מודל 2018 | פרקים ראשונים מתוך "בבוא מותי" מאת ויליאם פוקנר

»»» המוסך – מוסף לספרות • "הם עומדים בהפוגה מתוחה ונוקשה, הסוס רועד וגונח. ואז ג'ול על גב הסוס. זורם למעלה במערבולת מעוקלת כמו שוט שמצליף, ובאוויר הגוף כבר לובש את צורת הסוס." תרגום חדש לספר As I Lay Dying

שולמית ניר, זאב, פחם על נייר, 58X44.5 ס"מ, 2003

.

מתוך "בבוא מותי" / ויליאם פוקנר

מאנגלית: שרון פרמינגר

.

דארל

ג'וּל ואני חוזרים מהשדה, הולכים בטור לאורך השביל. למרות שאני חמישה מטר לפניו, כל מי שמסתכל עלינו מבית הכותנה יכול לראות שכובע הקש הקרוע והבלוי של ג'ול הוא ראש שלם מעל שלי.

השביל ישר כמו משקולת אנך, שחוק מרוב כפות רגליים וכבר קשה כמו אבן בחום יולי, נמתח בין שורות ירוקות של כותנה מגודלת עד בית הכותנה שבאמצע השדה, ושם הוא פונה ועוקף את בית הכותנה בארבע זוויות ישרות מעוגלות וממשיך הלאה לאורך השדה, שחוק גם כאן מרוב רגליים ופחות ופחות מדויק.

בית הכותנה עשוי מבולי עץ מחוספסים שהמילוי ביניהם נפל מזמן. מרובע, עם גג שבור שיש לו שיפוע אחד, נוטה בעזובה ריקה ובוהקת בשמש, חלון אחד רחב בשני קירות נגדיים פונה אל המשכֵי השביל שבא והולך. כשאנחנו מגיעים אל המבנה אני פונה וממשיך בשביל שעוקף אותו. ג'ול, חמישה מטר מאחורי, מסתכל ישר קדימה ונכנס בצעד אחד דרך החלון. הוא ממשיך להסתכל ישר קדימה, עיניים חיוורות כמו עץ תקועות בפרצוף העץ שלו, הוא חוצה את המבנה בארבעה צעדים ברצינות נוקשה של אינדיאני מעץ בחנות סיגרים לבוש בסרבל עם טלאים וזז רק מהמותניים ומטה, ובצעד אחד הוא יוצא מהחלון שממול חזרה לשביל בדיוק כשאני מגיע מסביב לפינה. שוב בטור אנחנו הולכים ברווח של חמישה מטר וג'ול עכשיו מלפנים, ממשיכים לאורך השביל לכיוון התחתית של הצוק.

העגלה של טאל עומדת ליד המעיין, קשורה למעקה, המושכות מלופפות על המוט של המושב. בתוך העגלה יש שני ספסלים עם משענות. ג'ול עוצר ליד המעיין, מוריד מהענף את המצקת מקליפת דלעת ושותה. אני עובר אותו ועולה בשביל, מתחיל לשמוע את המסור של קאש.

כשאני מגיע לראש הצוק הוא כבר הפסיק לנסר. הוא עומד בנשורת של שבבים ומצמיד שני קרשים. בחיבורים המוצללים הם צהובים כמו זהב, כמו זהב רך, ועל צדם בגלים חלקים הם נושאים סימנים של להב הקרדום: נגר טוב, קאש. הוא שם את שני הקרשים על כן העבודה, צמודים לאורך השפה הם רבע מהארון הגמור. הוא כורע על הברכיים, מכווץ את העיניים ומסתכל לאורך השפה שלהם, ואז מוריד אותם ולוקח את הקרדום. נגר טוב. אָדי בּאנדרֶן לא יכלה לבקש לעצמה ארון יותר טוב מזה, ארון יותר טוב לשכב בו. שייתן לה ביטחון ונחמה. אני ממשיך אל הבית, ואחרַי

צ'אק.  צ'אק.  צ'אק.

של הקרדום.

.

.

