ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

חזרנו אל הזמרים הכי גדולים שיש לתרבות הישראלית להציע בתמונות 'קצת' שונות מאיך שאתם מדמיינים וזוכרים אותם. מוזמנים לצפות וליהנות מהפרויקט המיוחד שהכנו בשיתוף פעולה עם פייסבוק ישראל לרגל חגיגות ה-70 למדינת ישראל.

Preparation for the next Eurovision. Photo shows: Singer Shlomo Artzi run for the Eurovision contest

שלמה ארצי, 1975. צילום: שלמה סתר, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

תחשבו רגע על זמר שאתם אוהבים.

תדמיינו רגע את המבט שלו, את שפת הגוף, את הלבוש.

שלמה ארצי עם המגבת, צביקה פיק עם בגדי שנות ה-70 ושושנה דמארי עם הלוק המלכותי.

אבל הם לא תמיד נראו ככה. הם עברו מסע ארוך שבמהלכו הם 'גיבשו' את זהותם הבימתית. פעם הם היו זמרים מתחילים, נרגשים, מפוחדים. וכמונו גם הם עברו דרך הטרנדים של עולם האופנה בתקופות השונות, עברו שינויים, התבגרו, השתנו.

הקסם של הספרייה, של ארכיון התמונות, מאפשר לנו להציץ מחדש בעבר ולהחיות לרגע תקופות בחיי זמר או זמרת, ולראות את השינויים שעברו בחלוף השנים.

 

 

הצלם דן הדני שהפעיל סוכנות צילום, תיעד במשך שנים ארוכות את מדינת ישראל, את החדשות ואת האירועים. אנחנו גאים להציג בפניכם גלריה קטנה מתצלומיו שחושפת רגעים מהקריירה של גדולי הזמרים, הזמרות, היוצרים והיוצרות הישראליים, בתקופות שונות בחייהם.

צפייה מהנה!

נ.ב. לקבוצה שלנו "הסיפור מאחורי" שמספרת על השירים והסיפורים היפים ביותר שנכתבו בעברית כבר הצטרפתם?

 

אריק איינשטיין בימים שבהם שר על הבמות

ואל תפספסו:

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הסיפור מאחורי השיר "עָטוּר מִצְחֵךְ"

 

גידי גוב – תמיד עם מוני ובראבא

 

חווה אלברשטיין בעד החיילים נגד המלחמות

 

ואל תפספסו:

"האמנם עוד יבואו ימים?": חווה אלברשטיין שרה על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

שיר המחאה של חווה אלברשטיין

 

יהודית רביץ באה מאהבה

 

ואל תפספסו:

וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם :יהודית רביץ שרה את הווידוי של אלכסנדר פן

 

יהורם גאון ואלף התחפושות

 

ואל תפספסו:

למי שולח יהורם גאון "אלף נשיקות"?

 

 

דרישת שלום מירדנה ארזי

ואל תפספסו:

"ואלס להגנת הצומח": ירדנה ארזי שרה נגד הטרדה מינית

 

נעמי שמר – לא רק "ירושלים של זהב"

ואל תפספסו:

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

 

עוזי חיטמן – איזה 'פעור'!

ואל תפספסו:

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי השיר "דני גיבור"

 

 

צביקה פיק – איזה סטייל!

ואל תפספסו:

הסיפור מאחורי השיר "דיווה" שהביא לנו את הזכייה באירוויזיון

 

שושנה דמארי ולוחמי תש"ח

ואל תפספסו:

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

ביקורה המרגש של שושנה דמארי אצל הפליטים היהודים במחנות המעצר בקפריסין

 

הגשש החיוור בשירות חיילי צה"ל

 

שלום חנוך – השיער מחזיק מעמד יפה!

ואל תפספסו:

שלום חנוך בן ה-16 חוזר לשעות הלילה בבית הילדים בקיבוץ

 

שלמה ארצי – פעם היו לו תלתלים

ואל תפספסו:

הרגע הקסום בשנת 1970, שבו הפך החייל שלמה ארצי לכוכב

 

 

הפרוייקט המרגש הזה נעשה במסגרת שיתוף הפעולה בין הספרייה הלאומית ופייסבוק ישראל לרגל שנת ה-70 של מדינת ישראל. חומרים ארכיוניים, צילומים וסרטי וידאו היסטוריים, שטרם נחשפו יעברו תהליכי דיגיטציה בסיוע ומימון פייסבוק ויונגשו לראשונה לציבור הרחב ולמיליוני המשתמשים ברשת החברתית בישראל.

הצילומים, כתבי היד והסרטים יוצגו בעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית ויאפשרו לכל אחד ואחת לחוות ולשתף רגעים מרגשים ומיוחדים משנותיה הראשונות של המדינה, כפי שנתפסו בעדשות המצלמה של בכירי הצלמים שפעלו  בעשורים הראשונים והמאוחרים יותר של מדינת ישראל, בין אם מדובר באמנים ויוצרים, בנופי הארץ, באירועים מכוננים בתולדות המדינה  או בחיי היומיום של הישראלים.




מסע בלשי בעקבות המחול הנעלם

צעד אחרי צעד פרויקט "האוסף הלאומי הדיגיטלי: מחול", אוסף את חומרי הארכיון המציגים את ההיסטוריה של המחול הישראלי

פתיחת מרכז סוזן דלל (1989). צילום: יורם בוזגלו. אוסף מרכז סוזן דלל

מאת: איריס לנה

רגע אופטימי.

התצלום האיקוני שמצאנו באוסף מרכז סוזן דלל הוא של רגע מכונן במחול הישראלי: להקת מחול בת-שבע נכנסת לביתה החדש בסוזן דלל. עוד מעט, בינואר 1990 יגיע הכוריאוגרף אוהד נהרין לעמוד בראשה. בתצלום יאיר ורדי, מנכ"ל המרכז צועד מקדימה בחולצה לבנה, ויחד עם רקדני בת-שבע, בתמונה ציונית של חלוציות מלאת תנופה, יצירתיות, נעורים ואופטימיות, הולכים לשנות את פני המחול הישראלי.

רגע אחר.

באמצע מיון האוסף הגדול של הכוריאוגרפית-הרקדנית דבורה ברטונוב, כשמסמכים, כרזות, תצלומים וקלטות מפוזרים לכל אורכו של שולחן העבודה הגדול שלנו, הבנו שאין לנו מושג איך דבורה ברטונוב רקדה, ואולי לעולם לא נדע.

הסרטים המתפוררים האלו הם התיעוד הקולנועי המצולם, ששרד ממופעי המחול של דבורה ברטונוב, שפעלה משנת 1928 עד שנת 1970, חזרה להופיע ב-1985 כשהיא בת 70 וזכתה להכרה מחודשת. אלו הסרטים שמצאנו בסטודיו שלה בחולון, המתעדים חלק קטן ממגוון מופעי המחול שלה, מהשנים בהן הופיעה בכל העולם. 

מול קופסת סלילי הסרטים הפנמנו שוב את תופעת העלמות המחול – אנחנו רואים את התנועה על הבמה ומיד היא מסתיימת, ומה שנותר ממנה הוא זיכרון פרטי של כל אחד מהצופים. הזיכרון הציבורי מורכב מזיכרונות פרטיים וחומרי תיעוד: סרטים, תצלומים ומסמכים. נסו לתאר לעצמכם שיצירת ספרות תיעלם מן העולם, שפתאום ייעלמו כל העותקים של "מיכאל שלי" של עמוס עוז, שאי אפשר יותר לקרוא בהם – במחול זה קורה. הנה נעלם הריקוד של דבורה ברטונוב. זה אפשרי כי האובייקט האמנותי, המחול, נעדר מטיבו, זו תכונתו המהותית, הוא  מתרחש רק ברגע המופע על הבמה בין הקהל והרקדנים ומשתנה מידי ערב, וכיוון שאינו אובייקט ממשי, יש האומרים שהוא בלתי ניתן לשימור. עם זאת, סרטים הם אפשרות תיעוד הקרובה ביותר למחול, כי הם מאפשרים לראות תנועה. מצב הסרטים באוסף דבורה ברטונוב מחדד את התכונה המהותית של ארכיון מחול – הוא נטול מחול. כך, כל העקבות שאנחנו אוספים לאוסף המחול הלאומי הדיגיטלי רחוקים מהמחול עצמו ושונים ממנו עד מאד: המחול הוא גופני, הוא רגעי, הוא תלת ממדי, העקבות, בניגוד לו, הם טקסטואליים, ויזואליים, נצחיים ודו ממדיים.

   דבורה ברטונוב, צילום: ש.אלכסנדר. אוסף דבורה ברטונוב

ולכל הסקרנים. כן, בסופו של דבר ראינו את הסרטים של ברטונוב. עבודת ההמרה נעשתה באדיבות הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים, במסגרת מעבדת הארכיון המקצועית אשר הוקמה לטובת המרת חומרי מורשת ישראליים וארץ ישראליים. בזכותם ראינו את ברטונוב רוקדת, והיא  הייתה רקדנית ניפלאה.

רגעים נהדרים.

באוסף ברטונוב שאספנו מתחת לערמות אבק מתגלים תצלומי סטילס נהדרים שלה רוקדת, קופסה מקושטת רקמה עם כרטיסיות קטנות ובהן רשומים כל המופעים שלה (!), טיוטות של תכנית הרדיו 'פעמי לב' ששידרה בתחילת שנות ה-50 בקול ישראל ובה שוחחה על מופעי מחול שראתה, והגיגים על אמנות בכתב ידה, בכתב ידו של בעלה עמנואל בן גוריון בנו של ברדצ'בסקי, ושל אביה יהושע ברטונוב – משפחה שלמה שעוסקת באמנות ותרבות. 

איך שומרים את ההיסטוריה של המחול?

אנחנו ממפים את אוספי המחול בארץ, אוספים פרטיים ומוסדיים, מתחילת המאה ה-20. למעלה מ-250 אוספים הכוללים פריטים נדירים המתעדים את המחול בישראל ואתו את התרבות הישראלית. קטלוג ושימור דיגיטלי של הפריטים יאפשרו להכיר את המחול הישראלי, לבסס תשתית לימודית ומחקרית ולהביאו למרכז התודעה הציבורית.

עד כה קוטלגו האוספים הבאים: אוסף משה אפרתי – להקת קול ודממה, אוסף תיאטרון מחול ענבל, אוסף רות זיו-איל, אוסף מרכז סוזן דלל למחול, אוסף אריה כלב, אוסף לאה ברגשטיין – קיבוץ רמת יוחנן, אוסף רבקה שטורמן – קיבוץ עין חרוד, אוסף הילדה קסטן, אוסף להקת תמ"ר רמלה ותמר ירושלים, אוסף ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, אוסף נעמי אלסקובסקי ואוסף דבורה ברטונוב. 

