.

מתוך "בבוא מותי" / ויליאם פוקנר

מאנגלית: שרון פרמינגר

.

דארל

ג'וּל ואני חוזרים מהשדה, הולכים בטור לאורך השביל. למרות שאני חמישה מטר לפניו, כל מי שמסתכל עלינו מבית הכותנה יכול לראות שכובע הקש הקרוע והבלוי של ג'ול הוא ראש שלם מעל שלי.

השביל ישר כמו משקולת אנך, שחוק מרוב כפות רגליים וכבר קשה כמו אבן בחום יולי, נמתח בין שורות ירוקות של כותנה מגודלת עד בית הכותנה שבאמצע השדה, ושם הוא פונה ועוקף את בית הכותנה בארבע זוויות ישרות מעוגלות וממשיך הלאה לאורך השדה, שחוק גם כאן מרוב רגליים ופחות ופחות מדויק.

בית הכותנה עשוי מבולי עץ מחוספסים שהמילוי ביניהם נפל מזמן. מרובע, עם גג שבור שיש לו שיפוע אחד, נוטה בעזובה ריקה ובוהקת בשמש, חלון אחד רחב בשני קירות נגדיים פונה אל המשכֵי השביל שבא והולך. כשאנחנו מגיעים אל המבנה אני פונה וממשיך בשביל שעוקף אותו. ג'ול, חמישה מטר מאחורי, מסתכל ישר קדימה ונכנס בצעד אחד דרך החלון. הוא ממשיך להסתכל ישר קדימה, עיניים חיוורות כמו עץ תקועות בפרצוף העץ שלו, הוא חוצה את המבנה בארבעה צעדים ברצינות נוקשה של אינדיאני מעץ בחנות סיגרים לבוש בסרבל עם טלאים וזז רק מהמותניים ומטה, ובצעד אחד הוא יוצא מהחלון שממול חזרה לשביל בדיוק כשאני מגיע מסביב לפינה. שוב בטור אנחנו הולכים ברווח של חמישה מטר וג'ול עכשיו מלפנים, ממשיכים לאורך השביל לכיוון התחתית של הצוק.

העגלה של טאל עומדת ליד המעיין, קשורה למעקה, המושכות מלופפות על המוט של המושב. בתוך העגלה יש שני ספסלים עם משענות. ג'ול עוצר ליד המעיין, מוריד מהענף את המצקת מקליפת דלעת ושותה. אני עובר אותו ועולה בשביל, מתחיל לשמוע את המסור של קאש.

כשאני מגיע לראש הצוק הוא כבר הפסיק לנסר. הוא עומד בנשורת של שבבים ומצמיד שני קרשים. בחיבורים המוצללים הם צהובים כמו זהב, כמו זהב רך, ועל צדם בגלים חלקים הם נושאים סימנים של להב הקרדום: נגר טוב, קאש. הוא שם את שני הקרשים על כן העבודה, צמודים לאורך השפה הם רבע מהארון הגמור. הוא כורע על הברכיים, מכווץ את העיניים ומסתכל לאורך השפה שלהם, ואז מוריד אותם ולוקח את הקרדום. נגר טוב. אָדי בּאנדרֶן לא יכלה לבקש לעצמה ארון יותר טוב מזה, ארון יותר טוב לשכב בו. שייתן לה ביטחון ונחמה. אני ממשיך אל הבית, ואחרַי

צ'אק.  צ'אק.  צ'אק.

של הקרדום.

.

.

