שבזכותו נולד השיר

צילום: רויטל טופיול

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

בֵּין סְנִיף בַּנְק לְמַעְיָן

לֹא סָלוּל, לֹא תָּמִיד מְסֻמָּן

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

אז איפה באמת מתחיל השביל ואיפה מתחיל השיר?

אהוד בנאי כתב ושר וסיפר, אבל אפשר שעדיין לא יצא לאור הסיפור מאחורי כתיבת השיר, ושלא כולם מכירים אותו. לא מכירים את המסע שהוליד את השיר ולא מכירים את המפגש שהוליד את המסע, מפגש עם נביא, פושע נמלט, מתבודד, אלוף אִגרוף, תימהוני ועוד ועוד מילות תואר שנקשרו בשמו של איש יחיד ומיוחד בשם נחמן פרקש. את המקום שהוליד את המפגש ואת השיר ואת השביל אתם ודאי מכירים – ראש-פינה.

 

 

קבר יהונתן בן עוזיאל בעמוקה, צילום: נורית ליסובסקי

 

באוגוסט 2014 כשהלך לעולמו נחמן פרקש, בנסיבות שלא התבררו עד היום (גופתו נמצאה בבית העלמין שבמירון ועליה סימני אלימות), פרסמו חבריו "מראש-פינה העתיקה" מודעת אבל לזיכרו: "על נחמן פרקש, חבר, אלוף איגרוף, שודד בנקים ביש מזל, חוטף נמרים, שחמטאי טוב, חלילן בינוני, פילוסוף הומניסט, קורא מעמיק, איש שיחה קשוב, מרחיק נדוד, שוחר חופש וטיפוס ססגוני – "

 

מודעת האבל לזכרו של נחמן פרקש שפירסמו חבריו מראש-פינה העתיקה

 

החברים מראש-פינה העתיקה לא הגזימו. חיפוש באתר "עיתונות יהודית היסטורית" מגלה מאות ידיעות שנכתבו על נחמן פרקש בין שנות החמישים לשנות התשעים של המאה העשרים. הן מספרות תחילה על מתאגרף צעיר ומוכשר, מכסות את קורות נצחונותיו בזירה וממשיכות לתאר את נפילתו המהירה והידרדרותו לחיי פשע של האיש שיכונה בהמשך "אלוף הבריחות".

 

מעריב, יום שישי, אוגוסט 01, 1958; עמוד 20, מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

כותרות העיתונים מספרות על איש שלקח חלק באחד ממעשי השוד המפורסמים שקרו בישראל: ב-1955 נשדדו באיומי נשק 8,000 ל"י מהקופאי במשרדי תנובה בתל אביב. הכותרות מספרות על שוד בשדרות ח"ן, על בריחה נועזת מכלא רמלה. על חיפושים אחרי אסיר נמלט. על אסיר נמלט שהסגיר עצמו, וברח. ושוב ברח. נתפס, נעצר, נמלט, נלכד. נידון שוב לשנות מאסר ארוכות. נמלט מעבר לגבול, אל מצרים. הוחזר ארצה ממצרים. הוסגר מדנמרק. נחשד באחזקת גור נמרים גנוב.

 

נחמן פרקש אחרי מעצרו. מעריב, יום רביעי, מאי 24, 1961, עיתונות יהודית היסטורית

 

ידיעה אחת מספרת על ניסיונו לחזור לאִגרוף שנבלם בגלל עסקן ספורט שהקשה את ליבו. מסופר שכבר באותו ערב חזר פרקש לעסקי הפשע ולמחרת נעצר שוב. פרקש סיפר באחד הראיונות איתו שאת ההשראה לקריירת האִגרוף שלו ובהמשך, לקריירת הפשע, קיבל מסרטי הקולנוע שעליהם גדל. אפשר שהדבר נכון לגבי האגרוף, אבל לגבי חיי הפשע, נראה שהנושא קשה ומורכב מכך. נתן דונביץ, בספרו "נאשמים, דרמות מבית המשפט" (הוצאת זמורה ביתן). כתב על נחמן פרקש וכינה אותו "אלוף האִגרוף שחבטה בראשו הפכה אותו לפושע אלים ואלוף הבריחות הנועזות מהכלא."

 

אולי באמת פגיעת ראש שלא זוהתה ולא טופלה היא שעשתה את פרקש למי שמתקשה לשלוט בדחפיו ובהתנהגותו, למי שמתקשה לחיות חיים נורמטיביים ולהסתגל למסגרות. אולי עשתה אותו לפושע, נווד ומתבודד, ואולי זה השביל שבחר בו.

