.
על חשיבותה של רכילות / אורן פרי־הר
.
ציון מאתיים שנה להולדתה של אמילי ברונטה, בת למשפחה שצמחו ממנה לא פחות משלוש סופרות אנגליות חשובות, הוא הזדמנות מצוינת לבחון מחדש את הרומן היחיד שכתבה, אנקת גבהים, שזכה לפרסום רב לאו דווקא מהסיבות הנכונות. הרומן, ששזורים בו מוטיבים גותיים הלקוחים מז׳אנר ספרות האימה, נקרא לעיתים קרובות מדי כפשוטו: קתי, נערה צעירה ממחוז יורקשייר שבצפון אנגליה, והיתקליף, אסופי ממעמד הפועלים שאביה אימץ, מתאהבים. הנערה קרועה בין התמסרות לאהבתה הלוהטת לבין הבחירה הנבונה בבחור ממוצא ידוע וממעמד מכובד. היא בוחרת להינשא בהתאם לנורמות החברתיות, אך הקרע בנשמתה ממשיך לייסר אותה ומוביל בסופו של דבר למותה. היתקליף, שילדותו המעורערת הפכה אותו בלאו הכי לפרוע מאחרים, נעשה אדם סוער עוד יותר לאחר מותה של קתי, מתענה בעצמו ומענה את סביבתו עד מותו. לאחר מותו, האוהבים הנצחיים מתאחדים בקברם ואהבתם הופכת לאגדה.
גרסה מלודרמטית זו של עלילת הספר, שאימץ גם הבמאי לורנס אוליבייה, שכנעה רבים שבספרות האנגלית אמונה נאיבית ברוחות נפוצה עוד מאז המלט. לכאורה, אמונה זו התמידה בקרב נשים בכפרים מבודדים בצפון אנגליה במאה התשע־עשרה, וברומנים של האחיות ברונטה. הסצנה המפורסמת מתוך הספר, שהתפרסמה עוד יותר בזכות הלהיט "אנקת גבהים" של קייט בוש, מתארת כביכול את רוחה של קתי מתדפקת על חלון ביתו של היתקליף, כשידה הלבנה מתחננת להיכנס הביתה ונדחית:
"זכרתי ששוכב אני במיטת־האלון ושמעתי בבירור את הרוח הסוערת ואת השלג: שמעתי גם את ענף האשוח חוזר על צלילו המתגרה […] החלטתי להשתיקו, אם אוכל, ונדמה היה לי שקמתי וניסיתי לפתוח את החלון. הקרס היה מולחם לתוך המסמר, בזה הבחנתי עוד בהיותי ער, אבל שכחתי […] פרצתי את הזכוכית, אצבעותיי סגרו על אצבעותיה של יד קטנה, קרה כקרח! אימה עזה של סיוט הציפה אותי; ניסיתי לאסוף את זרועי, אבל היד נאחזה בה, וקול נוגה מאין כמוהו גנח: 'הכניסני, הכניסני'. 'מי את?' שאלתי. 'קתרין לינטון, הגעתי הביתה, תעיתי בדרכי בשטחי הבור', עוד הקול מדבר והבחנתי בפני ילדה מציצים מבעד לחלון" (עמ׳ 25).
אלא שדווקא הסצנה הזאת מלמדת שקריאה זו, המתייחסת לפנטזיה כאל מציאות, אינה הקריאה האפשרית היחידה ברומן. בניגוד לתיאור בשיר של קייט בוש, קתי אינה פונה אל היתקליף בתחינה להיכנס לביתו, המספר אינו היתקליף, והסצנה אינה מתארת כניסה של רוח רפאים, אלא חלום. חולם אותו רווק מבוגר בשם מר לוקווד, שהגיע למחוז יורק הפראי כדי להתבודד, והוא שוכר בית מהיתקליף. מהר מאוד הוא מגלה שההתבודדות עלולה להיות חוויה משעממת למדי. הוא מפיג את השעמום בביקורים בביתו של היתקליף ובפיתוח משאלות רומנטיות כלפי נערה שמתגוררת בו, גם היא נקראת קתרין. מאוחר יותר יתברר שהיא בתה של אותה ״רוח״. כשלוקווד שוהה בביתו השכור הוא מאזין לסיפור האהבה בין היתקליף לקתי מפיה של סוכנת הבית, נלי, המספרת העיקרית של הספר עצמו. באחד מביקוריו של לוקווד אצל היתקליף הוא נאלץ להישאר ללון אצלו, נרדם, ובהשפעת השמועות שהגיעו לאוזניו על סיפור האהבה הטרגי של בעל האחוזה שלו, הוא חולם את החלום שמתוכו לקוחה הסצנה המפורסמת. היתקליף שומע מלוקווד על החלום וקורא לקתי להיכנס, כאילו הופיעה במציאות. גם לוקווד מתחיל להשתכנע שהחלום שלו ממשי, אף שמהכתוב ברור שאיננו כזה. גם הגרסאות הקולנועיות העניקו ממד ממשי לחיזיון.