קוֹרָה

אז חסכתי את הביצים ואתמול אפיתי. העוגות יצאו ממש טוב. אנחנו תלויים מאוד בתרנגולות שלנו. הן מטילות טובות, המעט שנשארו לנו אחרי האופוסומים וכל אלה. גם נחשים, בקיץ. נחש הורס לול תרנגולות הכי מהר. אז בגלל שהתרנגולות היו צריכות לעלות הרבה יותר ממה שמר טאל חשב, ובגלל שהבטחתי שההפרש במספר הביצים יכסה את זה, הייתי חייבת לחסוך יותר מתמיד, כי לקחנו אותם בגלל ההחלטה הסופית שלי. יכולנו לקנות תרנגולות יותר בזול, אבל אני התחייבתי כמו שמיס לוֹאינְגְטון אמרה לי כשהיא נתנה לי עצה לקנות זן טוב, כי אדון טאל בעצמו מודה שזן טוב של פרות או חזירים משתלם בטווח רחוק. אז אחרי שאיבדנו כל כך הרבה מהם, לא יכולנו להרשות לעצמנו להשתמש בביצים בעצמנו, כי לא רציתי שאדון טאל יכעס עלי שלקחנו אותם כי ככה אני אמרתי. אז כשמיס לואינגטון אמרה לי על העוגות, חשבתי שאני יוכל לאפות אותם ולהרוויח מספיק, וככה בפעם אחת להעלות את השווי הנקי של הלהקה בערך של שני ראשים. ובזה שאני יחסוך את הביצים כל פעם ביצה אחת, אפילו הביצים לא יעלו כלום. ובשבוע הזה הם הטילו כל כך טוב, שלא רק שחסכתי מספיק ביצים יותר ממה שהצלחנו למכור, בשביל לאפות איתם את העוגות, גם חסכתי מספיק ככה שהקמח והסוכר והעֵצים לתנור לא עלו כלום. אז אפיתי אתמול, בזהירות יותר גדולה ממה שאפיתי בחיים שלי, והעוגות יצאו ממש טוב. אבל מתי שהגענו הבוקר לעיר, מיס לואינגטון אמרה לי שהגברת שינתה את דעתה ובסוף היא לא עושה את המסיבה.

"בכל זאת היא היתה צריכה לקנות את העוגות," קייט אומרת.

"טוב," אני אומרת, "כנראה היא כבר לא היתה צריכה אותם עכשיו."

"היא היתה צריכה לקנות אותם," קייט אומרת. "אבל העשירות העירוניות האלה יכולות לשנות את הדעה שלהם. עניים לא יכולים."

עושר זה כלום בעיני אלוהים, כי הוא רואה ללֵבָב. "אולי אני יוכל למכור אותם ביריד ביום שבת," אני אומרת. הם יצאו ממש טוב.

"לא תצליחי לקבל שני דולר בשביל כל אחת," קייט
אומרת.

"טוב, אבל הרי הם לא עלו לי כלום," אני אומרת. חסכתי אותם והחלפתי שתים-עשרה מהם בשביל סוכר וקמח. העוגות לא עלו לי כסף, אפילו אדון טאל מבין בעצמו שהביצים שחסכתי הם הרבה יותר ממה שהצלחנו למכור, אז זה כאילו שמצאנו את הביצים או שנתנו לנו אותם.

"היא היתה צריכה לקנות את העוגות האלה אחרי שהיא כאילו הבטיחה לך," קייט אומרת. אלוהים רואה ללבב. אם הוא רוצה שחלק מהאנשים יסתכלו על יושר בצורה אחרת מאחרים, זה לא התפקיד שלי לפקפק בהחלטה שלו.

"כנראה היא בכלל לא היתה צריכה אותם," אני אומרת. והם יצאו ממש טוב.

השמיכה מכסה אותה עד הסנטר, למרות החום, ורק שתי הידיים והפרצוף שלה בחוץ. היא נשענת על כר, והראש שלה מורם בִּשביל שהיא תוכל לראות מהחלון, ואנחנו שומעים אותו כל פעם שהוא עובד בקרדום או במסור. גם אם היינו חירשים היינו כמעט יכולים להסתכל על הפנים שלה ולשמוע אותו, לראות אותו. הפנים שלה רזים, ככה שהעצמות בולטות מתחת לעור בקווים לבנים. העיניים שלה כמו שני נרות שרואים איך הם נעלמים לתוך השקעים בפמוטי ברזל. אבל הגאולה הנצחית והחסד האינסופי לא נחים עליה.

"הם יצאו ממש יפות," אני אומרת. "אבל לא כמו העוגות שאדי היתה אופה." לפי הציפית של הכרית אפשר לראות איך הבת מכבסת ומגהצת, אם זה מגוהץ בכלל. עכשיו, שהיא שוכבת שם ותלויה בטיפול ובטובות של ארבעה גברים ובת שהיא כמו בן, אולי היא תבין כמה היא היתה עיוורת. "בכל האזור הזה אין אישה שיכולה לאפות כמו אדי באנדרן," אני אומרת. "ועוד לפני שנקלוט מה הולך פה, היא תקום ותחזור לאפות, ואז בכלל אף אחד לא ירצה את העוגות שלנו." מתחת לשמיכה היא בולטת לא יותר מפס של רכבת, והדרך היחידה לדעת שהיא נושמת זה לפי הרשרוש של המוץ במזרון. אפילו השערות ליד הלחי שלה לא זזות, אפילו שהבת עומדת ממש מעליה ומנפנפת עליה במניפה. בזמן שאנחנו מסתכלים הבת מעבירה את המניפה ליד השנייה בלי להפסיק לנפנף.

"היא ישנה?" קייט לוחשת.

"היא רק מסתכלת על קאש שם בחוץ," הבת אומרת. אנחנו שומעים את המסור על הקרש. נשמע כמו נחירות. יוּלָה עולה על התיבה ומסתכלת מהחלון. השרשרת שלה נראית ממש יפה עם הכובע האדום. קשה להאמין שהיא עלתה רק עשרים וחמש סנט.

"היא היתה צריכה לקנות את העוגות," קייט אומרת.

הכסף הזה היה ממש עוזר לי. אבל הרי הם לא עלו לי כלום חוץ מהאפייה. אני יכולה להגיד לו שכל אחד עושה טעויות לפעמים, אבל לא כל אחד יכול לצאת מזה בלי הפסד, ככה אני יכולה להגיד לו. לא כל אחד יכול לאכול את הטעויות שלו, אני יכולה להגיד לו.

מישהו מגיע במסדרון. דארל. הוא לא מסתכל לתוך החדר כשהוא עובר ליד הפתח. יולה מסתכלת עליו כשהוא ממשיך ללכת ונעלם לכיוון החלק האחורי. היד שלה מתרוממת ונוגעת לרגע בחרוזים ואחר כך בשיער. כשהיא רואה שאני מסתכלת עליה, העיניים שלה נהיות ריקות.

.

.

דארל

אבא ווֶרנוֹן יושבים במרפסת האחורית. אבא שופך טבק לעיסה מהמכסה של קופסת הטבק לתוך השפה התחתונה שלו, מושך את השפה בין אגודל לאצבע. הם מסובבים את הראש ומסתכלים כשאני חוצה את המרפסת, מכניס את קליפת הדלעת לתוך דלי המים ושותה.

"איפה ג'ול?" אבא שואל. עוד כשהייתי ילד הבנתי שהמים הרבה יותר טעימים אחרי שהם עמדו קצת בדלי מעץ ארז. קרירים-חמימים, עם קצת טעם כמו ריח של רוח חמה בעצי ארז בחודש יולי. המים צריכים לעמוד לפחות שש שעות, וצריך לשתות אותם מקליפת דלעת. אף פעם לא לשתות מים מכלי מתכת.

ובלילה הם עוד יותר טעימים. הייתי שוכב על המזרון במסדרון בכניסה ומחכה עד ששמעתי שכולם ישנים כדי לקום ולגשת לדלי. הוא היה שחור, המדף היה שחור, פני המים הדוממים היו פתח עגול בתוך הכלום, ולפני שהערתי אותם במצקת יכולתי אולי לראות כוכב או שניים בדלי, ואולי כוכב או שניים בתוך המצקת לפני ששתיתי. אחר כך הייתי גדול יותר, מבוגר יותר. אז חיכיתי עד שכולם שכבו לישון כדי שאני אוכל לשכב עם הכותונת מופשלת, שמעתי את כולם ישנים, הרגשתי את עצמי בלי לגעת בעצמי, הרגשתי את השקט הקריר נושב על האיברים שלי, ושאלתי את עצמי אם גם קאש עושה את זה שם בחושך, אולי עושה את זה כבר שנתיים, עוד לפני שאני יכולתי לרצות את זה או לעשות.

