ביקורת | על "היֹה היתה" מאת יעל נאמן

»»» המוסך – מוסף לספרות • "את תשוקת החיים שהייתה בה היא בלמה ללא הרף, כותבת ומוחקת, יוצרת והורסת, חיה והורגת את עצמה שוב ושוב." סימונה באט על מאבקי הארוס והתנטוס בספרה החדש והמדובר של יעל נאמן

מרב סודאי, "שתיקה", שמן על בד, 100X70 ס"מ, 2018

.

מאת סימונה באט

.

יעל נאמן פגשה את גיבורת ספרה פזית פיין בחטף לפני שנים רבות. אישיותה המורכבת והמסקרנת של פזית הבליחה לרגעים אחדים ולכדה את תשומת ליבה של נאמן, שתיארה אותה כמי ש"הפְּנים שלה זהר החוצה והחוץ שלה הִכה בהזנחתו." בלי להבין לגמרי מדוע, צילהּ של פזית המשיך לרדוף ולהעסיק אותה, ונאמן החליטה לחקור את דמותה. היא הפכה מנרדפת על ידי הסיפור שלא נתן לה מנוח לרודפת אחריו. התוצאה היא ספר יוצא דופן בדרך המסירה שלו ובאופן שבו הוא לוכד את הקורא לתוכו. גם ספריה הקודמים של נאמן נטועים עמוק בחומרים אוטוביוגרפיים מחייה שלה, אך הבחירה לכתוב ממוּאר על אישה אמיתית שנפטרה לפני כחמש־עשרה שנה היא ללא ספק בחירה ייחודית.

הספר משרטט את דמותה של פזית כפי שהוא משתקף מתמלילי ראיונות שערכה נאמן עם בני משפחה, חברים ושכנים שהכירו את פזית לאורך חייה. היא ממזגת את זיכרונות המרואיינים לתוך כתיבתה על פזית ומשלבת אותם עם פרקי רפלקציה נפלאים. על הספר כולו שורה סגנון כתיבתה של נאמן, ומי שקורא בספריה הקודמים יכול לחוש היטב בדמיון הסגנוני.

נאמן לא התיימרה לכתוב ביוגרפיה על פזית. במקומות אחדים בספר היא מבטאת את הזדהותה עם חלקים באישיותה של פזית, ונוצרת תחושה שנאמן כתבה את עצמה באמצעות דמות שביקשה להיות נוכחת־נסתרת ממש כמותה. זהו תרגיל ספרותי מבריק, אבל להסתתרות יש מחיר שכן יש מי שיחשבו שהספר הוא פרוזה תיעודית. לטעמי זוהי פרוזה אישית מאוד של נאמן, שרק נסמכת על עדויות ביוגרפיות.

כישרון הכתיבה של נאמן מייצר פרוזה אינטנסיבית וחשופה מאוד, כזו שיוצרת אינטימיות גדולה עם הקורא. לאינטימיות הזאת יש כוח רב ונדמה לי שיותר מכול בולטת בספר הזה הטלטלה הרגשית שחווה הקורא. במהלך קריאת הספר הרגשתי שהוא דוחף ובוחש בקרביי, לא מניח לי גם אחרי שהנחתי אותו. רבים מקוראי הספר מדווחים גם הם על חוויה רגשית חזקה, ועל קריאה קצובה ומדודה מתוך רצון למתוח ולהאריך את החוויה עד כמה שרק אפשר.

אז מה יש בסיפור על פזית פיין שמעורר אמוציות גדולות כל כך?

פזית הייתה אישה מבריקה, אינטלקטואלית, יצירתית, מתרגמת מוכשרת מאוד, אך גם אישה שנפשה מסוכסכת מאוד, דיכאונית, תובענית, ערירית וחולה מאוד.

את תשוקת החיים שהייתה בה היא בלמה ללא הרף, כותבת ומוחקת, יוצרת והורסת, מתקרבת ומתרחקת מכל מי שקרוב אליה, חיה והורגת את עצמה שוב ושוב. הארוס והתנטוס נאבקו בתוכה ללא הרף, ובכל סבבי הקרבות ניצח יצר המוות. על אף הפוטנציאל הרב והתמיכה החברתית הלא מבוטלת שהייתה סביבה היא כשלה במלאכת החיים.

