"הארץ זקוקה ליהודים חיים"

בעת שסיקר את ישיבת הממשלה בשנת 1951 שעסקה בהעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל, קבע עיתונאי מעריב בכותרת מדויקת להכאיב ש"רק אחד מתנגד". בהתחשב בכך שאותו אחד היה במקרה גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון – דעתו היחידנית הייתה גם זו הקובעת. "הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא עצמות", קבע ראש הממשלה הראשון. אולם, הייתה כאן כנראה יותר מהתנגדות עקרונית.

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי היה מאז ומתמיד עוף חריג בנוף העברי-ציוני. הוא מעולם לא חשש להביע את דעותיו הנחרצות, גם כשידע שהדבר יגרור עליו את זעם רשויות המנדט הבריטי (ששמחו לכלאו ולגרש אותו מהארץ מעת לעת) או לפרוש מההסתדרות הציונית במחאה.

למרות שפעל ללא לאות כדי להקים כוח הגנה עברי בארץ ישראל – כוח שהאמין שיהווה בסיס להקמת המדינה היהודית – נפטר היהודי הנודד מחוץ לגבולות המדינה שבדרך. עובדה זו הולידה מאבק ארוך שנים הנוגע למיקום קבורתו הסופי.

ב-3 בנובמבר 1935, כמעט חמש שנים קודם למותו, ניסח ז'בוטינסקי את צוואתו. עם מותו, ביקש לחלק את כל רכושו בין אשתו, בנו ואחותו. מתוך ההבנה שייתכן וימצא את מותו מחוץ לגבולות הארץ, קבע כי "את עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום". הערכתו הייתה מדויקת, ובשנת 1940, בעודו בניו יורק בשליחות "ההסתדרות הציונית החדשה", נתקף בדום לב ונפטר. מותו עורר תדהמה ואבל בין תומכיו, מהם דאג להסתיר את מחלתו.

בשנת 1948, כשנאבקה המדינה הצעירה על קיומה במלחמת עצמאות מדממת, המחשבות על קיום צוואת אבי הרוויזיוניזם לא היו בראש מעייניה. ודאי לא עזר שספינת אלטלנה נקראה על שם ז'בוטינסקי עצמו, שבחר את הכינוי "נדנדה" באיטלקית כשם העט שלו בעת שפעל באירופה.

גם כשהלכה והתנערה תנועת החרות מהתדמית הכוחנית (שלא לומר, הטרוריסטית) שדבקה בה בשנות מאבק העצמאות, סירב ראש הממשלה הראשון להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי כמחוות פיוס. הוא ראה את חובתה של המדינה בהעלאת יהודים חיים ובבניית האומה. בתשובה לשאילתא שהוגשה כבר בשנת 1951, טען ראש הממשלה ש"זכרם של האישים הראויים לכך יישמר בלב העם בלי הבדל היכן נמצאות עצמותיהם" – מה שהיה אולי נכון, אבל לא הספיק לכולם.

קמפיין ציבורי ומוסדי רחב החל להתגבש במשך השנים: נציגי יהדות ארה"ב, חברי תנועת החרות, מעריצים ומעריצות שאינם מזוהים בהכרח מפלגתית ואפילו נשיא המדינה, יצחק בן צבי, תמכו בקיום צוואתו של המנהיג הציוני הנודע. בן גוריון דבק בסירובו – הוא טען שאין זה סירוב סלקטיבי כנגד ז'בוטינסקי. לתפיסתו, אותה הציג במכתב ליוסף שכטמן, עוזרו הקרוב של ז'ובטינסקי המנוח, מה שנותר מאדם לאחר מותו הוא רק פועלו. "עצמותיו הן עפר ואפר ואין כל קשר עם האיש".

רק אחרי שעזב בן גוריון את משרד ראש הממשלה התאפשר השינוי הגדול: לוי אשכול, ראש הממשלה החדש של ישראל, ראה חשיבות עצומה בנורמליזציה של ישראל. למרות שסומן אשכול על ידי "הזקן" כיורש ראוי, פעל ראש הממשלה הנכנס נגד רבות מהדוקטרינות המרכזיות שניסח בן גוריון – ובראשן, הקריאה "בלי חרות ומק"י". הוא נפגש עם מנחם בגין, יו"ר תנועת החרות, ושמע ממנו על צוואתו של ז'בוטינסקי. שנים לאחר הפגישה סיפק בגין על התרשמותו העמוקה של ראש הממשלה מהאמונה של ז'בוטינסקי במדינה היהודית שבדרך. אמונה זו, טען בגין לימים, היא שהובילה את אשכול להניח בצד כל שיקול פוליטי ומפלגתי ולפעול להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה.