כפות הרגליים של אבא עקומות לגמרי, האצבעות מעוכות ומכופפות ומעוותות, ובזרת אין לו בכלל ציפורן מרוב עבודה קשה ברטיבות בנעליים מתוצרת בית כשהוא היה ילד. ליד הכיסא שלו מונחות הנעליים הגבוהות שלו. הן נראות כאילו חטבו אותן בגרזן קהה מברזל גולמי. ורנון בדיוק חזר מהעיר. אף פעם לא ראיתי אותו נוסע לעיר בסרבל. בגלל אשתו, ככה אומרים. היא גם לימדה בבית ספר פעם.

אני מתיז על האדמה את שאריות המים מהכלי ומנגב את הפה בשרוול. יֵרד גשם לפני שהבוקר יגיע. אולי עוד לפני החושך. "הוא באסם," אני אומר. "רותם את הצמד."

הוא מתעסק עם הסוס. הוא ימשיך דרך האסם אל שדה המרעה. הסוס לא יהיה גלוי לעין: הוא שם למעלה, בין האורנים הצעירים, במקום קריר. ג'ול שורק, שריקה אחת חדה. הסוס צונף, ואז ג'ול רואה אותו, מבזיק לרגע ססגוני אחד בין הצללים הכחולים. ג'ול שורק עוד פעם; הסוס בא, יורד במדרון ברגליים נוקשות, האוזניים זקופות רוטטות, העיניים הלא-תואמות מתגלגלות, הוא נעצר במרחק שישה-שבעה מטר, מַפנה את הצד שלו אל ג'ול ומסתכל עליו מעבר לכתף בצורה שובבית ודרוכה.

"בוא הנה, אדוני," ג'ול אומר. הוא זז. תזוזה שמעבירה רעד בפרווה הדקה שלו, שמתקבצת, לשונות מתערבלות כמו המוני שלהבות. בנפנוף רעמה וזנב, בגלגול עין, הסוס מזנק שוב לרגע מהיר ושוב נעצר, ברגליים אסופות, מביט בג'ול. ג'ול מתקדם אליו בעקביות, ידיים לצדי הגוף. חוץ מהרגליים של ג'ול, הם כמו שתי דמויות שגולפו לתמונה פראית בשמש.

כשג'ול כבר כמעט יכול לגעת בו, הסוס נעמד על הרגליים האחוריות ומסתער על ג'ול. ואז ג'ול מוקף במבוך פרסות בוהק כמו אשליה של כנפיים; ביניהן, מתחת לחזה המורם, הוא זז בגמישות נחשית מבזיקה. רגע לפני שהטלטלה נוחתת על זרועותיו הוא מניף את כל הגוף, משוחרר מהקרקע, מאוזן, מצליף חוּם-נחשי, עד שהוא מוצא את הנחיריים של הסוס ושוב נוגע בקרקע. ואז הם נוּקשים, לא זזים, מתוחים, הסוס נרתע על רגליים נוּקשות, רועדות, בראש מורכן; ג'ול בעקבים נעוצים, עוצר את התנועה של הסוס ביד אחת, וביד השנייה טופח על הצוואר שלו בלטיפות קצרות רבות ורכות ומקלל את הסוס בפראות גסה.

הם עומדים בהפוגה מתוחה ונוקשה, הסוס רועד וגונח. ואז ג'ול על גב הסוס. זורם למעלה במערבולת מעוקלת כמו שוט שמצליף, ובאוויר הגוף כבר לובש את צורת הסוס. עוד רגע הסוס עומד ברגליים פשוקות, בראש מורכן, ואז הוא פורץ בתנועה. הם יורדים מהגבעה בסדרת קפיצות מטלטלות שדרה, ג'ול גבוה, כמו עלוקה על גבנון הסוס, עד הגדר שמולה הסוס נאסף שוב לעצירה מהירה.

"טוב," ג'ול אומר, "אתה יכול להפסיק עכשיו, אם הספיק לך."

בתוך האסם ג'ול מחליק זורם לקרקע לפני שהסוס נעצר. הסוס נכנס לתא וג'ול אחריו. בלי להסתכל אחורה הסוס בועט לעברו, טורק פרסה בקיר כמו נפץ אקדח. ג'ול בועט בו בבטן; הסוס מקשת את העורף אחורה, חושף שיניים; ג'ול מכניס לו אגרוף בפרצוף, מחליק הלאה אל האבוס ועולה עליו. הוא נאחז במתקן החציר, מנמיך את הראש ומציץ החוצה מעל קירות התאים ודרך הפתח. השביל ריק; מכאן הוא אפילו לא שומע את קאש מנסר. הוא שולח ידיים למעלה, מושך חציר במהירות ודוחס אותו לתוך המתקן.

"תאכל," הוא אומר. "תחסל את הזבל הזה כל זמן שאתה יכול, ממזר נפוח שכמוך. בן זונה מתוק שכמוך," הוא אומר.

.

"בבוא מותי" הוא תרגום עברי שני לספר As I Lay Dying (בתרגומו הראשון לעברית – תרגומה של רנה ליטוין משנת 1980 – הוא נקרא "בשוכבי גוועת"), המגולל את סיפורה של משפחת באנדרן ואת מסעה באזורים הכפריים של מדינת מיסיסיפי כדי לקבור את אדי, אם המשפחה. הרומן, המסופר מנקודות המבט של כל אחד מבני המשפחה ושל דמויות נוספות, נחשב לאחד הרומנים האמריקאיים המשפיעים ביותר מבחינת מבנה וסגנון.  

 

ויליאם פוקנר, "בבוא מותי", הוצאת פן וידיעות ספרים. מאנגלית: שרון פרמינגר.

.

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "העייפים" מאת לילך נתנאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

על חשיבותה של רכילות / אורן פרי־הר

.

ציון מאתיים שנה להולדתה של אמילי ברונטה, בת למשפחה שצמחו ממנה לא פחות משלוש סופרות אנגליות חשובות, הוא הזדמנות מצוינת לבחון מחדש את הרומן היחיד שכתבה, אנקת גבהים, שזכה לפרסום רב לאו דווקא מהסיבות הנכונות. הרומן, ששזורים בו מוטיבים גותיים הלקוחים מז׳אנר ספרות האימה, נקרא לעיתים קרובות מדי כפשוטו: קתי, נערה צעירה ממחוז יורקשייר שבצפון אנגליה, והיתקליף, אסופי ממעמד הפועלים שאביה אימץ, מתאהבים. הנערה קרועה בין התמסרות לאהבתה הלוהטת לבין הבחירה הנבונה בבחור ממוצא ידוע וממעמד מכובד. היא בוחרת להינשא בהתאם לנורמות החברתיות, אך הקרע בנשמתה ממשיך לייסר אותה ומוביל בסופו של דבר למותה. היתקליף, שילדותו המעורערת הפכה אותו בלאו הכי לפרוע מאחרים, נעשה אדם סוער עוד יותר לאחר מותה של קתי, מתענה בעצמו ומענה את סביבתו עד מותו. לאחר מותו, האוהבים הנצחיים מתאחדים בקברם ואהבתם הופכת לאגדה.

גרסה מלודרמטית זו של עלילת הספר, שאימץ גם הבמאי לורנס אוליבייה, שכנעה רבים שבספרות האנגלית אמונה נאיבית ברוחות נפוצה עוד מאז המלט. לכאורה, אמונה זו התמידה בקרב נשים בכפרים מבודדים בצפון אנגליה במאה התשע־עשרה, וברומנים של האחיות ברונטה. הסצנה המפורסמת מתוך הספר, שהתפרסמה עוד יותר בזכות הלהיט "אנקת גבהים" של קייט בוש, מתארת כביכול את רוחה של קתי מתדפקת על חלון ביתו של היתקליף, כשידה הלבנה מתחננת להיכנס הביתה ונדחית:

