הפוסט בפייסבוק שפתר את תעלומת ההקדשה מימי השואה

אחרי עשרות שנים התגלתה זהות האיש שאליו הקדיש הרב ישכר שלמה טייכטל את ספרו "אם הבנים שמחה", שנכתב בזמן השואה

חודשים ספורים לפני השמדת יהדות הונגריה בשואה, יצא לאור בבודפשט ספרו של הרב ישכר שלמה טייכטל, "אם הבנים שמחה". הרב טייכטל, מתנגד חריף לציונות עד מלחמת העולם השנייה, שינה בזמן המלחמה את דעתו. בספרו "אם הבנים שמחה" קרא ליהודים הנרדפים לעלות ארצה ובירך את המתיישבים הציונים על המהפך שחוללו בארץ ישראל, אף על פי שלמגינת ליבו זנחו את דת אבותיהם.

 

שער העותק השמור באוסף שלום

 

עותק של הספר "אם הבנים שמחה", עם הקדשה בכתב ידו של המחבר, השתמר באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית בירושלים. בעותק נדיר מאותה מהדורה ראשונה שיצאה בשנת 1943 מקדיש טייכטל את הספר לחברו הרב אפרים אברט (עבערט) לפני שיוצא האחרון למסע לארץ ישראל: "למזכרת נצח ממני המחבר נתתי זאת המחברת לידיד נפש התורני מופלג בתורה וביראה טהורה… לעת עלותו לארץ חמדתינו… ויזכה לראות בקיבוץ ישראל הנפזרים ובבניין המקוה בראש ההרים".

 

משמאל, ההקדשה של הרב טייכטל לרב אברט. מימין, החוקרת רבקה ש"ץ מספרת כיצד הגיע הספר לאוסף שלום. לחצו על התמונה להגדלה

 

אך מיהו אותו חבר אפרים אברט? האם אכן הצליח לעלות לארץ ולהינצל?

את התשובה לתעלומה הזו גילינו ממש לאחרונה.

לפני מעט יותר מחודש נתקלה נינתו של הרב אפרים אברט בשמו של הסבא-רבא שלה בפוסט קצר שפרסמנו ברשת הפייסבוק, בו הצגנו את ההקדשה של הרב טייכטר לרב אברט. בעקבות הגילוי הזה היא ביקרה באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית וחזתה בספר במו עיניה. היא סיפרה למנהל אוסף שלום ד"ר צבי לשם על פועלו וחייו של הרב אברט. כך הצלחנו להשלים את החלק החסר בפאזל: למי הקדיש הרב טייכטר את ספרו?

כך למדנו כי הרב אברט הגיע להונגריה בתום מלחמת העולם הראשונה כשהוא יתום ממשפחה ומרכוש. בהונגריה נשא לאישה את אסתר ביילא, בתו של הרב יחזקאל גרינבוים, שהיה רב ושוחט מכובד. לרב אברט ולזוגתו נולדו ארבעה ילדים. לפני פלישת הנאצים להונגריה הצליח אחד מבניו של הרב לצאת באוניה דרך בולגריה לארץ ישראל. הרב ושאר משפחתו נותרו במחבוא.

המאמץ הנאצי למחוק כל זכר לקהילה היהודית בהונגריה מקשה עלינו לשחזר פרטים מהידידות העמוקה שקיימו, זאת לפי ההקדשה, הרב טייכטל והרב אברט. הזכר היחיד שנותר לידידותם הוא ההקדשה שחיבר הרב טייכטל לרגל הפלגת חברו לארץ.

 

הרב אפרים אברט. מקור: משפחת הרב

 

הרב אברט זכה לעלות לארץ ישראל כמובטח, אך בניגוד לכתוב בהקדשה – הוא עשה זאת רק בתום מלחמת העולם השנייה ולא בשנת 1943. את המלחמה העביר עם בני משפחתו בזהות בדויה. בתו לילי הצליחה לרכוש מסמכים מזויפים המעידים שמשפחת אברט היא משפחה נוצרית. בשנת 1946 עלו הרב, אשתו וילדיהם ארצה. בשנותיו האחרונות גר בירושלים בשכונת תלפיות. הרב אפרים היה תלמיד חכם גדול מופלג בתורה ובקבלה, עסק בתורת הקבלה בישיבת "שער השמים" באזור רש"י בשכונת מקור ברוך, שם למדו קבלה עם רבי חיים לייב אויערבאך זצ"ל. אביו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל נחשב לנקיי הדעת של ירושלים.