קוֹרָה

אז חסכתי את הביצים ואתמול אפיתי. העוגות יצאו ממש טוב. אנחנו תלויים מאוד בתרנגולות שלנו. הן מטילות טובות, המעט שנשארו לנו אחרי האופוסומים וכל אלה. גם נחשים, בקיץ. נחש הורס לול תרנגולות הכי מהר. אז בגלל שהתרנגולות היו צריכות לעלות הרבה יותר ממה שמר טאל חשב, ובגלל שהבטחתי שההפרש במספר הביצים יכסה את זה, הייתי חייבת לחסוך יותר מתמיד, כי לקחנו אותם בגלל ההחלטה הסופית שלי. יכולנו לקנות תרנגולות יותר בזול, אבל אני התחייבתי כמו שמיס לוֹאינְגְטון אמרה לי כשהיא נתנה לי עצה לקנות זן טוב, כי אדון טאל בעצמו מודה שזן טוב של פרות או חזירים משתלם בטווח רחוק. אז אחרי שאיבדנו כל כך הרבה מהם, לא יכולנו להרשות לעצמנו להשתמש בביצים בעצמנו, כי לא רציתי שאדון טאל יכעס עלי שלקחנו אותם כי ככה אני אמרתי. אז כשמיס לואינגטון אמרה לי על העוגות, חשבתי שאני יוכל לאפות אותם ולהרוויח מספיק, וככה בפעם אחת להעלות את השווי הנקי של הלהקה בערך של שני ראשים. ובזה שאני יחסוך את הביצים כל פעם ביצה אחת, אפילו הביצים לא יעלו כלום. ובשבוע הזה הם הטילו כל כך טוב, שלא רק שחסכתי מספיק ביצים יותר ממה שהצלחנו למכור, בשביל לאפות איתם את העוגות, גם חסכתי מספיק ככה שהקמח והסוכר והעֵצים לתנור לא עלו כלום. אז אפיתי אתמול, בזהירות יותר גדולה ממה שאפיתי בחיים שלי, והעוגות יצאו ממש טוב. אבל מתי שהגענו הבוקר לעיר, מיס לואינגטון אמרה לי שהגברת שינתה את דעתה ובסוף היא לא עושה את המסיבה.

"בכל זאת היא היתה צריכה לקנות את העוגות," קייט אומרת.

"טוב," אני אומרת, "כנראה היא כבר לא היתה צריכה אותם עכשיו."

"היא היתה צריכה לקנות אותם," קייט אומרת. "אבל העשירות העירוניות האלה יכולות לשנות את הדעה שלהם. עניים לא יכולים."

עושר זה כלום בעיני אלוהים, כי הוא רואה ללֵבָב. "אולי אני יוכל למכור אותם ביריד ביום שבת," אני אומרת. הם יצאו ממש טוב.

"לא תצליחי לקבל שני דולר בשביל כל אחת," קייט
אומרת.

"טוב, אבל הרי הם לא עלו לי כלום," אני אומרת. חסכתי אותם והחלפתי שתים-עשרה מהם בשביל סוכר וקמח. העוגות לא עלו לי כסף, אפילו אדון טאל מבין בעצמו שהביצים שחסכתי הם הרבה יותר ממה שהצלחנו למכור, אז זה כאילו שמצאנו את הביצים או שנתנו לנו אותם.

"היא היתה צריכה לקנות את העוגות האלה אחרי שהיא כאילו הבטיחה לך," קייט אומרת. אלוהים רואה ללבב. אם הוא רוצה שחלק מהאנשים יסתכלו על יושר בצורה אחרת מאחרים, זה לא התפקיד שלי לפקפק בהחלטה שלו.

"כנראה היא בכלל לא היתה צריכה אותם," אני אומרת. והם יצאו ממש טוב.

השמיכה מכסה אותה עד הסנטר, למרות החום, ורק שתי הידיים והפרצוף שלה בחוץ. היא נשענת על כר, והראש שלה מורם בִּשביל שהיא תוכל לראות מהחלון, ואנחנו שומעים אותו כל פעם שהוא עובד בקרדום או במסור. גם אם היינו חירשים היינו כמעט יכולים להסתכל על הפנים שלה ולשמוע אותו, לראות אותו. הפנים שלה רזים, ככה שהעצמות בולטות מתחת לעור בקווים לבנים. העיניים שלה כמו שני נרות שרואים איך הם נעלמים לתוך השקעים בפמוטי ברזל. אבל הגאולה הנצחית והחסד האינסופי לא נחים עליה.

"הם יצאו ממש יפות," אני אומרת. "אבל לא כמו העוגות שאדי היתה אופה." לפי הציפית של הכרית אפשר לראות איך הבת מכבסת ומגהצת, אם זה מגוהץ בכלל. עכשיו, שהיא שוכבת שם ותלויה בטיפול ובטובות של ארבעה גברים ובת שהיא כמו בן, אולי היא תבין כמה היא היתה עיוורת. "בכל האזור הזה אין אישה שיכולה לאפות כמו אדי באנדרן," אני אומרת. "ועוד לפני שנקלוט מה הולך פה, היא תקום ותחזור לאפות, ואז בכלל אף אחד לא ירצה את העוגות שלנו." מתחת לשמיכה היא בולטת לא יותר מפס של רכבת, והדרך היחידה לדעת שהיא נושמת זה לפי הרשרוש של המוץ במזרון. אפילו השערות ליד הלחי שלה לא זזות, אפילו שהבת עומדת ממש מעליה ומנפנפת עליה במניפה. בזמן שאנחנו מסתכלים הבת מעבירה את המניפה ליד השנייה בלי להפסיק לנפנף.

"היא ישנה?" קייט לוחשת.

"היא רק מסתכלת על קאש שם בחוץ," הבת אומרת. אנחנו שומעים את המסור על הקרש. נשמע כמו נחירות. יוּלָה עולה על התיבה ומסתכלת מהחלון. השרשרת שלה נראית ממש יפה עם הכובע האדום. קשה להאמין שהיא עלתה רק עשרים וחמש סנט.

"היא היתה צריכה לקנות את העוגות," קייט אומרת.

הכסף הזה היה ממש עוזר לי. אבל הרי הם לא עלו לי כלום חוץ מהאפייה. אני יכולה להגיד לו שכל אחד עושה טעויות לפעמים, אבל לא כל אחד יכול לצאת מזה בלי הפסד, ככה אני יכולה להגיד לו. לא כל אחד יכול לאכול את הטעויות שלו, אני יכולה להגיד לו.

מישהו מגיע במסדרון. דארל. הוא לא מסתכל לתוך החדר כשהוא עובר ליד הפתח. יולה מסתכלת עליו כשהוא ממשיך ללכת ונעלם לכיוון החלק האחורי. היד שלה מתרוממת ונוגעת לרגע בחרוזים ואחר כך בשיער. כשהיא רואה שאני מסתכלת עליה, העיניים שלה נהיות ריקות.

.

.

דארל

אבא ווֶרנוֹן יושבים במרפסת האחורית. אבא שופך טבק לעיסה מהמכסה של קופסת הטבק לתוך השפה התחתונה שלו, מושך את השפה בין אגודל לאצבע. הם מסובבים את הראש ומסתכלים כשאני חוצה את המרפסת, מכניס את קליפת הדלעת לתוך דלי המים ושותה.

"איפה ג'ול?" אבא שואל. עוד כשהייתי ילד הבנתי שהמים הרבה יותר טעימים אחרי שהם עמדו קצת בדלי מעץ ארז. קרירים-חמימים, עם קצת טעם כמו ריח של רוח חמה בעצי ארז בחודש יולי. המים צריכים לעמוד לפחות שש שעות, וצריך לשתות אותם מקליפת דלעת. אף פעם לא לשתות מים מכלי מתכת.

ובלילה הם עוד יותר טעימים. הייתי שוכב על המזרון במסדרון בכניסה ומחכה עד ששמעתי שכולם ישנים כדי לקום ולגשת לדלי. הוא היה שחור, המדף היה שחור, פני המים הדוממים היו פתח עגול בתוך הכלום, ולפני שהערתי אותם במצקת יכולתי אולי לראות כוכב או שניים בדלי, ואולי כוכב או שניים בתוך המצקת לפני ששתיתי. אחר כך הייתי גדול יותר, מבוגר יותר. אז חיכיתי עד שכולם שכבו לישון כדי שאני אוכל לשכב עם הכותונת מופשלת, שמעתי את כולם ישנים, הרגשתי את עצמי בלי לגעת בעצמי, הרגשתי את השקט הקריר נושב על האיברים שלי, ושאלתי את עצמי אם גם קאש עושה את זה שם בחושך, אולי עושה את זה כבר שנתיים, עוד לפני שאני יכולתי לרצות את זה או לעשות.

כפות הרגליים של אבא עקומות לגמרי, האצבעות מעוכות ומכופפות ומעוותות, ובזרת אין לו בכלל ציפורן מרוב עבודה קשה ברטיבות בנעליים מתוצרת בית כשהוא היה ילד. ליד הכיסא שלו מונחות הנעליים הגבוהות שלו. הן נראות כאילו חטבו אותן בגרזן קהה מברזל גולמי. ורנון בדיוק חזר מהעיר. אף פעם לא ראיתי אותו נוסע לעיר בסרבל. בגלל אשתו, ככה אומרים. היא גם לימדה בבית ספר פעם.

אני מתיז על האדמה את שאריות המים מהכלי ומנגב את הפה בשרוול. יֵרד גשם לפני שהבוקר יגיע. אולי עוד לפני החושך. "הוא באסם," אני אומר. "רותם את הצמד."

הוא מתעסק עם הסוס. הוא ימשיך דרך האסם אל שדה המרעה. הסוס לא יהיה גלוי לעין: הוא שם למעלה, בין האורנים הצעירים, במקום קריר. ג'ול שורק, שריקה אחת חדה. הסוס צונף, ואז ג'ול רואה אותו, מבזיק לרגע ססגוני אחד בין הצללים הכחולים. ג'ול שורק עוד פעם; הסוס בא, יורד במדרון ברגליים נוקשות, האוזניים זקופות רוטטות, העיניים הלא-תואמות מתגלגלות, הוא נעצר במרחק שישה-שבעה מטר, מַפנה את הצד שלו אל ג'ול ומסתכל עליו מעבר לכתף בצורה שובבית ודרוכה.

"בוא הנה, אדוני," ג'ול אומר. הוא זז. תזוזה שמעבירה רעד בפרווה הדקה שלו, שמתקבצת, לשונות מתערבלות כמו המוני שלהבות. בנפנוף רעמה וזנב, בגלגול עין, הסוס מזנק שוב לרגע מהיר ושוב נעצר, ברגליים אסופות, מביט בג'ול. ג'ול מתקדם אליו בעקביות, ידיים לצדי הגוף. חוץ מהרגליים של ג'ול, הם כמו שתי דמויות שגולפו לתמונה פראית בשמש.

כשג'ול כבר כמעט יכול לגעת בו, הסוס נעמד על הרגליים האחוריות ומסתער על ג'ול. ואז ג'ול מוקף במבוך פרסות בוהק כמו אשליה של כנפיים; ביניהן, מתחת לחזה המורם, הוא זז בגמישות נחשית מבזיקה. רגע לפני שהטלטלה נוחתת על זרועותיו הוא מניף את כל הגוף, משוחרר מהקרקע, מאוזן, מצליף חוּם-נחשי, עד שהוא מוצא את הנחיריים של הסוס ושוב נוגע בקרקע. ואז הם נוּקשים, לא זזים, מתוחים, הסוס נרתע על רגליים נוּקשות, רועדות, בראש מורכן; ג'ול בעקבים נעוצים, עוצר את התנועה של הסוס ביד אחת, וביד השנייה טופח על הצוואר שלו בלטיפות קצרות רבות ורכות ומקלל את הסוס בפראות גסה.

הם עומדים בהפוגה מתוחה ונוקשה, הסוס רועד וגונח. ואז ג'ול על גב הסוס. זורם למעלה במערבולת מעוקלת כמו שוט שמצליף, ובאוויר הגוף כבר לובש את צורת הסוס. עוד רגע הסוס עומד ברגליים פשוקות, בראש מורכן, ואז הוא פורץ בתנועה. הם יורדים מהגבעה בסדרת קפיצות מטלטלות שדרה, ג'ול גבוה, כמו עלוקה על גבנון הסוס, עד הגדר שמולה הסוס נאסף שוב לעצירה מהירה.

"טוב," ג'ול אומר, "אתה יכול להפסיק עכשיו, אם הספיק לך."

בתוך האסם ג'ול מחליק זורם לקרקע לפני שהסוס נעצר. הסוס נכנס לתא וג'ול אחריו. בלי להסתכל אחורה הסוס בועט לעברו, טורק פרסה בקיר כמו נפץ אקדח. ג'ול בועט בו בבטן; הסוס מקשת את העורף אחורה, חושף שיניים; ג'ול מכניס לו אגרוף בפרצוף, מחליק הלאה אל האבוס ועולה עליו. הוא נאחז במתקן החציר, מנמיך את הראש ומציץ החוצה מעל קירות התאים ודרך הפתח. השביל ריק; מכאן הוא אפילו לא שומע את קאש מנסר. הוא שולח ידיים למעלה, מושך חציר במהירות ודוחס אותו לתוך המתקן.

"תאכל," הוא אומר. "תחסל את הזבל הזה כל זמן שאתה יכול, ממזר נפוח שכמוך. בן זונה מתוק שכמוך," הוא אומר.

.

"בבוא מותי" הוא תרגום עברי שני לספר As I Lay Dying (בתרגומו הראשון לעברית – תרגומה של רנה ליטוין משנת 1980 – הוא נקרא "בשוכבי גוועת"), המגולל את סיפורה של משפחת באנדרן ואת מסעה באזורים הכפריים של מדינת מיסיסיפי כדי לקבור את אדי, אם המשפחה. הרומן, המסופר מנקודות המבט של כל אחד מבני המשפחה ושל דמויות נוספות, נחשב לאחד הרומנים האמריקאיים המשפיעים ביותר מבחינת מבנה וסגנון.  

 

ויליאם פוקנר, "בבוא מותי", הוצאת פן וידיעות ספרים. מאנגלית: שרון פרמינגר.

.

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "העייפים" מאת לילך נתנאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו