להלן כרוז שפרסמה "התייעצות הסופרים העבריים" בעיתוני ארץ ישראל ב-13 באוגוסט 1943. בין החותמים גדולי הסופרים ואנשי הרוח של התקופה מכל קצוות הארץ: דתיים וחילוניים כאחד. אנחנו מביאים לכם את הכרוז במלואו, ללא שינוי אות או מילה:
כרוז הסופרים למען השבת
אל היישוב!
בימי המשבר האלה לעם ישראל חשים אנו, יחד עם החרדה להצלת המוני הגולה ולביצור בנין הארץ, גם חרדת משנה לקיומם של קנייני הרוח של ישראל, אלה ששמרו על קיומו ונתנו טעם להתאבקותו בימי עוניו ואושרו כאחד.
מול האנדרלמוסיה הנשקפת לעולם בימי חילוף משמרות ומעבר משעבוד לשחרור, קרואים אנו למשמר כפול ומכופל על גאולתנו ופדות נפשנו.
הכרוז ב"המשקיף". לחצו על התמונה לכתבה המלאה
אחד הנכסים היקרים ביותר של ישראל, בגלוי ובטמיר כאחד, הוא יום השבת, מנוחתו וקדושתו. השבת היא מקדש חיינו ומשמר קיומנו.
מימין לשמאל: שמואל יוסף עגנון; דוד שמעונוביץ' (שמעוני). שניים מחותמי הכרוז (ארכיון ש"י עגנון)
עם שמירתה נשמרות עוד כמה חמדות גנוזות אחרות, עם פרצותיה רבות הפרצות גם בכמה שטחי חיים אחרים. עם עלייתה אנו מתעלים, עם ירידתה אנו יורדים. כאן קנה המידה לרום ושפל בחיינו. אין חיי משפחה תקינים בישראל בלי תיקונה של שבת.
השבת אינה פרט אלא כלל גדול, יסוד ועמוד ושורש שרשים. חשיבות עצומה נודעת לה מבחינה דתית לאומית כמו מבחינה סוציאלית אנושית עולמית. "שמור וזכור בדיבור אחד".
הכרוז ב"הצופה", לחצו על התמונה לכתבה המלאה
השבת, כיום מנוחה וקדושה, בעיר, בכפר, היא מן הסימנים המובהקים ביותר של ההווי העברי הלאומי. בהטשטש יום השבת יטושטשו עמו יחד כל חיינו הלאומיים לכל צורותיהם. יום השבת הוא אמת המידה לששת ימי המעשה.
שאלת השבת היא שיא, פסגה, ואל השיא הזה צריך להעפיל ולעלות בכל ימות החול, וקרבתה צריכה להיות מורגשת גם בחיי יום יום שלנו, גם בשטחים המלאים מהמורות, בורות ופחתים.
דוד שמעוני (שמענוביץ'). אחד החותמים. אוסף שבדרון
אנשי העמל והעבודה בתוכנו, חלוצי העם ומגיניו, ראשונים לכל מידה נשגבה לתחיית האומה בששון כבאסון, צריכים להיות גם מן הראשונים להכיר בטעות הקשה של זלזול וקלות ראש כלפי אחד הקניינים הנעלים ביותר של האומה – השבת. הם מיועדים וגם עתידים לשוב ולהבין, כי אין חיי אומה שלמים באין מנוחת השבת ביסודם.
אחד החותמים ד"ר יוסף קלוזנר. ארכיון שבדרון
שבת של ישראל לא היתה מעולם קניינה של איזו שכבה מיוחדת בלבד אלא קניינה של כל האומה לכל שכבותיה ושדרותיה. גם תחית השבת בישראל כיום, הקרנתה והפראתה, צריכה להיות על הרקע הכללי של האומה, בחיי העיר כבחיי שדה וכרם, בתעשייה כמו במסחר ובתחבורה, מצד גברים ונשים, מצד הורים ובני הנוער כאחד.
הגיעה השעה לשוב ולתקן את הפגמים, לשוב ולגדור את הפרצות, לשוב ולחנן את החן שנתמעט בישראל, לשוב ולהדליק בבתינו ובלבותינו נרה של שבת!
כשאנחנו חושבים על השיר כלניות מיד קופצת לראשנו דמותה המהפנטת של הזמרת שושנה דמארי. אלו מאתנו שלא מכירים את הסיפור שמאחורי השיר ודאי יופתעו לגלות שדמארי, שהשיר 'כלניות' היה לה בהמשך הקריירה לסמל, סירבה בתחילה לשיר את השיר בטענה שהמילים והמנגינה "לא אומרות לה שום דבר".
ה"לי-לה-לו" מחפש שיר נושא
משה ואלין, ככל הנראה תמונה משנות הארבעים של המאה הקודמת. התמונה לקוחה מתוך ספר זיכרונותיו של ואלין, 'ימים של חול וכוכבים'
המארגן ואיש התיאטרון, משה ואלין, התגאה כל חייו בדבר עיקרי אחד: יכולתו הבלתי מעורערת לקלוע לטעמו של קהל הצופים. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, וואלין החליט להקים תיאטרון מתחרה לתיאטרון הסאטירי השלט – "המטאטא". בניגוד לרוח הסאטירית והסוציאליסטית של "המטאטא", ביקש ואלין להקים תיאטרון שיחמיא לכל הקשת הפוליטית ביישוב ויכלול פזמונים ושירי בידור קלילים. השם שניתן לתיאטרון היה אמור לסמל את רוח השטות הכללית שתשרה על מופעיו, תיאטרון ה"לי-לה-לו".
כרזה המפרסמת של ההופעה הראשונה של תיאטרון ה"לי-לה-לו", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית
התכנית הראשונה עלתה בנובמבר 1944. אחת המשתתפות הבולטות באותה תכנית הייתה זמרת בת 20, ושמה היה שושנה דמארי. אף על פי שיועד לזמרת המתחילה רק תפקיד משני בהצגה, היה זה בין היתר השילוב בין קולה הייחודי, המילים הקלילות שחיבר נתן אלתרמן והלחנים הנעימים שסיפק משה וילנסקי שסייעו בהפיכת ההצגה להצלחה מסחררת.
האגוז הקשה לפיצוח, 'ראיון ב"לי-לה-לו"'
כשנה מאוחר יותר התגלתה התכנית השנייה של התיאטרון הקליל, "ראיון בלי-לה-לו", בתור אגוז קשה יותר לפיצוח. ככל שהלך והתקרב מועד העלאת המופע הראשון, גברה חרדת העוסקים בדבר: הסיבה לכך הייתה פשוטה – מחסור בשיר המרכזי, עליו יקום או ייפול המופע.
על נסיבות כתיבת אותו השיר מספר האמרגן ואיש התאטרון משה ואלין בספרו:
"עמדנו ימים מספר לפני הפרמיירה של "ראיון בלי-לה-לו" וחסר היה שיר מרכזי, "שלאגר" (להיט) עבור שושנה דמארי, שרק אני האמנתי בהצלחתה. הפצרתי באלתרמן שלא יאכזב אותי בעת צרה והוא נזכר בשיר שכתב בשעתו על כלניות. ברגע שנקב בשם הפרח האדום והיפה הזה, נדלקה נורית אדומה בראשי: הילדים כינו בשם "כלניות" את חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית (הכוונה לחיילי החטיבה המוטסת השישית, חטיבת הצנחנים של הצבא הבריטי), שהפליאה את מכותיה בצבא הנאצי ועכשיו היתה מוצבת בארץ-ישראל כדי לתגבר את כוחות הביטחון נגד המחתרות שלנו. כינו אותם "כלניות" בגלל כומתות הצנחנים האדומות שלהם. לא אמרתי זאת לאלתרמן כאשר לקחתי מידו את מילות השיר, ולא אמרתי זאת למלחין שעליו הטלתי לחבר לחן לשיר הזה – מקס-משה וילנסקי, הפסנתרן הצעיר, הביישן והשתקן, שהיכרתי באחד הערבים בבית-קפה בתל-אביב שהתפרנס בעיקר כפסנתרן וכמנצח תזמורת ריקודים ב"קפה נוגה" שברחוב פינסקר 2 בתל-אביב. מדי פעם עשה כמה לירות מהלחנת שירים ופזמונים בשביל "מטאטא".
(…)
למחרת הביא לנו וילנסקי את "כלניות" שלו. אלכסנדר גרונובסקי, שהיה נוכח בחזרה הראשונה, אמר לי שלמיטב זיכרונו זו מנגינה ישנה שהוא מכיר מפולין. כנראה שווילנסקי התאים אותה למילות השיר. אולם בעיני מצאה חן המנגינה ולא היה אכפת לי מהיכן ינקה את השראתה.
ואז התחילו הצרות עם שושנה דמארי. היא אמרה כי בשום אופן לא תשיר את השיר המוזר הזה, מפני שהמילים והמנגינה לא אומרות לה שום דבר. נאלצתי לאכוף עליה את רצוני כמנהל התיאטרון. בחזרה כללית קיבל קהל המוזמנים את השיר בצינה ולא נשמעה באולם אפילו מחיאת-כפיים אחת. שושנה נשבעה שלא תשיר את "כלניות", אבל עד להצגת הבכורה לא היה לנו תחליף.
בהפסקה נכנסתי לחדרה ואמרתי לה בלב כבד ובלחש, שעליה להתלבש ולעלות בעוד דקות מספר על הבמה ולשיר "כלניות".
"מצטערת! לא בא בחשבון! השיר הזה לא מצלצל טוב," אמרה לי ונעצה בעיני מבט יוקד. באין ברירה הרמתי את קולי ופשוט פקדתי עליה לשיר.
וראה זה פלא! הקהל הסנובי שישב באולם יצא מכליו מרוב התלהבות. בסיום השיר רעדו קירות האולם ממחיאות כפיים סוערות. הקהל הכריח את שושנה לחזור לבמה ארבע פעמים ולהשמיע את "כלניות" פעם נוספת."
מתברר שהשיר זכה להצלחה כה מסחררת, עד שהפך למזוהה – בניגוד לרצון או לכוונה של כותבו (אלתרמן) או של מזמינו (ואלין) – כשיר מחאה אנטי-בריטי. באחד מערבי המופע כיתרו את התיאטרון חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית, חמושים בכומתות אדומות, והפסיקו בכוח את ההצגה. הסיבה לאותו אקט לוחמני לא התבררה מעולם: ואלין מעלה שתי אפשרויות בזיכרונותיו: אפשר שהיה זה אחד מהעובדים בצנזורה הבריטית שמצא בין שורות השיר ביקורת שלא התחבאה שם, ואפשר שהחיילים הבריטים מאסו בלעגם של ילדי היישוב המזמרים את השיר בכל עת שכומתה אדומה מזדמנת למקום. כך או כך, מצא עצמו ואלין נלקח למעצר ברמלה, כשהוא אזוק בתוך טנק בריטי. רק בזכות התערבות של חברו המשפטן יהושע טרכטינגוט-חשביה שוחרר ואלין, והאיסור על השמעת "כלניות" בוטל. התיאטרון חזר לפעילות רגילה.
גם התקרית הזאת לא הצליחה לפגוע בטעם הניצחון שבהעלאת השיר על בימות התיאטרון: "מאותה הצגה היה אלתרמן לספק הראשי של פזמוני "לי-לה-לו" ומקס-משה וילנסקי היה למלחין מבוקש. "כלניות" הפך ללהיט "נצחי" והוא מושמע עד לעצם היום הזה ב"קול ישראל", בפסטיבלים שונים וכמעט בכל חג", כתב ואלין בספרו.
(כל הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של משה ואלין, ימים של חול וכוכבים: אימפרסריו עברי בארצנו הקטנטונת. יצא לאור בהוצאת ירון גולן בשנת 1998)
שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"
הצצה ראשונה אל השירים הלא ידועים שחיבר הרב יצחק ברזאני בכורדיסטן: שירים המלמדים על תמיכתו הנלהבת של הרב בציונות ותמיכה המהולה בדאגה לגורל אחיו ואחיותיו באירופה שתחת הנאצים.
כבן למשפחה שהעמידה שורה ארוכה של רבנים ושוחטים במשך ארבע מאות שנה ויותר (ואפילו את ראשת הישיבה הראשונה בהיסטוריה היהודית), זכה הרב יצחק ברזאני להשכלה תורנית רחבה. הוא נולד בשנת 1892 בכורדיסטן שבשליטת העות'מאניים, הוסמך לרב, שוחט ובודק בשנת 1910 ושירת בתור רב הקהילות עקרא וכוי סנג'ק. עם פרישתו של הרב יצחק נח מונה הרב יצחק ברזאני לרבה הראשי ולאב בית הדין של ארביל – כיום בירת חבל כורדיסטן העיראקית. הפרטים המעטים הידועים לנו על חייו של הרב יצחק ברזאני כמעט שלא משרתים אותנו בעת שאנו ניגשים לעסוק בשירים שחיבר.
החברה הכורדית הייתה מעורבת במלחמת העולם השנייה, אך ממקום מושבו, עקב הרב יצחק ברזאני בעניין מהול בחרדה, בעיקר אחר המאורעות האדירים המתרחשים ביבשת אירופה ובארץ ישראל. באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, חיבר הרב שני שירים הסוקרים את קורות הציונות ואת ההתפתחויות והתפניות של המלחמה שהסתיימה לא מכבר – היא מלחמת העולם השנייה. ההסברים שמספק הרב למאורעות הללו אמנם נטועים בעובדות היסטוריות, אך את עובדות אלה מעבד ומפרש הרב באמצעות השקפתו הדתית.
כתבה זו מספקת הצצה ראשונה לשני השירים הלא ידועים הללו, אשר נתרמו לספרייה הלאומית לאחרונה מעיזבונו של פרופסור יוסף יואל ריבלין.
תשובת הרב לשאלת הרוע האנושי
ההקדמה של הרב יצחק ברזאני לשיר 'קץ חי'
את השיר בן 48 העמודים, המוקדש למאורעות מלחמת העולם השנייה, פותח הרב בהקדמה בת ארבעה עמודים, ובה הוא מספק רקע תיאולוגי והיסטורי לפרוץ המלחמה. בשיר מפגין הרב ברזאני בקיאות עמוקה במהלכי המלחמה, בחזיתות הקרב השונות ובמאמצים הדיפלומטיים של המדינות הלוחמות.
לדעת הרב, "ראוי ונכון לכל נברא לחקור ולדרוש לחפש ולנסות בעין שכלו לידע גדולת בוראו ויכולתו והנהגתו עם בריותיו". בראש היצורים החקרניים ניצב האדם, היות שלו נתן האל "כבוד ויקר וחלק לו מחוכמתו". בנקודה זו מתמודד הרב עם שאלה מהותית לכל תיאולוגיה דתית: בהנחה שהאל הוא טוב ומיטיב, כיצד מתאפשר רוע עצום שכזה בעולמנו? זאת מסביר הרב באותה הדרך בה הסביר את הבריאה.
אותו שכל נעלה שהעניק הבורא לאדם, הוא גם זה המדיח אותו למעשים נפשעים. "אבל בני האדם השובבים מהפכים את הקערה על פניה ומשימים את האור לחושך ואת המתוק למר", מסביר הרב, "גוזלים ועושקים זה את זה". וכמו הקדמונים שהתנשאו והתכחשו לקיומו של האל, כך עשה בימינו הרודן והצורר אדולף היטלר.
"בשנת אלף ותשע מאות ושלושים ושלש לסה"נ (לספירת הנוצרים) היא שנת ה" תרצג היטלר עלה לגדולה ונעשה דיקטטור לגרמניה ולעם האלמני, כתב את ספרו מלחמתי, כפר במציאות הבורא ופסל את תורת הנוצרים ואמר שהוא אלוה לעם הגרמני". תחילה פנה היטלר נגד היהודים, "ואחר כל איומיו וגדופיו שהרעיש בהם את העולם גזר אומר שיגרש את כל היהודים מארצו ולירש את נכסיהם ונחלתם, ומעמים אחרים שמי שימרה על פיו חייב מיתה". משעה שתכניתו התממשה, ביקש שכל עמי העולם יעבדו "את עם האלמני כי הוא עם הנבחר".
עם פרוץ המלחמה ותנופת הכיבושים, לא שכח היטלר את שנואי נפשו, ובמהלך אותה מלחמה פקד "להרוג את כל היהודים אשר ימצאו באותם מקומות שנכבשו".
לנוכח הזוועות שפקדו את עם ישראל, השתכנע הרב כי גזרתו של היטלר "קשה יותר מגזרת המן כי זה הוא המן האחרון ודומה גם לגוג ומגוג". רוב "העולם תעו אחריו והמושלמים (המוסלמים) גם כן". בנקודה זו קושר הרב בין מאורעות הפרהוד ובין התמיכה הערבית בנאצים וקובע כי "רובם דרשו הצלחתו ואשר על כן גם אנחנו העברים יושבי עיראק נפלנו בסכנה ובעיר בגדאד הרגו את היהודים ושללו את בתיהם". אך היו אלה לבסוף דווקא "תפלות ישראל וצעקתם עד למרום" אשר "שברו גאונו" של היטלר "אחר שלוש שנים לנצחונתיו". כדי לחגוג הצלה פלאית זו, "עשיתי חרוז משולש מיום עלות היטלר לגדולה ומלחמותיו וקראתי את שם החרוז הזה בשם קץ חי".
קץ חי וקץ הימים
"והשטן עומד למשטמה"
בשיר 'קץ חי' מדגים הרב יצחק ברזאני את בקיאותו בקורות המלחמה שזה עתה הסתיימה: הוא סוקר את מהלכיה, כשהוא מייחס להיטלר ולעוזריו את מלוא האשמה בפריצתה ובאכזריותה חסרת התקדים ("בכל הזדמניות פוהרר נואם ומאיים; על כל ארץ אשר את דבריו לא תקיים… והשטן עומד לימינו למשטמה"). עם זאת, כפי שהוכיח בהקדמה לשיר, הרב לא מסיר את האשמה מן המנהיגים ומן העמים הרבים שאפשרו לנאצים לצבור כוח ונשק ("שנים על שנים תחמושת צבר; עד אין חקר ועד אין מספר"), והגיבו ביד נרפית על האיום שהציב לשלום העולם – אם מתוך תמיכה בשאיפותיו ואם מתוך פחד להמרות פיו.
"שועת יושבי פולניה היתומים ושכולים"
בשנות המלחמה הראשונות נדמה היה שהרע מכל התגשם והדרך לשלטון עולמי פתוחה בפני הצורר הגרמני. שלטון זה המיט אסון, אותו מכנה הרב יצחק "שועת יושבי פולניה היתומים ושכולים; עם העברי ועם הפולני הנאנחים והאומללים; בוקעת ועולה עד שמי שרפים ואראלים."
"גזר היטלר אומר על גדודיו הפֻלשים; לכבוש את רוסיה כולה בשני חודשים; לא הועילה תקנתו למרות כל התקפותיו הקשים; ולא עלתה לו".
המשגה הגדול ביותר של היטלר במלחמה הוא גם זה שסימן את תחילת הסוף עבורו ועבור ממלכת הרשע שהקים: "תֹאַר פלוש הנאצים לארץ רוסיה אין לו דמיון; טועה המשוה אותו לפלוש נאפליון".
"ידידים וניסתון ופרקלין התכנסו לחצר הלבן באפריקא והחליטו לדון את אוייב בסקילה … ולכרות מהם שורש ויניקה"
רק כשהתאחדו הרוסים, הבריטים והאנגלים, שינתה המלחמה את מסלולה. בפי בעלות הברית שם הרב את המילים: "צרינו לוחמים למשול על כל הר ובקעה תל ורגב… ומטרתינו להרים קרן החרות ולשגב". ועתה, מי ש"המטירו על חיפה ותל אביב אש גומלין; היום אש מתלקחת בשכונות רומה וברלין".
גם לנוכח האיומה שבמלחמות שומר הרב על תקווה זהירה, בבחינת אומר: גם אם הצליח היטלר ברבים ממעשיו, האל גמל לו גמול ראוי. וכך תמיד לרשעים.
פתיחת השיר 'קץ הימין', הסוקר את תולדות הציונות
אפשר שגרירת האנושות אל פי תהום שכנעה את הרב יצחק ברזאני לחזק את תמיכתו הנלהבת, ואף המשיחית, בתנועה הציונית המבקשת להחזיר את עם ישראל לארצו. בשיר נוסף שחיבר הרב שנה קודם לכן, שיר לו העניק את השם 'קץ הימין' (הימים), שוטח הרב את ההיסטוריה של הציונות מראשיתה ולאורך שלביה המפותלים ושביליה המתפצלים.
הרצל, פינסקר, אחד העם ("חווה דעתו אחד העם המפורסם בכלכלה; המשקיף והמפקח על העולים מגולה; ואמר הארץ אינה קולטת ולואי בקיאותי תהיה לכסלה"), העליות השונות ואופיין ("הייתה עליה זו עליה שלישית אל ארץ אבות; לקומם חורבות עולם ולבנות מושבות; לחרוש וזרוע ארצות העזובות"), החיכוכים עם בריטניה – נדמה שאין מאורע או דמות מרכזית שלא קיבלו ביטוי בשיר זה. יתכן שהאידיאולוגיה הציונית מצליחה לזלוג גם לשיר דתי זה, והרב – שבשיר הקודם העניק לאל את הבכורה בכיוון מעשי הלוחמים בהיטלר, מעניק עתה כוח רב דווקא לפעילים הציוניים בתקומת הארץ, שהיא – למרות הכל – תוכניתו הגדולה של האל.
תם ולא נשלם
מחברת השירה של הרב יצחק ברזאני
ביקור במרכז מורשת יהדות בבל הממוקם באור יהודה הבהיר לנו שהיצירות שהגיעו לאחרונה לספרייה הלאומית הן רק טיפה בים היצירות של הרב יצחק ברזאני. מעל לעשר יצירות נוספות של הרב נמצאות בספריית המרכז, והן מסייעות לנו בשפיכת מעט אור על נסיבות חיבור שני שיריו של הרב ברזאני.
כתב יד מרתק נוסף שנמצא בספריית המרכז מספק תשובה אפשרית לשאלה: כיצד השיג הרב ידע מפורט כל כך על התפתחויות מלחמת העולם השנייה ועל ההיסטוריה הסבוכה של התנועה הציונית? בספר החזיונות והחלומות שניהל הרב מגיל 12 ועד הגיעו לגיל 46 (אותו סיים לכתוב בדצמבר 1947) מספר הרב, בין היתר, שהיה קורא ומעתיק ידיעות רבות מתוך עיתון "העולם" – הגרסה העברית של עיתון די ולט שהקים בנימין זאב הרצל בשנת 1897.
פתיחת ספר החזיונות והחלומות השמור במרכז מורשת יהדות בבל
גם בכתב יד זה מתאר ברזאני את הציונות במונחים כמעט משיחיים, וטוען שפעולות מנהיגיה (ובראשם, בנימין זאב הרצל) הן שהניעו את גלגלי הגאולה והשיבו את הבנים לאדמתם. אפשר שזו הסיבה לאופטימיות האדירה של ברזאני לגבי עתידו של עם ישראל גם לנוכח מלחמת העולם השנייה והשואה. גם אם השערתנו נכונה, שאלות חשובות נוספות הנוגעות ליוצר הפורה והמקורי הזה נותרו לא פתורות.
מחברת השירה של הרב ברזאני, בה כתב את שני השירים הללו ויצירות נוספות, צפויה בימים אלו לעבור דיגיטציה ולעלות לרשת. כולנו תקווה שהעמדת יצירות אלה לציבור הרחב תניב מחקרים מעמיקים יותר אודות השירים הלא ידועים שחיבר הרב יצחק ברזאני.
אנגליה של שייקספיר הייתה מדינה פרוטסטנטית צעירה שנאבקה להתבסס כממלכה עצמאית בעולם של מלחמות הדת הקשות בין הקתולים לפרוטסטנטים. היה זה עידן ששבר את הבריתות הישנות והחליף אותן בבריתות חדשות ומפתיעות. היה זה עולמה של המלכה הבתולה אליזבת, היה זה עולמו של רופאה האישי – היהודי הפורטוגזי רודריגו לופז – האדם שחוקרים רבים מאמינים שהיווה את ההשראה לשיילוק הבוגדני של הסוחר מוונציה.
רודריגו לופז, רופאה האישי של מלכת אנגליה. אמן לא ידוע.
עם הדרדרות היחסים בין ספרד ואנגליה, אשר הביאה את הארמדה הספרדית לפתחה של אנגליה בשנת 1588, קיבלה החתרנות הפוליטית באנגליה גוון ספרדי מובהק והאפיפיור, בעל בריתה ההדוק של ספרד במלחמת הצללים הזו, זכה לתפקיד האנטיכריסטוס החדש של אנגליה. אנגליה וספרד הפעילו סוכנים חשאים ומרגלים בכדי לפגוע ולסכל את תכניותיה הזדוניות של היריבה. עם השנים היה זה הרופא לופז, שהיה ידוע בחצר המלוכה כרופאה האישי של המלכה, אליזבת הראשונה, שמיצב את עצמו כשחקן מרכזי במלחמת הריגול.
המלכה הבתולה, אליזבת הראשונה לבית טיודור. אמן לא ידוע
רודריגו לופז היה החבר המפורסם ביותר בקהילת היהודים המומרים באנגליה האליזבתנית. עובדת היותו ממוצא פורטוגלי ושליטתו בשפות אירופאיות רבות, בנוסף על השכלתו כרופא, שירתה את לופז הגולה. בשנת 1588, שירת לופז שני אדונים: ויליאם ססיל – מי שהיה מיועציה הקרובים ביותר של המלכה, ואציל צעיר ופוחז בשם אסקס – הכוכב העולה בשמיה של אנגליה. שני האדונים ייצגו שני קצוות הפוכים ביחסם לספרד – בעוד ססיל ביקש לכונן שלום אמת, או לכל הפחות הפסקת אש יציבה, דחף אסקס לחידוש העוינות ולמלחמה.
לתוך הקלחת הזאת נכנס רודריגו לופז – בשליחות ססיל צווה רופאה האישי של המלכה לנהל עם הספרדים התכתבות סודית וענפה. מששכנע אותם בנאמנותו, התבקש על ידי הספרדים להרעיל את אליזבת תמורת סכומי עתק. עד היום חלוקים העוסקים בפרשה האם לופז שיטה בספרדים או שהתכוון לבצע את המעשה עבור הממון הרב שהובטח לו. בכל מקרה, בשנת 1594, יורטה ההתכתבות הסודית של לופז על ידי השירות החשאי האנגלי, ואסקס – שלא היה מודע לה עד כה, פנה כנגד בן חסותו ומיהר להציג את לופז כהתגלמות היהודי הבוגדני.
הרוזן אסקס, דמות המפתח שהביאה לנפילתו מחסד של לופז. צייר מרקוס גייררט הצעיר, שנת 1596
לאחר חקירה בעינויים ומשפט קצר, הורשע לופז בבגידה במלכה אליזבת ובממלכה האנגלית. רופאה האישי של המלכה הואשם לא רק בכך שביקש לרצוח את אליזבת, אלא לשנות את הסדר הדתי, תרבותי והחוקי של המדינה כולה. המלכה התקשתה לקבל את טיעוניו הנחרצים של אסקס כנגד לופז ולמרות שלא התערבה ישירות במשפט ובהרשעה, דחתה את ביצוע גזר הדין במשך מספר חודשים.
תחריט המתאר את רודריגו לופז משוחח עם אדם בשליחות ספרד. מאת פרדריך ון הולסן, שנת 1627
רק לאחר שהעביר אסקס ללא ידיעת המלכה את לופז ממצודת לונדון בוצע גזר הדין. לאחר שהושפל ב"צעדת בושה" – מנת חלקו של כל מורשע בבגידה – מצא את סופו בהוצאה להורג ראוותנית ופומבית. הוא נתלה עד שאבדה הכרתו, לאחר מכן הוצאו איבריו הפנימיים מגופו בעודו חי, ולבסוף, בותר גופו לארבעה חלקים, אשר נשרפו לאחר מכן.
כבר למעלה ממאה שנה (מאז המאמר של סידני לי משנת 1880) מזהים חוקרים את רודריגו לופז כדמות ההיסטורית ששימשה את שייקספיר ביצירת שיילוק הנתעב, יהודי תאב בצע שאינו בוחל בדבר כדי להשיג את זממו. אולם, בדיוק כמו בשאלת חפותו של לופז, כנראה שלעולם לא נדע.
רודריגו לופז, רופאה האישי של מלכת אנגליה. אמן לא ידוע.
המלכה הבתולה, אליזבת הראשונה לבית טיודור. אמן לא ידוע
הרוזן אסקס, דמות המפתח שהביאה לנפילתו מחסד של לופז. צייר מרקוס גייררט הצעיר, שנת 1596