חלק מסיפוריו של ש"י עגנון, בעיקר סיפוריו על גליציא, שמע מהרב אפרים כשבא לבקרו מידי בוקר. כך גם הסיפורים בספר "האש והעצים" שאף את שם הספר נתן הרב אפרים. הרב אפרים לא הסכים ששמו ייכתב בספרים ולכן ש"י עגנון כתב רק "שמעתי את הסיפורים מאיש חשוב מאוד בירושלים". גם כשזכה ש"י עגנון בפרס הנובל, לא הסכים הרב אפרים להתלוות אליו בתואנה שאינו מוכן לעזוב את ירושלים. בשנים האחרונות ביקר אותו ש"י עגנון מידי שבת, וגם זכה להיות האחרון שישב עם הרב בי"א שבט תשכ"ח יום פטירתו. לאחר שנפרדו בערך בשעה 4 אחה"צ, נפטר הרב אפרים בחטף. הוא נקבר בהר המנוחות סמוך לקבר של ר' מאיר שפירא מלובלין.

גורלו של הרב טייכטל היה שונה. בספטמבר 1944 נתפס ונשלח לאושוויץ. העדויות לגבי נסיבות מותו סותרות – מספר עדי ראייה טענו שנרצח עוד ברכבת המשלוח כשהגן בגופו על יהודי שביקש מים. עם זאת, שמו מופיע ברשומות המחנה באושוויץ. לפי חלק מהעדויות מילותיו האחרונות של הרב ישכר שלמה טייכטל לפני רציחתו היו: "הפכו את מעיינותי חוצה". זאת הייתה המוטיבציה שהניעה אותנו בחיבור הכתבה.

 

תמונת הרב ישכר שלמה טייכטל. מקור: יד ושם

הכתבה חוברה בעזרתם של חני בריף וד"ר צבי לשם

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה




אסתר שטרייט-וורצל: "לא היה לי לב להרוג את אורי"

"אורי הוא, הנער שרציתי להיות. צבר טיפוסי, שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ורגיש ועדין", הסיפור מאחורי "אורי" הספר הכי מפורסם של אסתר שטרייט-וורצל.

בתמונה: אסתר שטרייט-וורצל מחזיקה את ספרה האהוב 'אורי'. הצילום באדיבות המשפחה

"אורי, צא מן הכיתה!"
אורי הרים עיניו מן המחברת ונשָׂא מבט תמהּ אל המורה. ריבונו של עולם, מה הוא רוצה ממני הפעם?

(הפתיחה לספר "אוּרי", אסתר שטרייט-וורצל, הוצאת עמיחי)

*

אביה של אסתר שטרייט-וורצל היה סופר ומבקר ספרים, חברו הטוב של הסופר ש"י עגנון, והיא נולדה אל תוך אווירה של סופרים ומשוררים וספרייה שמדפיה השתרעו מקיר אל קיר. היא גדלה במושבה פתח-תקווה ושנות התבגרותה היו גם שנותיה הראשונות של המדינה, שנות הארבעים של המאה העשרים. את האווירה המיוחדת בפתח-תקווה של אותם ימים, פתח-תקווה הקטנה והאינטימית על דרכי העפר שלה ועל בתיה הקטנים מוקפי הגינות, את יחסי השכנות ואת הידידות והאחווה שהתקיימו בין אנשיה, את אהבת הספר ואת אהבת הבריות, את האידאלים הלאומיים ואהבת המקום, ביקשה שטרייט-וורצל לשמר בספרייה.

בראיון לתוכנית הטלוויזיה החינוכית "סופרים מספרים" היא מספרת: "רציתי לשמר את זה לעצמי, קודם כול, כדי שפתח-תקווה שלי לא תלך לאיבוד ולא תיעלם", אבל היא מוסיפה בראיון שגם ביקשה להשתמש בכלים שניתנו לה בתור סופרת "כדי שהנוער בארץ שחי במדינה הזו וקיבל אותה כדבר מובן מאליו, שקיבל אותה כמובנת מאליה, ידע איך חיו לפני התקופה הזו לפני התגשמות החלום… שיראה את העבר הקרוב הזה, ושזה יהיה לו דגם טוב כדי להתאמץ ולשפר את איכות החיים, שיידעו שיש לנו זיקה מיוחדת לארץ הזאת."

 

אסתר שטרייט-וורצל בנעוריה

 

אוּרי גיבור ספרה הידוע ביותר של שטרייט-וורצל, גדל כמוה במושבה קטנה, בימי קום המדינה. אורי הוא נער מתבגר, מתלבט, מתאהב, לוחם. דמותו של אורי נכנסה ללב של כל מי שבילדותם קראו את הספר וליוו את אורי במסע ההתבגרות הזה. הספר "אוּרי" אחראי ודאי לאהבת הקריאה של רבות ורבים מאיתנו.