"זכרתי ששוכב אני במיטת־האלון ושמעתי בבירור את הרוח הסוערת ואת השלג: שמעתי גם את ענף האשוח חוזר על צלילו המתגרה […] החלטתי להשתיקו, אם אוכל, ונדמה היה לי שקמתי וניסיתי לפתוח את החלון. הקרס היה מולחם לתוך המסמר, בזה הבחנתי עוד בהיותי ער, אבל שכחתי […] פרצתי את הזכוכית, אצבעותיי סגרו על אצבעותיה של יד קטנה, קרה כקרח! אימה עזה של סיוט הציפה אותי; ניסיתי לאסוף את זרועי, אבל היד נאחזה בה, וקול נוגה מאין כמוהו גנח: 'הכניסני, הכניסני'. 'מי את?' שאלתי. 'קתרין לינטון, הגעתי הביתה, תעיתי בדרכי בשטחי הבור', עוד הקול מדבר והבחנתי בפני ילדה מציצים מבעד לחלון" (עמ׳ 25).

אלא שדווקא הסצנה הזאת מלמדת שקריאה זו, המתייחסת לפנטזיה כאל מציאות, אינה הקריאה האפשרית היחידה ברומן. בניגוד לתיאור בשיר של קייט בוש, קתי אינה פונה אל היתקליף בתחינה להיכנס לביתו, המספר אינו היתקליף, והסצנה אינה מתארת כניסה של רוח רפאים, אלא חלום. חולם אותו רווק מבוגר בשם מר לוקווד, שהגיע למחוז יורק הפראי כדי להתבודד, והוא שוכר בית מהיתקליף. מהר מאוד הוא מגלה שההתבודדות עלולה להיות חוויה משעממת למדי. הוא מפיג את השעמום בביקורים בביתו של היתקליף ובפיתוח משאלות רומנטיות כלפי נערה שמתגוררת בו, גם היא נקראת קתרין. מאוחר יותר יתברר שהיא בתה של אותה ״רוח״. כשלוקווד שוהה בביתו השכור הוא מאזין לסיפור האהבה בין היתקליף לקתי מפיה של סוכנת הבית, נלי, המספרת העיקרית של הספר עצמו. באחד מביקוריו של לוקווד אצל היתקליף הוא נאלץ להישאר ללון אצלו, נרדם, ובהשפעת השמועות שהגיעו לאוזניו על סיפור האהבה הטרגי של בעל האחוזה שלו, הוא חולם את החלום שמתוכו לקוחה הסצנה המפורסמת. היתקליף שומע מלוקווד על החלום וקורא לקתי להיכנס, כאילו הופיעה במציאות. גם לוקווד מתחיל להשתכנע שהחלום שלו ממשי, אף שמהכתוב ברור שאיננו כזה. גם הגרסאות הקולנועיות העניקו ממד ממשי לחיזיון.

כמו יצירותיהם של בלזק, אדגר אלן פו וא.ת.א הופמן, גם אנקת גבהים מפתה את הקורא להאמין ברוחות ובסביבה מכושפת, וכמותן היא מספקת לקורא גם גרסה ריאליסטית לעלילה, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הפנטזיה. הממד העל־טבעי בסיפורם של היתקליף וקתי בנוי על תשתית ריאליסטית של רכילות משפחתית יום־יומית, שבאמצעותה מבטאים שני המספרים, נלי ולוקווד, את תשוקותיהם הפרטיות, את תשוקותיה של החברה שהפכה את סיפור האהבה של קתי והיתקליף לאגדה, אולי גם את תשוקותיהם של קוראי היצירה, מאז ועד היום.

הבחירה בשני מספרים לסיפורם הטרגי של היתקליף וקתי איננה מקרית ויש לה השפעה על משמעותו. קתי והיתקליף מתאהבים כילדים, ולאהבת הילדות שלהם חלק מרכזי ברומן. אהבת ילדות דומה באופיה לאהבה בין נלי המספרת להינלי, אחיה של קתרין, וגם היא לא התממשה בשל הפער המעמדי ביניהם. אלא שסיפור האהבה של נלי מסופר בקצרה בלבד. סיפורם של היתקליף וקתי הוא מבחינתה תחליף לאהבה שאבדה לה במסגרת אותה משפחה. נלי מאדירה את עוצמת אהבתם של קתי והיתקליף ומצניעה את סיפור האהבה שלה, אך למעשה מספרת את סיפורה האישי דרך סיפור האהבה שאותו היא מספרת. ללוקווד אין סיפור אהבה פרטי משלו, וגם הוא משתמש באהבה של הזוג הטרגי כתחליף לסיפור אהבה ממשי. לוקווד מנסה להסתיר את כוונותיו כלפי קתרין, בתה של קתי, ומעדיף להמשיך ולהקשיב לנלי מספרת סיפור אהבה גדול מהחיים. הסיפור ממלא חלל בחייו, ומחזיר אליהם את התשוקה הרומנטית. סיפור האהבה של קתי והיתקליף חייב להיות גדול מהחיים, כי כך הוא ממלא תפקיד מרכזי בחייהם של המספרים. הצגה ריאליסטית של הסיפור מנוגדת לאינטרסים של המספרים אותו, ומשום כך, העובדות הריאליסטיות מוסתרות או שהמספרים ממעיטים בחשיבותן. כשברונטה בוחרת למסור את הסיפור דרך שני מספרים שהסיפור משרת אותם מבחינה רגשית, היא יוצרת ברית לא כשרה בין המספרים, הדמויות והקוראים: כולם מעדיפים לקבל את סיפור האהבה החוצה את הגבול בין החיים למוות, ומשתדלים להתעלם מהקשריו הריאליסטיים.

מותה של קתי הוא נקודת שבר בין הרומן הריאליסטי אנקת גבהים לסיפור האהבה הפנטסטי שעליו הוא נשען. על פי גרסתה של נלי, היתקליף שב מנדודיו כשקתי חולה. צירוף אירועים זה והאופן שבו נלי מתארת אותו מעודדים את הקוראים לחשוב שקתי חולת אהבה: "מרת לינטון ישבה בשמלה לבנה רפויה ורדיד קל על כתפיה בגומחת החלון הפתוח, כדרכה. שערה הארוך והעבות נגזז בחלקו מתחילת מחלתה" (עמ' 141). נלי נמנעת ככל האפשר ממסירת פרטים על נסיבות המחלה, ומספקת תיאורים מעורפלים של חיוורון, חולמנות, "קדחת מוח" ו"עצבים מגורים" (עמ׳ 122). כך היא מאפשרת לעצמה ולקוראים לשמר את הפנטזיה הרומנטית: במאה התשע־עשרה ביורקשייר עדיין נטרפים מאהבה עד מוות. רק כשהיא נאלצת לספר על מותה של קתי, ואמינותה כמספרת עומדת במבחן אחרון, היא מסבירה ללוקווד בשני משפטים: "בחצות הלילה ההוא לערך נולדה אותה קתרין שראית ב'אנקת גבהים': תינוקת זערורית בת שבעה חודשים: ושעתיים לאחר מכן מתה האם" (עמ' 149).

הנסיבות הטבעיות, המצערות אמנם, למותה של קתי, מוזכרות כמעט מתוך אילוץ, משום שהן מחבלות במיתוס הרומנטי. הריונה אינו נזכר כלל, אלא לאחר מותה, משום שהוא מספק הסבר פשוט ומציאותי למוות, בשעה שהפנטזיה שואפת להסבר מיסטי ומלודרמטי. הפער הגלוי לעין בין הפנטזיה הרומנטית לעלילה הריאליסטית משנה את תכלית הרומן: אם נדמה היה שאנו קוראים רומן על אהבה נצחית, מתברר שאנקת גבהים היא יצירה שגם בוחנת עד כמה מעוורת הפנטזיה הרומנטית את יחסנו למציאות.

ההתנהלות המקבילה של הרומן הן כפנטזיית אימה הן כרומן ריאליסטי מפגישה את הקוראים עם שני פנים מנוגדים של הספרות, מבלי לוותר על אף אחד מהם. מצד אחד הספרות מעניקה משמעויות בדויות למציאות אפורה או מאכזבת, ומגשימה משאלות, ומצד שני היא חושפת את הפער בין הרצוי למצוי ומסוגלת לחולל התפכחות. כדי ליצור שתי חוויות קריאה מנוגדות, ברונטה אינה כופה על קוראיה את ההתפכחות, אלא מצפה מהם לחפש אותה, בעודה מאפשרת להם לשמר מידה מסוימת של אמונה בפנטסטי.

חלקו השני של הרומן, המתמקד בחיי המשפחה לאחר מותה של קתי, חושף פן אחר של המיתוס הרומנטי. אם בחלקו הראשון, הפופולרי יותר, נועדה פנטזיית קתי־היתקליף לשמש תחליף ונחמה לאכזבות רומנטיות, בחלקו השני היא מעין הסבר כמעט מתקבל על הדעת לאכזריות ולרוע. היתקליף מצליח להישאר דמות נערצת וגבר אידיאלי בדרכו, אף שהוא מתעלל באכזריות בלתי מרוסנת בקתרין, בתה של קתי, וברעייתו איזבלה. גם בחלק זה של הרומן ברונטה מאפשרת למספריה ולקוראיה לשמר את הפנטזיה הרומנטית על אהבתם הנצחית של היתקליף וקתי, אך רק במחיר השלמה עם אכזריותו של היתקליף ותפיסתה כתוצאה לגיטימית של חיים ללא אהבה. המספרים, שנאלצים לחשוף את מסכת ההתעללות של היתקליף, שמכה את הילדים שנמצאים תחת חסותו ותולה את כלבתה האהובה של רעייתו, מקבלים את הרוע שלו כתוצאה הכרחית של אכזבה. עם זאת, ברונטה, שהביוגרפיה המשפחתית שלה כוללת אח בכור מתעלל ואלים, אולי מציבה שאלה חשובה יותר בפני קוראיה: האם שברון לב יכול לשמש הסבר לאכזריות, או שמא האכזריות היא זו שנזקקת לו כדי לפרוץ החוצה?

כך או כך, אם נעדיף את המכלול הריאליסטי של הרומן על פני הפנטזיה שהיא רק חלק ממנו, נמצא שאנקת גבהים אינו רומן רומנטי משוכלל על אהבה גדולה מהחיים, אלא רומן ריאליסטי על חשיבותה של רכילות. הפנטזיה הרומנטית שואבת את כוחה מהיום־יום: מאהבה לא ממומשת בין בת המשרתים לבן אצולה, מבדידותו של גבר ללא משפחה בסביבה זרה לו, מאהבת ילדות בין אסופי לבת אצולה, מסבל שגורם אדם אומלל ואכזר לקרוביו. הפנטזיה עצמה נרקמת ומסופרת כרכילות כפרית החושפת תשוקות פשוטות של אנשים רגילים. חיי היום־יום המבודדים של אמילי ברונטה אפשרו לה לזהות את העוצמה הדרמטית הטמונה ברכילות, את התשוקות הכמוסות שמהן היא נרקמת, ואת הפוטנציאל שלה לייצר ספרות גדולה. אהבתם של היתקליף וקתי יכולה להיות פנטזיה רומנטית שתאפשר לנו להתעלם מהאירועים הממשיים המתרחשים ברומן, אבל היא יכולה גם לשמש צוהר לאירועים הממשיים שמלבים אותה, ובכך להבהיר את הרלוונטיות של הרומן רב הפנים הזה גם היום.

 

אמילי ברונטה, "אנקת גבהים", כתר, 1990. מאנגלית: אהרן אמיר.

.

אורן פרי־הר, נולד וגר בירושלים, בעל תואר ראשון בספרות אנגלית ופילוסופיה ותואר שני בספרות כללית מהאוניברסיטה העברית. כותב דוקטורט על מושג הלא־כלום במחזותיו של ויליאם שייקספיר ומרצה לספרות ותאוריות ספרות ואמנות בבית הספר לקולנוע ״סם שפיגל״ ובמכון ״כרם״ להכשרת מורים.

 

» במדור אורות ערפל בגיליון קודם של המוסך: לאה קליבנוף־רון כותבת על מלכה חפץ־טוזמאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך