חידון: מה אתם יודעים על הספרייה הלאומית?

מפהסיפור – המפה המאויירת החדשה של הספרייה הלאומית רואה אור ואתם מוזמנים לבחון את עצמכם ולגלות פרטים מפתיעים במיוחד על הספרייה!

לספרייה הלאומית יש אינספור סיפורים, מיליוני פריטים, סודות רבים ועובדות מפתיעות ומדהימות. הזמנו את המאיירת בתיה קולטון לשוטט בספרייה ולהכין מפה מאוירת המספרת את סיפור הספרייה. המאיירת שוטטה ימים בספרייה, שמעה סיפורים, התבוננה באנשים, חזרה אל הסטודיו וציירה את מפהסיפור המכילה שלל דמויות וסיפורים – בואו לגלות בעצמכם.

 

גם אם פתרת נכון וגם אם קצת פיספסת, כדאי לבוא לאירועי הקיץ בספרייה הלאומית:
קיץ לילדים, פעילות חוויתית לגילאי 9-12 או דוקו.טקסט, פסטיבל הסרטים הדוקומנטריים של הספרייה
הספרייה מזמינה – אל תחמיצו!

 

עשינו לכם חשק לבקר, אבל אתם מרגישים קצת אבודים? אולי תיעזרו במפה הנהדרת שתעזור לכם להתמצא בספרייה! לחצו על המפה להגדלה

 

https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2018/07/fullmap.jpg

 

 

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

התשובה לתעלומת יום הולדתו של עגנון אולי חבויה בסיפור "איברי משיח", שכתב ידו נמצא בארכיון הספרייה הלאומית

ש"י עגנון

"כשחזרתי משארית מחמדנו מן הכותל המערבי שנשתייר לנו מימי קדם משני החורבנות הייתי עייף ולא היה בי כוח עוד ללכת."

במילים אלו נפתח הסיפור "איברי המשיח", שכתב ידו נמצא בארכיון עגנון בספרייה הלאומית. בסיפור גם ניתנת תשובה לתעלומה: מדוע בחר ש"י עגנון דווקא ביום חורבן בית המקדש להיות יום הולדתו?

חתן פרס נובל לספרות שמואל יוסף עגנון נולד בשם שמואל יוסף טשאטשקעס בעיירה בוצ'אץ' בתאריך י"ח באב תרמ"ז (1887). כמו שבחר לו את השם עגנון, על שם הסיפור הראשון שפרסם אי פעם, "עגונות", בחר לו הסופר הנודע גם שנת לידה חדשה: שנת 1888.

במקור בחר עגנון את התאריך כדי להתחמק משירות צבאי, אולם גם אחרי שהתחמק ממנו המשיך לדבוק בתאריך הלועזי שיצא ב-8.8.1888. לגבי יום הולדתו העברי, בחר לעצמו הסופר את התשעה באב, היום שבו לפי המסורת יגיע המשיח.

 

תצלום דיוקנו של עגנון מאת הצלם אלפרד ברנהיים, ירושלים, 1938. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

בסיפור "איברי המשיח" מספר עגנון על ט' באב בירושלים. הסיפור מתרחש בעיר העתיקה בירושלים בימי מאורעות תרפ"ט ומתאר מפגש דרמטי של עגנון בליל תשעה באב עם רבי אלעזר הקליר, הפייטן הארצישראלי בן המאה השישית או השביעית.

 

תשעה באב ב"איברי המשיח"

"לחשתי ואמרתי, אמש ראיתי את רבינו שהיה רץ. השקיף עלי בענות צדקו וליבב אותי בעיניו ולא הסתיר ממני כל אשר רציתי לדעת והשיב לי בלשון שדיבר לבחוניו ואני לא נכסה לשונו ממני והבינותי כל ביטוי.

מכל מקום אגיד את לשונו בלשון שאנו רגילים בו בשביל האומרים: אֵיכָה זָנַחְתָּ בְּזַעֲמֶךָ לְזַלְזֵל בְּיַד זֵדִים זְבוּלֶךָ וְלֹא זָכַרְתָּ חִתּוּן חֻקֵּי חוֹרֵב אֲשֶׁר חָקַקְתָּ לַחֲמוּלֶיךָ, פירוש היאך עזבת בכעסך בית מקדשך ולא זכרת יום שקראת יום שמחתו, שנתת התורה על הר סיני לישראל. אֵיכָה טָרַחְתָּ בְּטָרְחֶךָ לִטְרוֹף בְּיַד זָרִים טְלָאֶיךָ וְלֹא זָכַרְתָּ יְקַר יְדִידוּת יֹשֶׁר אֲשֶׁר יִחַדְתָּ לְיוֹדְעֶיךָ. פירוש היאך טרחת בעצמך ובכבודך שיסרת את ישראל עמך צאן מרעיתך בידי עובדי כוכבים ומזלות לטרוף אותם ולא זכרת זכות התורה שנתת לישראל לבד.

ובכן מעתיק אני את דבריו בלשון שאנו רגילים ובקירוב כך מענה לשונו: מה פלא שרצתי, הלא התחילו מסדרין אבריו של משיח ורצתי בספר הקינות שלי לחזק את עושי המלאכה.

לאחר שהלך לו עמדתי והרהרתי, אם כן, טעות היתה בידי שאמרתי שאין רואים שום שינוי בעולמות, כאילו קץ ישועתנו עדיין רחוקה ממני. והרי מדברי בחיר משוררי הקודש אני שומע שכבר התחילו מסדרין איברי המשיח."

(מתוך: "איברי משיח", מאת: ש"י עגנון)

 

ציפייה ותקווה לביאת המשיח

עגנון בחר בדמותו של רבי אלעזר הקליר כי התעניין במסורת הפיוט העברי, וכי ראה בפייטנים משוררי קודש שמבטאים את צערם ותקוותם של בני העם היהודי. בסיפור של עגנון, שמתרחש באזור חורבן, בעת חורבן, ביום המציין חורבן, בא הקליר "לחזק את עושי המלאכה" שבאו לסדר את "אבריו של משיח" ומניח אצלו את התקווה ואת הציפייה לגאולה.

אפשר שבגלל זה, בחר עגנון לעצמו, את ט' באב בתור יום ההולדת העברי, כי ביקש לקשור את עצמו ואת הולדתו לעם, לתקווה ולציפייה לביאת המשיח.

מתוך כתב היד של שי עגנון של הסיפור "איברי משיח"
מתוך כתב היד של שי עגנון של הסיפור "איברי משיח"

 

בספרייה הלאומית שמורים כתבי יד מוקדמים ומאוחרים של עגנון: את כתבי היד המוקדמים ניתן לפענח בקלות יחסית, אך עם השנים הפך כתב ידו של עגנון לכתב סתרים הקשה מאוד לקריאה, כמו שאפשר לראות בסיפור הזה. בימי חייו, היו אשתו אסתר ובתו אמונה מעתיקות את מכתביו וכתביו על מנת להקל על הקוראים.

בארכיון הספרייה נמצאים כתבי יד, ביקורות, מאמרים, ספרים, קטעי עיתונות, צילומים, מכתבים אל ומאת עגנון, וגם מדליית פרס נובל שבה זכה.

 

תודה לרחלי אידלמן מהוצאת שוקן על הרשות לפרסם את הסיפור ואת כתב היד.

 

כתבות נוספות

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

עגנון, פיכמן וגדולי הסופרים דורשים: שמרו על השבת!

עגנון או הרב הרצוג? מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?




זאב ז'בוטינסקי שב למולדת

מה היה באבי תנועת החרות, הרוויזיוניסט הראשון והמקים של הגדוד העברי שמשך אליו אויבים ואוהדים כה רבים? דמותו של ז'בוטינסקי הייתה כל כך שנויה במחלוקת – עד כדי כך שגם הדיון על העלאת עצמותיו ארצה איים להרעיד את המדינה הצעירה

"הארץ זקוקה ליהודים חיים"

בעת שסיקר את ישיבת הממשלה בשנת 1951 שעסקה בהעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל, קבע עיתונאי מעריב בכותרת מדויקת להכאיב ש"רק אחד מתנגד". בהתחשב בכך שאותו אחד היה במקרה גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון – דעתו היחידנית הייתה גם זו הקובעת. "הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא עצמות", קבע ראש הממשלה הראשון. אולם, הייתה כאן כנראה יותר מהתנגדות עקרונית.