*

קשה לאלה מאיתנו שגדלו על הספר לדמיין כמה מורכבת הייתה הדרך של המחברת להוציא את "אוּרי" לאור. בספרה "מאוּרי עד אדי – קורות ספרַי" היא מתארת את המסע:

קודם כול "אוּרי" כמעט נולד בתור ספר בהמשכים בעיתון "הארץ שלנו". שטרייט-וורצל שלחה לעורך חלק מהספר והוא החזיר לה אותו כי לדעתו היו בו "יותר מדי תיאורים ופחות מדי הרפתקאות".

בינתיים כתבה שטרייט-וורצל ספרים אחרים. חלף זמן והיא המשיכה את "אוּרי" ושלחה אותו להוצאת "מסדה", הוצאה שבה פרסמה מספריה הקודמים.

כעבור שלושה חודשים, לעת ערב, דפק בדלת ביתה שליח מההוצאה והחזיר לה את כתב היד של הספר! שטרייט-וורצל מספרת שהרגישה אז כאילו נעצו סכין בליבה.

היא התקשרה למשורר אמיר גלבוע שהיה עורך ב"מסדה" וביקשה להבין מדוע לא רצה לפרסם את "אוּרי". להפתעתה השיב לה גלבוע שכלל לא קרא את הספר!

הוא הסביר שההוצאה השיבה להרבה סופרים את כתבי היד של ספריהם בחזרה, כי התקופה הייתה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ובהוצאה חשבו שבגלל המצב הקשה לא יהיו לספר קונים. הוא הוסיף ששמע שהספר עבה ולכן לא ירצו לקנותו.

שטרייט-וורצל לא ויתרה והחליטה לשלוח את אוּרי להוצאת "עם עובד" כי היא חשבה שבתור הוצאה ציבורית, לא יפחדו ב"עם עובד" להוציא לאור ספר ארוך. היא הגישה אותו לעורך חיים באר שאמר לה שזה ספר הנוער הכי טוב שנכתב בארץ זה שנים רבות. אך, בשם מנכ"ל ההוצאה, הוסיף שהספר עבה מדי ושכדי לפרסם אותו יהיה צורך לקצר אותו בשליש!

אסתר שטרייט-וורצל נחרדה ולקחה את הספר בחזרה.

 

אסתר שטרייט-וורצל, 'אורי' ומכונת הכתיבה
אסתר, 'אורי' ומכונת הכתיבה. הצילום באדיבות המשפחה

 

מ"עם עובד" פנתה שטרייט-וורצל ל"ספריית פועלים" שם נתן יונתן העביר את הספר למירה מאיר ושם עיכבו את התשובה זמן רב ובסוף השיבו שלדעתם "אוּרי לא יכבוש את לב הנוער, כי הוא תיאורי מדי ועבה מדי". על זאת ענתה שטרייט-וורצל שהיא מורה לספרות ויודעת מה הנוער מסוגל לקרוא ומה הנוער אוהב או שונא ואין לה ספק שאת הספר הזה הנוער יאהב. היא חיכתה שיחזירו לה את כתב היד.

היא חיכתה וחיכתה והתקשרה כל יום חמישי מהטלפון הציבורי בבית הספר ברנר שבו לימדה כדי לשאול את אנשי "ספריית פועלים" מה קורה עם הספר.

ליד הטלפון הציבורי הזה, פגש אותה שוב ושוב סוכן הספרים נחום הלוי ולבסוף שמע ממנה את הסיפור על אוּרי. הוא הציע לעזור לה ולפנות למו"ל שהוא מכיר, וכך שידך אותה עם הוצאת "עמיחי".

הבעלים, אורלינסקי, שקרא להוצאה על שם בנו "עמיחי" שנפל במלחמת השחרור, קרא רק שני פרקים מהספר והתאהב בו. גם הוא התגורר במושבה בתור ילד, גם הוא עבד כפועל בפרדסים והספר החזיר אותו לימים ההם. כבר למחרת נסעה שטרייט-וורצל לחתום על החוזה.
לבקשתה של שטרייט-וורצל נשלח הספר לעורך אוריאל אופק, כשחזר ממנו, ראה אור בהוצאת "עמיחי". זה היה ב-1976.

 

עטיפת הספר האייקונית שאייר אריה מוסקוביץ

 

והשאר היסטוריה: דורות של ילדים ישראליים גדלו על אוּרי והוא נעשה לדמות אייקונית בדברי ימי התרבות העברית. כמו שכתבה הגולשת נויה נחום בתגובה לכתבה על אסתר שטרייט-וורצל: "אורי היה אחד הספרים הכי אהובים עלי. אני זוכרת את ההקדשה של ההורים שלי 'קראנו את זה בילדותנו ועכשיו אנו מעניקים לך את זה גם".

*

אחדים מחברי נעוריה של שטרייט-וורצל האמינו שהם היו ההשראה לדמותו של אורי, אבל אין זה כך.