הידיעה על החלטת אשכול חשמלה את אזרחי המדינה. בהוד והדר הראויים למנהיג שהיה הועלו עצמות "הרווזיוניסט הראשון" אל מדינת ישראל – ארונם של זאב ואשתו יוענה ז'בוטינסקי הוצב תחילה בכיכר הרברט סמואל בתל אביב ותור ענק של עולים לרגל פקדו אותו.

בתשעה ביולי 1964, כמעט 24 שנה לאחר מותו, נקברו עצמותיו בטקס ממלכתי וחגיגי בהר הרצל יחד עם עצמותיה של אשתו. כל ראשי המדינה נכחו ולקחו בו חלק: נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, סגן ראש הממשלה אבא אבן, הרמטכ"ל יצחק רבין ועוד אישים רבים. היה זה לא רק יום חגה של תנועת החרות, אלא גם יום בו זכה עם ישראל לחזות בחזרתו של אחד ממנהיגיה הביתה, ואחרי שנים רבות של סכסוך מר – לרגע של אחדות לאומית.

כתבות נוספות

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

פרשת ה"אלטלנה", כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

מאת: איריס לנה

רגע אופטימי.

התצלום האיקוני שמצאנו באוסף מרכז סוזן דלל הוא של רגע מכונן במחול הישראלי: להקת מחול בת-שבע נכנסת לביתה החדש בסוזן דלל. עוד מעט, בינואר 1990 יגיע הכוריאוגרף אוהד נהרין לעמוד בראשה. בתצלום יאיר ורדי, מנכ"ל המרכז צועד מקדימה בחולצה לבנה, ויחד עם רקדני בת-שבע, בתמונה ציונית של חלוציות מלאת תנופה, יצירתיות, נעורים ואופטימיות, הולכים לשנות את פני המחול הישראלי.

רגע אחר.

באמצע מיון האוסף הגדול של הכוריאוגרפית-הרקדנית דבורה ברטונוב, כשמסמכים, כרזות, תצלומים וקלטות מפוזרים לכל אורכו של שולחן העבודה הגדול שלנו, הבנו שאין לנו מושג איך דבורה ברטונוב רקדה, ואולי לעולם לא נדע.

הסרטים המתפוררים האלו הם התיעוד הקולנועי המצולם, ששרד ממופעי המחול של דבורה ברטונוב, שפעלה משנת 1928 עד שנת 1970, חזרה להופיע ב-1985 כשהיא בת 70 וזכתה להכרה מחודשת. אלו הסרטים שמצאנו בסטודיו שלה בחולון, המתעדים חלק קטן ממגוון מופעי המחול שלה, מהשנים בהן הופיעה בכל העולם. 

מול קופסת סלילי הסרטים הפנמנו שוב את תופעת העלמות המחול – אנחנו רואים את התנועה על הבמה ומיד היא מסתיימת, ומה שנותר ממנה הוא זיכרון פרטי של כל אחד מהצופים. הזיכרון הציבורי מורכב מזיכרונות פרטיים וחומרי תיעוד: סרטים, תצלומים ומסמכים. נסו לתאר לעצמכם שיצירת ספרות תיעלם מן העולם, שפתאום ייעלמו כל העותקים של "מיכאל שלי" של עמוס עוז, שאי אפשר יותר לקרוא בהם – במחול זה קורה. הנה נעלם הריקוד של דבורה ברטונוב. זה אפשרי כי האובייקט האמנותי, המחול, נעדר מטיבו, זו תכונתו המהותית, הוא  מתרחש רק ברגע המופע על הבמה בין הקהל והרקדנים ומשתנה מידי ערב, וכיוון שאינו אובייקט ממשי, יש האומרים שהוא בלתי ניתן לשימור. עם זאת, סרטים הם אפשרות תיעוד הקרובה ביותר למחול, כי הם מאפשרים לראות תנועה. מצב הסרטים באוסף דבורה ברטונוב מחדד את התכונה המהותית של ארכיון מחול – הוא נטול מחול. כך, כל העקבות שאנחנו אוספים לאוסף המחול הלאומי הדיגיטלי רחוקים מהמחול עצמו ושונים ממנו עד מאד: המחול הוא גופני, הוא רגעי, הוא תלת ממדי, העקבות, בניגוד לו, הם טקסטואליים, ויזואליים, נצחיים ודו ממדיים.