אשכול מחול הוא חלק 'מהאוסף הלאומי הדיגיטלי: האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון' מטעם משרד ירושלים ומורשת ובניהול הספרייה הלאומית. מטרת הפרויקט היא שימור המורשת התרבותית בתחומים מחול, תיאטרון, אדריכלות ועיצוב, על ידי הנגשת אוספי ארכיון במדיה דיגיטלית לציבור הרחב. להקת מחול בת-שבע מובילה את פעילות אשכול המחול ובפרויקט שותפים המחלקה ליודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד, והארכיון הישראלי למחול בספריית שער ציון בית אריאלה.

"ריקוד החרבות" (1954) כוריאוגרפיה וביצוע: אריה כלב, צילום: מיכאל טל. אוסף אריה כלב

בבלוג שלנו נראה חלק מהמציאות שאנחנו מוצאים, וניתן לתצלומים ולמסמכים לספר סיפורים מפתיעים על אירועים היסטוריים-מחוליים: נספר על ביקורם המפתיע של רקדני תיאטרון מחול ענבל באולפני הוליווד, על ניסיונותיה הנועזים של הכוריאוגרפית לאה ברגשטיין לעצב את הבגד הלאומי, למה הרקדן והמורה אריה כלב שלח מכתבים לנשיא עזר ויצמן. ועוד.

שירה | שירים חדשים מאת ענת חנה לזרע, תומר דרייפוס, שרי שביט ועמיחי חסון

»»» המוסך - מוסף לספרות • לֹא הִזְמִינוּ אוֹתִי לִמְסִבַּת הָעִתּוֹנָאִים שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה / בַּמִּלְחָמָה – שֶׁלַּמְרוֹת הַהֲרוּגִים וְהַפְּצוּעִים וְהַסֵּבֶל נִקְרְאָה / "מְסִבָּה"

ורד נחמני, "הדרך הביתה 2", שמן על בד, 100X70 ס"מ, 1999

.

ענת חנה לזרע


עַל בְּשָׂרֵנוּ
פּוֹשֶׁטֶת וְלוֹבֶשֶׁת הַתְּשׁוּקָה צוּרָה.
אוֹמְרִים עֲמֻקָּה הִיא כִּתְהוֹם
חֲמַקְמַקָּה כְּאֵדֵי הַמִּקְלַחַת
מִבַּעַד חַלּוֹן הַחֹרֶף כְּשֶׁיָּד נִשְׁלַחַת
אוֹמְרִים יֵשׁ וְשׁוֹגָה בְּחֻמָּהּ כְּשִׁירָה
חֵרֶף רְהִיטוּת הַמַּיִם.
וּמַה אִם מֵעַל רָאשֵׁינוּ עֲדֵי אַגַּן הַיְּרֵכַיִם
נִזְרִים אֲגָלֶיהָ, אֶגְלֵי הַקַּל, תּוֹסִיף וְתִשְׁאַל,
אַל תִּגְאַל אוֹתִי בְּעִרְפּוּל הַפַּעַר, אַל
תִּדְבַּק בְּהַבְטָחַת שָׁב
אֲנִי מְכַסָּה צִמָּאוֹן צַח כְּשֶׁבָּבוּאָתִי נִמְרַחַת
טוֹעָה כַּמָּה מִמְּךָ עוֹד יִמַח,
כַּמָּה יֹאבַד

 


וְאִם אֶרְחַץ בְּשָׂרִי הַנָּקִי בְּמַיִם
הֲרֵי אוֹקְיָנוֹס עוֹלָמִי, אֲפִלּוּ סְלָעַי
עֲקוּרִים חַיִּים, שֵׁם נְתַתִּים
לַהַק עֳמָקִים.
וְאִם מוֹשָׁה נַפְשִׁי
כֹּחָהּ מִן הָאֲוִיר, מִן הֶחָלָל
יָדוּעַ, מֻגְבָּל זְמַנִּי עַל הַיַּבָּשָׁה
יָדוּעַ, נֶחְשָׁל.
בְּצִפָּרְנֵי יָדַי מִצְטַנְּעִים צִיּוּרֵי
תִּקְרוֹת וְקִירוֹת מְעָרוֹת
בְּפִי בִּיזוֹנִים אֲדֻמִּים
אֵינָם מַתִּירִים גִּישָׁה, לֹא גִּיחָה
עַתָּה שֶׁאֵין לִי אִישׁ אֵין לִי
אֱלֹהִים

 


נְשֹׁם יָרֹק, אַבָּא, גַּע בֶּעָלִים
קַרְקָפוֹת מַצְמִיחוֹת כָּאן פִּרְחֵי זָהָב

לוּ בָּאָה רוּחַ עָדֶיךָ מִיָּם, בְּפִיהָ
שִׁיר עֶרֶשׂ, צִיּוּץ מְשַׁכֵּךְ שֶׁל צִפּוֹר

פָּנֶיךָ אַל יִבְּלוּ
יָרֵחַ בֵּית הָעָלְמִין קַל, קֵרֵחַ מֵאוֹר

 

ענת חנה לזרע, ילידת 1964, משוררת. פרסמה עד כה שני ספרי שירה: "בעד הפרצה שבאויר" (ספרי עתון77, 2013), "נשיקה בשפתי השפה" (פרדס, 2017).

.

.

תומר דרייפוס

בבל

שִׁירָה הִיא רֶצַח
הִיא חוֹתֶכֶת חוֹרֶצֶת
בַּמְּצִיאוּת סְדָקִים כִּתְהוֹמוֹת
וּמִתּוֹךְ כָּל מָצוּק
קוֹל מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם
מַשְׁפִּיל אֶת הַשָּׂפָה בִּלְשׁוֹנוֹ
לֹא תִּשְׁכְּחִי אוֹתִי
כִּי נָקֹם אֶנְקֹם
וְזוֹ
דִּינָהּ שֶׁתִּשְׁכַּח
וְהָאַחֶרֶת
דִּינָהּ שֶׁתִּנְקֹם
שִׁירָה מְקוֹמֶמֶת עָלַי אֶת
בְּרוּאֵי מוֹחִי הֶעָיֵף
דַּם פְּצָעַי בַּמִּקְצָב
וּמִכָּל טַסִּית וְעוֹרֵק
מְבַעְבַּעַת זַעֲקַת בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הָעִוֵּר
הוּא מַיְשִׁיר מַבָּט וְלוֹחֵשׁ
אוֹ נוֹ מָה טוֹ פֶּה אָה
נַעֲשֶׂה לָנוּ
שָׁם
פֶּנָפוּץ

 

רעש

הַאִם תְּמוּנַת הַנּוֹף
הַתְּלוּיָה בְּאוּלַם הַנְּשָׁפִים
שֶׁל הַמְּשֻׁגָּעִים
מְפִיקָה צְלִילִים?
הַאִם גּוֹעָה הַפָּרָה שֶׁעַל יַד
הַבַּיִת הַצָּהֹב,
הַאִם חוֹרְקִים הָרְעָפִים?
הַאִם הָרוּחַ מְיַלֵּל בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים,
הָעוֹמְדִים בְּשׁוּרָה וּמְחַכִּים
שֶׁיְּיַלֵּל בָּהֶם הָרוּחַ
הַאִם מַסְתִּירִים הָעֲנָנִים, הַקַּלִּים
מִדַּי מִכְּדֵי לִפֹּל
אֶת זַעֲקוֹת אֲחֵיהֶם הַגְּבוֹהִים מֵהֶם
הַמִּתְפַלְּחִים עַל יְדֵי מָטוֹס נֶאֱלַם?
הַאִם בֶּהָרִים הַמְּעֻמְעָמִים הָרְחוֹקִים
קוֹרְאִים נַוָּדִים אֲבוּדִים לְעֶזְרָה?
הַאִם מְצַלְצֶלֶת כְּנֵסִיָּה בַּכְּפָר?
הַאִם מְסַלְסֵל מוּאַזִּין?
תְּמוּנַת הַנּוֹף הַתְּלוּיָה בְּאוּלַם הַנְּשָׁפִים שֶׁל הַמְּשֻׁגָּעִים
צוֹלֶלֶת אֶל מִרְצְפוֹת שַׁיִשׁ
מִתְנַפֶּצֶת מִתְפּוֹצֶצֶת מִצְטַפְצֶפֶת
מְצוֹפֶפֶת צְלִילִים שֶׁל
פָּרָה וּרְעָפִים וְרוּחַ וְעֵצִים וַעֲנָנִים וּכְנֵסִיָּה וּמוּאַזִּין
וְנַוָּדִים
שֶׁקּוֹלָם לֹא יִשָּׁמַע
לְשֶׁקֶט. סוֹף כָּל סוֹף, שֶׁקֶט.

 

תומר דרייפוס יליד 1987, גדל על הכרמל, כותב שירה ופרוזה בעברית ובגרמנית. מסיים בימים אלה תואר שני בספרות כללית והשוואתית עם תזה על האות O.

.

.

שרי שביט

תצלום משפחתי בגינה

הַוְּרָדִים טֶרֶם נִשְׁתְּלוּ בְּשַׂקִּיּוֹת פְּלַסְטִיק שְׁחֹרוֹת. אָבִי בְּכוֹבַע טֶמְבֶּל, רוֹכֵן לִשְׁתֹּל אוֹתָם.
הַחִפּוּשִׁית הַיְּרֻקָּה חוֹנָה לְצִדּוֹ. הַצְּמִיגִים נִפְצָעִים מֵהֶחָצָץ.

אִמָּא בְּגוּפִיָּה בְּלִי חָזִיָּה, נוֹעֶלֶת כַּפְכַּפִים טוֹבִים. פָּנֶיהָ מֵאֲחוֹרֵי מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ חוּמִים. שַׁרְשֶׁרֶת פְּנִינִים בְּעָרְפָּהּ. מִי שֶׁלֹּא מַכִּיר אוֹתָנוּ, אֵינוֹ מַבְחִין בְּעַצְבוּתָהּ.

תַּלְתַּלִים עַל רֹאשִׁי. פָּנַי נְקִיִּים מִנְּמָשִׁים. אֲנִי בַּת שָׁלוֹשׁ.

כֻּלָּנוּ מְחַכִּים לַשָּׁמַיִם שֶׁיִּפְּלוּ. הֵם עֲדַיִן נֶחְבָּאִים מֵאֲחוֹרֵי חֻרְשַׁת הָעֲטַלֵּפִים.

בְּאֶמְצַע תְּנוּעַת הַשְּׁתִילָה, שָׁרְשֵׁי הַוְּרָדִים מִתְנַתְּקִים כְּגַפְרוּרִים, דּוֹחֲפִים אֶת רֹאשָׁם אֶל תּוֹךְ הָאֶבֶן.

 

אחר כך

תַּרְנְגוֹלוֹת קִרְקְרוּ
בֶּחָצֵר שֶׁל גַּלִּי הַבְּלוֹנְדִּינִית
וְעַל אֶדֶן הַחַלּוֹן הִזְדַּקְּפוּ מִינְיָאטוּרוֹת שֶׁל מְטוֹסִים.
גַּם אַבָּא שֶׁלִּי עָבַד בִּמְטוֹסִים
וְעַל דַּפֵּי הַטְּיוּטָה הַדַּקִּיקִים שֶׁהֵבִיא מִמִּשְׂרָדוֹ
צִיַּרְנוּ שְׁתֵינוּ קַוִּים אֲפֹרִים שֶׁל שְׂדוֹת תְּעוּפָה,
בִּמְקוֹם שָׁמַיִם. אַחַר כָּךְ אָכַלְנוּ גְּבִינָה לְבָנָה וְזֵיתִים.
אַחַר כָּךְ עָשִׂינוּ מַעֲשִׂים אֲסוּרִים:
פָּתַחְנוּ אֶת קֻפְסַת הַשַּׁח
מִתְחָרוֹת זוֹ בַּזּוֹ בְּמַהֲלָכִים מֻמְצָאִים
מְגַלְּפוֹת מֵחָדָשׁ אֶת הַכֵּלִים
הִסְתּוֹבַבְנוּ בֶּחָצֵר עַד שֶׁשּׁוּלֵי הַחֲצָאִית הִתְרוֹמְמוּ
וְגֵרְדוּ מִסְּבִיבֵנוּ אַתְּ שִׂיחֵי הַפִּיטַנְגּוֹ.
הִתְגַּלְגַּלְנוּ מַעְלָה וּמַטָּה
עַל הַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה
מַכְתִּימוֹת אוֹתָהּ
בִּכְתָמִים אֲדֻמִּים
סוֹפְרוֹת שְׁנִיּוֹת,
מִי יוֹתֵר
מְהִירָה בְּגִלְגּוּלָהּ.

אַבָּא שֶׁלִּי מֵת קֹדֶם.
אַחַר כָּךְ אַבָּא שֶׁלָּהּ.
אַחַר כָּךְ אִמָּא שֶׁלִּי.
אַחַר כָּךְ אִמָּא שֶׁלָּהּ.

 

קשר דם

אֶת הַשְּׁאֵרִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת,
אֲנַחְנוּ חוֹלְקוֹת בֵּינֵינוּ:
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת יום הַהֻלֶדֶת שֶׁל אִמָּא.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת יוֹם הַשָּׁנָה לְאַבָּא.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת הַמְּאַהֶבֶת מֵהַקִּבּוּץ.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת הַמְּאַהֵב מִדֶּנְמַרְק.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת הָעוּגִיּוֹת הַמְּלוּחוֹת מֵהַשִּׁבְעָה.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת עֵץ הַשֶּׁסֶק הַכָּרוּת.
אַחַת זוֹכֶרֶת אֶת מִסְמַךְ הַגֵּרוּשִׁין שֶׁלֹּא מֻמַּשׁ.
אַחַת זוֹכֶרֶת אִישׁ בְּלִי עַיִן עוֹמֵד עַל מַצֵּבָה.
אַחַת מַדְבִּיקָה אֶת אַלְבּוֹם הַחֲתֻנָּה.
אַחַת מַזְכִּירָה אֶת רוֹפֵא הַמַּחְלָקָה.
אַחַת בְּקֻפְסְאוֹת הַתַּכְשִׁיטִים, מְמַיֶּנֶת.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַדֶּלֶת
הוֹפֶכֶת בִּשְׁטִיחַ הַכְּנִיסָה
בּוֹדֶקֶת מַנְעוּל
תּוֹלֶשֶׁת מְזוּזָה
מִתְבּוֹנֶנֶת,
שׁוֹמֶטֶת עוֹד.

 

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות. זוכת פרס "שירה על הדרך" ומלגת האמנים "חדר משלך" של עיריית תל אביב-יפו. פרסמה את ספרי הפרוזה "ברוריה הפקות" (זמורה־ביתן, 2009) ו"הכֹּל זריז" (אחוזת בית, 2012), ואת ספר השירה "ומה יש עוד" (אחוזת בית, 2014). עורכת את מחלקת הפרוזה המתורגמת בהוצאת "מטר", מנחת סדנאות כתיבה ומנהלת אמנותית של מיזמי ספרות שונים. השירים לקוחים מתוך הספר "כאב מרחקים", שיראה אור בסדרת "כבר", הוצאת מוסד ביאליק, בשנת 2019.

.

.

עמיחי חסון

אמריקה

עַד שֶׁבָּא מַתְקִין הַכְּבָלִים סָבִי הִסְתַּפֵּק בְּדִוּוּחִים מְאֻחָרִים.
הַנְּיוּ יוֹרְק טַיְמְס נִשְׁלַח מֵעֵבֶר לָאוֹקְיָנוֹס וּמְדוֹר הַסְּפּוֹרְט הִתְאַמֵּץ
לְתָאֵר אֶת שֶׁאֵין לְתָאֵר וְהִתְרַחֵשׁ עַל מִגְרַשׁ הַבֵּיסְבּוֹל. רֶצֶף חֲבָטוֹת
הוּמַר לְאוֹתִיּוֹת, מִסְפָּרִים יִצְּגוּ עֻבְדּוֹת בְּטַבְלְאוֹת הָאָמֵרִיקָן לִיג
בּוֹסְטוֹן רֵד סוֹקְס וְהַנְּיוּ יוֹרְק יֶנְקִיז הֶחֱלִיפוּ הֶפְסֵדִים
וְנִצְחוֹנוֹת בִּזְמַן שֶׁסָּבִי, בִּרְחוֹב הַגִּלְגַּל בְּרָמַת גַּן, רָאָה אֶת גּוֹלְדָה
מֵאִיר מַזִּיעָה בְּטֵלֵוִיזְיָה שָׁחוֹר-לָבָן בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים.
כַּמָּה יָמִים אַחַר כָּךְ, שָׁלַח נִיקְסוֹן רַכֶּבֶת אֲוִירִית מֵעֵבֶר לָאוֹקְיָנוֹס,
טַנְקִים וּמְטוֹסִי קְרָב לַחֲזִית בָּרָמָה וּבְסִינַי. סָבִי הָיָה נַוָּט בַּצִּי הַפָּסִיפִי.

עַד שֶׁבָּא מַתְקִין הַכְּבָלִים כְּבָר הָיָה סָבִי בְּפֶּנְסְיָה מוּל מָסָךְ צִבְעוֹנִי
הַמַּגִּישׁ זָרַק כַּדּוּר לַחוֹבֵט הַיְשֵׁר אֶל מְקוֹמוֹ בְּכֻרְסַת הַסָּלוֹן.
יָשַׁבְתִּי לְצִדּוֹ בְּכוֹבַע בֵּיסְבּוֹל אַךְ לֹא הִצְלַחְתִּי לִתְפֹּס
אֶת חֻקֵּי הַמִּשְׂחָק (גַּם לֹא כְּשֶׁיָּרַד אִתִּי לַגִּנָּה, מַחְבֵּט בְּיָדוֹ
וּכְפָפָה בְּיָדִי, זוֹרֵק אֶת הַכַּדּוּר הַלָּבָן כִּמְטַחֲוֵי יֶלֶד).
הַמִּשְׂחָק הָאַחֲרוֹן שֶׁל סִדְרַת הַגְּמָר שֻׁדַּר בַּטֵּלֵוִיזְיָה
וְהַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי רָצָה לִרְאוֹת אֶת מִיכַל יַנַּאי
בֶּעָרוּץ הַיְּלָדִים. סָבִי הָיָה אָדָם וַתְרָן.

אֲנִי מוֹדֶה שֶׁצָּחַקְתִּי בְּקוֹל מוּל הַמָּסָךְ אֶתְמוֹל בְּבֵית הוֹרַי
כְּשֶׁנִּבְחֶרֶת יִשְׂרָאֵל בְּבֵּיסְבּוֹל (שׁוּרַת צְעִירִים אָמֵרִיקָאִים
וְדִגְלֵי יִשְׂרָאֵל רְקוּמִים עַל כִּפּוֹתֵיהֶם) הִגִּיעָה לְרֶבַע גְּמַר
אַלִּיפוּת הָעוֹלָם. סָבָתִי הֵסֵבָּה בַּפִּנָּה,
מוֹרַחַת שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל חֶמְאַת בָּטְנִים
עַל קְרֵקֶר דַּק וּמְטַפְטֶפֶת רִבַּת תּוּת אֲדֻמָּה כְּדֶגֶל הַדּוֹד סֵם,
מֵיק אָמֵרִיקָה גְרֵיט אֵגֵן.

 

אחרי הלוויתו של מקס שטיינברג

לֹא הִזְמִינוּ אוֹתִי לִמְסִבַּת הָעִתּוֹנָאִים שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה
בַּמִּלְחָמָה – שֶׁלַּמְרוֹת הַהֲרוּגִים וְהַפְּצוּעִים וְהַסֵּבֶל נִקְרְאָה
"מְסִבָּה" – וּמִמֵּילָא לֹא סִפַּרְתִּי לוֹ, בְּסֵבֶר חָמוּר כָּרָאוּי (קַו
הַמֵּצַח מִתְפַּתֵּל כְּקַו הֲגָנָה) אֵיךְ תּוֹפְסוֹת אוֹתִי אַזְעָקוֹת שָׂרוּעַ
עַל הַסַּפָּה פְּשׁוּט אֵיבָרִים נִבְהָל מִכָּל צִלְצוּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ בְּשׂוֹרָה
שֶׁמָּא צְבָא הָעָם קוֹרֵא לִי לְהִכָּנֵס לָרְצוּעָה וְאֵיךְ אֲנִי מְאַבֵּד עוֹלָם
הַבָּא שֶׁלִּי בִּנְזִיד תְּמוּנוֹת רָצוֹת מֵהַקְּרָבוֹת, מְדַלֵּג בִּמְהִירוּת עַל הַפִּרְסוֹמוֹת
לְתַחְבּוֹשׁוֹת מְנַסֶּה לְאַתֵּר פַּרְצוּפִים מֻכָּרִים בֵּין הַמַּדִּים וְזַעֲקוֹת הַגּוּפִים הַנִּפְרָדִים
וְשִׁבְרֵי הַהֲרִיסוֹת שֶׁל הַפְּגָזִים וַאֲנִי יוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רַק לְהַלְוָיוֹת שֶׁל חַיָּלִים
בּוֹדְדִים וְלִפְעָמִים כְּשֶׁמַּצִּיעִים לִי תִּעוּד מִתּוֹךְ הַתֹּפֶת ("בִּלְעָדִי!
צְפוּ עַכְשָׁו!") אֲנִי צוֹפֶה סַקְרָן וְחַלָּשׁ בּוֹהֶה
מוּל הַמָּסָךְ בַּמְּסִבָּה. מַמְתִּין לְשָׁפָן.

(23.07.2014)

.

* מקס שטיינברג ז"ל, עלה לארץ מלוס אנג'לס בשנת 2012, נפל בכניסה הקרקעית לעזה במבצע "צוק איתן". בן 24 במותו.

 

עמיחי חסון, יליד רמת גן 1987, משורר ויוצר קולנוע. ספרו "מדבר עם הבית" ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-2015. השירים מתוך כתב היד של הספר "בלי מה", שעתיד לראות אור בקיץ הקרוב בסדרת "כבר", הוצאת מוסד ביאליק.

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת נטלי תורג'מן, בעז טרסי ונדב נוימן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | פרק ראשון מתוך "העייפים", ספרה החדש של לילך נתנאל

»»» המוסך - מוסף לספרות • "הוא החל לחשוש שמא חייה לא יסתלקו לעולם, יוסיפו להפיח בגוף החולה הזה אוויר פושר, מצחין, והבית יהיה לקבר חי. מגורי מוות. ולא ניתן יהיה להינצל"

אלכס קרמר, ללא כותרת, פסטל על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

1.
לרגעים השתררה בבית דממה. נחרת הייסורים החרישית העולה מתוך חדרה של החולָה הייתה פוסקת באחת ואיתן אוֹבד, בעלה, ניגש מבוהל אל מפתן הדלת, הקשיב לשקט, ממשש את צדעיו, וחש שהינה תכף הוא זוכה שוב בחייו. והינה הוא מרגיש שוב, רוצה שוב, רשאי להציל את עצמו. ומה שנסגר בפניו, האמין פתאום, עוד ייפתח. ומה שלוחץ עכשיו חזק כל כך, עוד ירפה ממנו. אבל מתי, שאל את עצמו, מתי כבר יהיה לזה סוף. הוא ייחל למותה של לאה אשתו כפי שמייחלים לדבר-מה נכסף, דבר רב-חסד ורב-טובה, שאסור להגות בו.

אבל מותה של לאה לא בא. היא הוסיפה לחיות, או מוטב, להתקיים. החיים השתרכו אחריה כמו, כמו, טפיל, כן. ולא ניתן היה להדוף אותם מעליה, להיפטר מהם. היא שכבה לבדה בחדר השינה שלהם, על מיטת חולים גבוהה שהובאה אל הבית בתחילת החורף. אחות סעדה אותה יום-יום ולעיתים גם בלילה. ואיתן אובד סייע ככל שרק יכול, אבל לא הצליח לקרב את המוות.

והורגש היטב, שם בבית, התופת. בחדרה של לאה נראו בעיקר מזרקים וקשיות שתייה ואריזות של תרופות, וצל קבר ריחף שם בנוגה חולני, צהבהב-חיוור, כמו עיניה. כמו מבטה המרוקן הפונה תמיד אל הקיר המסויד בגון פנינה עמום. איתן אובד פחד תחילה על חייה וביקש לה רפואה, ואחר כך ביקש לה מנוחה נכונה, ועכשיו, לאחרונה, החל לפחד מיתרת החיים האלה, מן השִׁפְעה המוזרה, המדאיגה, של נשמתה. הוא החל לחשוש שמא חייה לא יסתלקו לעולם, יוסיפו להפיח בגוף החולה הזה אוויר פושר, מצחין, והבית יהיה לקבר חי. מגורי מוות. ולא ניתן יהיה להינצל.

מה שהתחיל ביניהם לפני חצי מאה לערך במעשה איש באישה, בכתובה חתומה, בלחיים סמוקות מלגימה עודפת של יין קידוש, בערבי סתיו ובחורב קיץ, בהולדת שתי הבנות, בדם, בזיעה, בחלב, בארוחות החג, בטאטוא מרצפות הבית, בחזרה מן הים לעת ערב, לאים ורעבים, מתיישבים על המרפסת ומניעים באוויר כפות רגליים זרויות חול זהוב, בוצעים לחם, מכרסמים זיתים, וצעקות כעוסות לפעמים, וויכוחים לעיתים קרובות, והתפייסות מהססת, אבל שלווה כבר, והזמן, השנים הארוכות האלה שהתארכו וליוו חרש את המעשים שעשו, את הדברים שאמרו בפסקנות גדולה מדי, את הידיעות המוחלטות כביכול על העולם כולו ובחזרה עד כאן, בארץ, כל זה צריך סוף-סוף להסתיים עכשיו. להפסיק. הגיע הזמן.

ובאחד הערבים האחרונים האלה, בזמן לא זמן של הגסיסה המתעכבת, הגסיסה חפצת החיים של אשתו, התקרב איתן אובד אל האחות הסיעודית שטיפלה בה והחל לנשק לה על עורפה. הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה, היו לה מותניים צרים, וזה נעם לו. הוא נלחץ אליה, תחילה בתוקף ואחר כך בהתרפקות בלתי נשלטת. אחר כך, ממעמקיו, עלתה יבבה של בכי ילדוּת, והוא היסה את הבכי הזה בכל כוחו ונלחץ אליה שוב. ולהפתעתו, הוא לא היה רפוי כלל, הוא התאווה מאוד פתאום. הוא כרך סביבה את זרועו השמאלית ואחז בה בחוזקה, ואולי יותר משאחז בה גהר עליה, ואולי, פשוט, נתמך בגופה, נשען עליו, קרס עליו בכל כובד גופו. בידו הימנית גישש תחילה לאורך מותניה, אחר כך ידו נגעה כבר במורד ירכיה, והוא כופף את ברכיו ורק עכשיו נוכח בכוח העצום שנדרש לו לכל זה, כדי להשלים את כל זה, כדי להצליח או, פשוט, כדי לסיים עם זה.

ומלבד זה לא הרגיש דבר, מלבד ריחה, שהיה זר לו. והוא ניסה להרים את שמלתה, אבל, ראה מיד, היה זה בד הסינר הלבן שכיסה על בגדיה. והוא נדחק ולחץ ונדחק באין ברירה אל מכנסיה, פניו רטובים מבכי של ילד שסרח. כל הדבר הזה ארך אולי מחצית הרגע, עד שהיא הסתובבה, הייתה חזקה ממנו, והדפה אותו מעליה בידיים שמורגלות לסעוד חולים קשים.

היא אמרה לו: "תתבייש." ואיתן אובד השיב לה בסליחה רפה, אך למעשה לא התבייש כלל ולא התחרט לרגע. הוקל לו. שלא מת בזמן הזה. שלא הוא זה שצריך למות. שמייעדים לו, היכן שהוא, חיים נוספים. והוא רצה, למרות הכול, לחיות.

הוא ידע שזכה בשארית חיים נוספת בחסד ולא בזכות. שבעצם הגיע לו למות ולאה אשתו היא זו שצריכה לחיות במקומו. ושבעצם מתחולל כאן, באין יודעים, עוול נורא. למרות זאת החליט בינו לבינו לקבל את הדין. הוא התמקם בחדרן של הילדוֹת שבגרו. הגדולה כבר עזבה את הבית, והקטנה נותרה קרובה לאבא-אימא ועדיין הרשתה להם, כן, אִפשרה להם, לאהוב אותה. אל חדרן הישן, שעמד ריק כבר איזה זמן, הוא העביר את המיטה הזוגית ואת שידת העץ הקטנה, ובלילות האיר לו במנורת הלילה הוורודה שמצא שם.

הוא שהה בחדר הזה בכל לילה, סמוך לחדרה של אשתו, ושוב נותרו רק הם לבדם בביתם. בתחילה לא היה זה בית כלל, אלא לול תרנגולות ישן. איתן אובד הוא שהפך אותו במו ידיו, לפני חמישים שנה בערך, לבית מגורים. בלול הזה נולדו וגדלו שתי בנותיו. ושם, בסמוך לחדרן, בחדר השינה הזוגי של הבית, היכן שניצבו פעם מדגרות העץ המרופדות של המטילות, ישן לצד לאה אשתו. שם עברה חצי מאה של שינה משותפת, זה לצד זה, מתחת לאותה שמיכה. ציפה זוגית בקיץ ושמיכת פוך עבה בחורף. זו נותרה מקופלת בעומק הארון במשך רוב חודשי השנה, נשלפה אחרי חג הסוכות, כשהערבים מתחילים להצטנן במישור החוף, והוחזרה לארון, מכובסת ומקופלת, מיד לאחר ליל הסדר.

לא הייתה זו בדיוק שינה משותפת, כי לאה ישנה יחידה ואיתן רק עצם את עיניו. בכל אותם לילות נשזרו הנשימות הקצובות שלה בנשימתו שלו, בהכרה מרפרפת, בשעות החולפות, המטאטאות את פניהם בנגיעה, באבק לילה, בכסות דקה של פיח העולה תמידית, יום ולילה, מכביש החוף עד ביתם. והרי העייפים נבונים מכולם. הם זוכרים, יחידים, את קצות החיים. ואיתן אובד היה עייף ולא ישַׁן.

עכשיו, לאחרונה, הוא החל מתאבל על הלילות המשותפים האלה, שנקטעו כמעט באחת. אשתו הייתה מוטלת עכשיו בבדידות, ודאי גם בעלבון קשה, במיטת חולייה. והם שניהם, לא רק היא לבדה כי אם גם הוא, היו ספונים בבית, המתינו לאותו גורל משותף שניצב עכשיו קרוב אליהם יותר מאי-פעם, ונועד, צריך להודות בזה, פשוט, להמית אותם. אולי לא יחד, לא שניהם בבת אחת, תחילה ימות אחד מהם, ותהיה זו ככל הנראה לאה, ורק אחר כך, כן, בסוף, הניח אובד, יבוא מותו שלו. כך או אחרת, מוקדם יותר או מאוחר מעט יותר, צריך שיבוא. והוא שכב בלילות בעיניים פקוחות כי המתין למותה של לאה וחשב על חייו. ולאה, היא עצמה בלילות את עיניה אבל גם היא כבר לא ישנה. היא חשה נדנוד קל, אולי איזה ערסול נעים של לטיפת לילה, והיא התאמצה בכל מאודה לחוש בעונג הדק הזה, השקרני, וציפתה לו. כי כבר לא היה אכפת לה שום דבר מלבד עצמה, מלבד חייה, ומלבד העובדה הגדולה, החגיגית, הנוראה, של מותה. ואולי הערסול הילדותי, הנשכח הזה, כך רצתה להאמין, היה המוות עצמו. היא רצתה להאמין שיהיה לה מוות חומל, אימהי, מערסל, שיאסוף אותה אליו וידע להשקיט אותה. כי מלבד השקט הזה, שייחלה לו כל כך, שוב לא היה אכפת לה שום דבר.

הם המתינו אפוא בביתם, בלול התרנגולות הישן שניצב בקצה חצר המשק, סמוך לבית הגדול שניצב בקדמת הנחלה, בית האיכרים הארץ-ישראלי שבו התגוררו פעם אביו ואימו של איתן. שם מת אביו, ושם חייתה אימו חיים חשאיים ומסוגרים עוד שנים רבות אחריו, עד שמתה אף היא בגיל מופלג, מפלצתי. ועוד לפני שמתה, התרחשו הדברים הנוראים שאיתן אובד קבר במעמקי נשמתו.

 

לילך נתנאל, "העייפים", הוצאת כתר.

.

.

» במדור מודל 2018 בגיליון המוסך הקודם: רפי וייכרט על יונה וולך, מתוך ספרו "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים".

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.