זאב ז'בוטינסקי שב למולדת

"הארץ זקוקה ליהודים חיים"

בעת שסיקר את ישיבת הממשלה בשנת 1951 שעסקה בהעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל, קבע עיתונאי מעריב בכותרת מדויקת להכאיב ש"רק אחד מתנגד". בהתחשב בכך שאותו אחד היה במקרה גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון – דעתו היחידנית הייתה גם זו הקובעת. "הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא עצמות", קבע ראש הממשלה הראשון. אולם, הייתה כאן כנראה יותר מהתנגדות עקרונית.

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי היה מאז ומתמיד עוף חריג בנוף העברי-ציוני. הוא מעולם לא חשש להביע את דעותיו הנחרצות, גם כשידע שהדבר יגרור עליו את זעם רשויות המנדט הבריטי (ששמחו לכלאו ולגרש אותו מהארץ מעת לעת) או לפרוש מההסתדרות הציונית במחאה.

למרות שפעל ללא לאות כדי להקים כוח הגנה עברי בארץ ישראל – כוח שהאמין שיהווה בסיס להקמת המדינה היהודית – נפטר היהודי הנודד מחוץ לגבולות המדינה שבדרך. עובדה זו הולידה מאבק ארוך שנים הנוגע למיקום קבורתו הסופי.

ב-3 בנובמבר 1935, כמעט חמש שנים קודם למותו, ניסח ז'בוטינסקי את צוואתו. עם מותו, ביקש לחלק את כל רכושו בין אשתו, בנו ואחותו. מתוך ההבנה שייתכן וימצא את מותו מחוץ לגבולות הארץ, קבע כי "את עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום". הערכתו הייתה מדויקת, ובשנת 1940, בעודו בניו יורק בשליחות "ההסתדרות הציונית החדשה", נתקף בדום לב ונפטר. מותו עורר תדהמה ואבל בין תומכיו, מהם דאג להסתיר את מחלתו.

בשנת 1948, כשנאבקה המדינה הצעירה על קיומה במלחמת עצמאות מדממת, המחשבות על קיום צוואת אבי הרוויזיוניזם לא היו בראש מעייניה. ודאי לא עזר שספינת אלטלנה נקראה על שם ז'בוטינסקי עצמו, שבחר את הכינוי "נדנדה" באיטלקית כשם העט שלו בעת שפעל באירופה.

גם כשהלכה והתנערה תנועת החרות מהתדמית הכוחנית (שלא לומר, הטרוריסטית) שדבקה בה בשנות מאבק העצמאות, סירב ראש הממשלה הראשון להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי כמחוות פיוס. הוא ראה את חובתה של המדינה בהעלאת יהודים חיים ובבניית האומה. בתשובה לשאילתא שהוגשה כבר בשנת 1951, טען ראש הממשלה ש"זכרם של האישים הראויים לכך יישמר בלב העם בלי הבדל היכן נמצאות עצמותיהם" – מה שהיה אולי נכון, אבל לא הספיק לכולם.

קמפיין ציבורי ומוסדי רחב החל להתגבש במשך השנים: נציגי יהדות ארה"ב, חברי תנועת החרות, מעריצים ומעריצות שאינם מזוהים בהכרח מפלגתית ואפילו נשיא המדינה, יצחק בן צבי, תמכו בקיום צוואתו של המנהיג הציוני הנודע. בן גוריון דבק בסירובו – הוא טען שאין זה סירוב סלקטיבי כנגד ז'בוטינסקי. לתפיסתו, אותה הציג במכתב ליוסף שכטמן, עוזרו הקרוב של ז'ובטינסקי המנוח, מה שנותר מאדם לאחר מותו הוא רק פועלו. "עצמותיו הן עפר ואפר ואין כל קשר עם האיש".

רק אחרי שעזב בן גוריון את משרד ראש הממשלה התאפשר השינוי הגדול: לוי אשכול, ראש הממשלה החדש של ישראל, ראה חשיבות עצומה בנורמליזציה של ישראל. למרות שסומן אשכול על ידי "הזקן" כיורש ראוי, פעל ראש הממשלה הנכנס נגד רבות מהדוקטרינות המרכזיות שניסח בן גוריון – ובראשן, הקריאה "בלי חרות ומק"י". הוא נפגש עם מנחם בגין, יו"ר תנועת החרות, ושמע ממנו על צוואתו של ז'בוטינסקי. שנים לאחר הפגישה סיפק בגין על התרשמותו העמוקה של ראש הממשלה מהאמונה של ז'בוטינסקי במדינה היהודית שבדרך. אמונה זו, טען בגין לימים, היא שהובילה את אשכול להניח בצד כל שיקול פוליטי ומפלגתי ולפעול להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה.

הידיעה על החלטת אשכול חשמלה את אזרחי המדינה. בהוד והדר הראויים למנהיג שהיה הועלו עצמות "הרווזיוניסט הראשון" אל מדינת ישראל – ארונם של זאב ואשתו יוענה ז'בוטינסקי הוצב תחילה בכיכר הרברט סמואל בתל אביב ותור ענק של עולים לרגל פקדו אותו.

בתשעה ביולי 1964, כמעט 24 שנה לאחר מותו, נקברו עצמותיו בטקס ממלכתי וחגיגי בהר הרצל יחד עם עצמותיה של אשתו. כל ראשי המדינה נכחו ולקחו בו חלק: נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, סגן ראש הממשלה אבא אבן, הרמטכ"ל יצחק רבין ועוד אישים רבים. היה זה לא רק יום חגה של תנועת החרות, אלא גם יום בו זכה עם ישראל לחזות בחזרתו של אחד ממנהיגיה הביתה, ואחרי שנים רבות של סכסוך מר – לרגע של אחדות לאומית.

כתבות נוספות

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

פרשת ה"אלטלנה", כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים