הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

בניסיון לשפר את מצבם הרוחני של יהודי כורדיסטן במאה ה-17, פעלו חכמי האזור להקמת מספר ישיבות שיצמיחו את גדולי התורה הבאים. הרב שמואל ברזאני היה אחד מהאישים במהפכה רוחנית זו. בזכות החינוך הייחודי שהעניק לאסנת, בתו היחידה, עלתה התלמידה לדרגה יוצאת דופן: ראשת הישיבה במוסול.

מתוך הספר: יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה מאת עזרא לניאדו

בניסיון לשפר את מצבם הרוחני של יהודי כורדיסטן במאה ה-17, פעלו חכמי האזור להקמת מספר ישיבות שיצמיחו את גדולי התורה הבאים, אלו שינדדו ברחבי כורדיסטן היהודית, יפיצו מחוכמתם ויקימו בתורם ישיבות נוספות.

אחד מהאישים הבולטים במהפכה רוחנית זו היה הרב שמואל ברזאני, אשר בזכות החינוך הייחודי שהעניק לאסנת, בתו היחידה, עלתה התלמידה המבריקה ורבת הכישרונות לדרגה יוצאת דופן: ראשת הישיבה במוסול.

כורדיסטן, המאה ה-17: ​זה שנים רבות שנחשבה הקהילה היהודית באזור כמי שנמצאת במצב רוחני ודתי קשה: היא לא הצמיחה עוד תלמידי חכמים מרשימים והחינוך של צעירי הקהילה – חינוך שהוציא לה את שמה ברחבי יהדות העולם – כמו שקע בתרדמה. על הרקע הקשה הזה ניסה אחד ממנהיגי הקהילה בעיר מוסול (כיום בעירק), הרב שמואל ברזאני, להפיץ את בשורת המהפכה הרוחנית שתכנן: הקמת ישיבות ברחבי כורדיסטן שיצמיחו את גדולי התורה הבאים, תלמידי חכמים אשר יקימו בתורם ישיבות נוספות.

במסגרת אותה מהפכה רוחנית נחשפה בתו של הרב שמואל, אסנת ברזאני (בסביבות 1670-1590) , לדרך חינוך שונה לחלוטין מזו שהייתה מנת חלקן של ילדות יהודיות במהלך הדורות. אביה, שלא הכיר דרך חינוך אחרת, גידל אותה בתור תלמידת חכמים. "שום מעשה ומלאכה לא למדני", מספרת באחד ממכתביה הנדירים, "חוץ ממלאכת שמים" (הציטוט לקוח מכאן). כשהגיעה אסנת לגיל בגרות, רצה האב למצוא לה חתן מתאים: היות שהעריך את למדנותה המופלגת, דרש מבעלה העתידי שלא להפריע ללימודיה עם מלאכות נשיות.

 

העיר מוסול על גדת נהר החידקל. התמונה מתוך הספר: יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה מאת עזרא לניאדו

 

לאחר לכתו של אביה, תפס בעלה את מקומו כראש הישיבה במוסול, בירת מחוז נינווה שבעירק. מלבד השקדנות שהפגינה בלימודיה, עמדה אסנת לצד בעלה וחלקה עמו את חובות ראש הישיבה במוסול. היות שהיה גם בעל טרוד בארגון הקהילה ובלימודיו התורניים, לא תמיד מצא "פנאי ללמד התלמידים", וכאן נכנסה אשתו לתמונה, "כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו" (הציטוט לקוח מכאן).

לצערה של הרבנית, בעלה נפטר זמן לא רב לאחר אביה, והיא, דמות מוכרת ואהובה בכורדיסטן היהודית, מונתה לראשת הישיבה במקומו. היה זה כבוד שניתן לנשים מעטות בהיסטוריה היהודית והיא הייתה נחושה לנצלו כדי להיטיב עם קהילתה.

 

יום לימודים בבית הספר של הקהילה היהודית בעיר מוסול, התמונה משנת 1934. מתוך אוסף בן ציון ישראלי

 

העובדה שאביה ובעלה השקיעו את כל כספם במפעליהם התורניים הובילה אותה ואת ילדיה לשקוע בחובות עמוקים. נושים נוצרים מיהרו לביתה והוציאו מידה את המפתח. ללא עזרה נאלצה למכור את כל רכושה – כולל בגדיה. אולם הכאב שבפרידה מספריה האהובים היה כנראה הקשה ביותר.

 

"גבירתי, יונתי תמתי, אמִתתי ואמונתי, ציצי ותפארתי, אמי רבנתי […] יהי אלוהיה עמה ויגדיל שמה"
אגרת מחורזת ומשועשעת מאת הרב פנחס חרירי, מראשי המקובלים השבתאים בכורדיסטן, לרבנית אסנת, אגרת משנת 1664.
 (התמונה מתוך הספר: יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה מאת עזרא לניאדו)

תמונות נדירות: 150 שנה בכותל המערבי

בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, עם הגיעם של חלוצי הצילום לארץ הקודש, היה הכותל לאחד מהאתרים החביבים עליהם. צפו בדימויים הנפלאים, שחלקם מוצג כאן לציבור בפעם הראשונה.

מהו סוד קסמו של הכותל המערבי? אינספור מילים כבר נאמרו על אותו קיר אבנים, הממשיך, עד ימינו אלה, להצית רגשות עזים. עוד מימים קדומים, היה הכותל לאחד מסמליה של ירושלים ואולי האתר המזוהה ביותר עם כיסופי הגאולה של העם היהודי. תיאורים גרפיים של הכותל עיטרו תשמישי קדושה יהודיים עוד בעת העתיקה, שלעתים צויירו מתוך הדמיון ולעתים התבססו על תיאורי נוסעים שהגיעו לארץ ישראל. הכותל שימש נושא גם לציורי נוסעים ותיירים שביקרו בארץ הקודש, שביססו את התבנית הקבועה – מבחינת הזווית ובניית הקומפוזיציה – של דימוי מוסכם לאתר זה, שהלך ושהשתרש.

בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, עם הגיעם של חלוצי הצילום לארץ הקודש, היה הכותל לאחד מן האתרים החביבים גם עליהם. למרבה הפלא, צלמים אלה המשיכו את אותה מסורת שהתוו הציירים לפניהם, והקפידו על אותה זווית (בדרך כלל מדרום לצפון), אותה קומפוזיציה (לאורך ולא לרוחב, כשהדמויות מרוכזות בחלק הקדמי של התצלום) ואותו מסר: היהודים מתאבלים על חורבן בית מקדשם.

על אף שרבים מן הצלמים ניסו לשוות לדימוי שיצרו אופי תיעודי, אותנטי, הרי שאין ספק כי תצלומים אלה, בייחוד המוקדמים שבהם, היו מבויימים. זמני החשיפה הארוכים שנדרשו באותם ימים של ראשית הצילום דרשו מן המצולמים לקפוא על מקומם ללא תזוזה למשך שניות ארוכות, לעתים דקות. לא מן הנמנע הוא כי המצולמים אף קיבלו תשלום על שירות זה, לאחר שהסתדרו במיקום הנדרש על ידי הצלם.

תצלומי הכותל מן המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השמורים בספרייה הלאומית מהווים הצצה נדירה אל אחד מן המקומות הקדושים ביותר בירושלים, וחושפים גם את התמורות שהתרחשו בו במשך השנים.

אנו מזמינים אתכם להתבשם מדימויים נפלאים אלה, שחלקם מוצג כאן לציבור בפעם הראשונה. התעמקות נוספת בתצלומים אלה ובעוד רבים השמורים בספרייה הלאומית, עשוייה להניב תגליות מפתיעות על מנהגי תפילה שונים, היחס לצמחייה ולאבני הכותל ועוד פרטים על המקום שכולנו מכירים, אך יש בו עוד פנים נסתרות רבות.

 

צפו בתמונות ולחצו עליהן להגדלה:

 

כתבות נוספות:

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

ערפדים ושדים לא נולדו עם דרקולה, והם מלווים את הדמיון האנושי משחר האנושות. המקור היהודי לערפדות מוזכר בהקשר של לילית, אשתו הראשונה של אדם – המוזכרת לראשונה באחת הגרסאות של ספר בראשית. היא ידועה במסורת היהודית לאחראית למוות בעריסה, חלומות זימה ומציצת דם.

דרקולה? זה כלום לעומת הערפדית הראשונה בהיסטוריה הלוא היא לילית. בין "תחביביה" הרבים: רדיפה אחרי האנושות, מוות בעריסה, הענקת חלומות זימה לגברים וכמובן מציצת דם. ולמה? קנאה, וויכוח על מי מעל מי במהלך יחסי מין.

פוסט אורח של ציידת הערפדים אודליה ברקין-קמיל

ב-26 במאי, בשנת 1897, יצא לאור "דרקולה", רומן הערפדים המפורסם של בראם סטוקר. רומן זה השפיע רבות על הדמיון האנושי וגרר אחריו תרבות שלמה של יצירות העוסקות בערפדים  מסדרת ספרי "ראיון עם ערפד", דרך סדרת סרטי "דמדומים" סדרות טלוויזיה כמו "דם אמיתי" ואפילו עד סדרת ערפדים ישראלית בשם "חצויה", ששודרו בלמעלה מששים מדינות ברחבי העולם.

אבל למעשה, ערפדים ושדים לא נולדו עם דרקולה, והם מלווים את הדמיון האנושי משחר האנושות. ראיות ליצורים ערפדיים בשמות שונים, ניתן למצוא כבר במיתולוגיה השומרית והבבלית. המקור היהודי לערפדות מוזכר בהקשר של לילית, אשתו הראשונה של אדם שאפילו זכתה לככב באחת העונות של "דם אמיתי": יוצרי הסדרה, שמכירים את המיתוס, נתנו ללילית הבראשיתית מקום של כבוד בעונה החמישית והציעו שאלוהים יצר את הערפדים כזן עליון לבני האדם, ושעליהם לשלוט בהם.

בספר בראשית מופיעות שתי גרסאות של סיפור בריאת האדם. המדרש התלמודי מסביר זאת על ידי כך שבתחילה נבראה האישה כשווה לאדם, ונקראה לילית ("זכר ונקבה ברא אותם", בראשית א', כ"ז). השניים התווכחו כיוון שלילית רצתה להיות למעלה בזמן יחסי המין, וכשאדם לא היה מוכן כי טען שהיא נחותה ממנו, אמרה את השם המפורש ונטשה אותו בגן עדן.

 

קמיע ללידה עם תיאור של אדם וחוה, הקמיע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אמסטרדם, 1700 בקירוב. מתוך הספר: "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסובוביץ

 

אלוהים שלח אחריה שלושה מלאכים, סנוי, סנסנוי וסמנגלוף אך כשהם השיגו אותה היא כבר היתה עמוק במצולות הים, ובחרה להיות אשתו של מלך השדים – אשמדאי והפכה לשדה מוצצת דם בעצמה. הם הפצירו בה לחזור לאדם והיא סירבה. כעונש נגזר שימותו עליה כל יום, מאה מבניה. כנקמה על העונש הנורא היא הודיעה שתרדוף תינוקות אנושיים, בני חוה.

 

קמיע ליולדת, מתוך אוסף הקמיעות של הספרייה הלאומית

 

כיתוב

 

לכן לפי המסורת היהודית לילית נחשבת לאחראית על מוות בעריסה. בנים פגיעים במיוחד להשפעתה עד גיל תשעה ימים, ובנות עד גיל עשרים יום. כדי להימנע מהשפעתה המזיקה, עד היום יש יולדות טריות, הנוהגות לשאת בארנקן או לתלות מעל העריסה תמונה של שלושת המלאכים, כי על פי המדרש המלאכים עשו הסכם עם לילית שבמקום בו ייראה שמם היא אינה יכולה לפגוע. אחרי שעזבה לילית נוצרה חווה מצלעו של אדם, ככפופה לו.

כאשר היא אינה רוצחת תינוקות, היא מוצצת את דמם של קורבונותיה, כיאה לערפדית אך לא רק זאת: על פי המסורת היא אחראית לחלומות זימה של גברים, ומקרי הלילה שלהם, מתעברת ויולדת שדים מדי יום. לכן לילית, התגלמותה של האישה המפתה, מסמלת את קול היצר הרע הדוחק בגברים לממש את הפנטזיות שלהם ולהשחית זרע לבטלה. מאז ועד היום מקושרים ערפדים למיניות מתפרצת ולמימוש הדחפים המיניים המודחקים שלנו. גם דרקולה הוא מורד רומנטי המבקש להתחבר לטבע, וגם לטבע האותנטי של האדם – יצר המין כמקור לעונג. דרקולה מסמל סוג של חופש מוחלט והתענגות הדוניסטית על דחפים.

 

הקמיע שנועד להגן על היולדת ועל הרכים הנולדים מפני לילית ובו שלושת המלאכים המגנים

 

כיצד להרוג ערפד?

הדרך השכיחה ביותר להרוג ערפד היא לתקוע יתד מעץ בלבו. דרכים אחרות כוללות עריפת ראשו ושריפה באמצעות אש או באמצעות חשיפה ישירה לאור השמש.

 

כיצד להתגונן מפני ערפד?
כדי להתגונן מפני ערפדים ניתן להשתמש בשיני שום. כמו כן יש להשתמש בצלב, מים קדושים או מגן דוד, שכן הערפד בהיותו יצור שטני ונטול נשמה, הוא האנטיתזה לקדושה ונדחה על ידי סמלים דתיים.

בנוסף, אם רודף אחריכם ערפד מומלץ לזרוק בפניו חופן של חול, אורז או מלח. באגדות פולקלור על ערפדים במיתולוגיה השונות – הסינית, ההודית והסלובקית – הערפד מקולל ביחס כפייתי למספרים (OCD מסוג אריתמו-מניה) ואנוס לספור גרגירים המוטלים בדרכו. אחת הדרכים לברוח מפניו היא אפוא להסיח את דעתו על ידי הטלת חופן של אורז או כל גרגר אחר בפניו, מה שיאלץ אותו להתעכב כדי לספור את הגרגרים. בשנות השבעים, תכונה זאת אומצה על ידי יוצרי "רחוב סומסום" בדמות הרוזן סופר, Count Von Count. מעבר למשחק המילים המשעשע של שמו (Count – תואר אצולה וגם הפועל "לספור") הוא ערפד שמדבר במבטא טרנסילבני, ועטוף גלימה כמו דרקולה של בלה לוגוסי. תכונה זאת גם אומצה על ידי יוצרי סדרת הערפדים הישראלית, "חצויה".

 

 

הכותבת, אודליה ברקין-קמיל, היא ערפדיולוגית – מומחית לערפדים. מרצה על ערפדים בתרבות הפופולרית, בעיקר בקולנוע ובטלוויזיה, כדימוי המשמש השראה והעצמה.

תודה רבה לד"ר צבי לשם וליובל דה מלאך מספריית גרשם שלום על העזרה הרבה באיתור מקורות ובהכנת הכתבה.

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם

מה הפגמים שמוצאת התורה באבות האומה?

אברהם אבינו ניצל על ידי המלאכים מכשן האש מתוך הגדת ברצלונה

בין הפיוטים לחג השבועות בולט קטע המכונה 'סדר עולם', ובו מתארים הפייטנים את תולדות העולם מזווית מבטה של התורה: התורה נבראה קודם לעולם, העולם נברא בעצתה ולמענה, וברגע שהופיעו בני אדם בעולם חיפש הקב"ה את האיש הראוי לקבל אותה. בנקודה זו מזכירים הפייטנים את גדולי הדורות: אדם, נח, אברהם, יצחק ויעקב, ומתארים איך הקב"ה מציע לתורה להינתן להם, ואיך התורה עצמה מוצאת פגם בכל אחד מהם, עד אשר מגיע משה והתורה ניתנת לו בשמחה. בחלק מן הסדרים האלה הופך הסיפור למעין אגדת-קדומים: התורה מצוירת כבת מלך מפונקת המשתעשעת על ברכי אביה עד אשר היא מגיעה לפרקה. אביה מציע לה חתן אחרי חתן, אבל כנערה מפונקת היא מוצאת פסול בכל אחד מן החתנים המוצעים. בסופו של דבר מגיע החתן הרצוי (משה), והתורה שמחה 'להינשא' לו.

מה הפגמים שמוצאת התורה באבות האומה? אדם אכל מעץ הדעת, נח השתכר ויצחק אהב את עשיו. אך במה חטאו אברהם ויעקב? בפיוט הקדום ביותר מן הסוג הזה, הסדר 'ה' קנני ראשית דרכו / אלפיים שנה נמתקתי בחכו' של ר' אלעזר בירבי קליר (א"י, ראשית המאה השביעית) מואשם אברהם ששאל 'במה אדע כי אירשנה' (בראשית טו, ח) וגרם לבניו לגלות למצרים, ויעקב – על שאמר 'נסתרה דרכי מה" (ישעיהו מ, כז, פסוק העוסק בעם ישראל ולא ביעקב). חטאים קטנים אלה די בהם כדי שהתורה לא תינתן להם.

אבל בפיוט מאוחר יותר שלו מן הסוג הזה ('אגמי קרים') מואשם אברהם בחטא מפתיע: התורה מסרבת להינתן לו משום שעקד את יצחק! ובלשון הפייטן: 'עָנְתָה אָמוֹן (התורה) לָאָדוֹן … עֶלֶם אֲשֶׁר חֲנַנְתּוֹ בִכְלוֹת כֺּחוֹ – עֲקָדוֹ עַל עֲצֵי מִזְבְּחוֹ … עִנְיַין כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים בְּשָׁכְחוֹ – עֲטִיפַת תְּחִנָּה הָיָה לוֹ לַעֲרוֹךְ בְּשִׂיחוֹ!', כלומר: אברהם היה אמור להתפלל על יצחק ולא למהר לעקוד אותו.

 

הפיוט אגמי קרים מתוך גניזת קהיר, הפיוט נמצא באוסף טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'

 

עקדת יצחק, על פי פשט התורה, וכמקובל במדרשים ובפיוטים, הייתה זכות לאברהם שעמד בניסיון. ביקורת על אברהם בהקשר זה נשמעת מהלך מודרני. אבל הפייטן אינו נרתע מלהיישיר מבט אל הפסוקים ולהשמיע מפי התורה דברי ביקורת על אברהם. המהלך אינו יחידאי: פייטנים נוספים המשיכו בפיוטיהם לשבועות לשים בפי התורה דברי ביקורת דומים, ואף האשימו את אברהם באכזריות. כך ר' יוחנן הכהן (ארץ ישראל, המאה השביעית): 'אֲבָל עַל יְחִידוֹ לֺא קָנָה רַחֲמִים / וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֺּךְ דָּמִים … אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים / וְלַחְשׂוֹךְ יְחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים … הוּא לֺא רִיחֵם לוּלֵי רִחַמְתָּה, בַּעַל הָרַחֲמִים!', ובדומה עוד פייטנים מזרחיים שיצירותיהם אותרו במפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה על שם עזרא פליישר. גם פייטני צרפת במאה הי"א חוזרים על אותה האשמה, כגון ר' יוסף טוב עלם, הכותב: 'נִסִּיתוֹ בְיָחִיד אָהוּב בְּעוֹלָלָיו…

נֶהְפַּךְ לְאַכְזָרִי וַיִּמְרֺט כֵּלָיו (השחיז סכינו) / נִמְנַע מִלְּחַנֵּן וּשְׂאֵת פִּלּוּלָיו'.

 

פיוט אדון אמנני מתוך מחזור וורמס הנמצא בספרייה הלאומית

 

כל הפייטנים הללו אינם נרתעים מלקרוא מחדש גם את סיפורי האבות, והחטא שבו הוא מואשם הוא רמאות: יעקב רימה את יצחק, וברמייה זו זכה בברכות. התורה מבקשת להינתן רק לאיש אמת.

פיוטו הראשון של אלעזר בירבי קליר, שבו ההאשמות פחות 'חמורות', הגיע לאשכנז ונאמר בכמה קהילות עד היום. אבל במחזורי אשכנז הנדפסים – ולעתים כבר בכתבי היד – הושמטו כל הקטעים העוסקים בגנותם של האבות, אולי משום שסיפקו חומר ניגוח ביד מתווכחים נוצרים. למרות זאת, ה'סיפור' המשיך להתגלגל, ובקהילות אחדות הפך לשיר עם בארמית, שבו נשאלת התורה פעם אחר פעם 'למאן בעית למהוויא' (למי את רוצה להיות, כלומר להינשא)? והיא מסרבת פעם אחר פעם. חטאו של אברהם בשיר זה הוא אמירת 'במה אדע', בהשפעת הפיוט; אך יעקב מואשם שנשא שתי אחיות – אשמה שגם לה יש שורש באחד הפיוטים הקדומים.