בואו לגלות את הסיפורים מאחורי השירים האהובים: הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"
מֵעַל הַצַּמָּרוֹת עֵדִים הָעֲנָנִים
כְּשֶׁהַיָּרֵחַ אֶל הַגַּן מֵנִיד רֹאשׁוֹ, נוֹתֵן סִימָן
"אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת"
שָׁם בַּפִּנָּה אוֹתוֹ סַפְסָל
קָלַט אֶת כָּל כַּמּוּת הַטַּל
וְהִתְרַטֵּב
"תִּקַּח מַגֶּבֶת"
אוֹמֵר הַלַּיְלָה וְשׁוֹכֵב.
הַלַּיְלָה הַזֶּה,
שׁוּם סִימָן הוּא לֹא נוֹתֵן
הוּא מְעַוֵּר, הוּא מְכַוֵּן
אֶת הַתְּנוּעָה בִּשְׁלַל גַּחְלִילִיּוֹת.
הוּא מְסַפֵּר מַעֲשִׂיּוֹת
וְהוּא חוֹשֵׁב שֶׁיְלָדִים מַאֲמִינִים לָזֶה,
מִן לַיְלָה שֶׁכָּזֶה,
כָּזֶה.
בַּחַלּוֹנוֹת כָּבוּ מִזְּמַן כָּל הָאוֹרוֹת,
וּשְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת שׁוֹלְחוֹת סִימְפוֹנְיוֹת אֲנָקוֹת
סֻלָּם מִינוֹרִי.
בְּבִיתָנֵי הַתִּינוֹקוֹת
מְיַלְּלִים בְּהַפְסָקוֹת.
נִצְבָּט הַלֵּב
"הֵי אִמָּא, עוּרִי!"
אוֹמֵר הַלַּיְלָה וְשׁוֹכֵב.
הֵחֵלָּה רוּחַ שׁוֹרֶקֶת אֶלֶף מַנְגִּינוֹת
חָצֵר פָּנֶיהָ מְלִיטָה, עוֹצֶרֶת אֶת נְשִׁימָתָהּ
כִּי בָּא אוֹרֵחַ.
הַסַּהַר מְעַגֵּל אֶת פִּיו
בְּמִין חִיּוּךְ כָּל כָּךְ חָבִיב
וּמִסְתָּרֵק
"אַתָּה קֵרֵחַ!"
אוֹמֵר הַלַּיְלָה וְצוֹחֵק.
("לילה", שלום חנוך)
מאז ימי דגניה העליזים ועד קום המדינה לפחות, היה הקיבוץ ראשון המכשירים שבעזרתם ביקשה התנועה הציונית לעצב את היהודי החדש בארץ ישראל. השותפות המלאה בעוני, בגורל וברכוש; העבודה המאומצת בחקלאות חלוצית ביום והישיבות הליליות שנמשכו אל תוך הבוקר – כל אלו היו אמורים לסייע ביצירת אותו טיפוס עברי שורשי החף מכלל הנוירוזות והכניעות הכללית שייבאו, כביכול, היהודים מן הגולה.
קיומו הבלתי נמנע של הרכוש – הן החומרי הן האנושי – הקשה על המהלך הכללי. בתחילת הניסוי, כשהייתה הדלות בשפע, קל היה להתחלק שווה בשווה ברכוש החומרי. הרכוש האנושי היה האתגר הגדול יותר.
כבר בשנים הראשונות של הקיבוץ הועלו מספר שאלות גורליות הנוגעות לצעירי החברים בקיבוץ: למי שייכים הילדים והילדות שטרם הגיעו לגיל עבודה? האם להוריהם או לקיבוץ? מי צריך לגדל אותם? מה ילמדו? ולא פחות חשוב, היכן ילונו בלילה?
הפתרון שסיפקו מייסדי הקיבוץ נראה למרבית החברות והחברים הטוב ביותר: אם זו אכן אחריותו המלאה של הקולקטיב לדאוג לרכוש, כל רכוש, מדוע שהחינוך והדאגה לילדי הקיבוץ לא יופקדו בידי הקיבוץ כולו?
ההורים עסוקים בעבודתם, ואת החברה החדשה יש לבנות מן היסוד – על בסיס של שותפות קהילתית ולא על בסיס המשפחה הישנה. ולכן, ביום ילמדו מטפלות את ילדי הקיבוץ, בצהריים יעבדו הילדים לפי גילם ויכולתם, בשעות אחר-הצהריים יבלו שעות מספר עם הוריהם ולקראת הערב יחזרו אל בית הילדים להתכונן ללינה המשותפת.
במשך עשרות שנים התקשו ואף נמנעו אימהות ואבות חברי קיבוץ להתמודד עם המעמסה הרגשית שהלינה המשותפת גזרה על מרביתם. היה זה הרי צו התנועה שנקבע כבר בדור המייסדים, אחד מעמודי התווך שעליהם נשען הניסוי הקיבוצי כולו. בשונה מהם, ניגשו ילדות וילדי הקיבוץ אל הלינה המשותפת מכיוון אחר. במאבק בין האידיאלים עליהם חונכו ובין הגעגוע שפיעם בהם, ניצח הגעגוע. הם פשוט רצו לישון קרוב לאימא, ולשמוע סיפור לפני השינה מאבא.
ההבדל בגישות מצא ביטוי בשירי התקופה. שירים רבים נכתבו על הקיבוץ, את רובם המוחלט חיברו כותבים מבוגרים – חלקם אפילו לא קיבוצניקים. 'שיר העמק' לנתן אלתרמן התל-אביבי הוא דוגמה לשיר שכזה. השיר נכתב בשנת 1934 בתור שיר נוסף לפסקול הסרט הציוני 'הארץ המובטחת'.
בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ
וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.
לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ
עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.
כיאה לרוח התקופה, מדובר בשיר אידיאולוגי, חלוצי וציורי שמטרתו לספק "מְנוּחָה לַיָּגֵעַ" עת "לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ".
מעטים בהרבה הם השירים שחיברו ילדים על הקיבוץ. המוכר והחשוב שבהם הוא השיר "לילה" שחיבר שלום חנוך בן ה-16 סביב שנת 1962. שלושה עשורים מפרידים בין השיר של אלתרמן לבין שירו של חנוך, שלושה עשורים ושתי נקודות מבט. השיר "לילה" מתאר את חוויות ילדותו בבית הילדים ונכתב מנקודת מבטו של בוגר המוסד המשונה הזה, ולכן לא מפתיע שהוא נכתב בערב אחד – מילים ולחן.
חנוך ביצע בחירה מעניינת בשיר: שירי הקיבוץ וההתיישבות של המבוגרים לא חששו להעניק קול לחלוצים, ולשים בפיהם אמרות שפר מלהיטות וקריאות פטריוטיות למען העם והמולדת, ואילו הדבר היחיד ששם חנוך בפיותיהם של החלוצים הצעירים הן יללות (בְּבִיתָנֵי הַתִּינוֹקוֹת מְיַלְּלִים בְּהַפְסָקוֹת).
גיבור השיר של חנוך הוא הלילה. עידוד הילדים שמתגעגעים לאימא היא המשימה הבלתי אפשרית שהוטלה על כתפיו העגולות, והוא עושה ככל שביכולתו לעמוד בה. הוא מעורר, מסנוור, מכוון, מספר מעשיות ובעיקר, נכשל נחרצות. רק בבית השלישי של השיר, כשכבר נצבט הלב, קורא הלילה לאימא, "עורי", ושוכב. הלילה (והטבע כולו) שנכבש והוכנע בשירי החלוצים, מנסה בשירו של חנוך לכבוש את לב הילדים המתגעגעים, עד שנכנע גם הוא בתורו.
שנים ספורות לאחר כתיבת השיר, הלב הצבוט של אימהות קיבוץ משמרות הכניע גם אותן. הן השתכנעו שהזמן בשל לשנות כיוון, ומוסד הלינה המשותפת בקיבוץ משמרות הגיע לקיצו. בקיבוצים אחרים נמשכה הלינה המשותפת בבתי הילדים עוד עשורים מספר. כיום, ישנים כל ילדות וילדי הקיבוצים (אידיאלית לפחות) יחד עם הוריהם.
בואו לגלות את הסיפורים מאחורי השירים האהובים: הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"
כתבות נוספות
הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"