כמו יצירותיהם של בלזק, אדגר אלן פו וא.ת.א הופמן, גם אנקת גבהים מפתה את הקורא להאמין ברוחות ובסביבה מכושפת, וכמותן היא מספקת לקורא גם גרסה ריאליסטית לעלילה, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הפנטזיה. הממד העל־טבעי בסיפורם של היתקליף וקתי בנוי על תשתית ריאליסטית של רכילות משפחתית יום־יומית, שבאמצעותה מבטאים שני המספרים, נלי ולוקווד, את תשוקותיהם הפרטיות, את תשוקותיה של החברה שהפכה את סיפור האהבה של קתי והיתקליף לאגדה, אולי גם את תשוקותיהם של קוראי היצירה, מאז ועד היום.
הבחירה בשני מספרים לסיפורם הטרגי של היתקליף וקתי איננה מקרית ויש לה השפעה על משמעותו. קתי והיתקליף מתאהבים כילדים, ולאהבת הילדות שלהם חלק מרכזי ברומן. אהבת ילדות דומה באופיה לאהבה בין נלי המספרת להינלי, אחיה של קתרין, וגם היא לא התממשה בשל הפער המעמדי ביניהם. אלא שסיפור האהבה של נלי מסופר בקצרה בלבד. סיפורם של היתקליף וקתי הוא מבחינתה תחליף לאהבה שאבדה לה במסגרת אותה משפחה. נלי מאדירה את עוצמת אהבתם של קתי והיתקליף ומצניעה את סיפור האהבה שלה, אך למעשה מספרת את סיפורה האישי דרך סיפור האהבה שאותו היא מספרת. ללוקווד אין סיפור אהבה פרטי משלו, וגם הוא משתמש באהבה של הזוג הטרגי כתחליף לסיפור אהבה ממשי. לוקווד מנסה להסתיר את כוונותיו כלפי קתרין, בתה של קתי, ומעדיף להמשיך ולהקשיב לנלי מספרת סיפור אהבה גדול מהחיים. הסיפור ממלא חלל בחייו, ומחזיר אליהם את התשוקה הרומנטית. סיפור האהבה של קתי והיתקליף חייב להיות גדול מהחיים, כי כך הוא ממלא תפקיד מרכזי בחייהם של המספרים. הצגה ריאליסטית של הסיפור מנוגדת לאינטרסים של המספרים אותו, ומשום כך, העובדות הריאליסטיות מוסתרות או שהמספרים ממעיטים בחשיבותן. כשברונטה בוחרת למסור את הסיפור דרך שני מספרים שהסיפור משרת אותם מבחינה רגשית, היא יוצרת ברית לא כשרה בין המספרים, הדמויות והקוראים: כולם מעדיפים לקבל את סיפור האהבה החוצה את הגבול בין החיים למוות, ומשתדלים להתעלם מהקשריו הריאליסטיים.
מותה של קתי הוא נקודת שבר בין הרומן הריאליסטי אנקת גבהים לסיפור האהבה הפנטסטי שעליו הוא נשען. על פי גרסתה של נלי, היתקליף שב מנדודיו כשקתי חולה. צירוף אירועים זה והאופן שבו נלי מתארת אותו מעודדים את הקוראים לחשוב שקתי חולת אהבה: "מרת לינטון ישבה בשמלה לבנה רפויה ורדיד קל על כתפיה בגומחת החלון הפתוח, כדרכה. שערה הארוך והעבות נגזז בחלקו מתחילת מחלתה" (עמ' 141). נלי נמנעת ככל האפשר ממסירת פרטים על נסיבות המחלה, ומספקת תיאורים מעורפלים של חיוורון, חולמנות, "קדחת מוח" ו"עצבים מגורים" (עמ׳ 122). כך היא מאפשרת לעצמה ולקוראים לשמר את הפנטזיה הרומנטית: במאה התשע־עשרה ביורקשייר עדיין נטרפים מאהבה עד מוות. רק כשהיא נאלצת לספר על מותה של קתי, ואמינותה כמספרת עומדת במבחן אחרון, היא מסבירה ללוקווד בשני משפטים: "בחצות הלילה ההוא לערך נולדה אותה קתרין שראית ב'אנקת גבהים': תינוקת זערורית בת שבעה חודשים: ושעתיים לאחר מכן מתה האם" (עמ' 149).