 

עיתון מעריב, 28 ביולי 1957

 

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי היה מאז ומתמיד עוף חריג בנוף העברי-ציוני. הוא מעולם לא חשש להביע את דעותיו הנחרצות, גם כשידע שהדבר יגרור עליו את זעם רשויות המנדט הבריטי (ששמחו לכלאו ולגרש אותו מהארץ מעת לעת) או לפרוש מההסתדרות הציונית במחאה.

 

זאב ז'בוטינסקי בכלא הבריטי בעכו, מתוך אוספי הספרייה

 

למרות שפעל ללא לאות כדי להקים כוח הגנה עברי בארץ ישראל – כוח שהאמין שיהווה בסיס להקמת המדינה היהודית – נפטר היהודי הנודד מחוץ לגבולות המדינה שבדרך. עובדה זו הולידה מאבק ארוך שנים הנוגע למיקום קבורתו הסופי.

ב-3 בנובמבר 1935, כמעט חמש שנים קודם למותו, ניסח ז'בוטינסקי את צוואתו. עם מותו, ביקש לחלק את כל רכושו בין אשתו, בנו ואחותו. מתוך ההבנה שייתכן וימצא את מותו מחוץ לגבולות הארץ, קבע כי "את עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום". הערכתו הייתה מדויקת, ובשנת 1940, בעודו בניו יורק בשליחות "ההסתדרות הציונית החדשה", נתקף בדום לב ונפטר. מותו עורר תדהמה ואבל בין תומכיו, מהם דאג להסתיר את מחלתו.

 

צוואתו של ז'בוטינסקי. עיתון מעריב, 28 ביולי 1957

 

בשנת 1948, כשנאבקה המדינה הצעירה על קיומה במלחמת עצמאות מדממת, המחשבות על קיום צוואת אבי הרוויזיוניזם לא היו בראש מעייניה. ודאי לא עזר שספינת אלטלנה נקראה על שם ז'בוטינסקי עצמו, שבחר את הכינוי "נדנדה" באיטלקית כשם העט שלו בעת שפעל באירופה.

גם כשהלכה והתנערה תנועת החרות מהתדמית הכוחנית (שלא לומר, הטרוריסטית) שדבקה בה בשנות מאבק העצמאות, סירב ראש הממשלה הראשון להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי כמחוות פיוס. הוא ראה את חובתה של המדינה בהעלאת יהודים חיים ובבניית האומה. בתשובה לשאילתא שהוגשה כבר בשנת 1951, טען ראש הממשלה ש"זכרם של האישים הראויים לכך יישמר בלב העם בלי הבדל היכן נמצאות עצמותיהם" – מה שהיה אולי נכון, אבל לא הספיק לכולם.

קמפיין ציבורי ומוסדי רחב החל להתגבש במשך השנים: נציגי יהדות ארה"ב, חברי תנועת החרות, מעריצים ומעריצות שאינם מזוהים בהכרח מפלגתית ואפילו נשיא המדינה, יצחק בן צבי, תמכו בקיום צוואתו של המנהיג הציוני הנודע. בן גוריון דבק בסירובו – הוא טען שאין זה סירוב סלקטיבי כנגד ז'בוטינסקי. לתפיסתו, אותה הציג במכתב ליוסף שכטמן, עוזרו הקרוב של ז'ובטינסקי המנוח, מה שנותר מאדם לאחר מותו הוא רק פועלו. "עצמותיו הן עפר ואפר ואין כל קשר עם האיש".

 

דרישה להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי. עיתון המשקיף, 28 בנובמבר 1948

 

רק אחרי שעזב בן גוריון את משרד ראש הממשלה התאפשר השינוי הגדול: לוי אשכול, ראש הממשלה החדש של ישראל, ראה חשיבות עצומה בנורמליזציה של ישראל. למרות שסומן אשכול על ידי "הזקן" כיורש ראוי, פעל ראש הממשלה הנכנס נגד רבות מהדוקטרינות המרכזיות שניסח בן גוריון – ובראשן, הקריאה "בלי חרות ומק"י". הוא נפגש עם מנחם בגין, יו"ר תנועת החרות, ושמע ממנו על צוואתו של ז'בוטינסקי. שנים לאחר הפגישה סיפק בגין על התרשמותו העמוקה של ראש הממשלה מהאמונה של ז'בוטינסקי במדינה היהודית שבדרך. אמונה זו, טען בגין לימים, היא שהובילה את אשכול להניח בצד כל שיקול פוליטי ומפלגתי ולפעול להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה.

 

עיתון מעריב, 19 ביולי 1974

 

הידיעה על החלטת אשכול חשמלה את אזרחי המדינה. בהוד והדר הראויים למנהיג שהיה הועלו עצמות "הרווזיוניסט הראשון" אל מדינת ישראל – ארונם של זאב ואשתו יוענה ז'בוטינסקי הוצב תחילה בכיכר הרברט סמואל בתל אביב ותור ענק של עולים לרגל פקדו אותו.

כרזה המכריזה על שיבת הבן הביתה, מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

בתשעה ביולי 1964, כמעט 24 שנה לאחר מותו, נקברו עצמותיו בטקס ממלכתי וחגיגי בהר הרצל יחד עם עצמותיה של אשתו. כל ראשי המדינה נכחו ולקחו בו חלק: נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, סגן ראש הממשלה אבא אבן, הרמטכ"ל יצחק רבין ועוד אישים רבים. היה זה לא רק יום חגה של תנועת החרות, אלא גם יום בו זכה עם ישראל לחזות בחזרתו של אחד ממנהיגיה הביתה, ואחרי שנים רבות של סכסוך מר – לרגע של אחדות לאומית.

 

 

 

פרטי טקס קבורת עצמותיהם של זאב ויוענה ז'בוטינסקי בהר הרצל, מתוך אוספי הספרייה

 

כתבות נוספות

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

פרשת ה"אלטלנה", כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

 

 

 

 




מיוחד | מאה שנה להולדת נלסון מנדלה

»»» המוסך - מוסף לספרות • ספרים ודמויות שהניעו אקטיביסטיות ואקטיביסטים לקום ולעשות: אלון מזרחי כותב על מלקולם X, שרה שטרן על "ענבי זעם", זמירה פורן־ציון על ז'קלין כהנוב, ועוד

נלסון מנדלה (מתוך סרטון יוטיוב)

.
"זהו מאבקו של העם האפריקני, והוא נובע מייסוריו ומתחושותיו. זהו מאבק למען זכותנו לִחיות. במשך כל ימי חיי הקדשתי עצמי למאבקו של העם האפריקני. לחמתי נגד שליטת הלבנים בשחורים ונגד שליטת השחורים בלבנים. נצרתי בלבי את חזון החברה החופשית והדמוקרטית שכולם חיים בה בהרמוניה ובשוויון הזדמנויות. זהו אידֵאל שלמענו אני מקווה להמשיך לחיות, ושאני מייחל להגשימו. ואולם, אם הדבר יידרש, זהו האידֵאל שלמענו אני נכון למות."
נלסון מנדלה
(מתוך אני נכון למות, הוצאת נהר, 2004. תרגום: ליאורה וסרמן)

.

.

הבלוגר אלון מזרחי למד על אומץ לב פוליטי מ"האוטוביוגרפיה של מלקולם X"

כשאימו של מלקולם X הייתה בהיריון איתו, חבורת קו קלוקס קלאן הגיעה אל חצר ביתם באומהה, נברסקה. הם הקיפו את הבית, הניפו רובים באוויר וקראו בשמו של אביו, שיֵצא החוצה. האישה ההרה פתחה את הדלת מעט כדי שיראו את מצבה ואמרה להם שהוא איננו: הכומר הבפטיסטי, בעלה, היה במסע בין קהילות מאמינים במילווקי.

אנשי הקלאן, בתגובה, הסבירו שכדאי למשפחה, משפחת ליטל, לעזוב את העיירה. הנוצרים הלבנים הטובים של אומהה לא יסבלו לאורך זמן את חרחורי המהומות של הכומר הבפטיסטי, אביו של מלקולם X, שהחדיר בקהלו תודעה פוליטית: בימים ההם הטרנד הפוליטי החם בקרב שחורי ארה"ב היה תנועת "בחזרה לאפריקה" של מרקוס גארבי, אבל אפילו תנועה כה נאיבית הייתה יותר מדי עבור הממסד הלבן.

אפילו בלי לפקוד את ספסליה של אוניברסיטה לדיכוי, כל מדכא יודע שהמדוכאים, אם תיתן להם אצבע, ירצו את כל היד. ומלקולם X אכן רצה את כל היד, והוא היה איש פוליטי מכף רגל ועד ראש. עם זאת, החלקים בעלי המשמעות הפוליטית הטעונה ביותר באוטוביוגרפיה של מלקולם X הם החלקים האישיים. בחלקים האלה של האוטוביוגרפיה שלו, שבהם מסופר על תחושת הניצחון העצומה בקרב השחורים בארה"ב בעקבות זכייתו של ג'ו לואיס באליפות העולם באגרוף ב-27 ביוני 1937, על הטיפוסים שאכלסו את השכונות השחורות של אמריקה, על הנשים השחורות והלבנות במועדוני הריקודים ובחבורות הפשע שהוא פקד בימיו הפרועים – בחלקים אלה מצויה העדות הפוליטית המשמעותית ביותר בסיפורו של האיש המיוחד הזה.

מתוך הסיפורים הללו עולה לא רק דמותו של איש מלא אנרגיה, חושב ומיוסר, חצוף, נועז ונעים הליכות שתפס מקום מרכזי בתחיית התודעה השחורה של שנות השישים, אלא גם דמותה של אמריקה הרעה, האכזרית, הטיפשה, השטופה דמיונות ופחדים גזעיים; אמריקה שהראתה לעולם כולו ב-2016 שהיא לא התקדמה מילימטר אחד מאז שמתאגרף אגדי שחור אחר, מוחמד עלי, ידידו הטוב של מלקולם X, סירב – במידה לא קטנה בהשפעת ידידו – להתגייס לצבא האמריקאי ולצאת לטבוח וייטנאמים במלחמה שהצידוק היחיד לה היה עצם קיומה.
הסיפור של מלקולם X נוגע ללב ומלמד רבות על הלכי הרוח של אמריקה השחורה והלבנה במאה העשרים. הוא מלמד על אומץ לב פוליטי של מדוכאים, על נון־קונפורמיזם ועיקשות, ועל האנושיות העמוקה, הבלתי ניתנת להכחשה, של מי שממסדים שונים ומשונים מתאמצים ככל יכולתם לעשות להם דה־הומניזציה.

עבורי זהו סיפורו של מלקולם X: טרגי וקטוע, לא ליניארי בעליל ורחוק ממיצוי, ובכל זאת, ואולי אף מחמת זאת, סיפור של ניצחון אנושי יפהפה.

.

.The Autobiography of Malcolm X. With the assistance of Alex Haley. Grove Press, 1965. I

.

אלון מזרחי הוא בלוגר, קופירייטר וכותב נאומים. בוגר המחלקה לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, עיר מגוריו. טוריו מתפרסמים באתר "שיחה מקומית" ובכלי תקשורת נוספים.

 

***

 

יו"ר "בזכות", מנדי לייטון בלישה, נושאת בליבה את גילה, גיבורת "אני אתגבר"

אילו הייתי צריכה לנחש את העתיד לפי הספרים שקראתי בילדותי, ודאי לא הייתי מופתעת מכך שבגיל 19, בהיותי בצבא, עברתי ניתוחים שהסתבכו ולבסוף הגעתי למצבי הנוכחי: איני יכולה לעמוד כלל, אני תלויה לחלוטין בכיסא הגלגלים שלי וחיה עם כאבים עזים בכל שעות היממה, ועם מחלות מורכבות.

ולמה הייתי אמורה לנחש לפי הספרים? כי מאז ומתמיד נהניתי לקרוא סיפורים על אנשים שעוברים דברים מורכבים בחייהם ובייחוד ספרים על אנשים עם סוגים שונים של מוגבלות. הספר שאני נושאת בזיכרוני, ובדיעבד אני יכולה לומר שזהו הספר שהוביל אותי להיות פעילה חברתית ולוחמת למען זכויות אנשים עם מוגבלות, הוא ספרה של דבורה עומר, אני אתגבר. קראתי אותו בגיל צעיר יחסית ולא יכולתי לעזוב את הספר מהרגע שנגעתי בו. גמעתי אותו ואז קראתי אותו שוב ושוב.

אני זוכרת את הילדה גילה, גיבורת הספר, שרוצה להיות כמו כולם. לגילה יש שיתוק מוחין והיא מרותקת לכיסא גלגלים. בהתחלה היא כמעט לא יוצאת מהבית, ובכל מסגרת שהיא מנסה להיכנס אליה דוחים אותה. כל מה שהחברה רואה זה את המגבלות שלה, ולא את היכולות שלה. הכול משתנה כשמורה אחת מגלה כמה גילה כישרונית, ובזכות אותה מורה היא אף מגיעה לאוניברסיטה ומתחילה לעבוד עם ילדים עם צרכים מיוחדים ולהיות עבורם מקור השראה. זו דוגמה קלאסית של מישהי שהתמודדה עם קשיים משמעותיים כל חייה ובזכות אדם אחד מסלול חייה השתנה, והיא הפכה ממישהי הנתפסת כמטרד לסביבה למישהי שתורמת לחברה.

ההתמודדות האישית שלי החלה כאמור בצבא, ושנות העשרים שלי היו שונות מאוד משל חבריי. כל יציאה מהבית הייתה כרוכה במאבקים – למצוא רמפה לרדת מהמדרכה, לבקש עזרה כדי לרדת לכביש כי מכוניות חסמו את המעבר, להתרגל למבטים של כולם וכן הלאה. יום אחד, באמצע ויכוח עם נהג שחסם לי את המעבר וביקש שאחכה עד שישוב מקניותיו כדי שאוכל לעבור, הייתה לי הארה: או שאישאר בבית מלאת כעסים וארחם על עצמי ועל מר גורלי או שאעשה משהו כדי לשנות את המצב, עבורי ועבור אנשים עם מוגבלויות בכלל. מאותו רגע נהייתי פעילה חברתית והצטרפתי לארגון "בזכות" – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות. הזדהיתי מאוד עם חזון העמותה ופרחתי שם. לא רק שהייתי מעורבת במאבקים המרכזיים לקבלת זכויות בזכות ולא בחסד, אלא הפעילות בכנסת ובכלל חיזקה אותי ונתנה לי את הכוח להאמין שאני יכולה להשפיע על החברה ועל קובעי המדיניות.

עד היום אני פעילה ב"בזכות" ומכהנת זה שנתיים כיו"ר העמותה. בד בבד נעשיתי פעילה בעוד תחומים והקמתי עמותות בארץ ובאירופה, בעיקר בתחום הכאב הכרוני. נשאתי עימי במחשבה את גילה, גיבורת אני אתגבר, שספגה כל כך הרבה בחיים אך דבר לא עצר אותה כשמצאה את המורה שהאמינה בה. האמונה הזאת של המורה בגילה דומה לאמונה שהייתה למנכ"לית "בזכות" דאז, עו"ד אריאלה אופיר, בי. היא נתנה לי להרגיש שאני חזקה ויכולה להשפיע, ושלא אבדו כל היכולות שלי. היא לא הפסיקה להעצים אותי.