היא מספרת: "אורי הוא, לפי דעתי, הנער שרציתי להיות. צבר טיפוסי, שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ורגיש ועדין. או אולי אדייק יותר אם אומר שאורי הטיפוס האידאלי של הצבר יליד ארץ-ישראל. … זה ספר שמתאר תהליך התבגרות, התבגרות של נער והתבגרות של מדינה. בראשית הספר אורי עודנו כמעט ילד, ובסופו – כשהוא "מגדיל" את מספר שנותיו ומתגייס לשיירה העולה לירושלים הנצורה – הוא כבר בוגר, שרואה עצמו אחראי לגורלו ולכן קובע על דעת עצמו את מהלכי חייו. ובמקביל לנער אורי, כך גם המדינה שבדרך, שבראית הספר עדיין היא כאילו בגיל ההתבגרות, ואחרי ההכרזה ב-29 בנובמבר, כשהיא כבר קיימת כמדינה הלוחמת על חייה, הריהי בבחינת "בוגרת".

הגולשת עפרה דניאל לביא מספרת: "אורי היה ספר ילדותי האהוב ובעקבותיו קראתי גם לבני הבכור אורי. הספר היה אצלנו בכיתה להיט והמורה בכיתה ח' הזמינה את אסתר שטרייט וורצל להרצות לנו. לפני בואה נתנה לנו עבודה לכתוב סיום לספר. עד היום זכורה לי ההתרגשות מבואה של אסתר ולגביי סוף הספר היא רמזה: 'אתם מכירים את שיירת הרכבים השרופה בעליות לירושלים?'"

 

שיירת האספקה נבי דניאל מגיעה לירושלים הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

אז מה באמת עלה בגורלו של אורי בסוף הספר?

אסתר שטרייט-וורצל מספרת:

"לא היה לי לב להרוג את אוּרי:

ילדים באים אלי בטענות בגלל הסוף הפתוח. הם, שאינם עושים את ההבחנה בין עולם המציאות לעולם הבדיון מתייחסים אל אוּרי כאל אדם חי, ולכן הם מבקשים לדעת 'מה קרה לאוּרי אחרי שהצטרף לשיירה העולה לירושלים.'

אני מנסה להסביר להם בדרך ההמחשה: בראשונה אני מבקשת מהם להעמיד עצמם במקומי, שאמנם אני המצאתי וסיפרתי את סיפורו של אורי, אך בזכות הקריאה הסיפור ידוע להם בדיוק כמו לי.

לאחר מכן אני מבקשת מהם להשיב לי מה לפי דעתם היו האפשרויות שעמדו בפני, כשניצבתי על פרשת הדרכים שלפני הסיום. מהר מאוד הם מגיעים למסקנה, שלמעשה עמדו בפני שתי אפשרויות בלבד: האחת, שאורי נהרג בקרב, והשנייה, שהוא הצליח לעבור את המלחמה בשלום (בעלי דמיון שבין הילדים מספרים גם שהוא נפצע ושכב בבית חולים) ובסופו של דבר חזר למושבה שלו.

'לא היה לי לב להרוג את אוּרי', אני מסבירה להם, 'לכן הפקדתי את גורלו בידיכם, קוראי הצעירים. ידעתי שתחושו את רוח העצב השורה על כל מה שמתואר בסוף הספר, ותבינו שסכנת מוות מרחפת על ראשו של אוּרי, אבל גם זאת ידעתי: שלא תניחו לו למות, אלא תחזירו אותו בריא ושלם למושבתו ואולי אפילו תדמיינו את חגיגת נישואיו לעופרה.'"

*

אם אורי ניצל או לא ניצל, לא נדע. אבל מה עלה בגורלה של דליה כולנו יודעים. או כמו שכתבה בעצב הגולשת אפי שלום:

"אבל את דליה היה לה לב להרוג ?"

שרייט-וורצל מספרת גם על ההחלטה הקשה הזאת:

"תהליך התבגרותו של אורי כולל בין השאר שלוש אהבות לשלוש נערות – דליה, חנה ועופרה. … הכי קרובה לי היא דליה. דמותה כמו נבעה ממעמקי נפשי, מתהומות סבלי כילדה חריגה, חולת פוליו, שילדים מרושעים (כן, ילדים  מסוגלים לגלות רוע לב. מי כמוני יודעת זאת) לועגים לה על צליעתה. דליה היא בבואה מוקצנת של החלק הזה שבי, החלק החולה והסובל. כמו אצלי, כך גם אצלה הסבל העשיר את חייה הרוחניים והרגשיים והאציל עליה חכמה ותובנה ויכולת לחוש את סבלם של האחרים.

כשהרגשתי בשלב כלשהו בתהליך הכתיבה, שבבלי דעת אני מוליכה אותה בזרם העלילה אל מותה, משהו בי התקומם כנגד גזר הדין המר הזה, כשביכול אני מרצוני גזרתי אותו, אבל באמת הוא נובע מהאמת הפנימית של הספר."

"…ניסיתי 'להציל' את דליה מגורלה המר. אחת הדרכים להשאירה בחיים הייתה, שהיא חוזרת ארצה כמובן לא בריאה לגמרי, אך בכל זאת מסוגלת לצעוד בעזרת קביים. תיארתי פגישה נרגשת מאוד בינה ובין אורי, שבאותה גרסה למד בבית ספר חקלאי, וכן תיארתי אהבה עזה שמתפתחת ביניהם. אבל בעודי כותבת את הפרק ההוא, ידעתי היטב שאני כותבת משהו גרוע, רגשני, קיטשי, שאין לו מקום בספר החותר להגיע לרמת אמינות גבוהה. ידעתי שאני מתארת את משאלת לבי, שאני מבטאת את הצורך שלי בעולם שבו האהבה מנצחת והמוות מובס. ועוד ידעתי ברור ומעל לכל ספר את מה שלמדתי כמו בניסוי העכברים הידוע במבוך של תעייה וטעייה, שאין לי ברירה: עלי 'להרוג' את דליה ויהיה מה.

הוודאות הזאת היא שהעניקה לי את הכוח לכתוב את שני הפרקים הקשורים בשיבתה חסרת התקווה של דליה, במחלתה הסופנית ובמותה. ואני זוכרת היטב איך כתבתי את הפרק המתאר את מותה. זה היה בשלוש לפנות בוקר, בחדר עבודתי הקטן, החם והמחניק בדירתנו הראשונה. ישבתי ובכיתי בכי תמרורים, ובכל זאת המשכתי לכתוב עד הסוף המר, הבלתי נמנע."

הגולשת מירב טבקמן מסכמת: "מבחינתי אורי חי וקיים, יחד עם עפרה. אחת לשנה בערך אני לוקחת שוב את הספר ליד (בזהירות כי חלק מהדפים כבר לא מחוברים כמו שצריך), וצוללת שוב לעולמו של אורי ולארץ ישראל של אז.
ותמיד תמיד, בוכה כשקוראת את חצי העמוד האחרון בספר."

 

[הציטוטים של אסתר שטרייט-וורצל, אלא אם כן צוין אחרת, הם מתוך "מאוּרי עד אדי – קורות ספרַי", הוצאת עמיחי.]

גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא

"ואני מרגישה שהמחשבות שלנו נפגשות אי שם באמצע הדרך. אולי מעל הים... ואני מרגישה כמה מיותר לכתוב לך על הכול, הרי את כל אלה את יודעת ממילא. האם אפשר לומר שאנחנו רחוקות?"

לוּ נִמְצָא בָּעוֹלָם אוֹת הוֹקָרָה וְכָבוֹד,
זֵר אֱמוּנִים, אַהֲבָה,
אַחַת, רַק אַחַת הָרְאוּיָה לוֹ:
רַק אִמְּכֶם הַטּוֹבָה!
רַחַשׁ-תּוֹדה בְּלִבְּכֶם נָא יִשְׁכֹּן,
וּתְפִלָּה בְּפִיכֶם תִּתְנַגֵּן,
שִׁמְעוּ-נָא הַיָּפָה בְּמִלּוֹת הָעוֹלָם:
אֵם!

(חנה סנש, "אמא", 1933)

 

 

כשעלתה חנה סנש ארצה בשנת 1939, הקפידה לכתוב לפחות שני מכתבים בשבוע, רובם לאמה. מכתביה, כמו גם אחדים משיריה, מספרים על הקשר הקרוב והמיוחד עם האם.

כאשר הגיעה האם קטרינה סנש לארץ ישראל לאחר מות בתה, היא הביאה עמה את המכתבים והיומנים של חנה. כמה מהפריטים היקרים ללבה מסרה לספרייה הלאומית.

קטרינה סנש נפטרה ב-1992 בגיל 96. כל חייה ביקשה למלא את צוואתה של חנה, ולספר עליה.

 

קטרינה, חנה וגיורא סנש

 

לכבוד קטרינה סנש, נהלל, 28 בפברואר 1940

אמי היקרה,

עד שמכתבי יגיע לשם יהיה כמעט פורים. לגיורקה אני שולחת סימנייה קטנה. גם אותך הייתי רוצה לשמח לרגל פורים, הייתי רוצה להכין לך משהו, לשלוח לך משהו. משהו שיהיה אות לכך שאין אנחנו רחוקות אחת מהשנייה.

מרחק. היום כבר אי אפשר להשתמש במילים הישנות. עם הזמנים החדשים גם הן זכו למשמעות חדשה. היום, כשעולמות מפרידים בינינו, כשאהבתם האין סופית של אנשים מופרדת בגשרים פרושים על אוקיאנוסים, יש להיזהר ממילים כמו "מרחק". ייתכן שהמרחק בקילומטרים עצום, והגבולות שבדרך מהווים מכשולים שלא ניתן לעבור. אך אם אני מסתכלת במראה ורואה את שערי הפרוע – הרי אני ממש חשה עלי את מבטך החודר. כשאני עורכת היכרות עם מישהו חדש אני שוברת את ראשי: מה אמא'לה הייתה אומרת. מה אמא הייתה אומרת כשאני עושה איזה מעשה טוב, אני יודעת שאת היית מאשרת, ואני מרגישה שהמחשבות שלנו נפגשות אי שם באמצע הדרך. אולי מעל הים. אני מרגישה כמה שהחוט הזה שבינינו, החוט הבלתי נראה, החזק והגמיש, החוט אכן מקשר בינינו. ואני מרגישה כמה מיותר לכתוב לך על הכול, הרי את כל אלה את יודעת ממילא. האם אפשר לומר שאנחנו רחוקות?

מה אשלח לך לפורים? רק את השורות האלה. וגם בקשה לוהטת מהשמיים שיגיעו במהרה הזמנים שבהם לא נזדקק עוד למילים, למכתבים, כי אז יהיה ברור מאליו ואך טבעי ששלושתנו קרובים, קרובים זה לזה.

באהבה אין סופית נשיקות
אני

נ.ב.
היום החבר'ה של אילונקה באו לבקר אותי. נחמד מצידם? לא, סיפרתי להם שקראתי לך, שהזמנתי אותך לבקר. הם הסכימו איתי. עד כמה שאדם המביע דעה מבחוץ מסוגל לשפוט. על עצמי אספר רק את העיקר, הכול בסדר.

בינתיים הגיעו שני מכתבים ממך. מה-15 שבו את כותבת על סופת השלג. אלינו לא הגיע דבר מהקור ההוא אבל לך אמאל'ה, אני מתארת לי איזו שמחה גדולה הייתה. דרך המכתב הקודם שהגיע, אני רואה עד כמה המחשבות שלנו נפגשות למרות המרחק.

תרגמה מהונגרית ענת גרשון (אגי גלר)

 

המכתב של חנה סנש לאמה, מתנת קטרינה סנש אם המחברת, שמור באוסף אברהם שבדרון, בספרייה הלאומית

*

14.12.1940

אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. ואולי יותר מזה. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה.

מה אכתוב?  – יש כל-כך הרבה. הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וּויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד. כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה, אבל נדמה לי, שאין רבות שגבורתן כל-כך עמוקה, ענווה, שקטה, ולכן גדולה.  לו הייתי באמת בעלת כישרון גדול, הייתי אולי מבטאת את כל זה בשיר של ארבע שורות.  ואם לא, אז גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה…

 

חנה סנש ואחיה גיורא, צילום: בית חנה סנש – מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים

 

יוֹם וְיוֹמַיִם, שָׁבוּעַ, שְׁבוּעַיִם,
שָׁנָה וְשָׁנִים – לְחַכּוֹת.
לְמִכְתָּב, לְשׁוּרָה, לְאוֹת.

בְּלֵילוֹת לְאֵין-סוֹף
לֶאֱגֹר, לֶאֱסֹף
תְּמוּנוֹת-בַּלָּהוֹת.

לְהַסְתִּיר בְּיַמִּים
אֲיֻמִּים שֶׁל דָּמִים
דִּמְעָה. –

מַה נּוּכַל לְהָשִׁיב?

רַק מַבָּט, רַק הַנִּיב:
אִמָּא!

("לאמהות בגולה", 18.5.1942, שדות ים)

 

חנה סנש ואמה קטרינה
חנה סנש ואמה קטרינה. צילום: העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה

 

*

8.1.1943, קיסריה

היה זה שבוע שזיעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לאירגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל-זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, יצא דבר אחר. התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלושה ימים הייתי בתל-אביב ובירושלים לשם סידור העניין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? – ביקרתי את מרים לפני כמה ימים. כל-כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. יש לה חבר. היה לי מוזר לשמוע ממנה. הבחור הראשון אצלה. יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים. כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה: "כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי." אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה.

אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכול – גוף ונפש יחד – או כלום.

*

לכבוד קטרינה סנש, בארי, איטליה, 13 במרס 1944

אמי היקרה,

בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אלייך – וכה רחוקה. סלחי לי, נסי להבין אותי.

מיליון חיבוקים,

אני

 

חנה סנש משקיפה על הים בקיבוצה, שדות ים
חנה סנש משקיפה על הים בקיבוצה, שדות ים. צילום: בית חנה סנש – מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים

*

כאשר כתבה חנה סנש את הפתק הזה, היא כבר ידעה שהוא לא יגיע לאמה בחייה.

דקות ספורות לפני שהוצאה להורג כתבה סנש מכתב פרידה קצר לאמה קטרינה. את הפתק הזה מצאה אמה בכיס בגדה של בתה רק אחרי מותה:

לכבוד קטרינה סנש, בודפשט, 7 בנובמבר 1944

אמי היקרה והאהובה,
אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך:
מיליוני תודות.
סלחי לי אם אפשר.
את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים.
באהבה אין קץ,
בתך

*

 

שני המכתבים האחרונים מתוך "את לבדך תביני" מכתבי חנה סנש, הקיבוץ המאוחד 2014

השירים מתוך "חנה סנש: ללא שפה", הקיבוץ המאוחד תשל"ח

הציטוטים מהיומן מתוך "פרקי יומן, חנה סנש", הקיבוץ המאוחד, 1994.

 

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

גבורתה של גיזי פליישמן

בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.

האמן היהודי שחזה בציוריו את זוועות הנאצים

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

רחל המשוררת הייתה חשוכת ילדים, אך כתבה להם ספר שירים שנשכח, התגלה מחדש - ואז נשכח שוב

רחל עם אחייניתה שרה

"טְרִי – לִי… טְרִי – לִי" – זֶה שִֹירֵךְ
כֹּה צָלוּל וָרָךְ.

"טְרִי – לִי… טְרִי – לִי" – גַּם אֲנִי 
אֲזַמֵּר אִתָּךְ.

טְרִי – לִי… טְרִי – לִי!

(השיר הפותח את הקובץ "בבית ובחוץ", שירי ילדים, החרוזים: רחל)

 

רחל בלובשטיין

 

ראובן גולדברג, יבואן צעצועים, ייבא מגרמניה אוסף איורי חיות צבעוניים של צייר הנופים וילהלם שכט (1940-1872). הוא מסר את הציורים המודפסים לכורך, שיכרוך אותם לספרון ילדים. אבל משהו היה חסר: מילים. רואה החשבון שלו, שמעון סבוראי, המליץ לו לפנות אל אישה שידע שכותבת שירים.

השנה הייתה 1930. האישה שהתה בדירתה בתל אביב. בודדה, חולה בשחפת וימיה כלים. רק מבקרים מעטים הגיעו אליה לדירה, וכשבאו היא ישבה או שכבה במרחק מהם, לבל ידבקו במחלתה. באחד הימים, כשהיא במיטתה, התדפקו על דלתה גולדברג וסבוראי, שסיפרו לה מה מבוקשם – שירי ילדים על חיות. היא הופתעה. שירי ילדים אף פעם לא כתבה קודם, וגם לא התכוונה לכתוב, אבל כסף הייתה צריכה וגם עניין למלא בו את ימיה, והיא הסכימה לנסות.

על 14 השירים קיבלה את השכר ששילמו לה ב"דבר" – עשרים גרוש לכל שורת שיר. כך נולד הקובץ הראשון של שירי ילדים עבריים שנכתב בידי משוררת – המשוררת רחל בלובשטיין.

רחל, שלמדה את העברית שלה מילדי הגן, לא התכוונה כלל לכתוב ספר שירים לילדים, אבל המצוקה החומרית והנפשית שהייתה נתונה בה, וההזדמנות שהגיעה בזכות גולדברג, הביאו אותה לכתוב בימיי חולייה את הספר הזה. היא ישבה בבית וחלמה על החוץ, כמהה לילדים שידעה שלא יהיו לה, ומילאה את הדף בחרוזים היפים והמלבבים האלה. פחות משנה אחרי שכתבה אותם, מתה ממחלתה.

 

 

גולדברג כרך 500 עותקים בלבד של הספרון "בבית ובחוץ", והוא נמכר בתור חוברת בחנויות כלי כתיבה וצעצועים. גולדברג לא היה בטוח שהספר יעניין את הקהל, אולם המהדורה הראשונה נחטפה, וכמוה עוד כמה מהדורות ספורות שהוציא. אף שקיימות עדויות הגורסות כי רחל לא הייתה מרוצה לגמרי מהטקסטים ולא ראתה בספר יצירה מקורית משמעותית שלה, היא ביקשה מגולדברג עותקים וחילקה אותם לחברים, לעיתים בליווי הקדשה.

 

ההקדשה לרחלה סבוראי, בת דודתה של רינה שץ מעין חרוד. רינה שץ גדלה על הספר ואהבה אותו ודאגה כעבור שנים להביא אותו שוב לדפוס

 

שמה של רחל אומנם הופיע בספר, אך לא שם המו"ל ובית הדפוס – לימים הסביר גולדברג שלא ראה בו ספר של ממש אלא "צעצוע חינוכי" – והשירים הילדיים לא הזכירו את סגנון הכתיבה של המשוררת.

 

"תארו לעצמכם: קובץ של שירי רחל לילדים, ואנחנו לא ידענו!"

בשנות השבעים הגיע עותק של הספר למירה מאיר מספרית הפועלים, שהופתעה לגלותו וביקשה מאוריאל אופק לברר על אודותיו. אופק חיטט, חפר, קרא וחזר עם תשובה שלילית – רחל מעולם לא כתבה ספר שירי ילדים. אולם כשראה את ההקדשה בכתב ידה המוכר וחתימתה הבין שגילה אוצר גנוז.

נוסח מוקדם לשיר החתלתולים, מופיע בטיוטות של רחל לספר

 

מתוך הספר המקורי של "בבית ובחוץ שירי ילדים"

 

שיר הכבשים, מתוך "בבית ובחוץ שירי ילדים"

 

לאחר חקירה ממושכת, פנייה לנשיא זלמן שז"ר שהיה ידיד ואהוב של רחל והכיר היטב את יצירתה, ואיתור המו"ל גולדברג שהתגורר בשכנות לאופק, הצליח אופק לחבר את כל הקצוות ולגלות את סיפורו של הספר. בשנת 1974 יצא לאור הספר מחדש, הפעם כספר של ממש, עם איורים חדשים של שמואל כץ (מפני שהעותק היחיד שהיה להוצאה, העותק של רינה שץ, היה פגום ואי אפשר היה להעתיק את הציורים מתוכו). "ספר זה יהיה בצאתו ללא ספק, בבחינת סנסציה קטנה, גילוי של הפתעה לכל חובבי השירה העברית, ושירת רחל בפרט", כתב אופק באחרית הדבר של המהדורה המחודשת. "תארו לעצמכם: קובץ של שירי רחל לילדים, ואנחנו לא ידענו!"

 

כריכת הספר "בבית ובחוץ שירי ילדים", ספרית פועלים, 1974

 

כאן המקום לספר שאף אני לא ידעתי הרבה שנים על קובץ שירי רחל לילדים. לא גדלתי על הספר ולא שמעתי על אודותיו עד שקראתי עליו בספרו של איתמר לוי "מיומנו של מאתר ספרים" (חנות הספרים של איתמר, 2000). אחרי זה הזמנתי את הספר וקראתי את אחרית הדבר המקיפה והמרגשת שכתב אוריאל אופק ובה סיפר את הסיפור מאחורי "בבית ובחוץ". גם פרופסור יעל דר כתבה על הספר (ב"עוד סיפור אחד ודי, מדריך מפה לספרי ילדים", מפה, 2002) ובהארץ, ב-2011. בחיפוש בעיתונות יהודית היסטורית, מצאתי בעיתוני 1974 כתבות על "בבית ובחוץ" מאת שולמית לפיד ומאת שלמה שבא. נדהמתי איך אפשר לשכוח ו"לאבד" ספר כזה, של רחל המשוררת, ואז למצוא אותו שוב ואז לאבד אותו מחדש. הדור שלי והדורות שאחרי לא מכירים את "בבית ובחוץ" וגם לא את הסיפור על אודותיו. ב-2001 נדפס הספר שוב בהוצאת "תמוז", לפי צילום של אחד העותקים ששרדו מהמהדורה הראשונה ועם אחרית דבר של מוקי צור, אבל כיום אין למצוא בחנויות עותקים של אף אחת ממהדורות הספר. ומי יודע – אני חושבת ומקווה, אולי אם נזכיר את הספר שוב, הוא יודפס מחדש?

שיר הציפורים, השיר הפותח את הקובץ "בבית ובחוץ שירי ילדים"

המו"ל גולדברג סיפר: "רחל אהבה מאוד את 'בבית ובחוץ'. שוב ושוב ביקשה ממני כי אביא לה עוד כמה ספרים, כדי לחלק אותם בין הילדים שאהבה כל-כך. מילאתי את בקשתה בחפץ-לב, וכשאמרתי לה פעם – 'לו ידעת, רחל, כמה שמחים כל הילדים וההורים לספר הזה, וכמה יפה הוא התקבל על-ידי כולם' – הרגשתי כי המילים הללו מעניקות לה אושר רב".

 

רחל שוכבת בחדרה בתל אביב ב-1929 ולצדה אחייניתה, שרה מילשטיין. צילום: אוסף משפחתי, באדיבות אורי מילשטיין.