חודשים ספורים לפני השמדת יהדות הונגריה בשואה, יצא לאור בבודפשט ספרו של הרב ישכר שלמה טייכטל, "אם הבנים שמחה". הרב טייכטל, מתנגד חריף לציונות עד מלחמת העולם השנייה, שינה בזמן המלחמה את דעתו. בספרו "אם הבנים שמחה" קרא ליהודים הנרדפים לעלות ארצה ובירך את המתיישבים הציונים על המהפך שחוללו בארץ ישראל, אף על פי שלמגינת ליבו זנחו את דת אבותיהם.
שער העותק השמור באוסף שלום
עותק של הספר "אם הבנים שמחה", עם הקדשה בכתב ידו של המחבר, השתמר באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית בירושלים. בעותק נדיר מאותה מהדורה ראשונה שיצאה בשנת 1943 מקדיש טייכטל את הספר לחברו הרב אפרים אברט (עבערט) לפני שיוצא האחרון למסע לארץ ישראל: "למזכרת נצח ממני המחבר נתתי זאת המחברת לידיד נפש התורני מופלג בתורה וביראה טהורה… לעת עלותו לארץ חמדתינו… ויזכה לראות בקיבוץ ישראל הנפזרים ובבניין המקוה בראש ההרים".
משמאל, ההקדשה של הרב טייכטל לרב אברט. מימין, החוקרת רבקה ש"ץ מספרת כיצד הגיע הספר לאוסף שלום. לחצו על התמונה להגדלה
אך מיהו אותו חבר אפרים אברט? האם אכן הצליח לעלות לארץ ולהינצל?
את התשובה לתעלומה הזו גילינו ממש לאחרונה.
לפני מעט יותר מחודש נתקלה נינתו של הרב אפרים אברט בשמו של הסבא-רבא שלה בפוסט קצר שפרסמנו ברשת הפייסבוק, בו הצגנו את ההקדשה של הרב טייכטר לרב אברט. בעקבות הגילוי הזה היא ביקרה באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית וחזתה בספר במו עיניה. היא סיפרה למנהל אוסף שלום ד"ר צבי לשם על פועלו וחייו של הרב אברט. כך הצלחנו להשלים את החלק החסר בפאזל: למי הקדיש הרב טייכטר את ספרו?
כך למדנו כי הרב אברט הגיע להונגריה בתום מלחמת העולם הראשונה כשהוא יתום ממשפחה ומרכוש. בהונגריה נשא לאישה את אסתר ביילא, בתו של הרב יחזקאל גרינבוים, שהיה רב ושוחט מכובד. לרב אברט ולזוגתו נולדו ארבעה ילדים. לפני פלישת הנאצים להונגריה הצליח אחד מבניו של הרב לצאת באוניה דרך בולגריה לארץ ישראל. הרב ושאר משפחתו נותרו במחבוא.
המאמץ הנאצי למחוק כל זכר לקהילה היהודית בהונגריה מקשה עלינו לשחזר פרטים מהידידות העמוקה שקיימו, זאת לפי ההקדשה, הרב טייכטל והרב אברט. הזכר היחיד שנותר לידידותם הוא ההקדשה שחיבר הרב טייכטל לרגל הפלגת חברו לארץ.
הרב אפרים אברט. מקור: משפחת הרב
הרב אברט זכה לעלות לארץ ישראל כמובטח, אך בניגוד לכתוב בהקדשה – הוא עשה זאת רק בתום מלחמת העולם השנייה ולא בשנת 1943. את המלחמה העביר עם בני משפחתו בזהות בדויה. בתו לילי הצליחה לרכוש מסמכים מזויפים המעידים שמשפחת אברט היא משפחה נוצרית. בשנת 1946 עלו הרב, אשתו וילדיהם ארצה. בשנותיו האחרונות גר בירושלים בשכונת תלפיות. הרב אפרים היה תלמיד חכם גדול מופלג בתורה ובקבלה, עסק בתורת הקבלה בישיבת "שער השמים" באזור רש"י בשכונת מקור ברוך, שם למדו קבלה עם רבי חיים לייב אויערבאך זצ"ל. אביו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל נחשב לנקיי הדעת של ירושלים.
חלק מסיפוריו של ש"י עגנון, בעיקר סיפוריו על גליציא, שמע מהרב אפרים כשבא לבקרו מידי בוקר. כך גם הסיפורים בספר "האש והעצים" שאף את שם הספר נתן הרב אפרים. הרב אפרים לא הסכים ששמו ייכתב בספרים ולכן ש"י עגנון כתב רק "שמעתי את הסיפורים מאיש חשוב מאוד בירושלים". גם כשזכה ש"י עגנון בפרס הנובל, לא הסכים הרב אפרים להתלוות אליו בתואנה שאינו מוכן לעזוב את ירושלים. בשנים האחרונות ביקר אותו ש"י עגנון מידי שבת, וגם זכה להיות האחרון שישב עם הרב בי"א שבט תשכ"ח יום פטירתו. לאחר שנפרדו בערך בשעה 4 אחה"צ, נפטר הרב אפרים בחטף. הוא נקבר בהר המנוחות סמוך לקבר של ר' מאיר שפירא מלובלין.
גורלו של הרב טייכטל היה שונה. בספטמבר 1944 נתפס ונשלח לאושוויץ. העדויות לגבי נסיבות מותו סותרות – מספר עדי ראייה טענו שנרצח עוד ברכבת המשלוח כשהגן בגופו על יהודי שביקש מים. עם זאת, שמו מופיע ברשומות המחנה באושוויץ. לפי חלק מהעדויות מילותיו האחרונות של הרב ישכר שלמה טייכטל לפני רציחתו היו: "הפכו את מעיינותי חוצה". זאת הייתה המוטיבציה שהניעה אותנו בחיבור הכתבה.
כשעלתה חנה סנש ארצה בשנת 1939, הקפידה לכתוב לפחות שני מכתבים בשבוע, רובם לאמה. מכתביה, כמו גם אחדים משיריה, מספרים על הקשר הקרוב והמיוחד עם האם.
כאשר הגיעה האם קטרינה סנש לארץ ישראל לאחר מות בתה, היא הביאה עמה את המכתבים והיומנים של חנה. כמה מהפריטים היקרים ללבה מסרה לספרייה הלאומית.
קטרינה סנש נפטרה ב-1992 בגיל 96. כל חייה ביקשה למלא את צוואתה של חנה, ולספר עליה.
קטרינה, חנה וגיורא סנש
לכבוד קטרינה סנש, נהלל, 28 בפברואר 1940
אמי היקרה,
עד שמכתבי יגיע לשם יהיה כמעט פורים. לגיורקה אני שולחת סימנייה קטנה. גם אותך הייתי רוצה לשמח לרגל פורים, הייתי רוצה להכין לך משהו, לשלוח לך משהו. משהו שיהיה אות לכך שאין אנחנו רחוקות אחת מהשנייה.
מרחק. היום כבר אי אפשר להשתמש במילים הישנות. עם הזמנים החדשים גם הן זכו למשמעות חדשה. היום, כשעולמות מפרידים בינינו, כשאהבתם האין סופית של אנשים מופרדת בגשרים פרושים על אוקיאנוסים, יש להיזהר ממילים כמו "מרחק". ייתכן שהמרחק בקילומטרים עצום, והגבולות שבדרך מהווים מכשולים שלא ניתן לעבור. אך אם אני מסתכלת במראה ורואה את שערי הפרוע – הרי אני ממש חשה עלי את מבטך החודר. כשאני עורכת היכרות עם מישהו חדש אני שוברת את ראשי: מה אמא'לה הייתה אומרת. מה אמא הייתה אומרת כשאני עושה איזה מעשה טוב, אני יודעת שאת היית מאשרת, ואני מרגישה שהמחשבות שלנו נפגשות אי שם באמצע הדרך. אולי מעל הים. אני מרגישה כמה שהחוט הזה שבינינו, החוט הבלתי נראה, החזק והגמיש, החוט אכן מקשר בינינו. ואני מרגישה כמה מיותר לכתוב לך על הכול, הרי את כל אלה את יודעת ממילא. האם אפשר לומר שאנחנו רחוקות?
מה אשלח לך לפורים? רק את השורות האלה. וגם בקשה לוהטת מהשמיים שיגיעו במהרה הזמנים שבהם לא נזדקק עוד למילים, למכתבים, כי אז יהיה ברור מאליו ואך טבעי ששלושתנו קרובים, קרובים זה לזה.
באהבה אין סופית נשיקות
אני
נ.ב.
היום החבר'ה של אילונקה באו לבקר אותי. נחמד מצידם? לא, סיפרתי להם שקראתי לך, שהזמנתי אותך לבקר. הם הסכימו איתי. עד כמה שאדם המביע דעה מבחוץ מסוגל לשפוט. על עצמי אספר רק את העיקר, הכול בסדר.
בינתיים הגיעו שני מכתבים ממך. מה-15 שבו את כותבת על סופת השלג. אלינו לא הגיע דבר מהקור ההוא אבל לך אמאל'ה, אני מתארת לי איזו שמחה גדולה הייתה. דרך המכתב הקודם שהגיע, אני רואה עד כמה המחשבות שלנו נפגשות למרות המרחק.
אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. ואולי יותר מזה. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה.
מה אכתוב? – יש כל-כך הרבה. הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וּויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד. כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה, אבל נדמה לי, שאין רבות שגבורתן כל-כך עמוקה, ענווה, שקטה, ולכן גדולה. לו הייתי באמת בעלת כישרון גדול, הייתי אולי מבטאת את כל זה בשיר של ארבע שורות. ואם לא, אז גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה…
חנה סנש ואחיה גיורא, צילום: בית חנה סנש – מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים
היה זה שבוע שזיעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לאירגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל-זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, יצא דבר אחר. התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלושה ימים הייתי בתל-אביב ובירושלים לשם סידור העניין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? – ביקרתי את מרים לפני כמה ימים. כל-כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. יש לה חבר. היה לי מוזר לשמוע ממנה. הבחור הראשון אצלה. יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים. כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה: "כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי." אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה.
אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכול – גוף ונפש יחד – או כלום.
*
לכבוד קטרינה סנש, בארי, איטליה, 13 במרס 1944
אמי היקרה,
בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אלייך – וכה רחוקה. סלחי לי, נסי להבין אותי.
מיליון חיבוקים,
אני
חנה סנש משקיפה על הים בקיבוצה, שדות ים. צילום: בית חנה סנש – מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים
*
כאשר כתבה חנה סנש את הפתק הזה, היא כבר ידעה שהוא לא יגיע לאמה בחייה.
דקות ספורות לפני שהוצאה להורג כתבה סנש מכתב פרידה קצר לאמה קטרינה. את הפתק הזה מצאה אמה בכיס בגדה של בתה רק אחרי מותה:
לכבוד קטרינה סנש, בודפשט, 7 בנובמבר 1944
אמי היקרה והאהובה,
אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך:
מיליוני תודות.
סלחי לי אם אפשר.
את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים.
באהבה אין קץ,
בתך
*
שני המכתבים האחרונים מתוך "את לבדך תביני" מכתבי חנה סנש, הקיבוץ המאוחד 2014
השירים מתוך "חנה סנש: ללא שפה", הקיבוץ המאוחד תשל"ח
הציטוטים מהיומן מתוך "פרקי יומן, חנה סנש", הקיבוץ המאוחד, 1994.
(השיר הפותח את הקובץ "בבית ובחוץ", שירי ילדים, החרוזים: רחל)
רחל בלובשטיין
ראובן גולדברג, יבואן צעצועים, ייבא מגרמניה אוסף איורי חיות צבעוניים של צייר הנופים וילהלם שכט (1940-1872). הוא מסר את הציורים המודפסים לכורך, שיכרוך אותם לספרון ילדים. אבל משהו היה חסר: מילים. רואה החשבון שלו, שמעון סבוראי, המליץ לו לפנות אל אישה שידע שכותבת שירים.
השנה הייתה 1930. האישה שהתה בדירתה בתל אביב. בודדה, חולה בשחפת וימיה כלים. רק מבקרים מעטים הגיעו אליה לדירה, וכשבאו היא ישבה או שכבה במרחק מהם, לבל ידבקו במחלתה. באחד הימים, כשהיא במיטתה, התדפקו על דלתה גולדברג וסבוראי, שסיפרו לה מה מבוקשם – שירי ילדים על חיות. היא הופתעה. שירי ילדים אף פעם לא כתבה קודם, וגם לא התכוונה לכתוב, אבל כסף הייתה צריכה וגם עניין למלא בו את ימיה, והיא הסכימה לנסות.
על 14 השירים קיבלה את השכר ששילמו לה ב"דבר" – עשרים גרוש לכל שורת שיר. כך נולד הקובץ הראשון של שירי ילדים עבריים שנכתב בידי משוררת – המשוררת רחל בלובשטיין.
רחל, שלמדה את העברית שלה מילדי הגן, לא התכוונה כלל לכתוב ספר שירים לילדים, אבל המצוקה החומרית והנפשית שהייתה נתונה בה, וההזדמנות שהגיעה בזכות גולדברג, הביאו אותה לכתוב בימיי חולייה את הספר הזה. היא ישבה בבית וחלמה על החוץ, כמהה לילדים שידעה שלא יהיו לה, ומילאה את הדף בחרוזים היפים והמלבבים האלה. פחות משנה אחרי שכתבה אותם, מתה ממחלתה.
גולדברג כרך 500 עותקים בלבד של הספרון "בבית ובחוץ", והוא נמכר בתור חוברת בחנויות כלי כתיבה וצעצועים. גולדברג לא היה בטוח שהספר יעניין את הקהל, אולם המהדורה הראשונה נחטפה, וכמוה עוד כמה מהדורות ספורות שהוציא. אף שקיימות עדויות הגורסות כי רחל לא הייתה מרוצה לגמרי מהטקסטים ולא ראתה בספר יצירה מקורית משמעותית שלה, היא ביקשה מגולדברג עותקים וחילקה אותם לחברים, לעיתים בליווי הקדשה.
ההקדשה לרחלה סבוראי, בת דודתה של רינה שץ מעין חרוד. רינה שץ גדלה על הספר ואהבה אותו ודאגה כעבור שנים להביא אותו שוב לדפוס
שמה של רחל אומנם הופיע בספר, אך לא שם המו"ל ובית הדפוס – לימים הסביר גולדברג שלא ראה בו ספר של ממש אלא "צעצוע חינוכי" – והשירים הילדיים לא הזכירו את סגנון הכתיבה של המשוררת.
"תארו לעצמכם: קובץ של שירי רחל לילדים, ואנחנו לא ידענו!"
בשנות השבעים הגיע עותק של הספר למירה מאיר מספרית הפועלים, שהופתעה לגלותו וביקשה מאוריאל אופק לברר על אודותיו. אופק חיטט, חפר, קרא וחזר עם תשובה שלילית – רחל מעולם לא כתבה ספר שירי ילדים. אולם כשראה את ההקדשה בכתב ידה המוכר וחתימתה הבין שגילה אוצר גנוז.
נוסח מוקדם לשיר החתלתולים, מופיע בטיוטות של רחל לספר
מתוך הספר המקורי של "בבית ובחוץ שירי ילדים"
שיר הכבשים, מתוך "בבית ובחוץ שירי ילדים"
לאחר חקירה ממושכת, פנייה לנשיא זלמן שז"ר שהיה ידיד ואהוב של רחל והכיר היטב את יצירתה, ואיתור המו"ל גולדברג שהתגורר בשכנות לאופק, הצליח אופק לחבר את כל הקצוות ולגלות את סיפורו של הספר. בשנת 1974 יצא לאור הספר מחדש, הפעם כספר של ממש, עם איורים חדשים של שמואל כץ (מפני שהעותק היחיד שהיה להוצאה, העותק של רינה שץ, היה פגום ואי אפשר היה להעתיק את הציורים מתוכו). "ספר זה יהיה בצאתו ללא ספק, בבחינת סנסציה קטנה, גילוי של הפתעה לכל חובבי השירה העברית, ושירת רחל בפרט", כתב אופק באחרית הדבר של המהדורה המחודשת. "תארו לעצמכם: קובץ של שירי רחל לילדים, ואנחנו לא ידענו!"
כריכת הספר "בבית ובחוץ שירי ילדים", ספרית פועלים, 1974
כאן המקום לספר שאף אני לא ידעתי הרבה שנים על קובץ שירי רחל לילדים. לא גדלתי על הספר ולא שמעתי על אודותיו עד שקראתי עליו בספרו של איתמר לוי "מיומנו של מאתר ספרים" (חנות הספרים של איתמר, 2000). אחרי זה הזמנתי את הספר וקראתי את אחרית הדבר המקיפה והמרגשת שכתב אוריאל אופק ובה סיפר את הסיפור מאחורי "בבית ובחוץ". גם פרופסור יעל דר כתבה על הספר (ב"עוד סיפור אחד ודי, מדריך מפה לספרי ילדים", מפה, 2002) ובהארץ, ב-2011. בחיפוש בעיתונות יהודית היסטורית, מצאתי בעיתוני 1974 כתבות על "בבית ובחוץ" מאת שולמית לפיד ומאת שלמה שבא. נדהמתי איך אפשר לשכוח ו"לאבד" ספר כזה, של רחל המשוררת, ואז למצוא אותו שוב ואז לאבד אותו מחדש. הדור שלי והדורות שאחרי לא מכירים את "בבית ובחוץ" וגם לא את הסיפור על אודותיו. ב-2001 נדפס הספר שוב בהוצאת "תמוז", לפי צילום של אחד העותקים ששרדו מהמהדורה הראשונה ועם אחרית דבר של מוקי צור, אבל כיום אין למצוא בחנויות עותקים של אף אחת ממהדורות הספר. ומי יודע – אני חושבת ומקווה, אולי אם נזכיר את הספר שוב, הוא יודפס מחדש?
שיר הציפורים, השיר הפותח את הקובץ "בבית ובחוץ שירי ילדים"
המו"ל גולדברג סיפר: "רחל אהבה מאוד את 'בבית ובחוץ'. שוב ושוב ביקשה ממני כי אביא לה עוד כמה ספרים, כדי לחלק אותם בין הילדים שאהבה כל-כך. מילאתי את בקשתה בחפץ-לב, וכשאמרתי לה פעם – 'לו ידעת, רחל, כמה שמחים כל הילדים וההורים לספר הזה, וכמה יפה הוא התקבל על-ידי כולם' – הרגשתי כי המילים הללו מעניקות לה אושר רב".
רחל שוכבת בחדרה בתל אביב ב-1929 ולצדה אחייניתה, שרה מילשטיין. צילום: אוסף משפחתי, באדיבות אורי מילשטיין.