 

"מאז המאסר שלי כל המחשבה שלי הייתה נתונה רק לדבר אחד – לחופש", סיפר פרקש באחד הראיונות. בראיון אחר הוא קרא לעצמו "רובינזון קרוזו של ישראל" וסיפר שהחברה הוציאה אותו מתוכה ושהוא רואה את מקומו מחוץ לחברה. אולי גם שם משפחתו של פרקש סימן את השביל שיצעד בו – פרקש שפירושו "זאב" בהונגרית, באמת היה זאב בודד. הוא ביקש להיות חופשי וביקש שיניחו לו. הוא נשא עיניו אל מרחבים פתוחים ובהפוגות שבהן לא היה כלוא, מספרים העיתונים, התבודד על חוף הים התיכון, בים המלח ובגליל המערבי.

 

 

קבר רבי ינאי, נחל עכברה, סמוך לצפת

 

"נחמן פרקש חי במערה משחק שח וקורא על סין"

 

הדעות חלוקות אם פרקש ניסה לחיות את חייו בשקט והתקשורת לא הניחה לו או אם הוא זה שלא הניח לתקשורת. כך או כך, ב-1971, התפרסמה עליו הידיעה הבאה: "נחמן פרקש שהתפרסם בשעתו בבריחתו מכלא רמלה, חי כמתבודד, במערה הנמצאת בוואדי החוצה את השכונה הישנה של ראש-פינה.

 

פרקש המסתובב פרוע-שיער ובעל זקן עבות, מתערב לפעמים בחבורת ה'היפים' המתגוררת בשכונה הישנה. הוא משחק בשחמט ומרבה לקרוא על בודהיזם, על יוגה ועל סין. נודע כי הוא מתקיים על קיצבה חודשית ששולח לו אביו מארה"ב. במערה אין ריהוט והוא ישן על האדמה.

 

בקיץ שעבר חי פרקש בצפון-מזרח הכנרת, באיזור חורשת האקליפטוסים ליד שפך הירדן, ודייגים טבריינים נהגו לספק לו דגים למאכל."

 

מעריב, יום חמישי, נובמבר 04, 1971; עמוד 4, מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

נחמן פרקש. צילום מסך מתוך סרטון וידאו ארט ב-youtube על נחמן פרקש

 

בחזרה לשיר ובחזרה לשביל. בסופו של דבר מצא פרקש את מקומו סמוך לקבר הרשב"י, בין ביקתה במירון למערה בקדיתא. הוא חי בדלות אך חי חיים מלאי שאר רוח, לבדו ולפי דרכו. זו התקופה וזה המרחב שבהם הכיר אותו אהוד בנאי.

 

קבר רבי ינאי, נחל עכברה, סמוך לצפת

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

כָּחֹל עַל הָדַף הַלָּבָן

לֹא גָּמוּר, לֹא תָּמִיד מְכֻוָּן

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

"שכנו הטוב ביותר בוואדי ראש-פינה היה אהוד בנאי, בחור צעיר שהשתחרר מהצבא והתחיל ללמוד גיטרה. אהוד גר שם בחירבה ולידו גר נחמן. הם היו מדליקים בלילה מדורות ומנגנים, אהוד בגיטרה ונחמן היה מחלל. זה היה צוות רעים של ואדי ראש-פינה", מספר בראיון עמיחי ישראלי, מאנשי ראש-פינה ויוזם מודעת האבל על פרקש.

 

 

אלה אטלנטית (בין הגדולות בארץ) על קבר רבי טרפון בקדיתא

וכך סיפר אהוד בנאי, במילים שלו, על המפגש עם פרקש ועל השביל ועל המסע שהעניקו לו השראה:

"נחמן גר היום בקדיתא, לא רחוק מצפת, בדרך למירון.

הוא כבר איש זקן וקטוע רגל. אבל שומר על החיוניות החייתית שלו, ועל האמת הנבואית. לפני כחודשיים נסעתי לבקר אותו. אמרתי לו שבאתי לסגור איתו חוב ישן, כי אני חייב לו כסף בעבור תמלוגים שקיבלתי על השיר 'יוצא לאור', ואולי הוא לא יודע אבל יש לו חלק בכתיבה של השיר הזה. הוא אמר שהוא לא ממש מכיר את השיר הזה.

ישבנו בבית של משה, מסביב הילדים, הבלגן, השמחה, הניגונים, ועשן הבישולים והטיגונים, מישהו העביר לי גיטרה ושרתי לו את השיר.

הוא אמר שזה שיר יפה מאוד, הדליק עוד סיגריה, ושאל מה בדיוק החלק שלו בשיר הזה.

שאלתי אותו אם הוא זוכר את הלילה ההוא ליד האש בואדי ואת מה שאמר לי.

'לא', הוא אמר, 'אני לא זוכר שום דבר'.

סיפרתי לו שפעם בשנת 1977 הוא ביקר אצלי בצריף שבואדי ואני אמרתי לו שאני עומד להפליג מחיפה לכרתים, והוא אמר:

'אתה רואה את השביל הזה של הואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת ומשם לחיפה ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש.'

ואני חשבתי לעצמי שזה עוד דיבור הזוי של נחמן, אבל דבריו התקיימו כמו נבואה, וכרתים אכן הייתה לי כמו חתיכת גליל שנסחפה לים הכחול, והיה שם שביל שכזה, שהלכתי עליו, חוצה את האי מצד לצד, ישן בכפרים, עובר בין כרמים, בין עצי זית שקדיות וקקטוסים, ושם פגשתי את אריק וסטפן, שאחר כך הגיעו אלי לצריף לביקור של חודש, ואיתם אני עדיין בקשר עד היום הזה.

שנים אחר כך בקיץ 1993, ביקרתי בראש פינה, ורגע לפני שעזבתי את המושבה אמרתי לעצמי שהנה אני כאן כבר שלושה ימים בחדר ששכרתי, כותב ומנגן, ולא הייתי בואדי, והחלטתי להציץ, להגיד שלום, להיפרד.

החניתי את המכונית ליד השער, הבטתי אל הואדי שנפתח אלי כמו רחם, ונזכרתי במה שנחמן אמר לי בלילה ההוא כשבא לבקר אותי בצריף, על השביל הזה שמתחיל כאן וממשיך לכרתים, וראיתי את מי שהייתי אז, צעיר בודד ותמהוני בן עשרים וארבע, עם שיער בעננים וגיטרה, עושה צעדים ראשונים, מהוססים, בעולם הכתיבה והנגינה, חולמני משהו, חסר בטחון, מתחיל ללכת לאט לאט על השביל הזה, ויוצא ממנו לחיים חדשים בעיר הגדולה, ורגע לפני שחזרתי למכונית, בעודי עומד שם בפתח הואדי, הוצאתי את העט ורשמתי במחברת בשטף צלול ופתאומי את כל השיר ההוא:

 

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

בֵּין סְנִיף בַּנְק לְמַעְיָן

לֹא סָלוּל, לֹא תָּמִיד מְסֻמָּן

הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

חוֹצֶה אֶת הָעִיר

עוֹלֶה עַל הָהָר

מַמְשִׁיךְ עַל הַיָּם

מַמְשִׁיךְ גַּם מָחָר

חוֹתֵךְ בָּאֲוִיר, בֵּין הַבָּתִּים

יוֹצֵא אֶל הָאוֹר, אֶל חַיִּים חֲדָשִׁים.

 

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

מַלְאֲכֵי צִפֳּרִים מֵעָלֶיךָ

מְלַוִּים אֶת צְעָדֶיךָ

מֵרָחוֹק נִדְלָק אוֹר

אַל תִּסְטֶה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לַחְזֹר

 

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן

כָּחֹל עַל הָדַף הַלָּבָן

לֹא גָּמוּר, לֹא תָּמִיד מְכֻוָּן

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן.

 

חוֹצֶה אֶת הָעִיר

עוֹלֶה עַל הָהָר

מַמְשִׁיךְ עַל הַיָּם

מַמְשִׁיךְ גַּם מָחָר

חוֹתֵךְ בָּאֲוִיר, בֵּין אֲנָשִׁים

יוֹצֵא אֶל הָאוֹר, אֶל חַיִּים חֲדָשִׁים.

 

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

לֵךְ עָלָיו, עֲלֵה עָלָיו עַכְשָׁו

מַלְאֲכֵי צִפֳּרִים מֵעָלֶיךָ

מְלַוִּים אֶת צְעָדַיִךְ

מֵרָחוֹק נִדְלָק אוֹר

אַל תִּסְטֶה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לַחְזֹר.

 

 

בראיון ליעל (פרוינד) אברהם, אחרי מותו של פרקש סיפר אהוד בנאי: "נחמן נתן לי השראה רבה, וצר לי מאוד על מותו. הוא היה בעיניי נביא יחפן ומרדן, שחי לעומק את ההוויה הכנענית־יהודית־גלילית, עם רוח חופשייה, ללא יכולת או רצון להיכנס לשום קופסה או מסגרת. יש לא מעט בדידות וכאב בדרך שהוא הלך בה, וכך גם נפטר. אהבתי אותו באמת. יהי זכרו ברוך“.

 

מצבתו של נחמן פרקש

 

תודה לאלחנן ריינר על עזרתו ועל הרעיון לכתבה

לאתר של אהוד בנאי

לפייסבוק של אהוד בנאי