פזית משקפת את החרדות העמוקות ביותר שלנו – החרדה מכישלון, מבדידות, החשש מדעיכה והתמעטות אנרגיית החיים, החשש להישמט מהחיים לתוך האין. אנחנו מתרגשים, מזדהים, סקרנים, מהופנטים ולא יכולים להסיט את מבטנו מפניה מקפיאי המוות של מדוזה הנשקפים אלינו בזמן הקריאה. החיים הם מהלך ספיראלי שבו נצברות שכבות של התנסויות וחוויות. מכלול מעשינו –הישגים חומריים, רגשיים או רוחניים – נערמים בעקביות ואנחנו מקווים להוריש אותם הלאה לצאצאינו, לידידינו או לחברה. כל אדם שואף להותיר את מורשתו כך או אחרת, להיות בן אלמוות ולו באופן סמלי. האפשרות להישכח ולהיעלם מצמיתה אותנו, היא לכאורה מבטלת את כל מה שהיה, מוחקת את החיים שהיו ומרוקנת אותם ממשמעות.

נאמן מפליאה לתאר את סיפורה של פזית ברגישות מזוקקת ומצמררת, היא מושיטה לנו את הכאב הגולמי והחידלון בלי לייפות אותו ובלי ליפול לסנטימנטליות. נאמן מחזיקה אותנו צמודים מאוד לסיפור, המקומות והאנשים המתוארים אמיתיים, חלקם אף מפורסמים, ובו זמנית האינטימיות מווסתת, מבוקרת ושומרת עלינו שלא נתקרב מדי ונתרסק אל מחוץ לסיפור. בנקודה זו ראוי לציין שהבחירה של נאמן להמעיט בתיאור מחלת הנפש של פזית היא מהלך ספרותי נכון. העיסוק במחלה הקלינית היה מציע הסבר פשוט וקל למהלך חייה, אך בעיקר הוא היה מרחיק אותנו רגשית מדמותה של פזית.

לא בכדי נקרא הספר "היֹה היתה"; הוא מבקש לספר על עובדת קיומה של אישה, ומרמז לסיפור אגדה. כמו באגדות רבות גם כאן מוצגת לנו אימה גדולה, חרדה אנושית קיומית שבסופה יש אפשרות לנחמה.

והנה מופיעה לה דמות שפועלת בניגוד לכיוון החיים. שם הספר שהבטיח לנו אגדה מתהפך, משהו משתבש, ובניגוד לאגדות הוא נגמר בסוף רע ומר. פזית פיין מחקה את עצמה כל חייה, ולקראת מותה ממחלת הסרטן היא הכחידה את האפשרות שיזכרו אותה. למרות כישרונה הרב כמתרגמת ועורכת היא לא הצליחה להעמיד יצירות רבות, ואת מה שיצרה היא השתדלה להשמיד. היא הקפידה למחוק בטיפקס משני צידי הדף את ההערות שכתבה בספרים, גזרה את דמותה מתמונות, פיזרה את רכושה ותרמה את גופתה למדע. ההימנעות שלה מיצירה, על אף כישרונה הברור, הוא הסימפטום המרכזי המתנוסס מעל הימנעותה מלחיות. ניסיונות ההתאבדות החוזרים ונשנים היו הביטוי הקונקרטי לכך, היא חיה את חייה בתהליך של התאבדות מתמדת.

לפי מושג המחיקה באומנות הפלסטית, לפעולת המחיקה יש תפקיד כפול: הוספת שכבת צבע המוחקת ויוצרת דבר חדש מחד, וייצוג המהות שנמחקה מאידך. המחיקה אינה מבטלת את הדבר שנמחק כאילו לא היה כלל, וההיעדר אינו מנכיח רק את הריק. היצירה החדשה מחזיקה בתוכה גם את היצירה המחוקה והופך אותה לאל־זמנית. זוהי פעולה אמנותית מתעתעת מאוד והיא תואמת להפליא לדמותה החידתית ומלאת הסתירות של פזית. המחיקה שלה מותירה עקבות קונקרטיים –חור בתמונה, כתם לבן של טיפקס – אך גם את עקבות ההוויה שלה שממשיכים להדהד ולהטיל צללי רפאים. האנרגיה הרבה שפזית משקיעה במחיקה מסתירה שאיפות גדולות שבגלל אישיותה הסדוקה היא אינה מסוגלת לממש. האפשרות היחידה להתמודד עם השאיפות המודחקות היא להנכיח את עצמה על דרך השלילה. המחיקה והגזירה, כמו ניסיונות ההתאבדות, הן פעולות אגרסיביות ומתריסות. אלו אינם בהכרח מעשים של התאיינות, זהו אקט יצירתי פרפורמטיבי.

הפסיכואנליטיקאי וילפריד ביון הבחין בין nothing, שהוא הדבר שלא היה מעולם, לבין no-thing, שהוא הדבר הנוכח בהיעדרו, משהו שהיה והלך לאיבוד והשאיר חלל, מקום ריק. אדם החווה את ה-nothing עלול לחוש כאב בלי לדעת בדיוק מהו החסר. לעומת זאת, אדם החווה את ה-no-thing צפוי לחוש עצב גדול הצומח בתוך החלל שנוצר. ההבחנה של ביון מיטיבה להסביר את תחושות האבל והצער העמוק שמציפות אותנו מול החלל שמותירה המחיקה העצמית של פזית.

יש בספר מהלך כפול של הנצחה שמפר לכאורה את בקשתה של פזית להיעלם, אך לטעמי נאמן דווקא מממשת את שאיפתה המודחקת של פזית להיות נוכחת בעולם לאחר מותה. נאמן גואלת את סיפור חייה של פזית מאבדון ושכחה, ובו בזמן מתארת את אקט המחיקה הפרפורמטיבי שלה וחושפת את שאיפתה הקונפליקטואלית להשאיר סימן בעולם.

בהענקת מילים למעשה המחיקה הפרפורמטיבי של פזית, נאמן מחוללת אקט מרפא ומנחם כלפי הקורא. היא מנסה למפות את קואורדינטות ההרס העצמי של פזית בתקווה שהתיעוד יאפשר לנו להבין ולפרק את האימה. כמו בפעולת הפסיכולוג, החושף בתהליך הטיפולי בזהירות ובעדינות את החוויות המודחקות ונותן להן צורה ומשמעות מתקנת תוך שמירה על מקומן וחשיבותן, כך גם אנו לא נותרים לבד על סיפו של התוהו. מול הכאב והעצבות המתמשכים שמתוארים בספר, ולאחר שהוצפנו מחשש שמא נתפוגג, נישכח ולא נותיר אחרינו כל זכר, מגיחה גם אופציית הגאולה. מישהו יפציע ויכתוב את סיפורנו מחדש ונזכה לחיי נצח. נאמן מציינת בספר שבמהלך הכתיבה היא חשה "זוועה מתמשכת ואושר מוזר" וזוהי ללא ספק תמצית האפקט הרגשי של הספר. גם הקורא חש מצוקה מוכרת, וזו הולכת ומתעצמת עד שמוצאת את פורקנה המנחם בעובדה הפשוטה שמישהו סיפר לנו סיפור, והבטיח לנו בכך אפשרות קטנה של נצח.

 

סימונה באט היא עורכת ומבקרת ספרות. למדה תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בהתנהגות ארגונית ותואר שני בספרות. הייתה עורכת ומתרגמת בכתב העת "אלכסון" ומבקרת ספרות במדור הספרים של ynet.

 

יעל נאמן, "היֹה היתה", הוצאת אחוזת בית, 2018.
קטע מהספר התפרסם במדור מודל 2018 בגיליון קודם של המוסך. לקריאה לחצו כאן.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: תמר סתר על "צבים" מאת מוריה דיין קודיש

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו