.
1.
לרגעים השתררה בבית דממה. נחרת הייסורים החרישית העולה מתוך חדרה של החולָה הייתה פוסקת באחת ואיתן אוֹבד, בעלה, ניגש מבוהל אל מפתן הדלת, הקשיב לשקט, ממשש את צדעיו, וחש שהינה תכף הוא זוכה שוב בחייו. והינה הוא מרגיש שוב, רוצה שוב, רשאי להציל את עצמו. ומה שנסגר בפניו, האמין פתאום, עוד ייפתח. ומה שלוחץ עכשיו חזק כל כך, עוד ירפה ממנו. אבל מתי, שאל את עצמו, מתי כבר יהיה לזה סוף. הוא ייחל למותה של לאה אשתו כפי שמייחלים לדבר-מה נכסף, דבר רב-חסד ורב-טובה, שאסור להגות בו.
אבל מותה של לאה לא בא. היא הוסיפה לחיות, או מוטב, להתקיים. החיים השתרכו אחריה כמו, כמו, טפיל, כן. ולא ניתן היה להדוף אותם מעליה, להיפטר מהם. היא שכבה לבדה בחדר השינה שלהם, על מיטת חולים גבוהה שהובאה אל הבית בתחילת החורף. אחות סעדה אותה יום-יום ולעיתים גם בלילה. ואיתן אובד סייע ככל שרק יכול, אבל לא הצליח לקרב את המוות.
והורגש היטב, שם בבית, התופת. בחדרה של לאה נראו בעיקר מזרקים וקשיות שתייה ואריזות של תרופות, וצל קבר ריחף שם בנוגה חולני, צהבהב-חיוור, כמו עיניה. כמו מבטה המרוקן הפונה תמיד אל הקיר המסויד בגון פנינה עמום. איתן אובד פחד תחילה על חייה וביקש לה רפואה, ואחר כך ביקש לה מנוחה נכונה, ועכשיו, לאחרונה, החל לפחד מיתרת החיים האלה, מן השִׁפְעה המוזרה, המדאיגה, של נשמתה. הוא החל לחשוש שמא חייה לא יסתלקו לעולם, יוסיפו להפיח בגוף החולה הזה אוויר פושר, מצחין, והבית יהיה לקבר חי. מגורי מוות. ולא ניתן יהיה להינצל.
מה שהתחיל ביניהם לפני חצי מאה לערך במעשה איש באישה, בכתובה חתומה, בלחיים סמוקות מלגימה עודפת של יין קידוש, בערבי סתיו ובחורב קיץ, בהולדת שתי הבנות, בדם, בזיעה, בחלב, בארוחות החג, בטאטוא מרצפות הבית, בחזרה מן הים לעת ערב, לאים ורעבים, מתיישבים על המרפסת ומניעים באוויר כפות רגליים זרויות חול זהוב, בוצעים לחם, מכרסמים זיתים, וצעקות כעוסות לפעמים, וויכוחים לעיתים קרובות, והתפייסות מהססת, אבל שלווה כבר, והזמן, השנים הארוכות האלה שהתארכו וליוו חרש את המעשים שעשו, את הדברים שאמרו בפסקנות גדולה מדי, את הידיעות המוחלטות כביכול על העולם כולו ובחזרה עד כאן, בארץ, כל זה צריך סוף-סוף להסתיים עכשיו. להפסיק. הגיע הזמן.
ובאחד הערבים האחרונים האלה, בזמן לא זמן של הגסיסה המתעכבת, הגסיסה חפצת החיים של אשתו, התקרב איתן אובד אל האחות הסיעודית שטיפלה בה והחל לנשק לה על עורפה. הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה, היו לה מותניים צרים, וזה נעם לו. הוא נלחץ אליה, תחילה בתוקף ואחר כך בהתרפקות בלתי נשלטת. אחר כך, ממעמקיו, עלתה יבבה של בכי ילדוּת, והוא היסה את הבכי הזה בכל כוחו ונלחץ אליה שוב. ולהפתעתו, הוא לא היה רפוי כלל, הוא התאווה מאוד פתאום. הוא כרך סביבה את זרועו השמאלית ואחז בה בחוזקה, ואולי יותר משאחז בה גהר עליה, ואולי, פשוט, נתמך בגופה, נשען עליו, קרס עליו בכל כובד גופו. בידו הימנית גישש תחילה לאורך מותניה, אחר כך ידו נגעה כבר במורד ירכיה, והוא כופף את ברכיו ורק עכשיו נוכח בכוח העצום שנדרש לו לכל זה, כדי להשלים את כל זה, כדי להצליח או, פשוט, כדי לסיים עם זה.
ומלבד זה לא הרגיש דבר, מלבד ריחה, שהיה זר לו. והוא ניסה להרים את שמלתה, אבל, ראה מיד, היה זה בד הסינר הלבן שכיסה על בגדיה. והוא נדחק ולחץ ונדחק באין ברירה אל מכנסיה, פניו רטובים מבכי של ילד שסרח. כל הדבר הזה ארך אולי מחצית הרגע, עד שהיא הסתובבה, הייתה חזקה ממנו, והדפה אותו מעליה בידיים שמורגלות לסעוד חולים קשים.
היא אמרה לו: "תתבייש." ואיתן אובד השיב לה בסליחה רפה, אך למעשה לא התבייש כלל ולא התחרט לרגע. הוקל לו. שלא מת בזמן הזה. שלא הוא זה שצריך למות. שמייעדים לו, היכן שהוא, חיים נוספים. והוא רצה, למרות הכול, לחיות.
הוא ידע שזכה בשארית חיים נוספת בחסד ולא בזכות. שבעצם הגיע לו למות ולאה אשתו היא זו שצריכה לחיות במקומו. ושבעצם מתחולל כאן, באין יודעים, עוול נורא. למרות זאת החליט בינו לבינו לקבל את הדין. הוא התמקם בחדרן של הילדוֹת שבגרו. הגדולה כבר עזבה את הבית, והקטנה נותרה קרובה לאבא-אימא ועדיין הרשתה להם, כן, אִפשרה להם, לאהוב אותה. אל חדרן הישן, שעמד ריק כבר איזה זמן, הוא העביר את המיטה הזוגית ואת שידת העץ הקטנה, ובלילות האיר לו במנורת הלילה הוורודה שמצא שם.
הוא שהה בחדר הזה בכל לילה, סמוך לחדרה של אשתו, ושוב נותרו רק הם לבדם בביתם. בתחילה לא היה זה בית כלל, אלא לול תרנגולות ישן. איתן אובד הוא שהפך אותו במו ידיו, לפני חמישים שנה בערך, לבית מגורים. בלול הזה נולדו וגדלו שתי בנותיו. ושם, בסמוך לחדרן, בחדר השינה הזוגי של הבית, היכן שניצבו פעם מדגרות העץ המרופדות של המטילות, ישן לצד לאה אשתו. שם עברה חצי מאה של שינה משותפת, זה לצד זה, מתחת לאותה שמיכה. ציפה זוגית בקיץ ושמיכת פוך עבה בחורף. זו נותרה מקופלת בעומק הארון במשך רוב חודשי השנה, נשלפה אחרי חג הסוכות, כשהערבים מתחילים להצטנן במישור החוף, והוחזרה לארון, מכובסת ומקופלת, מיד לאחר ליל הסדר.
לא הייתה זו בדיוק שינה משותפת, כי לאה ישנה יחידה ואיתן רק עצם את עיניו. בכל אותם לילות נשזרו הנשימות הקצובות שלה בנשימתו שלו, בהכרה מרפרפת, בשעות החולפות, המטאטאות את פניהם בנגיעה, באבק לילה, בכסות דקה של פיח העולה תמידית, יום ולילה, מכביש החוף עד ביתם. והרי העייפים נבונים מכולם. הם זוכרים, יחידים, את קצות החיים. ואיתן אובד היה עייף ולא ישַׁן.
עכשיו, לאחרונה, הוא החל מתאבל על הלילות המשותפים האלה, שנקטעו כמעט באחת. אשתו הייתה מוטלת עכשיו בבדידות, ודאי גם בעלבון קשה, במיטת חולייה. והם שניהם, לא רק היא לבדה כי אם גם הוא, היו ספונים בבית, המתינו לאותו גורל משותף שניצב עכשיו קרוב אליהם יותר מאי-פעם, ונועד, צריך להודות בזה, פשוט, להמית אותם. אולי לא יחד, לא שניהם בבת אחת, תחילה ימות אחד מהם, ותהיה זו ככל הנראה לאה, ורק אחר כך, כן, בסוף, הניח אובד, יבוא מותו שלו. כך או אחרת, מוקדם יותר או מאוחר מעט יותר, צריך שיבוא. והוא שכב בלילות בעיניים פקוחות כי המתין למותה של לאה וחשב על חייו. ולאה, היא עצמה בלילות את עיניה אבל גם היא כבר לא ישנה. היא חשה נדנוד קל, אולי איזה ערסול נעים של לטיפת לילה, והיא התאמצה בכל מאודה לחוש בעונג הדק הזה, השקרני, וציפתה לו. כי כבר לא היה אכפת לה שום דבר מלבד עצמה, מלבד חייה, ומלבד העובדה הגדולה, החגיגית, הנוראה, של מותה. ואולי הערסול הילדותי, הנשכח הזה, כך רצתה להאמין, היה המוות עצמו. היא רצתה להאמין שיהיה לה מוות חומל, אימהי, מערסל, שיאסוף אותה אליו וידע להשקיט אותה. כי מלבד השקט הזה, שייחלה לו כל כך, שוב לא היה אכפת לה שום דבר.
הם המתינו אפוא בביתם, בלול התרנגולות הישן שניצב בקצה חצר המשק, סמוך לבית הגדול שניצב בקדמת הנחלה, בית האיכרים הארץ-ישראלי שבו התגוררו פעם אביו ואימו של איתן. שם מת אביו, ושם חייתה אימו חיים חשאיים ומסוגרים עוד שנים רבות אחריו, עד שמתה אף היא בגיל מופלג, מפלצתי. ועוד לפני שמתה, התרחשו הדברים הנוראים שאיתן אובד קבר במעמקי נשמתו.
לילך נתנאל, "העייפים", הוצאת כתר.
.
.
» במדור מודל 2018 בגיליון המוסך הקודם: רפי וייכרט על יונה וולך, מתוך ספרו "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים".
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
.