הנסיבות הטבעיות, המצערות אמנם, למותה של קתי, מוזכרות כמעט מתוך אילוץ, משום שהן מחבלות במיתוס הרומנטי. הריונה אינו נזכר כלל, אלא לאחר מותה, משום שהוא מספק הסבר פשוט ומציאותי למוות, בשעה שהפנטזיה שואפת להסבר מיסטי ומלודרמטי. הפער הגלוי לעין בין הפנטזיה הרומנטית לעלילה הריאליסטית משנה את תכלית הרומן: אם נדמה היה שאנו קוראים רומן על אהבה נצחית, מתברר שאנקת גבהים היא יצירה שגם בוחנת עד כמה מעוורת הפנטזיה הרומנטית את יחסנו למציאות.
ההתנהלות המקבילה של הרומן הן כפנטזיית אימה הן כרומן ריאליסטי מפגישה את הקוראים עם שני פנים מנוגדים של הספרות, מבלי לוותר על אף אחד מהם. מצד אחד הספרות מעניקה משמעויות בדויות למציאות אפורה או מאכזבת, ומגשימה משאלות, ומצד שני היא חושפת את הפער בין הרצוי למצוי ומסוגלת לחולל התפכחות. כדי ליצור שתי חוויות קריאה מנוגדות, ברונטה אינה כופה על קוראיה את ההתפכחות, אלא מצפה מהם לחפש אותה, בעודה מאפשרת להם לשמר מידה מסוימת של אמונה בפנטסטי.
חלקו השני של הרומן, המתמקד בחיי המשפחה לאחר מותה של קתי, חושף פן אחר של המיתוס הרומנטי. אם בחלקו הראשון, הפופולרי יותר, נועדה פנטזיית קתי־היתקליף לשמש תחליף ונחמה לאכזבות רומנטיות, בחלקו השני היא מעין הסבר כמעט מתקבל על הדעת לאכזריות ולרוע. היתקליף מצליח להישאר דמות נערצת וגבר אידיאלי בדרכו, אף שהוא מתעלל באכזריות בלתי מרוסנת בקתרין, בתה של קתי, וברעייתו איזבלה. גם בחלק זה של הרומן ברונטה מאפשרת למספריה ולקוראיה לשמר את הפנטזיה הרומנטית על אהבתם הנצחית של היתקליף וקתי, אך רק במחיר השלמה עם אכזריותו של היתקליף ותפיסתה כתוצאה לגיטימית של חיים ללא אהבה. המספרים, שנאלצים לחשוף את מסכת ההתעללות של היתקליף, שמכה את הילדים שנמצאים תחת חסותו ותולה את כלבתה האהובה של רעייתו, מקבלים את הרוע שלו כתוצאה הכרחית של אכזבה. עם זאת, ברונטה, שהביוגרפיה המשפחתית שלה כוללת אח בכור מתעלל ואלים, אולי מציבה שאלה חשובה יותר בפני קוראיה: האם שברון לב יכול לשמש הסבר לאכזריות, או שמא האכזריות היא זו שנזקקת לו כדי לפרוץ החוצה?
כך או כך, אם נעדיף את המכלול הריאליסטי של הרומן על פני הפנטזיה שהיא רק חלק ממנו, נמצא שאנקת גבהים אינו רומן רומנטי משוכלל על אהבה גדולה מהחיים, אלא רומן ריאליסטי על חשיבותה של רכילות. הפנטזיה הרומנטית שואבת את כוחה מהיום־יום: מאהבה לא ממומשת בין בת המשרתים לבן אצולה, מבדידותו של גבר ללא משפחה בסביבה זרה לו, מאהבת ילדות בין אסופי לבת אצולה, מסבל שגורם אדם אומלל ואכזר לקרוביו. הפנטזיה עצמה נרקמת ומסופרת כרכילות כפרית החושפת תשוקות פשוטות של אנשים רגילים. חיי היום־יום המבודדים של אמילי ברונטה אפשרו לה לזהות את העוצמה הדרמטית הטמונה ברכילות, את התשוקות הכמוסות שמהן היא נרקמת, ואת הפוטנציאל שלה לייצר ספרות גדולה. אהבתם של היתקליף וקתי יכולה להיות פנטזיה רומנטית שתאפשר לנו להתעלם מהאירועים הממשיים המתרחשים ברומן, אבל היא יכולה גם לשמש צוהר לאירועים הממשיים שמלבים אותה, ובכך להבהיר את הרלוונטיות של הרומן רב הפנים הזה גם היום.
אמילי ברונטה, "אנקת גבהים", כתר, 1990. מאנגלית: אהרן אמיר.
.
אורן פרי־הר, נולד וגר בירושלים, בעל תואר ראשון בספרות אנגלית ופילוסופיה ותואר שני בספרות כללית מהאוניברסיטה העברית. כותב דוקטורט על מושג הלא־כלום במחזותיו של ויליאם שייקספיר ומרצה לספרות ותאוריות ספרות ואמנות בבית הספר לקולנוע ״סם שפיגל״ ובמכון ״כרם״ להכשרת מורים.
» במדור אורות ערפל בגיליון קודם של המוסך: לאה קליבנוף־רון כותבת על מלכה חפץ־טוזמאן