כולנו שונים אך שווים. התפיסה העקרונית והפשוטה הזו אינה מובנת מאליה. גילה קיבלה לאורך ילדותה ונעוריה את המסר שהיא לא שייכת, שהיא מפריעה לחברה ושאין לה מה לתרום לאיש. אני רוצה להאמין שהיום המאבקים פחתו, שהחברה פתוחה יותר לקבל את האחר, ושאילו גילה הייתה גדלה היום, היא הייתה מרוויחה מכל מה שהשגנו במסגרת ארגון "בזכות" ובכלל. איני משלה את עצמי, עוד נותרו מאבקים, החברה עוד צריכה להשתנות ומקבלי ההחלטות צריכים, בעזרתנו, להמשיך ולפרוץ את המחסומים. לכל אדם הזכות הבסיסית לחיות כמו כולם, אך לא לכולם זה כל כך ברור.

גילה ממשיכה איתי את חיי ובכל פעם שאני מרגישה קצת ייאוש מההתמודדות עם חולי ומגבלות, אני מזכירה לעצמי את הילדה האמיצה הזו שלא ויתרה לרגע.

.

דבורה עומר, "אני אתגבר", הוצאת שרברק, 1970.

 

מנדי לייטון בלישה גרה בירושלים, נשואה באושר ויש לה ילדה בת שמונה. מכהנת כיו"ר ארגון "בזכות" וכיו"ר הוועד המרכזי של ההורים בבית ספר "קשת", שבו לומדת בתה (בית ספר המשלב דתיים וחילונים). למרות מצבה הרפואי המורכב, היא ממשיכה להיות פעילה ציבורית במישורים שונים, למשל כיהנה כנשיאת רשת ארגוני הכאב האירופאית וכיו"ר העמותה למאבק בכאב, ומאמינה שלכל אחד יש היכולת להשפיע.

 

***

 

מנאל אבו חק, פסיכותרפיסטית פעילה ב"פסיכואקטיב", חיפשה את המסוגלוּת בעקבות "גברים בשמש"

גברים בשמש, מאת ע'סאן כנפאני, סופר פלסטיני שנהרג ב-1972, עוסק בצעקה הלגיטימית האבודה, הקול הפלסטיני שהלך לאיבוד רחוק בתוך האוהלים של העזובה, ונחנק בתוך רכב שאיש זקן ואימפוטנט נוהג בו ולוקח את נוסעיו למוות. זה ספר על המוות הפלסטיני וההכרח לצאת ממנו. ספר קצר, 111 עמודים, שמדבר על שלושה גברים פלסטינים שהיו בעיראק, בבצרה, ורצו לעבוד בכווית, בתקופה שנאסר על הפליטים הפלסטינים לעבור מארץ לארץ, לכן חיפשו מישהו שיבריח אותם. בסוף הם מוצאים אדם שמסכים לקחת אותם, נהג משאית שמוביל מים, והוא מבריח אותם תמורת כסף.

זה סיפור טרגי על אנשים שרצו ללכת כדי לעבוד. האנשים האלה מתים במכלית מהחום, כי הנהג מתעכב במחסום. המשפט האחרון בספר – "למה לא דפקתם על הקירות?", מותיר אותנו הקוראים עם השאלה והתהייה הזו. אולי הם פחדו מדי, אולי לא רצו לסבך את הנהג שהבריח אותם.
הקורבנות והפגיעה אמיתיים, אבל אין להיכנע. גם במצב הכי קשה צריך להיאבק. הכיבוש מטריד וגם ההפנמה של הכיבוש מטרידה. האנשים במכלית לא נאבקים על החיים שלהם. כי הם נכנעו. זהו דיכוי שהופנם אצלם כפלסטינים בעקבות הנכבה.
המסר החשוב בעיניי בספר הזה הוא החובה לא להיכנע למציאות הקשה, אלא לפעול למען החופש, למען השחרור. גם אם אדם עובר דברים נורא קשים, הוא צריך לחפש את הקירות כדי לדפוק עליהם. לא צריך להיכנע. צריך להתנגד, צריך להילחם ולחפש את החיים שאפשר לחיות.
הספר עזר לי להתחבר למקום של אקטיביזם, להיות אקטיביסטית. כפלסטינית אני יכולה להגיד "אנחנו הקורבן במקום הזה" ולא לעשות כלום. אבל דווקא בתור פלסטינית אני מרגישה שהמחויבות האתית שלי היא לעזור לפלסטינים אחרים לגלות את המסוגלות שלהם, לחפש את הקירות שהם יכולים לדפוק עליהם. אני מחפשת את המרחבים שבהם אפשר לעשות משהו במציאות שהיא כמעט בלתי אפשרית. הדרך שלי כאקטיביסטית התחילה בחיפוש מקום שאפשר להתבטא בו באופן חופשי יחסית לגבי עניינים מקצועיים־פוליטיים שלא היה להם מקום.

.

עסאן כנפאני, "גברים בשמש", הוצאת מפרש, 1978. תרגום: דניאלה ברפמן ויאני דמיאנוס.

 

מנאל אבו חק, גדלה בשכונה ערבית בעיר רמלה כבת יחידה להוריה. בתיכון למדה ביפו, בבית ספר פרטי של הכנסייה הקתולית. לאחר סיום התואר הראשון בעבודה סוציאלית טיפלה בבני נוער בסיכון ונוער עובר חוק בעיר הולדתה רמלה. זה יותר מעשר שנים עוסקת בפסיכותרפיה לילדים ולמבוגרים בקליניקה פרטית ברמלה ובמרפאה ציבורית לבריאות הנפש. פעילה ב"פסיכואקטיב", קבוצה של אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם ונגד הכיבוש, ובמסגרת זו פעילה בכמה פרויקטים. אחד מהם הוא פרויקט "מעצרי ילדים", שעוסק בדרכים לסיוע לילדים פלסטיניים שנשלחים למעצר בישראל. כמו כן פעילה בפרויקט "נולדו שווים", שמטרתו לשמש במה ועדות לסבל ולפגיעות הנפשיות הנגרמות לילדים, בעיקר פלסטינים, עקב מצבי מלחמה והכיבוש הממושך.

 

***

 

שרה שטרן הקימה בית ספר לפליטים בהשראת "ענבי זעם"

ספר שהשפיע עליי מאוד היה ענבי זעם של ג'ון סטיינבק. הספר מגולל את סיפורה של משפחת חקלאים ענייה וקשת־יום שנקלעת לעוני קשה אף יותר בתקופת השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית. היא מחליטה לקום ולצאת למסע אחר חיים טובים יותר, ומשפחה שלמה, של כמה דורות, יוצאת לדרך, עם מאות משפחות אחרות שבתקופה ההיא נתלות בתקווה למצוא את מזלן בקליפורניה העשירה והמבטיחה. הם יוצאים במכונית רעועה ומעט רכוש, והספר מתאר את הדרך הארוכה, המייגעת ורבת האתגרים של המשפחה המהגרת הזאת מאוקלהומה לקליפורניה. בדרכים הם נתקלים בהרבה קושי וניצול ונאלצים להמשיך להיאבק ללא הרף על הקיום הבסיסי, תוך כדי מאמץ כביר להשאיר את המשפחה מאוחדת ואופטימית. לבני המשפחה יש השכלה מוגבלת אם בכלל, כפי שעולה מצורת הדיבור ומניסיון החיים שלהם, שהוא בעיקר בעבודה במטעים, ועל כן אפשרויות הפרנסה שלהם מצומצמות, ומוגבלות לעבודת פרך בלבד.

הסצנה האחרונה של הספר הייתה במיוחד בלתי נשכחת עבורי. גשם כבד יורד, והאם והבת מתגנבות לתוך מבנה אסם קטן בניסיון למצוא מחסה לפחות עבור הבת החולה, כדי שתוכל לשכב במקום יבש. באסם הן פוגשות שני גברים, מבוגר וצעיר, שגם הם מסתתרים שם מפני מזג האוויר האכזר. האיש המבוגר לא אכל כבר שישה ימים. האישה הצעירה החולה, שילדה לא מזמן, חושפת שד ומציעה לאיש חלב מגופה, חלב אם. בכך, בדבר היחיד שיש לה, גופה, היא אולי מצילה את חייו.

אני לא יודעת עד כמה הספר השפיע על העשייה שלי או אם התרגשתי מהספר מאותו מקום שמניע אותי לעשייה. משהו מתעורר בי כשאני פוגשת אנשים שנסיבות חייהם הובילו אותם למצבים של הישרדות, קושי ומיעוט אמצעים, ועם זאת הם מפגינים כוחות גדולים ואומץ, מתמודדים, ממשיכים קדימה וגם נותנים לסובבים אותם ממה שיש להם, גם כשאין. אלה האנשים שקל לנצל, להאשים או לראות בהם את החוליה החלשה של החברה, אבל בעיניי אלה האנשים החזקים באמת, והם יוכלו להיחלץ ממצבם אם רק יקבלו הזדמנות שווה.

פליטים ומהגרים הם אנשים שלרוב נאלצו לקבל החלטה אמיצה לעשות שינוי גדול באמצע החיים. יש בהיסטוריה כל כך הרבה דוגמאות שאמורות להבטיח שלא נשכח שגם אנחנו עלולים יום אחד להיות במצב דומה, ואם זה יקרה – גם אנחנו נרצה להיות ראויים לתמיכה וליחס של כבוד.

.

ג'ון סטיינבק, "ענבי זעם", זמורה־ביתן, 1988. תרגום: תמר עמית.

 

שרה שטרן החלה להתנדב לעבודה עם מבקשי המקלט הראשונים שהגיעו לישראל בשנת 2006. הייתה שותפה להפעלת תוכנית התמיכה הראשונה לפליטים בירושלים. בשנת 2012 הקימה את עמותת "סקולהאוס", המקדמת השכלת מבוגרים לפליטים ומבקשי מקלט בישראל ומתמקדת בהקניית שפה, השכלה וכישורים פרקטיים לתלמידים שרבים מהם למדו במסגרות פורמליות באופן מצומצם בלבד. היום היא מנכ"לית העמותה.

 

***

 

האקטיביסטית המזרחית־פמיניסטית ד"ר זמירה פורן־ציון הרגישה ש"ממזרח שמש" הקדים את זמנו

הספר שהשפיע עליי באופן דרמטי היה ממזרח שמש של הסופרת, מבקרת הספרות והמסאית ז'קלין כהנוב. ז'קלין (שוחט) כהנוב נולדה בקהיר בשנת 1917, בת לאב ממוצא עיראקי ולאם ממוצא טוניסאי. את ספר מסותיה ממזרח שמש, שתרגם וקיבץ אהרן אמיר, קראתי כשהייתי נערה צעירה ונסערתי מהרוח החופשית שנשבה בו, ובעיקר מתפיסת הלבנטיניות כאפשרות משחררת, המגדירה את המזרח ומקומו בישראל. כהנוב הייתה בין הראשונות שהציעו להסתכל על סבך הזהויות המסוכסכות במרחב הארץ־ישראלי דרך הפרספקטיבה הים־תיכונית.

בהשפעת המציאות הרב־תרבותית שספגה בילדותה במצרים, ניסחה כהנוב את החזון הפוליטי והתרבותי שלה כוויתור על ההיאחזות בזהויות קבועות ויציבות. היא אימצה וקידמה את התפיסה ההיברידית, הפתוחה לדיאלוג ולהזדהות עם האחר. זהו "מודל יהודי, פמיניסטי, ים תיכוני; מודל המבוסס על זיקות גומלין, על השראות הדדיות ועל עמדות שוויוניות. […] אין חובה לדמיין 'אחר': ואפשר לבולל גבולות ולחיות בין שני עולמות ואף יותר".

ברשימה שפרסמה בשנת 1966 על ספרו של עמנואל לוינס, ארבע קריאות תלמודיות, כתבה כהנוב: "הדרמה של קיומנו המתרחשת עתה עניינה אינו העולם הנוצרי־מערבי, כי אם העולם המוסלמי־מזרחי. נראה שרבים היהודים, ובהם לוינס, המתעלמים מכך שהלידה המחודשת של ישראל זעזעה עד היסוד את עולם האסלאם – הוויכוח שלנו עם שכנינו אם לא הדרדר לקטטה – התנהל על פי רוב בתיווכם של אידיאולוגיות ומושגים מערביים, שאינם הולמים את רגישויותיהם העמוקות ביותר, או את רגישויותינו שלנו" (מתוך ז'קלין כהנוב: בין שני עולמות, עמ' 145). מדבריה אלה ואחרים עולה השאלה, האם אי פעם יוכלו הערבים החיים עימנו בישראל לחיות כמו שחיו היהודים חיים רב־תרבותיים במצרים?

לטענתה, שורשי דיכוי הנשים במולדתה מצרים טמונים באסלאם עצמו. היא עסקה בנושא הפמיניסטי בכמה ממאמריה: "בקטנותי רציתי לדמות לסבתי… אף עתה, כשהקדמה בפתח, ידעתי שלעולם לא אוכל לשבת בבית כמוה". ההתוודעות לאפשרויות החדשות הנפתחות בפני נשים באירופה עוררה בה התרגשות ותקווה, והיא ייחלה להפוך בבגרותה לאישה פעילה ומשפיעה. רעיונות אלה לא היו מקובלים כלל בחברה שבה גדלה. אפילו אמה, שייצגה את הגישה החילונית והמתקדמת במשפחתה, דחקה בה למצוא בעל במהירות לכשתגיע לפרקה וטענה כי זוהי חובתה הראשונה של האישה. כהנוב הצעירה יצאה כנגד התפיסה הזו. עם זאת, מכתביה עולה גישה מורכבת כלפי מעמד האישה. על אף היותה בעצמה מודל של נשיות עצמאית ופעילה, על פני השטח עיגנה את הצעתה לעצב את אי־התלות הנשית בגברים בנימוקים פרגמטיים ולאו דווקא בעקרונות מוסריים. במסתה "להיות או לא להיות עצמאית" טענה כהנוב כי אישה צריכה להיות עצמאית כלכלית ולא תלויה בגבר כמפרנס, עודדה תכנון ילודה, השכלה ויציאת נשים לעבודה, לכאורה לא ממניעים פמיניסטיים. אולם, כל אלה באופן טבעי יובילו לשינוי במעמד האישה ולקבלת זכויות שוות. "זכויות וחובות הם שני צדדים של אותו מטבע. אם נשים עומדות לעמוס על שכמן נטל כבד ושווה של אחריות, מגיעות להן כל הזכויות – בלימודים, במקצוע, וכן בהערכת החברה כלפיהן…"

בשנת 1979, לפני שלושים ותשע שנים, נפטרה ז’קלין כהנוב. נדודיה בין קהילות שונות, לצד מוסלמים, יהודים ונוצרים, ערבים ואירופים, הולידו בה תפיסת עולם רב־תרבותית ואמונה בצורך באלוהות נשית, שתאפשר את קיומן של תרבויות ודתות שונות זו לצד זו. כהנוב האמינה כי הספרות היא כלי מהותי לשימור ייחוד תרבותי ולבחינת זהויות שונות, ועסקה רבות בכתיבתה בנושאים פמיניסטיים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים; במיוחד התעמתה עם ההתנשאות של המערב כלפי המזרח ועם ההפנמה המזרחית של נקודת המבט הזו וקראה תיגר על “כור ההיתוך” הישראלי.

רבים מהרעיונות שביטאה כהנוב מתקשרים עכשיו עם ההגות הפוסט־מודרנית והפוסט־קולוניאליסטית. הרבה לפני שספרים עבי כרס נכתבו על הנושא בקמפוסים האוניברסיטאיים בעולם, ניסחה ז'קלין כהנוב את רעיונותיה בבהירות, בתבונה ובמעוף בדירתה בבת־ים.

עבורי היא אם רוחנית ודמות מופת.

לפני ארבע שנים קיימנו אזכרה לזכרה במלאת שלושים וחמש שנים למותה. עמדנו, קומץ קטן של מוקירי זכרה, בבית קברות דרום, ודיברנו על יצירתה והשפעתה. היה זה מפגש מטלטל ועוצמתי. בדבריי שהיו מעין מכתב אליה כתבתי: "שלום לך אחותי ז'קלין, שנים הרבה לפני כולם, את ראית, כמו נביאה, בצלילות ובחדות מחשבתית, את שורשיה העמוקים והמורכבים ביותר של החברה הישראלית. ידעת לנסחם בבהירות בעומק ובחדשנות מופתית. היי שלום וסלחי לנו שכל כך נשכחת. אני כותבת אלייך כדי לספר לך שאחרי שלושים וחמש שנים של שכחה הגיע הזמן שלך. ספרייך שנשתכחו מכים גלים ומעוררים הדים. תודה לך אחות. תמיד תהיי בליבנו. בשבילי את אם רוחנית ומנהיגה. היי שלום אחותי".

.

ז'קלין כהנוב, "ממזרח שמש", הוצאות יריב והדר, 1978. עריכה: אהרן אמיר.

 

ד"ר זמירה פורן־ציון, אמנית, חוקרת ספרות ואמנות. שחקנית יוצרת, כותבת שירה ופרוזה. שיריה התפרסמו באכסניות שונות ורומן פרי עטה נמצא בכתובים. אקטיביסטית חברתית מזרחית פמיניסטית. ממקימות תנועת "אחותי למען נשים בישראל" וקואליציית "לבי במזרח – להקצאה שוויונית בחינוך ובתרבות", וחברה בוועד המנהל. מרצה במכללת סמינר הקיבוצים בנושאים אתניות, מגדר אמנות וספרות. בשמשה יועצת חינוכית ומחנכת, מדריכה פדגוגית של פרחי הוראה בספרות ובאמנות, מרצה בחוג לאמנות ובחוג לספרות ומנחת קבוצות כתיבה, פורן־ציון רואה בעבודתה שליחות הבאה ליצור שינוי בתפיסות חברתיות ולהרחיב את המודעות של הסטודנטים ליחסי הכוח בחברה.

 

***

 

תהלה פרידמן, יוזמת "התנועה הירושלמית", תהתה על בחירות קשות במגילת אסתר

האם זה ספר? לא בדיוק. זו מגילה. כלומר ספרון. אחד מהקצרים בתנ"ך. וגם אחד המשונים. תככים, מזימות, תחרות מלכת יופי, משתאות פאר – באמצע התנ"ך הספרטני שלנו, הארץ־ישראלי, פתאום ספר שכל כולו עולם פרסי הדוניסטי נטול אלו-הים. כיוון ששמעתי אותו כל שנה לפחות פעמיים, רק בגיל מבוגר הצלחתי לקרוא אותו באמת. ומשהצלחתי, הגיבורה שלו הפכה לדמות מכוננת בחיי, לכוח מניע, לדחיפה, לשאלה מתמדת שמחכה לתשובה.

יש שם אישה־נערה שמוצאת את עצמה בתוך סיטואציה נוראית למדי. לצד מאות נערות אחרות היא משתתפת, בעל כורחה, בתחרות העוברת דרך מיטתו של המלך. תחרות שלא יכולות להיות לה תוצאות טובות. או שתהפכי למלכה או שתהפכי לפילגש. חיים נורמליים – בית וילדים, כבר לא יהיו לך. וגם כשאת מלכה, מרחב הפעולה שלך מוגבל מאוד. תנועה אחת לא נכונה, כניסה למלך אם לא נקראת – אחת דתך להמית. מלכות מפוקפקת מאוד. ואז, שוב בעל כורחה, היא נקלעת לתוך קטסטרופה היסטורית. גזרת שמד על עמה. והיא שם לבד בארמון־כלא, וצריכה להחליט אם ומה לעשות. היא לבד. אין איש איתה בארמון. איש לא יאשים אותה אם היא תבחר להציל את חייה. היהודים כולם ממילא יאבדו. זה רק היא מול אלו-הים. וגם הוא נדמה כאילו עזב. ברגע האמת גם מרדכי השאיר אותה לבד. האיש שהיה לה לאב לא עשה לה הנחות. הוא לא אמר לה שהכול תלוי בה. הוא לא עודד אותה שהיא תצליח ותהפוך לגיבורה. הוא אפילו לא ניחם אותה שאלו-הים יהיה בעזרה. הוא דיבר אליה קשות ומנוכרות: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" (אסתר ד, יג–יד). אנחנו נסתדר. העם היהודי ייוושע איתך או בלעדיך. אבל את – אם תבחרי לשתוק, להסתתר בארמון תחת זהות בדויה, את תאבדי. ממך ומבית אביך לא יישאר זכר. ויותר מכך – "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". ייתכן, מי יודע, שיש לך תפקיד, יש לך משימה, יש לך ייעוד. את יכולה להימלט ממנו. את יכולה להחריש. העולם יסתדר בלעדיך. אבל אַת, אֶת השליחות שלך, את המקום שלך בעולם, תאבדי. אולי. לא בטוח אבל אולי. ועכשיו תבחרי. והיא בוחרת להאמין שלעת כזו היא הגיעה למלכות. להאמין וללכת. ללכת אל איש שהיא אנוסה לו, ולבוא אליו מרצונה. להשתמש בגופה כדי לנסות להציל את עמה. ואולי גם למות.

נורא מפתה לכתוב על אסתר כעל ייצוג של מנהיגות נשית. לנתח את האופנים הנשיים שבהם היא בוחרת להתמודד. לכתוב על הגבורה הנשית שבמעשיה במסגרת הזוועה הבלתי אפשרית שבתוכה היא ואלפי נשות ההרמון נתונות. ואולי באמת היא נוגעת בי כל כך חזק כי היא אישה. אבל נדמה לי שלא רק. כי בסוף לכל אדם, גבר או אישה, יש רגעים כאלה בחייו. רגעים שיכולה להיות לו השפעה, אבל המחירים קשים ואולי אפילו קשים מנשוא. רגעים שבהם הוא צריך לבחור. שהוא לבד ואין אופציות טובות. ואף אחד לא ידע. מסביבי אין גזרת שמד וגם לא הגעתי למלכות, אלא שלפעמים, כמו כל אחד, אני מוצאת את עצמי יכולה להשפיע, לפחות קצת, במשהו שחשוב בעיניי. וצריך לבחור. ואז השאלות הללו של אסתר מהדהדות בתוכי. לעת כזאת.

 

תהלה פרידמן, חוקרת במכון הרטמן, מנהלת תוכניות במכון שחרית. יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה שמטרתה לקדם ערכי סובלנות ודמוקרטיה במגזר הציוני דתי. בין מקימות "התנועה הירושלמית", המקדמת את ירושלים כעיר מכילה, ממקימות קואליציית הארגונים ירו-שלם לשמירה על אופיה הרב גוני של ירושלים ופעילה פמיניסטית.

 

***

 

פרופ' נסים קלדרון, פעיל לשלום והידברות, הרגיש שהוא זקוק לג'ורג' אורוול

אהבתי את אורוול תמיד, אבל הייתי זקוק לו במיוחד בסביבות 1991. שלוש שנים קודם לכן הייתי שותף לקבוצה של אינטלקטואלים שהתארגנה למאבק בכיבוש, כיוון שהמסגרת של "שלום עכשיו" הייתה כללית מדי ולא רצתה להתעמת עם הגילויים הברוטאליים ביותר של הכיבוש. קראנו לקבוצה "השנה ה-21", ובין החברים הפעילים ביתר בה היו עדי אופיר, חנן חבר, זהבה גלאון, טניה ריינהרט, אילנה המרמן ורבים וטובים (מאוד) אחרים, שלא ייעלבו, אני מקווה, אם לא אמנה כאן את שמותיהם. במהלך הפגנה בגדה נעצרו רוב חברי הקבוצה והודענו שניעצר מרצון אם ראש עיריית פתח תקווה יבצע את תוכניתו ויקים מכלאות לפועלים פלסטיניים שמחכים לעבודה בבקרים, בצמתי רחובות. העירייה נסוגה ואביגדור פלדמן המבריק מצא דרך למנוע העמדה לדין של העצורים. אחר כך גם נכשלנו הרבה וגם לא ידענו איך להמשיך.

אורוול המספר של 1984 ושל חוות החיות שעמם אותי עד כדי כך שמעולם לא סיימתי את הספרים האלה, גם אחרי שלושה־ארבעה ניסיונות. משלים פוליטיים דידקטיים הם ספרות פשטנית ורדודה. אבל אורוול המסאי הוא סיפור אחר לגמרי. אותו מעולם לא שבעתי לקרוא, ואני עדיין רודף אחרי כל אות שלו. אורוול של "לירות בפיל" ושל "תלייה" עושה את הדבר הראשון שצריכה לעשות מחשבה פוליטית, הדבר המכריע, התנאי לכל המעשים האחרים: להביט לברוטאליות הפוליטית בעיניים ולא לקנות שום הסבר לה. אורוול שככה כתב על הכיבוש הבריטי בהודו הוא המורה הטוב ביותר שלי לסירוב למצוא את הכיבוש הישראלי באיזושהי אידאולוגיה, ולהתעקשות לתאר אותו במילים ברורות וישירות: מלים ברורות כדי למסור מצב יומיומי שבו משלמים לחולי סרטן בכימותרפיה בתמורה לבגידה בעמם, או כדי למסור מצב יומיומי שבו משפילים אבות בנוכחות ילדיהם כאשר פורצים לבתים בלילות.

אבל אורוול, שהתנדב לבריגדה הבינלאומית לספרד ונפצע שם וכתב את "פרידה מקטלוניה", הוא גם המורה הטוב ביותר שלי לכתיבה חסרת פניות כלפי הצד שלך. אורוול טעה כשהתנגד לצבא מאוחד של הרפובליקה, וצידד בצבא מפוצל למפלגות שאותו היה קל לפלנגות הזוועה המלוכדות עד מוות של הפשיסטים לנצח. אבל אורוול לא טעה כאשר באותה בהירות שבה כתב על הקָצָבים של הרשע הוא כתב על כל מה שהיה דפוק ועקום במחנה הרפובליקאי. כתיבה פוליטית, לימד אורוול, היא קודם כול כתיבה חסרת פניות, וביקורתית כלפי עצמה.

אבל כל זה לא היה מספיק כדי לעשות את אורוול לנחוץ כל כך. אורוול היה נאמן מאוד לסוציאליזם דמוקרטי, אבל האמין בכל ליבו שכל תאוריה פוליטית כוללת היא רעל למחשבה. אנחנו זקוקים לחופש תנועה מהיר בין שברי רעיונות, לחוש צדק שלא יגביל את עצמו לעקרונות נוקשים, וגם ללשון בני אדם בכתיבה וסירוב לכל טרמינולוגיה. כי דווקא מסאי שמילים הן מלאכתו, אסור לו להיות שבוי במילים, ואסור לו לכתוב באווירת בית מרקחת סטרילי של מונחים. כי מה שמתחיל במלים דוגמטיות ייגמר במחשבה דוגמטית. ומה שמתחיל בלשון של כת ייגמר בפרישה של כת מן העולם.

את אורוול הזה הייתי צריך בשעות רבות ובמקומות רבים. ובסביבות 1991 הייתי זקוק לו במיוחד. אחרי שלוש שנות פעילות מרובה נגד הכיבוש צלצלו אליי חנן חבר ועדי אופיר, אמרו שהם מקימים קבוצת מחקר במכון ון ליר והציעו שאצטרף – גם לקבוצה וגם למערכת כתב העת "תיאוריה וביקורת". כבר ידעתי שקבוצת המחקר הזאת תהיה מלאה וגדושה בפוקו, ובדרידה, ובאדוארד סעיד. אמרתי, לא תודה. אורוול חיסן אותי נגד מרקסיזם שירד מן הרחובות והפך ללשון סתרים של כת אקדמית; ונגד האמונה שיש "תאוריה ביקורתית" אחת כוללת בשביל המציאות; ונגד הבחילה הפוסט־מודרנית מן המציאות וההפלגה המתוקה אל "אין אמת, יש רק נראטיבים"; ונגד הממבו־ג'מבו של מילים כמו "אבדל שעושה הבדל"; הוא גם חיסן אותי נגד התרגום של החשד הבריא בכל ממסד לסגידה סנטימנטלית כלפי "האחר". אני אהבתי את זהבה גלאון, שהלכה, עוד לפני שהתפרקה "השנה ה-21", להיות בין מקימי "בצלם" ולפרסם את דוחות הארגון.

 

נסים קלדרון הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, במחלקה לספרות עברית. היה בין עורכי כתבי העת "סימן קריאה" ו"מקרוב". ערך סדרת מפגשים בין שירה למוזיקה במועדון לבונטין 7 בתל אביב. ממייסדי פורום "זייתונה – עץ הזית" לשלום והידברות בין אנשי רוח ערבים ויהודים. ספריו האחרונים: "יום שני – על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך" (דביר ואוניברסיטת בן-גוריון, 2009), "ארול אחד: מאיר אריאל – ביוגרפיה" (כנרת זמורה־ביתן, 2016, עם עודד זהבי).

 

***

 

ליאור בירגר, פעילה נגד גירוש פליטים, נכנסה לנעלי האחר ב"בין העולם וביני"

את ספרו בין העולם וביני פותח הסופר טא-נהסי קואטס בתיאור ריאיון שקיימה עימו מגישת חדשות פופולרית בארה"ב, אישה לבנה (כך משתמע; הוא אינו מציין זאת). השניים ישבו באולפנים רחוקים ותקשרו באמצעות לוויין, אבל לתחושתו "שום מכשור לא היה יכול לגשר על הפער" בין העולם שלה לשלו. הוא סיים את הריאיון שערכה עימו כשהוא מתוסכל, ונותר עם התחושה שהוא לא באמת הצליח להסביר לה "מה זה אומר לאבד את הגוף" שלו, או במילים אחרות, מהי המשמעות של היות (גבר) שחור באמריקה, כפי שהוא עושה בצורה מטלטלת ופוקחת עיניים בהמשך הספר.

איתי, אישה לבנה בצידו האחר של הגלובוס, הוא דווקא נחל הצלחה אדירה. ויש לי תחושה שאני לא לבד. קראתי את ספרו בלב מתכווץ ולא הצלחתי להניחו. הרגשתי שהוא מצליח לעשות את מה שהסרטים, סדרות הטלוויזיה, המאמרים והראיונות שעוסקים בחוויותיהם של שחורים בארה"ב, שאליהם נחשפתי לאורך שנות חיי, לא הצליחו. כל אלה הביאו אותי עד לנקודה מסוימת ומוגבלת בהבנת חוויה שהיא כה רחוקה ממני. ואז הגיע ספרו של קואטס ומשך אותי עשרה צעדים קדימה, ופנימה. כמו תרגיל הדמיון המודרך המוצלח ביותר שיכולתי לבקש בניסיון להיכנס לנעלי ה"אחר" (מילה טעונה כשלעצמה).

קואטס מתאר את המשמעות של הדיכוי החברתי כלפי שחורים בכלל וכלפי גברים שחורים בפרט כפי שהיא מתבטאת בכל נימי הווייתו. תיאוריו את השלכות הדיכוי, האלימות והניצול על גופו הם עוצמתיים. במיוחד תפס אותי תיאור חוויית הדריכוּת הבלתי פוסקת ומחירה. "המאפיין המגדיר של החניכה אל הגזע השחור הוא גזל הזמן הבלתי נמנע, שהרי לעולם לא יושבו לנו כל אותם רגעים שבילינו בהכנת המסכה, בהתכוננות לקבל חצי ממה שאחרים מקבלים", הוא כותב. "הצורך הזה לעמוד תמיד על המשמר הוביל לבזבוז חסר גבולות של אנרגיה, ליניקה איטית של התמצית".

מדויקת ואינטימית ככל שתהיה יכולתו להכניס אותי אל הרווח שבין העולם ובינו, יכולתי להבין תהיה לנצח מוגבלת. אולם הרגעים האלה, כשבעזרת המילה הכתובה אני מצליחה להתקרב אל ה"אחר", ותיאוריו מהדהדים ונצרבים בתוכי, הם חשובים. לא רק כי הם מעודדים אמפתיה, אלא גם – ואולי בעיקר – כי הם מהווים דלק לפעולה. הם גורמים לי לרצות לשנות את המציאות שמאפשרת את הגזל הזה. קואטס הזכיר לי שגם כשאני חושבת שאני מבינה את חוויותיהם של אנשים – לאו דווקא מי שנשללות מהם זכויותיהם – זה לא תמיד כך. ושעצם ההתעקשות לנסות להבין בכל זאת, במיוחד את מי שנלחם בדיכוי, היא העניין. הוא העניק לי רגע נדיר של הבנה, והזכיר לי למה אני בוחרת לקחת חלק במאבקים למען זכויות אדם, גם אם מהצד האחר של הגלובוס.

.

טא-נהסי קואטס, "בין העולם וביני", הקיבוץ המאוחד, 2018. תרגום: זהר אלמקייס.

 

ליאור בירגר, עובדת סוציאלית, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית ופעילה חברתית. עובדת זה כעשור עם פליטים ומבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן. בשנה האחרונה פעלה כחלק מהתנועה האזרחית שהתנגדה לגירושם מישראל. בין היתר ערכה עם שתי חוקרות נוספות, שחר שוהם וליאת בולצמן, מחקר שהובאו בו עדויותיהם של מבקשי מקלט שגורשו "מרצון" מישראל לרואנדה ולאוגנדה, והצליחו, בסוף דרך גדושת סכנות, להגיע בחיים לאירופה.

 

***

 

אביב טטרסקי מ"עיר עמים" נפתח אל היופי שבבסיס הכול בקריאה ב"צל הימים"

את צל הימים של בוריס ויאן קראתי בגיל בוגר מספיק כדי שיתחבר לחיפוש הדרך שלי ובגיל צעיר מכדי שהתובנות העולות מהספר ירחיבו את החיפוש שלי מהאישי אל הפוליטי והחברתי. הספר בורא פנטזיה שכל כמה שהיא נפלאה, מרכיביה כמעט זהים לאלו של עולמנו: פסנתר שמוזג קוקטיילים לפי הסימפוניות שמנגנים בו, פתית שלג שחודר לריאות ופילוסוף נערץ בשם ז'אן סול פארטר (ויאן, שחי בצרפת במחצית המאה שעברה, השתייך לחוגו החברתי של סארטר).

וסוג כזה של פנטזיה – כמעט אותו דבר כמו המוכר אבל כל כך הרבה יותר נפלא – הוא צידה־לדרך מושלמת לאדם צעיר שמתחיל להבין שיכול להיות פה לגמרי אחרת. סיפור האהבה (הפנטסטי) של קולן וכלואה שבמרכז הספר מעגן את כל העניין באישי. זה לא העולם שצריך להשתנות: שחרר את התודעה, הסר את סַכֵּי העיניים, פתח את הלב – וחיי היומיום יהפכו לפנטזיה. נכון, סיפור האהבה מסתיים באסון, אבל כשאתה בן עשרים אפילו זה הופך לחלק מההרפתקה שקרויה לחיות חיים מלאים.

האקטיביזם והמאבק בכיבוש הפכו לחלק מהחיים שלי לא בזכות בוריס ויאן. אבל מוטיבציה חזקה לפעילות שלי הייתה ועודנה הטוב והיופי שהחיים שלי משופעים בהם ושהגיעו אליי גם בזכות תהליך עמוק שספריו של ויאן היו תחנה בו. השפע הזה מבקש מעצמו להגיע אל מקומות של היעדר. הוא גם שומר עליי כשבמקום להישאר באזורי החסד אני בוחר להתקרב ולהינגע במקומות ששורים בהם כאב, אלימות וייאוש. לפעמים אני מסתכל על חברים שלי שממשיכים לחיות את הפנטזיה – יוצרים יופי בתוך בועה – והם נדמים לי מרחפים כמו קולן וכלואה בשיכרונם. ולמרות שליבי נחמץ אני לא מרחיק לכת עד כדי המרירות של "גם אצלכם הבועה תתפוצץ וזה ייגמר בחורבן".

מעניין שיותר מהסבל של אנשים שהפכו לחברים יקרים ויותר מגסות הלב של מי שבוחרים להפעיל אלימות (שלעיתים נדירות מופנית גם נגדי), מה שאני הכי מתקשה איתו הוא אותם חברים (מהעבר?) שכאילו חיים ביקום המקביל שבו, כמו אצל ויאן, אפשר לאסוף ביד חתיכות שמש והיופי מעיר כל דבר – חפצים ואפילו בני אדם – לחיים. לפני כמה שנים, כשעוד לא ידענו שאנחנו מתרחקים, הם הפתיעו אותי ליום ההולדת שלי והרעיפו עליי – ועל האקטיביזם שלי – עוד ועוד ברכות של אהבה. לצד ההתרגשות הגדולה והתרחבות הלב הרגשתי לא בנוח.

רק כמה זמן אחר כך חזר אליי דימוי מספר אחר של ויאן, ונתן לאי־הנוחות פשר. גם בחרש הלבבות (ספריית פועלים, 1979) בורא ויאן מתוך המוכר עולם של קסם. אלא ששם הדיסטופיה גלויה יותר. אחת הדמויות היא יצור שחי לו בתוך אגם. לשם מגיעים תושבי הכפר כדי להשליך את ייסורי המצפון שלהם. אותו יצור נוטל אותם מהם ובאופן לא מפתיע זה לא הופך אותו לדמות פופולרית במיוחד. מאז אותו מעגל ברכות לא חזרו על עצמן הפתעות ימי ההולדת. היום אני יודע שאותו רגע של אינטימיות סימל גם את ההתרחקות – שלהם ממני או שלי מהם?

ובכל זאת, היופי נמצא בבסיס הכול. דווקא כשמבינים – בניגוד לקריאתי הצעירה והנלהבת בוויאן – שלא יכול להיות כאן לגמרי אחרת, שהאלימות של המערכות החברתיות האנושיות היא בסך הכול עוד תופעת טבע, אפשר לראות את יצירת היופי ואפילו את המרדף הנרקיסיסטי אחריו כמשהו פחות בועתי ויותר ראוי. אלו מאיתנו שמרהיבים עוז לפנות אל אזורים של מצוקה, כיעור וחושך – חשוב שלא נשכח לראות את העולם גם כמו שוויאן רואה אותו: מקום שבו למרות מה ששבור – שמחה, אהבה וקסם נגישים לנו ומחיים את הנפש.

.

בוריס ויאן, "צל הימים", הספריה החדשה, 2007. תרגום: איליה גילדין.

 

אביב טטרסקי הוא חוקר בעמותת "עיר עמים", העוסקת בירושלים כסוגיית ליבה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ופועלת להגנה על זכויות האדם של הפלסטינים בעיר תוך קידום התנאים לעתיד פוליטי שבו בירות שני העמים תהיינה בירושלים. כמו כן הוא פעיל בקבוצת "דהרמה מעורבת חברתית" של מתרגלי מדיטציה הפועלים לסולידריות ישראלית־פלסטינית כחלק מהתרגול הרוחני.

 

    ואיזה ספר גרם לכן ולכם לרצות לשנות את העולם?  ספרו לנו.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.