מיוחד | קטעי ספרות כוכביים לכבוד האסטרונומית מריה מיטשל

"חרישי וחטוף כמו כוכב". קטעי שירה ופרוזה שמביטים אל החלל, לרגל יום הולדתה המאתיים של האסטרונומית הפמיניסטית

דורון פישביין, תל אביב, פחם, דיו וחישוף על קרטון, 28X19 ס"מ, 2016

.

מריה מיטשל נולדה לפני מאתיים שנה, באוגוסט 1818, באי ננטקט, מסצ'וסטס, ארצות הברית. היא הייתה אסטרונומית אמריקאית ופעילה למען שוויון זכויות לנשים. כבת למשפחה קוויקרית שהאמינה בשוויון אינטלקטואלי לנשים (אם כי לא בשוויון ברכוש), דאגו הוריה להשכלתה. אביה לימד אותה אסטרונומיה וכשהייתה בת שתיים־עשרה עזרה לו לחשב את מועד ליקוי החמה הטבעתי שהתרחש בפברואר 1831.

בהיותה בת שמונה־עשרה התקבלה לעבודה כספרנית במוסד למדעים, ומוקפת ספרים השלימה את השכלתה בעצמה – למעט קולג' אוברלין שבאוהיו היו כל מוסדות הלימוד האקדמיים סגורים בפני נשים. היא למדה בעצמה לטינית וגרמנית כדי שתוכל לקרוא את ספרי המדע בני התקופה. בליל 1 באוקטובר 1847 גילתה מריה מיטשל את "השביט של מיס מיטשל" (שסימנו כיום C/1847 T1). שנה אחר כך התקבלה מיטשל כחברה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, האישה הראשונה שזכתה לכבוד זה (והאחרונה, למשך כמעט מאה השנים הבאות). לימים עמדה בקשר עם כמה סופרים, ביניהם נתניאל הות'ורן. הלה שילב אותה כדמות ברומן שכתב, "פאון השיש": הוא תיאר בו אסטרונומית שמגלה כוכב חדש ואז פורשת מעיסוקה כדי לעסוק ברקמה.

בשנת 1865 הוצעה למיטשל משרת פרופסור לאסטרונומיה באחד מהמוסדות האקדמיים הראשונים לנשים. יחד עם האישה הנוספת היחידה בסגל ההוראה, מחתה מיטשל נגד השיטה שעל פיה אישה מקבלת שכר נמוך בהרבה מגבר באותה משרה, ואיימה שהן יעזבו אם שכרן לא ישווה לשכר הגברים. בסופו של דבר נכנעה ההנהלה והעלתה את שכרן. את תלמידות האסטרונומיה שלה הפגישה מיטשל עם סופרות כגון לואיזה מיי אלקוט ועם נציגות בולטות של התנועה הפמיניסטית. עם השנים התחזק במיטשל הרצון לשפר את מעמד האישה. לצד פעילוֹת אחרות לשיפור מעמד הנשים היא ארגנה את קונגרס הנשים הראשון, שהתקיים בניו יורק ב-1873. הקונגרס החליט על הקמת "האיגוד לקידום הנשים". היא נהייתה נשיאת האיגוד וניהלה את הקונגרס השלישי. שנים אחר כך עמדה בראש ועדת המדע של הארגון.

עיקר פעילותה המדעית של מריה מיטשל היה חקר כתמי השמש, והיא הייתה הראשונה לגלות שכתמי השמש הם מערבולות אנכיות ולא, כפי שחשבו עד אז, עננים. כמו כן עסקה באיתור שביטים ובחקר צדק ושבתאי. "מכתש מיטשל" שעל הירח קרוי על שמה.

אנו חוגגות את הולדתה בלקט ספרותי־חללי.

.

***

.

ליקוי / מיה טבת דיין

פָּנַי עֲגֻלּוֹת וּלְבָנוֹת כַּיָּרֵחַ.

לָכֶן לְעוֹלָם אַל תִּטְעוּנִי כִּשְׁרוּיָה בַּאֲפֵלָה,

כַּאֲשֶׁר שֵׁשׁ־עֶשְׂרִית מִמֶּנִּי

פּוֹנָה אֲלֵיכֶם,

צָרָה וַאֲרֻכָּה וּמְרֻחֶקֶת כְּצִפֹּרֶן

שְׁאָר פָּנַי מְאִירוֹת

אֶל עֵבֶר עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים.

.

מתוך "ויהי ערב ויהי תוהו", הוצאת פרדס, 2015.

.

*

.

לעתים קורה שצדו האפל של כוכב פונה אל צדו האפל של כוכב אחר. החשיכה בכוכב האחד מתרוממת ונוגעת בחשיכה של הכוכב האחר, ודממה כבדה, קטיפתית, נצברת מן העולם ועד העולם, ואין מי שיברך על האור, ואין אוויר שאפשר לנשום לתוך עומק החזה, ורק חריקות רחוקות נשמעות מדי פעם כשצירו של אחד הכוכבים משתנה בחצי מעלה ביחס לכוכב צפון כלשהו. אפלה דומה, כך אומרים, מצויה בקצה הבגד, ברווח הבלתי נתפס שבין השתי לעֵרב.

.

נתן וסרמן, "שחור וכוכב: מסע בעקבות אלזה לסקר־שילר", הוצאת כרמל, 2014.

.

*

.

פִּצּוּי / שרה טיזדייל

מאנגלית: ג'וד שבא

הָיִיתִי שְׂמֵחָה בַּבְּדִידוּת

וּבְשָׁעוֹת נוֹקְפוֹת שְׁבוּרוֹת כָּנָף

בַּכְּאֵב הַשָּׁגוּר שֶׁל הַדְּבָרִים

בְּגוּף צָמֵא וְלֵב שֶׁעָיַף

לוּ יָכֹלְתִּי לִבְרֹא שִׁיר אֶחָד

יָפֶה ונוֹגֵהַּ נוֹתֵב

חֲרִישִׁי וְחָטוּף כְּמוֹ כּוֹכָב

נוֹפֵל בְּלֵיל כִּסְלֵו

.

*

.

בסופו של דבר אזרנו די אומץ לצאת לביקור בכוכב הלכת הזה, בת יערה – כך פיענחנו את שמו של כוכב הלכת שלהם […] אנחנו יוצאים מה"פאריטט" בלי להודיע תחילה לא לכם, מנהלי מב"ם, ולא לכל אדם אחר על כדור הארץ, ובלי לתאם את מהלכינו עם איש בכל דרך שהיא […] היו שלום. מחלונות התצפית שלנו אנחנו רואים ממרחקים את כדור הארץ זוהר כמו יהלום קורן בים שחור של חלל. כמה יפה הוא הכוכב שלנו, בכחול המופלא הזה שאין דומה לו, ומפה הוא נראה רך ושברירי כראשו של תינוק. ממקומנו פה נדמה לנו שכל בני האדם החיים על האדמה באשר הם שם, אחינו ואחיותינו הם כולם, ובלעדיהם במה נחשבנו אנחנו. אבל אנחנו יודעים שלא כך הם פני הדברים על פני האדמה.

.

צ'ינגיס אייטמטוב, "והיום איננו כלה", עם עובד, 1994. תרגום: דינה מרקון ואמציה פורת.  

.

*

.

מבט בשמים צריך לדעת להתבונן בפרט קטן ולדעת שהוא אכן קטן, אבל בה־בעת לדעת שיש בו עוצמה סמויה שיכולה להאיר כמו כל פרט גדול, חזיתי, דומיננטי. יש, למשל, קווזארים, "אובייקטים כמו־כוכביים" שגודלם כמערכת השמש שלנו, אבל הם מאירים באור כשל 100 ביליון שמשות; יש קווזארים שבשניה אחת פולטים כמות אנרגיה גדולה מזו שתפלוט השמש שלנו בכל ימי חייה. וידועים אלפי קווזארים. במרכז שביל החלב יש חור שחור שמסתו ארבעה מיליון שמשות, אך קוטרו כעשירית מקוטר מסלול כדור הארץ סביב השמש. אבל זהו חור שחור זעיר בהשוואה לחור השחור במרכז הגלקסיה, NGC-4889, שמסתו 21 ביליון שמשות וקוטרו כפול לפחות מקוטר מערכת השמש שלנו עד פלוטו. על צפיפות הפולסר כבר דיברנו. כללו של דבר אין קשר הכרחי בין גודל לעוצמה; בין גודל לצפיפות. הבנה זו חיונית להתבוננות בשמים וגם – להתבוננות בשיר או בציור. להיות צפוף, ובכל זאת להצליח לתקשר את הצפיפות הזאת, הרי זה מצב ראוי לאיש־המילה, ולכן הפולסר הוא דימוי טוב למשורר. חור שחור, שצפיפותו עולה על זו של פולסר, הוא כבר משורר שצפיפותו מבטלת את יכולתו להוציא משהו מפיו. הוא מדבר רק פנימה. חורים שחורים הם ממלכות הכבידה. יש גם משוררים וציירים כאלה.

.

דרור בורשטיין, "אדם בחלל", הוצאת בבל, 2018.

.

*

.

על כיסוי המיטה מבד שניל, שהיה פרוש על הבטן של סבתא, ציירתי את הדובה הקטנה עם הזנב שלה כלפי מטה. "הדובה הקטנה צפונית הלילה. העגלה הקטנה," אמרתי כי ככה סבתא קראה לה. ציירתי אותה בכף היד שלה כדי שתזכור. היא הנהנה. כשהשמש זרחה היא נרדמה שוב ולא התעוררה יותר.

מר ארסניקוס אמר שמי שמכיר את קבוצות הכוכבים לא ילך לאיבוד אף פעם כי הוא תמיד ימצא את הדרך הביתה.

.

ברין גרינווד, "כל מה שקרה שם באמת", הוצאת עם עובד, 2018. תרגום: מרב זקס־פורטל.

.

*

.

מעטפת העולם כפולה. היא סובבת את הכוכבים האחרונים וכשהיא שבה היא סובבת את הגולגלות. לפעמים [כשהכוכבים חיוורים מפני היום] הבשר שקוף. אז אפשר לראות איך האיברים הפנימיים נוטים זה אל זה וחוזר חלילה. וכשאדם אומר משהו [למשל אוי] עונות לו להבות האש הענקיות שעל פני השמש.

 

יואל הופמן, "הלב הוא קטמנדו", כתר, 2000.

.

*

.

עם צאת הלבנה / פדריקו גארסיה לורקה

מספרדית: טל ניצן

עִם צֵאת הַלְּבָנָה

אוֹבְדִים פַּעֲמוֹנִים

וּמִתְגַּלִּים הַמִּשְׁעוֹלִים

בַּל־יְחַדְּרוּ.

 

עִם צֵאת הַלְּבָנָה

הַיָּם עוֹטֵף אֶת הָאֲדָמָה

וְהַלֵּב מַרְגִּישׁ עַצְמוֹ

אִי בָּאֵינְסוֹף.

 

אֵין אִישׁ אוֹכֵל תַּפּוּזִים

תַּחַת לְבָנָה בְּמִלּוּאָהּ.

רָאוּי אָז לֶאֱכֹל

פְּרִי יָרֹק וְקַר.

 

עִם צֵאת הַלְּבָנָה

בְּמֵאָה פָּנִים זֵהִים,

מַטְבֵּעַ הַכֶּסֶף

יִתְיַפֵּחַ בְּתוֹךְ הַכִּיס.

.

המליצו לנו על כוכבים ביצירות נוספות!

 

» עוד בסימן חלל, במדור הילוך ראשון בגיליון זה: "תקלה זמנית במערכת השמש", מאת יולי מלכא

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

וּבְעִבְרִית | שבעה שירים מאת מרגרט אטווד, בתרגום הילה אהרון בריק

הִסְתַּלְּקוּ, אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים, / וּקְחוּ אִתְּכֶם את הָעֶצֶב הַמַּשְׁמִים הַזֶּה. / אֵינְכֶם רְצוּיִים כָּאן. / שְׁכַחְתֶּם אֵיךְ לְסַפֵּר לָנוּ / כַּמָּה אֲנַחְנוּ נִפְלָאִים.

אורית אקטע הילדסהיים, ללא כותרת, שמן על פשתן, 60X40 ס"מ, 2015

.
שירים מתוך המבחר "אלה ידַי, זה העולם" / מרגרט אטווד

מאנגלית: הילה אהרון בריק

 

לעוף בתוך הגוף שלָך

רֵאוֹתַיִךְ מִתְמַלְּאוֹת וּמִתְרַחֲבוֹת,

כְּנָפַיִם שֶׁל דָּם וָרֹד, וְעַצְמוֹתַיִךְ

מִתְרוֹקְנוֹת, הוֹפְכוֹת חֲלוּלוֹת.

כְּשֶׁתִּנְשְׁמִי תַּמְרִיאִי מַעְלָה, כְּמוֹ כַּדּוּר פּוֹרֵחַ

גַּם לִבֵּךְ קַל וְעָצוּם,

פּוֹעֵם בְּשִׂמְחָה צְרוּפָה, בְּהֶלְיוּם צָרוּף.

הָרוּחוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ נוֹשְׁבוֹת דַּרְכֵּךְ,

אֵין דָּבָר מֵעָלַיִךְ,

עַכְשָׁיו אַתְּ רוֹאָה אֶת הָאָרֶץ כְּתַכְשִׁיט עֲגַלְגַל,

מַקְרִין סְבִיבוֹ בְּאַהֲבָה כָּחֹל־יָם.

 

זֶה קוֹרֶה לָךְ רַק בַּחֲלוֹמוֹת.

אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת, לִבֵּךְ אֶגְרוֹף מִתְנוֹפֵף,

אָבָק עָדִין מַדְבִּיק אֶת הָאֲוִיר שֶׁאַתְּ נוֹשֶׁמֶת,

הַשֶּׁמֶשׁ נְחשֶׁת כְּבֵדָה שֶׁבּוֹעֶרֶת בְּלַהַט

אֶל קַרְקָעִית הַקְּלִפָּה הָאוֹפְּטִימִית שֶׁל הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁלָּךְ

זֶה תָּמִיד הָרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי יְרִיָּה.

אַתְּ מְנַסָּה וּמְנַסָּה לְהִתְרוֹמֵם אֲבָל אֵינֵךְ יְכוֹלָה.

.

.

שיחה

הָאִיש פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף הַדְּרוֹמִי

בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ וּבְחֻלְצָה יוֹמְיוֹמִית

עִם שְׁתֵּי נָשִׁים יְפֵהפִיּוֹת.

הוּא יַצְרָן מְכוֹנוֹת

לַעֲקִירַת צִפָּרְנַיִם,

שֶׁמְּשַׁגְּרוֹת שׁוֹקִים חַשְׁמַלִּיִּים

דֶּרֶךְ הַמֹּחַ וְאֵיבְרֵי הַמִּין.

הוּא לֹא בּוֹדֵק ולא נוֹכֵחַ,

הוּא רַק מוֹכֵר. גְּבִרְתִּי הַיְּקָרָה,

הוּא אוֹמֵר, אַתְּ לֹא מַכִּירָה

אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה. הֵם לֹא מְבִינִים

שׁוּם דָּבָר אַחֵר. מָה יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת?

הִיא אָמְרָה. לָמָּה הוּא הָיָה בַּמְּסִבָּה הַזֹּאת?

.

.

ענייני נשים

הָאִשָׁה בַּמִּתְקָן הַמְּמֻסְמָר

הַנִּנְעָל סְבִיב הַמָּתְנַיִם וּבֵין

הָרַגְלַיִם, מְחוֹרָר כְּמוֹ מְסַנֶּנֶת תֵּה,

הִיא מֻצָּג מִסְפַּר 1.

 

הָאִשָּׁה בְּשָׁחֹר עִם חַלּוֹן מְרֻשָּׁת

לְהַבִּיט דַּרְכּוֹ וְיָתֵד בְּאֹרֶךְ

עֲשָׂרָה סֶנְטִימֶטְרִים שֶׁתְּקוּעָה

לָהּ בֵּין הָרַגְלַיִם כָּךְ שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהֵאָנֵס

הִיא מֻצָּג מִסְפַּר 2.

 

מֻצָּג מִסְפַּר 3 הוּא הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה

שֶׁמְּיַלְּדוֹת דָּחֲפוּ לַשִֹּיחִים

וְהִכְרִיחוּ לָשִׁיר בְּעוֹדָן מְגָרְדוֹת אֶת הַבָּשָׂר

שֶׁבֵּין רַגְלֶיהָ, וְאָז קָשְׁרוּ אֶת יְרֵכֶיהָ

עַד שֶׁפְּצָעֶיהָ הִגְלִידוּ וְהִיא נֶחְשְׁבָה לְמִי שֶׁהִבְרִיאָה.

עַכְשָׁיו תּוּכַל לְהִנָּשֵׂא.

בְּכָל לֵדָה יַחְתְּכוּ אוֹתָהּ

לִרְוָחָה וְאָז יִתְפְּרוּ.

גְּבָרִים אוֹהֲבִים נָשִׁים מְתוּחוֹת.

אִם הֵן מֵתוֹת מִזֶּה קוֹבְרִים אוֹתָן בִּזְהִירוּת.

 

הַמֻּצָּג הַבָּא שְׁכוּבָה עַל גַּבָּהּ

בְּעוֹד שְׁמוֹנִים גְּבָרִים בַּלַּיְלָה

עוֹבְרִים דַּרְכָּהּ, עֲשָׂרָה בְּשָׁעָה.

הִיא מַבִּיטָה בַּתִּקְרָה, מַקְשִׁיבָה

לַדֶּלֶת הַנִּפְתַּחַת וְנִסְגֶּרֶת.

כָּל הַזְּמַן פַּעֲמוֹן מְצַלְצֵל.

אִיש אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָאן.

 

שִׂימוּ לֵב שֶׁהַמְּשֻׁתָּף לְכֻלָּן נִמְצָא

בֵּין הָרַגְלַיִם. הַאִם בְּשֶׁל כָּךְ

פּוֹרְצוֹת מִלְחָמוֹת?

אַדְמַת אוֹיֵב, אַדְמַת

הֶפְקֵר, חוֹדְרִים אֵלֶיהָ בַּחֲשַׁאי,

מְגֻדֶּרֶת, תּוֹפְסִים עָלֶיהָ בַּעֲלוּת אֲבָל לֹא לְגַמְרֵי,

זִירָה להִסְתַּעֲרֻיּוֹת נוֹאֲשוֹת

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, מַלְכֹּדֶת

לְמַעֲשֵׂי רֶצַח דְּבִיקִים, כִּפְפוֹת מְנַתְּחִים מִגּוּמִי

שַׁמְנוּנִיּוֹת מִדָּם, בָּשָׂר נִרְפֶּה, הַהִתְפַָּרְצוּת

שֶׁל כֹּחַ מַטְרִיד מִבִּפְנִים.

 

זֶה אֵינֶנּוּ מוּזֵאוֹן.

מִי הִמְצִיא אֶת הַמִּלָּה "אַהֲבָה"?

.

.

וריאציות על המילה "שינה"

אֲנִי רוֹצָה לִצְפּוֹת בְּךָ בִּשְׁנָתְךָ.

זֶה כַּנִּרְאֶה לֹא יִקְרֶה.

אֲנִי רוֹצָה לִצְפּוֹת בְּךָ,

בִּשְׁנָתְךָ. הָיִיתִי רוֹצָה לִישֹׁן

אִתְּךָ, לְהִכָּנֵס

לִשְׁנָתְךָ כְּשֶׁהַגַּל שֶׁלָּהּ, חָלָק וְאָפֵל,

מַחֲלִיק מֵעַל רֹאשִׁי

 

וְלָלֶכֶת אִתְּךָ דֶּרֶךְ יַעַר הֶעָלִים הַכְּחֻלִּים־יְרֻקִּים

הַמִּזְדַּהֵר, הַסְסָנִי,

עִם הַשֶּׁמֶשׁ הַמֵּימִית וּשְׁלֹשֶׁת הַיְּרֵחִים

אֶל הַמְּעָרָה שֶׁבָּהּ תִּהְיֶה חַיָּב לָרֶדֶת

אֶל הַפַּחַד הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר שֶׁלְּךָ

 

אֲנִי רוֹצָה לָתֵת לְךָ אֶת עֲנַף

הַכֶּסֶף, אֶת הַפֶּרַח הַקָּטָן הַלָּבָן, אֶת הַמִּלָּה

הָאַחַת שֶׁתָּגֵן עָלֶיךָ

מִן הָאֵבֶל שֶׁבְּמֶרְכַּז

חֲלוֹמְךָ, מִן הָאֵבֶל

שֶׁבַּמֶּרְכָּז. הָיִיתִי רוֹצָה שׁוּב לַעֲקֹב

אַחֲרֶיךָ בַּמַּעֲלֶה הָאָרֹךְ שֶׁל הַמַּדְרֵגוֹת

וְלַהֲפֹךְ

לִסְפִינָה שֶׁתָּשִׁיט אוֹתְךָ חֲזָרָה

בִּזְהִירוּת, לֶהָבָה

בִּשְׁתֵּי יָדַיִם קְעוּרוֹת

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ גּוּפְךָ שׁוֹכֵב

לְצִדִּי, וְאַתָּה נִכְנָס

אֵלָיו בְּקַלּוּת כְּמוֹ נְשִׁימָה פְּנִימָה

 

הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת הָאֲוִיר

שֶׁמְּאַכְלֵס אוֹתְךָ לְרֶגַע אֶחָד

בִּלְבַד. הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת הַבִּלְתִּי מֻרְגָּשׁ

וְהַהֶכְרֵחִי.

.

.

הרגע

הָרֶגַע שֶׁבּוֹ, אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת

שֶׁל עֲבוֹדָה קָשָׁה וּמַסָּע אָרֹךְ,

אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמֶרְכַּז חֶדֶר מִשֶּׁלָּךְ,

בַּיִת, שְׁנֵי דּוּנָמִים, קִילוֹמֶטֶר מְרֻבָּע, אִי, אֶרֶץ,

סוֹף־סוֹף יוֹדַעַת אֵיךְ הִגַּעְתְּ לְכָאן

וְאוֹמֶרֶת: "זֶה שֶׁלִּי",

 

הוּא הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הָעֵצִים מְסִירִים

מֵעַל גּוּפֵךְ אֶת זְרוֹעוֹתֵיהֶם הָרַכּוֹת,

הַצִּפֳּרִים מְשִׁיבוֹת לְעַצְמָן אֶת שְׂפָתָן

הַצּוּקִים נִסְדָּקִים וְקוֹרְסִים,

הָאֲוִיר נָסוֹג מִמֵּךְ כְּמוֹ גַּל

וְאֵינֵךְ יְכוֹלָה לִנְשֹׁם.

 

"לֹא", הֵם לוֹחֲשִׁים. "אֵין לָךְ כְּלוּם.

הָיִית אוֹרַחַת, פַּעַם אַחַר פַּעַם

טִפַּסְתְּ עַל הַגִּבְעָה, הֵנַפְתְּ אֶת הַדֶּגֶל, הִצְהַרְתְּ.

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁתַּיַּכְנוּ לָךְ.

מֵעוֹלָם לֹא מָצָאת אוֹתָנוּ.

זֶה הָיָה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ".

.

.

לקונן על חתולים

אֲנַחְנוּ נַעֲשִׂים רַגְשָׁנִיִּים מִדַּי

לְגַבֵּי בַּעֲלֵי חַיִּים מֵתִים.

אֲנַחְנוּ נִהְיִים בַּכְיָנִים.

אֲבָל רַק כְּלַפֵּי אֵלֶּה עִם הַפַּרְוָה,

רַק לְאֵלֶּה הַדּוֹמִים לָנוּ,

לְפָחוֹת קְצָת.

 

אֵלֶּה עִם הָעֵינַיִם הַגְּדוֹלוֹת,

עֵינַיִם הַפּוֹנוֹת לְפָנִים.

אֵלֶּה עִם הָאַף הַקָּטֹן

אוֹ הַמַּקּוֹר צְנוּעַ הַמִּדּוֹת.

 

אִישׁ לֹא יְקוֹנֵן עַל עַכָּבִישׁ

אוֹ עַל עַקְרָב.

תּוֹלְעֵי מֵעַיִם אֵינָן זוֹכוֹת לִיְבָבוֹת.

גַּם לֹא דָּגִים.

גּוּרֵי כֶּלֶב יָם עוֹשִׂים לָנוּ אֶת זֶה,

וּכְלָבִים, יַנְשׁוּפִים לִפְעָמִים.

חֲתוּלִים כִּמְעַט תָּמִיד.

 

מָה אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים, שֶׁהֵם כְּמוֹ יְלָדִים מֵתִים?

מָה אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים, שֶׁהֵם חֵלֶק מֵאִתָּנוּ?

נֶפֶשׁ הַחַיָּה

חֲפוּנָה אֵי־שָׁם לְיַד הַלֵּב,

מְבֻלְבֶּלֶת וְרוֹחֶשֶׁת אֵמוּן,

חִיּוּנִית וְיוֹצֵאת לְשַׁחֵר,

אַלִּימָה כְּנֶגֶד צוּרוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁל חַיִּים,

וּשְׂמֵחָה רֹב הַזְּמַן

וְטִפְּשָׁה גַּם?

(לָמָּה כִּמְעַט תָּמִיד חֲתוּלִים? לָמָּה חֲתוּלִים מֵתִים

סוֹחֲטִים כָּאֵלֶּה דְּמָעוֹת נִלְעָגוֹת?

מַדּוּעַ הָאֵבֶל כֹּה כָּבֵד?

מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים

לִרְאוֹת בַּחֲשֵׁכָה בִּלְעֲדֵיהֶם?

מִפְּנֵי שֶׁקַּר לָנוּ

בְּלִי הַפַּרְוָה שֶׁלָּהֶם? מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְנוּ

אֶת הָעוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁאֲנַחְנוּ מֵיטִיבִים לְהַסְתִּיר,

זֶה שֶׁהָיִינוּ עוֹטִים

כְּשֶׁרָצִינוּ לַעֲשׂוֹת חַיִּים,

כְּשֶׁרָצִינוּ לַהֲרֹג דְּבָרִים

בְּלִי נִיד עַפְעַף,

כְּשֶׁרָצִינוּ לְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַמִּשְׁקָל הַכָּבֵד הַסָּמִיךְ

שֶׁל הֱיוֹת אָדָם?)

.

.

המשוררים בשלהם

הַמְּשׁוֹרְרִים בְּשֶׁלָּהֶם.

קָשֶׁה לְהִפָּטֵר מֵהֶם,

וֶאֱלֹהִים יוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ מִי שֶׁנִּסּוּ.

אֲנַחְנוּ חוֹלְפִים עַל פְּנֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ,

עוֹמְדִים שָׁם עִם קְעָרוֹת שֶׁל מְקַבְּצֵי נְדָבוֹת,

תַּחְפֹּשֶׂת מִימֵי קֶדֶם.