   דבורה ברטונוב, צילום: ש.אלכסנדר. אוסף דבורה ברטונוב

ולכל הסקרנים. כן, בסופו של דבר ראינו את הסרטים של ברטונוב. עבודת ההמרה נעשתה באדיבות הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים, במסגרת מעבדת הארכיון המקצועית אשר הוקמה לטובת המרת חומרי מורשת ישראליים וארץ ישראליים. בזכותם ראינו את ברטונוב רוקדת, והיא  הייתה רקדנית ניפלאה.

רגעים נהדרים.

באוסף ברטונוב שאספנו מתחת לערמות אבק מתגלים תצלומי סטילס נהדרים שלה רוקדת, קופסה מקושטת רקמה עם כרטיסיות קטנות ובהן רשומים כל המופעים שלה (!), טיוטות של תכנית הרדיו 'פעמי לב' ששידרה בתחילת שנות ה-50 בקול ישראל ובה שוחחה על מופעי מחול שראתה, והגיגים על אמנות בכתב ידה, בכתב ידו של בעלה עמנואל בן גוריון בנו של ברדצ'בסקי, ושל אביה יהושע ברטונוב – משפחה שלמה שעוסקת באמנות ותרבות. 

איך שומרים את ההיסטוריה של המחול?

אנחנו ממפים את אוספי המחול בארץ, אוספים פרטיים ומוסדיים, מתחילת המאה ה-20. למעלה מ-250 אוספים הכוללים פריטים נדירים המתעדים את המחול בישראל ואתו את התרבות הישראלית. קטלוג ושימור דיגיטלי של הפריטים יאפשרו להכיר את המחול הישראלי, לבסס תשתית לימודית ומחקרית ולהביאו למרכז התודעה הציבורית.

עד כה קוטלגו האוספים הבאים: אוסף משה אפרתי – להקת קול ודממה, אוסף תיאטרון מחול ענבל, אוסף רות זיו-איל, אוסף מרכז סוזן דלל למחול, אוסף אריה כלב, אוסף לאה ברגשטיין – קיבוץ רמת יוחנן, אוסף רבקה שטורמן – קיבוץ עין חרוד, אוסף הילדה קסטן, אוסף להקת תמ"ר רמלה ותמר ירושלים, אוסף ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, אוסף נעמי אלסקובסקי ואוסף דבורה ברטונוב. 

אשכול מחול הוא חלק 'מהאוסף הלאומי הדיגיטלי: האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון' מטעם משרד ירושלים ומורשת ובניהול הספרייה הלאומית. מטרת הפרויקט היא שימור המורשת התרבותית בתחומים מחול, תיאטרון, אדריכלות ועיצוב, על ידי הנגשת אוספי ארכיון במדיה דיגיטלית לציבור הרחב. להקת מחול בת-שבע מובילה את פעילות אשכול המחול ובפרויקט שותפים המחלקה ליודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד, והארכיון הישראלי למחול בספריית שער ציון – בית אריאלה.

"ריקוד החרבות" (1954) כוריאוגרפיה וביצוע: אריה כלב, צילום: מיכאל טל. אוסף אריה כלב

בבלוג שלנו נראה חלק מהמציאות שאנחנו מוצאים, וניתן לתצלומים ולמסמכים לספר סיפורים מפתיעים על אירועים היסטוריים-מחוליים: נספר על ביקורם המפתיע של רקדני תיאטרון מחול ענבל באולפני הוליווד, על ניסיונותיה הנועזים של הכוריאוגרפית לאה ברגשטיין לעצב את הבגד הלאומי, למה הרקדן והמורה אריה כלב שלח מכתבים לנשיא עזר ויצמן. ועוד.