אֵין בָּהֶן דָּבָר עַכְשָׁיו

פְּרַט לִזְבוּבִים מְיֻבָּשִׁים וּמַטְבְּעוֹת פְּגוּמִים.

הֵם בּוֹהִים לְפָנִים.

הֵם מֵתִים אוֹ מָה?

וּבְכָל זֹאת לְמַרְבֵּה הָרֹגֶז

הֵם נִרְאִים כְּיוֹדְעִים יוֹתֵר מֵאִתָּנוּ.

 

יוֹתֵר מָה?

מָה הֵם מִתְיַמְּרִים לָדַעַת?

תִּפְלְטוּ אֶת זֶה כְּבָר, אֲנַחְנוּ מְסַנְּנִים כְּלַפֵּיהֶם.

דַּבְּרוּ בְּרוּרוֹת!

אִם תְּחַפְּשׂוּ תְּשׁוּבָה פְּשׁוּטָה

הֵם יַעֲמִידוּ פְּנֵי מְשֻׁגָּעִים,

אוֹ שִׁכּוֹרִים, אוֹ עֲנִיִּים.

זֶה מִכְּבָר

הֵם עוֹטִים אֶת הַתַּחְפּוֹשׂוֹת הָאֵלֶּה,

אֶת הַסְּוֶדֶרִים הַשְּׁחֹרִים, בְּלוּיֵי הַסְּחָבוֹת,

ועַכְשָׁיו אֵינָם יְכוֹלִים לְהָסִיר אוֹתָם.

וְיֵשׁ לָהֶם בְּעָיוֹת שִׁנַּיִם.

זוֹ אַחַת הַצָּרוֹת שֶׁלָּהֶם.

לֹא הָיָה מַזִּיק לָהֶם טִפּוּל דֶּנְטָלִי.

 

יֵשׁ לָהֶם גַּם בְּעָיוֹת עִם הַכְּנָפַיִם.

לָאַחֲרוֹנָה הֵם לֹא מְסַפְּקִים אֶת הַסְּחוֹרָה

בְּמַחְלֶקֶת הַתְּעוּפָה.

לֹא עוֹד דְּאִיָּה וְלֹא זֹהַר,

לֹא עוֹד תִּמְרוּנִים בַּשָּׁמַיִם.

עַל מָה מְשַׁלְּמִים לָהֶם לַעֲזָאזֵל?

(אִם מְשַׁלְּמִים לָהֶם).

הֵם לֹא מַצְלִיחִים לְהִתְרוֹמֵם מֵהַקַּרְקַע,

הֵם וְנוֹצוֹתֵיהֶם הַמְּרֻפָּשׁוֹת.

אִם הֵם עָפִים זֶה כְּלַפֵּי לְמַטָּה,

אֶל הָאֲדָמָה הַלַּחָה הָאֲפֹרָה.

 

הִסְתַּלְּקוּ, אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים,

וּקְחוּ אִתְּכֶם את הָעֶצֶב הַמַּשְׁמִים הַזֶּה.

אֵינְכֶם רְצוּיִים כָּאן.

שְׁכַחְתֶּם אֵיךְ לְסַפֵּר לָנוּ

כַּמָּה אֲנַחְנוּ נִפְלָאִים.

אוֹ אֵיךְ אַהֲבָה הִיא תָּמִיד הַתְּשׁוּבָה:

זֶה תָּמִיד מָצָא חֵן בְּעֵינֵינוּ.

שְׁכַחְתֶּם אֵיךְ לְלַקֵּק לָנוּ.

אֵיפֹה כָּל הַשֵּׂכֶל שֶׁלָּכֶם, אֵיפֹה כָּל הַקֶּסֶם.

 

אֲבָל הַמְּשׁוֹרְרִים בְּשֶׁלָּהֶם.

מָה הֵם בְּלִי הַהִתְעַקְּשׁוּת.

לא יְכוֹלִים לָשִׁיר, לא יְכוֹלִים לָעוּף.

רַק מְקַפְּצִים וּמְקַרְקְרִים

וְנֶחְבָּטִים כְּנֶגֶד הָאֲוִיר

כְּאִלּוּ הָיוּ בְּתוֹךְ כְּלוּב

וּמְסַפְּרִים אֶת הַבְּדִיחָה הַמְּשֻׁנָּה הַחֲבוּטָה.

כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתָם הֵם אוֹמְרִים

שֶׁהֵם מְדַבְּרִים רַק עַל מָה שֶׁהֵם חַיָּבִים.

אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזוֹ יָמְרָנוּת.

 

אֲבָל הֵם יוֹדְעִים מַשֶּׁהוּ.

הֵם בֶּאֱמֶת יוֹדְעִים מַשֶּׁהוּ.

מַשֶּׁהוּ שֶׁהֵם לוֹחֲשִׁים,

שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ

עַל סֶקְס?

עַל אָבָק?

עַל אַהֲבָה?

.

מרגרט אטווד, מתוך המבחר "אלה ידַי, זה העולם", שיראה אור בקרוב בהוצאת לוקוס.
מאנגלית: הילה אהרון בריק. עריכה: טל ניצן. 

.

מרגרט אטווד (1939, אוטווה, קנדה), מן הדמויות המרכזיות בספרות העולמית העכשווית, היא סופרת, מסאית ומשוררת, ופעילה פמיניסטית וסביבתית. כתבה למעלה משבעים ספרים, בהם רומנים, סיפורים קצרים, ספרי מסות ועיון, ספרי ילדים, תסריטים, מחזה, קומיקס ועוד. חלקם תורגמו לעברית. אחדים מספריה עובדו לסדרות טלוויזיה, המפורסמת בהן היא "סיפורה של שפחה". ספרה הראשון, שפורסם כשהייתה בת תשע־עשרה, היה ספר שירה. מאז ראו אור שישה־עשר ספרי שירה ומבחרי שירה פרי עטה. אטווד זכתה בפרסים ותוארי כבוד בינלאומיים רבים, ביניהם  פרס בוּקר על ספרה "המתנקש העיוור" (2000), פרס דן דוד  בתחום הספרות (2011), פרס ארתור סי. קלארק פעמיים (1987, 2015), אות אבירת מסדר האמנויות של צרפת (1994) ושלל תוארי כבוד מאוניברסטאות בקנדה, בארצות הברית ובאירופה. שמה מוזכר תדיר בין המועמדים לפרס נובל בתחום הספרות.
.
הילה אהרון בריק, (1976, תל אביב), כותבת, עורכת, מתרגמת, מורה. ספר שיריה "תיקונים קטנים" ראה אור ב-2012 בהוצאת אבן חושן וקסת.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירה אמריקאית וכורדית בתרגום ראשון לעברית

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

וַתִּקרא | הצד הפחות מוכר של חוקי המקרא

על אמצעים פואטיים, סיפורים מיניאטוריים ודרמות משפחתיות בחוק המקראי, מאת אסנת ברתור

ישראל קבלה, מראה הצבה, מתוך "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018

.

חוקי התורה – סיפורים מיניאטוריים / אסנת ברתור

.

התשובה לשאלה מה אתן מעדיפות לקרוא בשעות הפנאי, חוק או סיפור – את "קול צעדינו" או את חוק התכנון והבניה – ברורה מאליה. מי שרוצָה לקרוא להנאתה לא תבחר בספר חוקים. ספרי החוקים רחוקים מן הספרות – מהפרוזה והשירה – מרחק רב. אבל לא תמיד היו אלו פני הדברים. כדי להיווכח בכך נצא למסע קצר בשבילים הפחות מוכרים של החוק המקראי.

"לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג 2).

אלמלא ידענו ש"הַממתָק הפואטי" הזה לקוח מ"ספר הברית", קובץ חוקים בספר שמות, לא היינו מנחשים שהוא חוק. ראו מה יש בפסוק הקצר הזה:

1) משחק מילים משולש: לְרָעֹת, לִנְטֹת, לְהַטֹּת, שנשמע כמו פזמון או מַנטרה;

2) שימוש כפול במילה רַבִּים. הם מופיעים בהתחלה ובסוף. הם סוגרים עלינו משני הצדדים. קשה לנו להיחלץ מהם, קשה שלא להיבלע בתוכם;

3) בתווך, בין שתי ההופעות של הרַבִּים נמצא הרִיב. עיקר תרומתו ביצירת המצלול (ריב//רבים);

4) ולבסוף, המבנה החוזר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי … לֹא תַעֲנֶה אַחֲרֵי", שמעניק להיגד את המשקל ואת הקצב שלו.

הסוֹפר שחיבר את הפסוק הזה לבטח הכיר את שלל האמצעים האמנותיים שקיימים בפרוזה ובשירה המקראית. מדוע הוא בחר להשתמש בהם בבואו לנסח חוק? ראשית, משום שהוא אינו שותף לתפיסה הדיכוטומית שממקמת את ההיגד הנורמטיבי – הציווי או האיסור לעשות מעשה – הרחק מן ההיגד הספרותי־אמנותי. ל"שנית" נגיע רק אחרי שנעמיק את ההיכרות עם הפואטיקה של המחוקק המקראי. לשם כך ניפרד מהחוק שדן בַּתקינות ובהגינות של ההליך השיפוטי (זה הנושא של החוק הקצר שבו פתחתי; הוא חלק מלקט חוקים שעניינם הטיית משפט, לקיחת שוחד, שקר ועוול במשפט) ונעבור לחוק שעוסק בהגינות מסוג אחר:

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (דברים כב 1–2).

כשאני קוראת את החוק הזה, שכמו נלקח מפרסום של "תנו לַחיות לִחיות", ומגיעה למשפט "וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ" אני נזכרת בכבשה אחת מפורסמת: "כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת" (שמואל ב יב 3). אם נעשה פרפראזה על הפסוק הזה, שלקוח ממשל כבשת הרש, נראה כיצד היא מחליקה אל החוק שלנו בטבעיות. כי החוק הזה והמשל כתובים "באותו סולם". זו אותה מוזיקה, אותו טון רגשי, אישי, קרוב. הנה, הרמוניה מושלמת:

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ {ועם בניך, יחדיו, מפִּתךָ יאכל ומכוסך ישתה ובחיקך ישכב וַיהי לך כבן} עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.

גם האפיון של השור והשה כנִדָּחִים הוא בחירה לשונית מעניינת מצד הסופר־המחוקק. המילה נִדָּחִים (על הטיותיה) מופיעה בלא מעט כתובים בספרות הנבואה, ותמיד בהקשר אחד. כמו למשל בשני הפסוקים הללו:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָים" (ישעיהו כז 13);

"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (ירמיהו טז 15).

האם תמונת החיות העזובות והנטושות – זו המשמעות של המילה נִדָּח: עזוב ונטוש – מרפררת אל התמונה ההיסטורית של גולי ציון ושבי ציון? אינני יודעת, אבל להופעה של המילה הזו יש אפקט רגשי, והחיות המואנשות, "חיות במצוקה", זוכות לְיתר אמפתיה. אגב, האם הן בהכרח זקוקות לכך? האם הן באמת אבודות ותועות (תֹּעֶה הוא הפועל שמופיע בחוק המקביל ב"ספר הברית", שמות כג 4)? אינני בטוחה. זה תלוי בנקודת המבט שממנה מתארים את הסיטואציה. לוּ היה המחוקק מאמץ את נקודת המבט של החיות, ולא של בעליהן, ייתכן שהתמונה הייתה שונה, והיינו מתבוננים בשור או בשה משוחררים, רועים או רובצים בנחת בשדה הפתוח…

גם בחוק "שילוח הקן", שמופיע בהמשך, המחוקק משתמש בתחבולות רטוריות כדי להשפיע על בלוטות הרגש שלנו:

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב 6–7).

ראשית, שימו לב לדרגת ההאנשה שמצויה בחוק: אֵם הַבָּנִים היא בעצם ציפור. שנית, שימו לב לפסוקית ההנמקה (כך מכוּנוֹת פסוקית המופיעות בסיומם של רבים מחוקי התורה ומציגות את הרציונל של החוק. טיבן של הפסוקיות הללו עשיר ומגוון, ולא זה המקום לפרטו): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". נהפוך בה את הסדר: לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, והנה אנחנו בעשרת הדיברות, בפסוקית ההנמקה של הדיבר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", המופיעה בדברים ה 16 (בגרסה המקורית, בשמות כ 12, ההנמקה מכילה רק רכיב אחד: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ". חיים ארוכים, אבל לא בהכרח טובים…).

האם ייתכן שמחלון פסוקית ההנמקה של חוק "שילוח הקן" ניבטת אלינו אֵם נוספת? הָאֵם האישית של כל אחד ואחת מאיתנו? (לשון החוק נוקטת גוף שני, פנייה ישירה אל נמעני החוק. הפנייה הישירה היא אחד המאפיינים של המחוקק הדברימי. וגם היא תחבולה רטורית.) גם הפעם אינני יודעת מה הייתה כוונת המחוקק (הקריאה האינטרטקסטואלית היא המרחב הפתוח שבו אני מרשה לעצמי לרעוֹת בנחת), אבל כך או כך לאלוזיה כזו יש אפקט רגשי מובהק, המשפיע על היחס שלנו כלפי הציפור־האם.

חוק "החיות הנידחות" וחוק "שילוח הקן" שניהם "סיפורים מיניאטוריים", כי מלבד היסודות הפואטיים שמצויים בהם בשפע, כמו ב"חוק הגינות ותקינות ההליך השיפוטי" (וקצרה היריעה מלהציגם) – בשניהם יש גם יסודות סיפוריים. הם מתארים מצבים או אירועים קונקרטיים, שאנשים "ממשיים" משתתפים בהם, והחוקים מספרים את סיפורם של האנשים הללו. בז'רגון המקצועי חוקים כאלו, בעלי מבנה סיפורי, מכונים "חוקים קזואיסטיים" או case laws. נכיר לעומק אחד מהם: "חוק הבכור" בדברים כא 15–17 (יש המכנים אותו "חוק האישה האהובה והאישה השנואה"). אני אציג אותו שלב אחרי שלב, כמו סיפור בהמשכים:

"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה". מילות הפתיחה מזכירות פתיח של סיפור עממי: 'היֹה היה איש ולו שתי נשים. את האחת אהב ואת השנייה שנא…'. הן גם מציגות פיסת חיים – די הרבה שנים בחייה של משפחה אחת, לא מאוד מאושרת. וכבר כאן, באקספוזיציה, נטמן זרע הפורענות. כי החוק מספר תחילה על הלידות של האהובה: "וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה" (זה המשך הפסוק), ואולם מתברר שזה אינו הסדר הכרונולוגי, זה אינו הסדר הנכון: האישה השנואה ילדה ראשונה, היא אִמו של הבכור – "וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה".

[זה הפסוק הראשון בשלמותו: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה"]

והקוראים, שיודעים שבכורה אינה דבר של מה בכך, מבינים שתצוץ בעיה. ואכן, מיד בהמשך נאמר: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר". כלומר יש חשש שיחסו של האב כלפי נשותיו ישפיע על יחסו לבניו והוא יעדיף את מי שאינו בנו בכורו. וזו ללא ספק בעיה.

זה הרגע להצביע על מה שגלוי לעין ומובן מאליו. לחוק הבכור יש מבנה סיפורי, התואם את הדגם האריסטוטלי: יש בו רצף של אירועים; יש נושא מרכזי שעולה מהם; יש קונפליקט שמעורר בעיה; ונמצא לה פתרון, הוא הציווי־האיסור: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה".

אבל זה לא הסוף. החוק מסתיים בפסוקית הנמקה מורחבת: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה", ואלמלא היא, חוק זה, שהוא היחיד בחוקה המקראית שעוסק במעמדו של הבכור, לא היה מלמדנו דבר על מעמדו של הבכור. כי רק בה, בפסוקית החותמת את החוק, מובלעת הנורמה המשפטית. כאילו כדי לצאת ידי חובה, כאילו היא שולית.

ייאמר מיד שהפסוקית מציגה תמונה חלקית בלבד, כי היא מציינת רק את זכותו של הבכור לרשת פי שניים (שני שליש), אף שוודאי היו לו זכויות נוספות (וגם חובות). הן אינן מפורטות; הן כנראה כלולות במה שמכונה בחוק "מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". ומדוע אין צורך לפרטן? משום שנמעניו המקוריים של החוק מכירים אותן, ואת הידוע והמובן מאליו המחוקק לא חש צורך להציג. את המחוקק הזה מעסיקים דברים אחרים. למשל הפְּסיכֶה של האב.

ראו נא כיצד הוא ממחיש, באמצעות האפיונים שהאב נותן לבנו הבכור, את השינוי ביחסו אליו. בתחילת פסוקית ההנמקה הוא עדיין "בֶּן הַשְּׂנוּאָה". מדוע הוא שב ומציין זאת? והרי הפרט ידוע. האם לתפארת הַכִיאַסטיקה – הפסוק הקודם מסתיים במילים "בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" ואז מופיע האיבר הכיאסטי "הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה" – בבחינת שימוש באמצעי אמנותי מקובל? אני סבורה שלא. הטעם לחזרה זו אינו פואטי־אמנותי. החזרה, המיותרת לכאורה, נועדה להמחיש את התהליך הרגשי שעבר האב ביחס לבנו, את המעבר מניכור לקִרבה: מבֶּן הַשְּׂנוּאָה, בנה ולא בנו, הוא הופך לראשית אונו – זרעו המובחר ומי שעליו גאוותו. (גם הבן האהוב מכוּנה בֶּן הָאֲהוּבָה, כלומר, גם הוא מוצג כבן שלה ולא שלו. זה כך, מן הסתם, משום שזו התבנית האומנותית; זה חלק מהתבנית הניגודית: הָאֲהוּבָה//הַשְּׂנוּאָה, בֶּן הָאֲהוּבָה//בֶּן הַשְּׂנוּאָה. אבל כזכור שאלתי הייתה מדוע המחוקק שב וחוזר על האפיון הידוע "בֶּן הַשְּׂנוּאָה", ותשובתי: כדי להציג את התהליך הרגשי, כדי להצביע על השינוי שחל ביחס של האב לבנו.)

שניים הם היסודות הסיפוריים שהצבעתי עליהם עד כה (מלבד המבנה הכולל של החוק): פתיח של סיפור עממי ('היֹה היה איש…') והיצמדות המחוקק לנקודת המבט של "הגיבור" (הבנים ולמעשה כל בני המשפחה מוצגים באופן שבו האב תופס אותם). ואל העיקר עדיין לא הגענו. אבל לפני כן – סיכום ביניים ובו כמה משפטים כלליים חשובים. מי שמנסח חוק במבנה סיפורי יודע את מה שכולנו יודעים. הוא יודע שהסיפור הוא הצורה הבסיסית שבה אנשים חושבים, שהוא הצורה העיקרית שבאמצעותה אנחנו מבינים, מציגים ומסבירים את המציאות, שהוא אמצעי קוגניטיבי וכלי רטורי. כידוע, שילוב בין חוק לסיפור, בין הנורמטיבי לנרטיבי, הוא אחד המאפיינים המובהקים של ספרות חז"ל. חכמינו השתמשו בחומרים סיפוריים לְפרשנות וליצירה של חומרים משפטיים, ולמעשה יצרו דגם ספרותי ייחודי – "הלכה ואגדה". השילוב הזה קיים כבר במקרא. שם הוא בעצם התחיל.

נחזור לחוק הבכור ולאלמנט הסיפורי, שגם הוא (ואולי בעיקר הוא) עשוי להסביר כיצד הָרכיב המרכזי בחוק, קרי הנורמה המשפטית, הפך שולי. כוונתי לאלוזיה אל המסורת הסיפורית שניצבת במרכזו של החוק. הסופר סמך על קוראיו, עלינו, שלא נפספס אותה. המסורת המוכרת היא סיפור אהבתו ושנאתו של יעקב לנשותיו. רחל הייתה האישה האהובה ולאה האישה השנואה, ובשל כך העדיף יעקב את יוסף, בן האהובה, על פני ראובן בכורו, בן השנואה (אם למי מכן יש ספק באשר לאלוזיה, תעיין נא בבראשית כט: פעמיים נאמר שיעקב אהב את רחל ופעמיים שלאה הייתה שנואה. הטרמינולוגיה הזהה אינה מקרית). ההעדפה של יעקב את הצעיר, במקרה הזה הצעירה, מופיעה עוד בתחילת הסיפור, ביחס שלו לשתי הנשים, שהרי רחל הייתה הצעירה ולאה הבכירה. ומי שמכירה את הספרות המקראית יודעת שתמיד־תמיד הבן הצעיר מועדף על פני הבכור. כך היה כשהאל דחה את מנחתו של קין וקיבל את זו של הֶבל; וכשיצחק הועדף על פני ישמעאל; ויעקב על פני עשו; ואפרים על פני מנשה; גם דוד היה צעיר הבנים; וכדי להמליך את שלמה, הצעיר, צריך היה "להיפטר" משלושת אחיו הבכירים: אמנון, אבשלום ואדֹניה; ויש מי שיאמר שגם הבחירה בעם ישראל משקפת את המוטיב הזה – ה' יכול היה לבחור בשוּמרים, בבבלים או במצרים, אבל הייתה לו חיבה לצעירים. ולא רק במקרא, אלא בסיפור העממי בכלל, הצעיר הוא מי שזוכה בנסיכה, והצעירה בנסיך, כנגד כל הסיכויים. במקרא המוטיב הזה מקבל לבוש תאולוגי. רוצה לומר, אלוהים אינו כפוף לכללים ולנורמות חברתיות והוא חופשי לעשות כראות עיניו.

עינינו הרואות שהחוק משתמש במסורת סיפורית מוכרת כדי להתפלמס עם מוטיב מרכזי בספרות המקראית. הוא יוצא נגדו וקובע מפורשות: מה שמותר לאלוהים ולאבות האומה, שמילאו את רצונו, אסור לאנשים הרגילים.

לא מעט מסורות סיפוריות משולבות כך בחוקי התורה. הן ושאר היסודות הפואטיים והסיפוריים שקיימים בחוקים הללו מלמדים שחוק וספרות, חוק וסיפור, אינם כה רחוקים זה מזה. אדרבה.

ואסיים בהמלצה. הלילה, לפני השינה, קחו לידיכן את התנ"ך, פתחו אותו בדברים טו והתחילו לקרוא. מפסוק 7. שם מתחיל "חוק האביון" – מופת של סיפוריות וגן עדן רטורי (ואולי בעצם מופת של רטוריקה וגן עדן סיפורי).

.

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת בארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013).

.

» עוד מספרות המזרח הקדום: קינה שומרית בת 4,000 שנה, בתרגום אורי גבאי

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | פואמה מתוך "דג המחשבה", ספר שירה ראשון מאת הילית חמו־מאיר

יָדַיִם רֵיקוֹת, חֲלוֹם מִתְרַחֵק וַאֲפֵלָה – אֵלֶּה צְלִילִים מֻכָּרִים. / אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁחְזֵר אֶת הַלַּחַן שֶׁל זֶה בִּמְדֻיָּק. בְּמֶרְחַק פְּעִימוֹת סוּסִים.

אלה אמיתי סדובסקי, פרט מתוך העבודה "שבע", הצבה של חמישה ערוצי וידאו וסאונד, 7 דקות, 2016

.

פתח לי חלון / הילית חמו־מאיר

.

"והיא קמצה את אגרופיה ואמרה:
 אני יוצאת למלחמה.
 ואחר כך נרדמה."
דליה רביקוביץ

.

1. אשנב

אֲנִי חַיֶּבֶת לִפְרֹץ אֶת הַקִּיר. הַשּׁוֹמֵר מַנִּיחַ לִי פֶּתַח צַר בִּלְבַד. רַק הַצֵּל שֶׁלִּי יוּכַל לַעֲבֹר דַּרְכּוֹ.

אֲנִי פּוֹנֶה אֶל הַשּׁוֹמֵר "פְּתַח לִי פֶּתַח." אֲנִי צְרִיכָה חַלּוֹן שֶׁיִּמְשֹׁךְ פְּנִימָה אוֹר, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת אֶת עַצְמִי. חַלּוֹן שֶׂכְּשֶׁאַבִּיט דַּרְכּוֹ יְקַבֵּל אֶת פָּנַי הִדְהוּד. אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת פְּנִימָה כַּעֲטַלֵּף זָעִיר וְשָׁחֹר – תְּלוּיָה בְּהֶחְזֵר הַתֶּדֶר הַקּוֹלִי שֶׁל הָאוֹר כְּדֵי לִמְצֹא אֶת מְקוֹמִי.

הַסִּימֶטְרִיָּה לֹא חֲשׁוּבָה. שֶׁיִּהְיֶה עָגֹל, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה אֶשְׁנָב צַר. "עֲשֵׂה רַק זֹאת: פְּתַח לִי חַלּוֹן." הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדוֹל יוֹתֵר מֵאֶצְבַּע וְקָטָן יוֹתֵר מִמִּשְׁאָלָה. עָלָיו לִהְיוֹת בְּגֹדֶל חֲלוֹם בֵּינוֹנִי. רַק כָּךְ אוּכַל לְפַעְנֵחַ אֶת הַחֻקִּיּוּת. רַק כָּךְ אֶמְצָא אוּלַי אֶת הָאִינְדֶּקְס שֶׁיַּנְחֶה אֶת הַסַּפְרָנִיּוֹת בִּמְלֶאכֶת הַמִּיּוּן.

"שׁוֹמֵר, בְּבַקָּשָׁה, פְּתַח לִי חַלּוֹן." חַלּוֹן תְּמִידִי. גַּם אִם יִהְיֶה מְעֻנָּן, לֹא אֶתְלוֹנֵן, וְאִם יַחְדֹּר דַּרְכּוֹ גֶּשֶׁם לֹא אֶתְנַעֵר. גַּם הַלַּיְלָה מֻזְמָן לְהִכָּנֵס דַּרְכּוֹ – הוּא בְּלָאו־הָכֵי לֹא יִהְיֶה אָפֵל כְּמוֹ הַחֶדֶר הַזֶּה בִּלְעָדָיו.

אֲנִי נִתְקֶלֶת בַּקִּירוֹת. "שִׂים בּוֹ זְכוּכִית אִם תִּרְצֶה", לֹא הָאֲוִיר הוּא הֶחָשׁוּב, רַק הַמַּרְאֶה הַנִּשְׁקָף. "פְּתַח לִי חַלּוֹן," אַרְבָּעָה קִירוֹת לָעוֹלָם

וּבְאֶחָד מֵהֶם חֹר, אֶשְׁנָב הֲצָצָה אֶל תֵּבָה שְׁחֹרָה. אָז אֵדַע מָה הַמָּקוֹם הַנָּכוֹן לְכָל אוֹצָר בְּתוֹכָהּ.

.

2. המבוך

אוֹתָם וְרָדִים שֶׁהָפְכוּ לְמַיִם, אֵדַע פִּתְאֹם מֵאַיִן בָּאוּ. אוֹתָן עֲלָמוֹת בִּמְצוּקָה, אֶלְמַד כָּל אֶחָד מִשְּׁמוֹתֵיהֶן. דָּמָן הַכָּחֹל שֶׁל מַלְכוֹת עָבָר אַדִּירוֹת יִזְרֹם לְפֶתַע בְּעוֹרְקֵי הֶעָלִים. הֵם יָנוּחוּ יְרֻקִּים עַל קַעֲרַת הַמַּיִם שֶׁל הַיִּדְּעוֹנִי וִיחַכּוּ שֶׁיִּקְרָא בָּהֶם אֶת הַסִּימָנִים הַסּוֹדִיִּים לְנוֹכְחוּתָן. אֲבָל הַכֹּל סָתוּם.

"תֵּן לִי חֲרִיר," אֲנִי תּוֹבַעת. קָטָן יוֹתֵר מִמֶּנִּי אֲבָל גָּדוֹל מִתְּחוּמָהּ שֶׁל עַיִן אַחַת, סַרְגֵּל הַמִּדָּה הוּא פְּנֵי תִּינוֹק שְׁמַנְמַן.

עַכְשָׁו כְּשֶׁכְּבָר הֵעַזְתִּי לְדַבֵּר, שְׁתִיקָה שׁוּב אֵינָהּ בָּאָה בְּחֶשְׁבּוֹן. מִי הַקָּטָן שֶׁלֹּא הֵעֵז? זוּזוּ לַצְּדָדִים וְקַבְּלוּ אֶת הַדִּין. אֲנִי מַמְתִּינָה, אַךְ אֵינִי זוֹכָה לִתְשׁוּבָה.

טֵרוּף שָׁלֵם וּבְתוֹכוֹ, בְּעֵינוֹ, עוֹמֶדֶת יַלְדָּה שֶׁרְצוֹנָהּ יָחֵף. גְּרֶטְל בְּלִי  פֵּרוּרִים וּבְיָדָהּ סַל מָלֵא בֵּיצֵי־חֲלוֹם זְהֻבּוֹת.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם הִיא קַיֶּמֶת, אִם הִצְלִיחָה לַחֲרֹץ אֶת עַצְמָהּ אֶל הַנְּיָר וּמִמֶּנּוּ – כְּשִׁיר – אֶל הַתּוֹדָעָה.

עוֹרְבִים שְׁחֹרִים עוֹמְדִים עַל כְּתֵפֶיהָ וְלוֹחֲשִׁים בְּאָזְנָהּ סִפּוּרֵי בַּלָּהוֹת. חֲלוֹם אֶחָד גּוֹרֵם לָהּ לָחוּג עַל מְקוֹמָהּ וּלְהִסְתַּחְרֵר. הַבִּלְבּוּל מֵנִיעַ אוֹתָהּ אַךְ גַּם מְשַׁתֵּק. בְּכִי לֹא יַעֲזֹר פֹּה. עֵינַיִם אֲפֹרוֹת כְּתַחְתִּית עֵירֻמָּה שֶׁל סִיר רֵיק וּבְתוֹכוֹ רָעָב. עַל לְחָיֶיהָ נְמָשִׁים, אוֹ שֶׁמָּא דְּמָעוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ.

שְׂעָרָהּ הַחוּם־עַכְבָּרִי דָּהוּי וְכָבוּי. אֵשׁ לֹא תִּפְרֹץ כָּאן, רַק מַיִם יְכוֹלִים. לִפְעָמִים הִיא חוֹשֶׁבֶת: זֶה יָכוֹל רַק לְהַזִּיק. בַּחשֶׁךְ, כַּף יָד קְטַנָּה בְּתוֹךְ יָדָהּ מַזְכִּירָה לָהּ אֶת הָאֹמֶץ שֶׁל מַחַט – לְהִכָּנֵס.

גְּרֶטְל צוֹלַעַת וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מָה אֹרֶךְ הַחוּט שֶׁעָלֶיהָ לִטְווֹת, וְאֵין לָהּ מֻשָּׂג מַה תִּהְיֶה דֻּגְמַת הַשָּׁטִיחַ. הִיא מְנַסָּה לִשְׁמֹר עַל אֲחִידוּת הַחֹמֶר, עַל אֲרִיג לְלֹא חֹרִים, אֲבָל הַחוּט עַצְמוֹ פָּרוּם. דָּבָר לֹא יוּכַל לְהוֹצִיא אוֹתָהּ מִן  הַמָּבוֹךְ הַזֶּה, גַּם לֹא אָרִיאַדְנֶה.

.

3. שתי וערב

"אָרִיאַדְנֶה" הִיא קוֹרֵאת, וְהַקִּירוֹת מְהַדְהֲדִים. שְׁתִיקָה לֹא תַּסִּיעַ אוֹתָהּ לִמְקוֹם חֶפְצָהּ, אַךְ גַּם לֹא צְעָקָה. קוֹל שָׁקֵט וּבוֹטֵחַ מְדַבֵּר בְּרֹאשָׁהּ: "לְכִי אַחֲרַי, שְׁתִי וָעֵרֶב, מִשְׁפָּט אַחַר מִשְׁפָּט."

הִיא לְהוּטָה לְנַסּוֹת. הִיא מְמַצְמֶצֶת. הִיא נִרְדְּמָה.

.

4. ערסל קורי עכביש

אֲנִי חוֹלֶמֶת. בַּחֲלוֹמִי אֲנִי חַיָּה חַיִּים אֲחֵרִים. שָׁם אֲנִי קַלָּה וְעָפָה בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה. זֶה לֹא תָּמִיד נָעִים. לִפְעָמִים אֲנִי חַסְרַת־מִשְׁקָל כָּל כָּךְ עַד שֶׁנִּדְמֶה לִי שֶׁהָאָטוֹמִים שֶׁלִּי מְפֻזָּרִים עַל פְּנֵי כָּל הָעוֹלָם. אֲנִי מַרְגִּישָׁה חֻלְשָׁה. הַפַּחַד אוֹרֵב לִי. הַכֹּל מְסֻדָּר סְבִיבִי, וּבְכָל זֹאת כַּלְבֵי פֶּרֶא מְרַחֲפִים בִּגְבוּל תּוֹדַעְתִּי. אֲנִי שׁוֹמַעַת תִּקְתּוּק שָׁעוֹן שֶׁמְּלַוֶּה אֶת כָּל מַעֲשַׂי. לִפְעָמִים מִישֶׁהוּ אוֹמֵר בְּקוֹל רָם אֶת תְּנוּעוֹתַי. עַל צֵלַע הָהָר מְטַפְּסִים שְׁלשָׁה: אַבָּא, אִמָּא וְיַלְדָּה שֶׁטֶּרֶם נוֹלְדָה. מַסָּע בַּזְּמַן עַל הַר הַזִּכָּרוֹן.

אֲנִי נָחָה בְּעַרְסַל קוּרֵי עַכָּבִישׁ, כָּל כָּךְ קַלָּה אֲנִי. מְנַמְנֶמֶת כְּנוֹצָה בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ בְּדַרְכִּי מַטָּה. אַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתִי – אֲנִי בִּטְנַת מֶשִׁי וְרֻדָּה שֶׁל מְעִיל מְהֻדָּר. מִתּוֹךְ הַחֲזָרָה נוֹצֶרֶת מַשְׁמָעוּת. עֳגָנִים קְטַנִּים נִרְתָּמִים לַתּוֹדָעָה. נוֹצֶרֶת הִתְקַשְּׁרוּת. עֳגָנִים מַכְתִּיבִים סְפִינָה, סְפִינָה מַכְתִּיבָה הַפְלָגָה, וּבְתוֹךְ הַקִּרְקוּעַ נוֹצָר מַסָּע.

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מִשְׁקוֹלוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיִּמְנְעוּ מִמֶּנִּי לָעוּף. אַגָּסִים בְּיַיִן הֵם מַתְכּוֹן בָּדוּק לִמְנִיעַת אָבְדָן. יֵשׁ מַאֲכָלִים שֶׁאוֹהֲבִים לְהִשָּׁאֵר קָרוֹב לָאֲדָמָה. עוֹפֶרֶת תִּמְשֹׁךְ אוֹתִי עַד לְמֶרְכַּז כַּדּוּר הָאָרֶץ. שְׁמוֹנָה יָמִים אֲנִי עוֹבֶרֶת בַּחֲלוֹם. קָמָה בַּבֹּקֶר, וְהוֹלֶכֶת לִישֹׁן בַּלַּיְלָה. חַיִּים שְׁלֵמִים אֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר כָּךְ, אִם יֵשׁ דֵּי פַּחַד.

מִלִּים קְטַנּוֹת עוֹשׂוֹת אֶת דַּרְכָּן כְּמוֹ נְמָלִים עַל הָרָהִיטִים וְהָרִצְפָּה וּמְמַלְּאוֹת אֶת יִעוּדָן בִּשְׁלֵמוּת. הֵן מַגִּיעוֹת לִכְלִי עִם מַיִם וּנְמַסּוֹת לְמַהוּתָן. יֵשׁ לְהִזָּהֵר לֹא לִשְׁתּוֹת אֶת הַמִּלָּה 'מַר' אוֹ אֶת שְׁמֵךְ שֶׁלָּךְ: הַמַּיִם אָז אֵינָם זוֹרְמִים הֵיטֵב בְּמוֹרַד הַוֶּשֶׁט. אֲבָל פַּעַם שָׁתִיתִי 'חָמוּץ' וּ'מַרְאָה' יַחַד, וְהָיָה בָּהֶם טַעַם חָדָשׁ, יְרַקְרַק וְעָדִין, וּכְשֶׁאֲנִי נִזְכֶּרֶת בָּזֶה, זֶה עֲדַיִן מְדַגְדֵּג.

אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת עַל רִצְפָּה קָרָה. אֵיךְ יָשַׁנְתִּי כָּךְ בִּכְלָל. "שׁוֹמֵר," אֲנִי קוֹרֵאת. "הַחַלּוֹן צַר." הַחַלּוֹן קָצַר מִלְּהָכִיל אֶת הַיְרִיעָה. לֹא אוּכַל לְהַפְרִיחַ מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַצִּפֳּרִים שֶׁלִּי. אֲנִי רוֹצָה חַלּוֹן גָּדוֹל יוֹתֵר.

"שׁוֹמֵר," אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, "פְּתַח לִי חַלּוֹן גָּדוֹל." אֲנִי לֹא רוֹצָה לָעוּף     דַּרְכּוֹ, רַק לְהַבִּיט. חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה רָחָב וְגָבֹהַּ, וְשֶׁיַּתְחִיל בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הַמָּתְנַיִם. וְשֶׁיָּכִיל כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר שָׁמַיִם, וְאוּלַי גַּם שְׁנַיִם־שְׁלשָׁה עֵצִים (אוֹ לְפָחוֹת עָלִים). הַשְּׁמוּעָה אוֹמֶרֶת שֶׁעָלִים אֵינָם מִתְקַיְּמִים בְּלִי גֶּזַע, אֲבָל מִי כָּמוֹנִי יוֹדַעַת שֶׁהֵם יְכוֹלִים לְשׁוֹבֵב אֶת הַנֶּפֶשׁ גַּם בְּלִי מִבְנֶה תּוֹמֵךְ. הִזָּהֵר מִטָּעוּיוֹת בִּצְבָעִים, הַתְּכֵלֶת צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּדִיּוּק כְּמוֹ מַדֵּי בֵּית הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן שֶׁלִּי – בַּצֶּבַע הַמְדֻיָּק שֶׁל אֻמְלָלוּת שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים.

שְׁמֵי סַגְרִיר לָרֹב לֹא יִצְלְחוּ לְחַלּוֹן כָּזֶה. אִם כִּי גֶּשֶׁם עָשׂוּי לְהָעִיר רִגּוּשׁ מֵלַנְכּוֹלִי שֶׁיַּעֲנִיק לַלֵּב מְעַט הִתְרַחֲבוּת. יוֹם חַמְסִין בְּפָּרִיז. רֶגַע דַּק שֶׁל הִמָּלְטוּת דֶּרֶךְ חַלּוֹן פָּתוּחַ אֶל שְׁמֵי־אֶפְשָׁרוּיוֹת. רֶגַע דַּק שֶׁל אשֶׁר. פַּעֲמוֹנִים דַּקִּים פּוֹתְחִים דְּלָתוֹת וְעוֹד דְּלָתוֹת אֶל נֵצַח רִגְעִי. אֶפְשָׁר לָמוּת בְּרֶגַע כָּזֶה. מִי רוֹצֶה.

אֲפִלּוּ הוּא אוֹ הַשּׁוֹעֶרֶת חֲמוּצַת הַפָּנִים לֹא יוּכְלוּ לֶאֱחֹז בְּלִבִּי הַנּוֹסֵק.

.

5. מרוב רעב

אֲנִי רוֹקַעַת בְּרַגְלִי, הָרִצְפָּה בַּמִּגְדָּל רוֹעֶדֶת. אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמַּעְגָּל וְשֶׁבַע צִפֳּרִים נְדִירוֹת חוֹלְפוֹת לְיַד הַצֹּהַר, הֵן כְּחֻלּוֹת בְּמִדָּה בִּלְתִּי מְצוּיָה וְלִבָּן פּוֹעֵם בִּמְהִירוּת בְּתוֹךְ צֹהַר חָזָן הַקָּטָן. יֵשׁ חָרִיץ בַּקִּיר מֵהָרִצְפָּה עַד הַתִּקְרָה, אוּלַי חֲמִשָּׁה סֶנְטִימֶטְרִים רָחְבּוֹ. אַף אַחַת מֵהַצִּפֳּרִים לֹא תִּכָּנֵס מִשָּׁם. כָּחֹל לֹא עוֹבֵר בְּרֹחַב צַר כָּזֶה. אוּלַי רַק צָהֹב יָכוֹל.

הָאֲוִיר רַךְ. אֶפְשָׁר לְהַנִּיחַ עָלָיו אֶת הַלֶּחִי לִמְנוּחָה, לְלִטּוּף מָתוֹק. הָאֲוִיר מְנַשֵּׁק אוֹתִי. רַק הוּא יוֹדֵעַ אֵיךְ. הוּא מְדֻיָּק כְּמוֹ סַכִּין כִירוּרְגִית.

יָדַיִם רֵיקוֹת, חֲלוֹם מִתְרַחֵק וַאֲפֵלָה – אֵלֶּה צְלִילִים מֻכָּרִים. אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁחְזֵר אֶת הַלַּחַן שֶׁל זֶה בִּמְדֻיָּק. בְּמֶרְחַק פְּעִימוֹת סוּסִים.

עֲלָמוֹת בִּמְצוּקָה אֵינָן יוֹדְעוֹת לְאֵיזֶה כִּוּוּן לְסוֹבֵב אֶת הַמַּפְתֵּחַ. הֵן עוֹמְדוֹת בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶן הָעֲדִינוֹת בְּתוֹר אָרֹךְ שֶׁכֻּלּוֹ הֵן. רַגְלֵיהֶן הַקְּטַנּוֹת עַל סַף הַדֶּלֶת שָׁעוֹת, וְעַל שִׂפְתֵיהֶן שְׁאֵלָה. טִפָּה אַחַת לֹא תִּשָּׁפֵךְ מֵהַכּוֹס הַמְּלֵאָה שֶׁהֵן אוֹחֲזוֹת, אַחַת אַחַת, כֻּלָּן. הֵן כִּמְעַט וְלֹא נוֹשְׁמוֹת מֵרֹב רִכּוּז בַּשְּׁאֵלָה. אֵין לָהּ נִמְעָן, גַּם לֹא הַדֶּלֶת.

מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי עֲלוּלָה לְהַמְתִּין לָהֶן רֶשֶׁת צִפֳּרִים, אוֹ גָּרוּעַ מִכָּךְ, הַשָּׁמַיִם הַפְּתוּחִים. הַבְּחִירָה לְהִשָּׁאֵר בִּכְלוּב הַזָּהָב מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ, גַּם אִם הִיא מְסִבָּה סֵבֶל. אַךְ לְעִתִּים חוֹצָה נְמִיָּה תּוֹעָה אֶת מַחֲשַׁבְתָּהּ שֶׁל אַחַת וּמְעִזָּה לוֹמַר: "אֵין לַסֵּבֶל מַשְׁמָעוּת, הוּא קַיָּם רַק לְמַעַן עַצְמוֹ. אַתְּ לֹא חַיֶּבֶת. לְכִי." רִפְרוּף כָּנָף, עִפְעוּף. עַלְמָה צִפּוֹרִית אַחַת אָחֲזָה בְּשׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ וּפָרְחָה לָהּ.

וּמִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי, רֶשֶׁת דִּמְיוֹנָן, רֶשֶׁת הָאֶפְשָׁרוּת. מִקָּרוֹב הִיא לֹא מַפְחִידָה. הַחֹרִים גְּדוֹלִים וְאֶפְשָׁר לִסְרֹג מֵהֶם בְּגָדִים וְנַעֲלַיִם. הִיא פּוֹעֶרֶת פֶּה כֹּה גָּדוֹל עַד שֶׁרַק אֶת עַצְמָהּ תּוּכַל לִבְלֹעַ. הִיא אֲפִלּוּ מַצְחִיקָה אִם מַבִּיטִים מִקָּרוֹב בַּשִּׁנַּיִם הַקְּטַנּוֹת. הֵן עוֹלוֹת זוֹ עַל זוֹ מֵרֹב לְהִיטוּת לִהְיוֹת רִאשׁוֹנוֹת, מֵרֹב רָעָב.

.

הילית חמו־מאיר, "דג המחשבה", מודן הוצאה לאור, 2017.

.

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרקים ראשונים מתוך "בבוא מותי" מאת ויליאם פוקנר

 

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך