"אורי, צא מן הכיתה!"
אורי הרים עיניו מן המחברת ונשָׂא מבט תמהּ אל המורה. ריבונו של עולם, מה הוא רוצה ממני הפעם?
(הפתיחה לספר "אוּרי", אסתר שטרייט-וורצל, הוצאת עמיחי)
*
אביה של אסתר שטרייט-וורצל היה סופר ומבקר ספרים, חברו הטוב של הסופר ש"י עגנון, והיא נולדה אל תוך אווירה של סופרים ומשוררים וספרייה שמדפיה השתרעו מקיר אל קיר. היא גדלה במושבה פתח-תקווה ושנות התבגרותה היו גם שנותיה הראשונות של המדינה, שנות הארבעים של המאה העשרים. את האווירה המיוחדת בפתח-תקווה של אותם ימים, פתח-תקווה הקטנה והאינטימית על דרכי העפר שלה ועל בתיה הקטנים מוקפי הגינות, את יחסי השכנות ואת הידידות והאחווה שהתקיימו בין אנשיה, את אהבת הספר ואת אהבת הבריות, את האידאלים הלאומיים ואהבת המקום, ביקשה שטרייט-וורצל לשמר בספרייה.
בראיון לתוכנית הטלוויזיה החינוכית "סופרים מספרים" היא מספרת: "רציתי לשמר את זה לעצמי, קודם כול, כדי שפתח-תקווה שלי לא תלך לאיבוד ולא תיעלם", אבל היא מוסיפה בראיון שגם ביקשה להשתמש בכלים שניתנו לה בתור סופרת "כדי שהנוער בארץ שחי במדינה הזו וקיבל אותה כדבר מובן מאליו, שקיבל אותה כמובנת מאליה, ידע איך חיו לפני התקופה הזו לפני התגשמות החלום… שיראה את העבר הקרוב הזה, ושזה יהיה לו דגם טוב כדי להתאמץ ולשפר את איכות החיים, שיידעו שיש לנו זיקה מיוחדת לארץ הזאת."
אוּרי גיבור ספרה הידוע ביותר של שטרייט-וורצל, גדל כמוה במושבה קטנה, בימי קום המדינה. אורי הוא נער מתבגר, מתלבט, מתאהב, לוחם. דמותו של אורי נכנסה ללב של כל מי שבילדותם קראו את הספר וליוו את אורי במסע ההתבגרות הזה. הספר "אוּרי" אחראי ודאי לאהבת הקריאה של רבות ורבים מאיתנו.
*
קשה לאלה מאיתנו שגדלו על הספר לדמיין כמה מורכבת הייתה הדרך של המחברת להוציא את "אוּרי" לאור. בספרה "מאוּרי עד אדי – קורות ספרַי" היא מתארת את המסע:
קודם כול "אוּרי" כמעט נולד בתור ספר בהמשכים בעיתון "הארץ שלנו". שטרייט-וורצל שלחה לעורך חלק מהספר והוא החזיר לה אותו כי לדעתו היו בו "יותר מדי תיאורים ופחות מדי הרפתקאות".
בינתיים כתבה שטרייט-וורצל ספרים אחרים. חלף זמן והיא המשיכה את "אוּרי" ושלחה אותו להוצאת "מסדה", הוצאה שבה פרסמה מספריה הקודמים.
כעבור שלושה חודשים, לעת ערב, דפק בדלת ביתה שליח מההוצאה והחזיר לה את כתב היד של הספר! שטרייט-וורצל מספרת שהרגישה אז כאילו נעצו סכין בליבה.
היא התקשרה למשורר אמיר גלבוע שהיה עורך ב"מסדה" וביקשה להבין מדוע לא רצה לפרסם את "אוּרי". להפתעתה השיב לה גלבוע שכלל לא קרא את הספר!
הוא הסביר שההוצאה השיבה להרבה סופרים את כתבי היד של ספריהם בחזרה, כי התקופה הייתה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ובהוצאה חשבו שבגלל המצב הקשה לא יהיו לספר קונים. הוא הוסיף ששמע שהספר עבה ולכן לא ירצו לקנותו.
שטרייט-וורצל לא ויתרה והחליטה לשלוח את אוּרי להוצאת "עם עובד" כי היא חשבה שבתור הוצאה ציבורית, לא יפחדו ב"עם עובד" להוציא לאור ספר ארוך. היא הגישה אותו לעורך חיים באר שאמר לה שזה ספר הנוער הכי טוב שנכתב בארץ זה שנים רבות. אך, בשם מנכ"ל ההוצאה, הוסיף שהספר עבה מדי ושכדי לפרסם אותו יהיה צורך לקצר אותו בשליש!
אסתר שטרייט-וורצל נחרדה ולקחה את הספר בחזרה.
מ"עם עובד" פנתה שטרייט-וורצל ל"ספריית פועלים" שם נתן יונתן העביר את הספר למירה מאיר ושם עיכבו את התשובה זמן רב ובסוף השיבו שלדעתם "אוּרי לא יכבוש את לב הנוער, כי הוא תיאורי מדי ועבה מדי". על זאת ענתה שטרייט-וורצל שהיא מורה לספרות ויודעת מה הנוער מסוגל לקרוא ומה הנוער אוהב או שונא ואין לה ספק שאת הספר הזה הנוער יאהב. היא חיכתה שיחזירו לה את כתב היד.
היא חיכתה וחיכתה והתקשרה כל יום חמישי מהטלפון הציבורי בבית הספר ברנר שבו לימדה כדי לשאול את אנשי "ספריית פועלים" מה קורה עם הספר.
ליד הטלפון הציבורי הזה, פגש אותה שוב ושוב סוכן הספרים נחום הלוי ולבסוף שמע ממנה את הסיפור על אוּרי. הוא הציע לעזור לה ולפנות למו"ל שהוא מכיר, וכך שידך אותה עם הוצאת "עמיחי".
הבעלים, אורלינסקי, שקרא להוצאה על שם בנו "עמיחי" שנפל במלחמת השחרור, קרא רק שני פרקים מהספר והתאהב בו. גם הוא התגורר במושבה בתור ילד, גם הוא עבד כפועל בפרדסים והספר החזיר אותו לימים ההם. כבר למחרת נסעה שטרייט-וורצל לחתום על החוזה.
לבקשתה של שטרייט-וורצל נשלח הספר לעורך אוריאל אופק, כשחזר ממנו, ראה אור בהוצאת "עמיחי". זה היה ב-1976.
והשאר היסטוריה: דורות של ילדים ישראליים גדלו על אוּרי והוא נעשה לדמות אייקונית בדברי ימי התרבות העברית. כמו שכתבה הגולשת נויה נחום בתגובה לכתבה על אסתר שטרייט-וורצל: "אורי היה אחד הספרים הכי אהובים עלי. אני זוכרת את ההקדשה של ההורים שלי 'קראנו את זה בילדותנו ועכשיו אנו מעניקים לך את זה גם".
*
אחדים מחברי נעוריה של שטרייט-וורצל האמינו שהם היו ההשראה לדמותו של אורי, אבל אין זה כך.
היא מספרת: "אורי הוא, לפי דעתי, הנער שרציתי להיות. צבר טיפוסי, שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ורגיש ועדין. או אולי אדייק יותר אם אומר שאורי הטיפוס האידאלי של הצבר יליד ארץ-ישראל. … זה ספר שמתאר תהליך התבגרות, התבגרות של נער והתבגרות של מדינה. בראשית הספר אורי עודנו כמעט ילד, ובסופו – כשהוא "מגדיל" את מספר שנותיו ומתגייס לשיירה העולה לירושלים הנצורה – הוא כבר בוגר, שרואה עצמו אחראי לגורלו ולכן קובע על דעת עצמו את מהלכי חייו. ובמקביל לנער אורי, כך גם המדינה שבדרך, שבראית הספר עדיין היא כאילו בגיל ההתבגרות, ואחרי ההכרזה ב-29 בנובמבר, כשהיא כבר קיימת כמדינה הלוחמת על חייה, הריהי בבחינת "בוגרת".
הגולשת עפרה דניאל לביא מספרת: "אורי היה ספר ילדותי האהוב ובעקבותיו קראתי גם לבני הבכור אורי. הספר היה אצלנו בכיתה להיט והמורה בכיתה ח' הזמינה את אסתר שטרייט וורצל להרצות לנו. לפני בואה נתנה לנו עבודה לכתוב סיום לספר. עד היום זכורה לי ההתרגשות מבואה של אסתר ולגביי סוף הספר היא רמזה: 'אתם מכירים את שיירת הרכבים השרופה בעליות לירושלים?'"
אז מה באמת עלה בגורלו של אורי בסוף הספר?
אסתר שטרייט-וורצל מספרת:
"לא היה לי לב להרוג את אוּרי:
ילדים באים אלי בטענות בגלל הסוף הפתוח. הם, שאינם עושים את ההבחנה בין עולם המציאות לעולם הבדיון מתייחסים אל אוּרי כאל אדם חי, ולכן הם מבקשים לדעת 'מה קרה לאוּרי אחרי שהצטרף לשיירה העולה לירושלים.'
אני מנסה להסביר להם בדרך ההמחשה: בראשונה אני מבקשת מהם להעמיד עצמם במקומי, שאמנם אני המצאתי וסיפרתי את סיפורו של אורי, אך בזכות הקריאה הסיפור ידוע להם בדיוק כמו לי.
לאחר מכן אני מבקשת מהם להשיב לי מה לפי דעתם היו האפשרויות שעמדו בפני, כשניצבתי על פרשת הדרכים שלפני הסיום. מהר מאוד הם מגיעים למסקנה, שלמעשה עמדו בפני שתי אפשרויות בלבד: האחת, שאורי נהרג בקרב, והשנייה, שהוא הצליח לעבור את המלחמה בשלום (בעלי דמיון שבין הילדים מספרים גם שהוא נפצע ושכב בבית חולים) ובסופו של דבר חזר למושבה שלו.
'לא היה לי לב להרוג את אוּרי', אני מסבירה להם, 'לכן הפקדתי את גורלו בידיכם, קוראי הצעירים. ידעתי שתחושו את רוח העצב השורה על כל מה שמתואר בסוף הספר, ותבינו שסכנת מוות מרחפת על ראשו של אוּרי, אבל גם זאת ידעתי: שלא תניחו לו למות, אלא תחזירו אותו בריא ושלם למושבתו ואולי אפילו תדמיינו את חגיגת נישואיו לעופרה.'"
*
אם אורי ניצל או לא ניצל, לא נדע. אבל מה עלה בגורלה של דליה כולנו יודעים. או כמו שכתבה בעצב הגולשת אפי שלום:
"אבל את דליה היה לה לב להרוג ?"
שרייט-וורצל מספרת גם על ההחלטה הקשה הזאת:
"תהליך התבגרותו של אורי כולל בין השאר שלוש אהבות לשלוש נערות – דליה, חנה ועופרה. … הכי קרובה לי היא דליה. דמותה כמו נבעה ממעמקי נפשי, מתהומות סבלי כילדה חריגה, חולת פוליו, שילדים מרושעים (כן, ילדים מסוגלים לגלות רוע לב. מי כמוני יודעת זאת) לועגים לה על צליעתה. דליה היא בבואה מוקצנת של החלק הזה שבי, החלק החולה והסובל. כמו אצלי, כך גם אצלה הסבל העשיר את חייה הרוחניים והרגשיים והאציל עליה חכמה ותובנה ויכולת לחוש את סבלם של האחרים.
כשהרגשתי בשלב כלשהו בתהליך הכתיבה, שבבלי דעת אני מוליכה אותה בזרם העלילה אל מותה, משהו בי התקומם כנגד גזר הדין המר הזה, כשביכול אני מרצוני גזרתי אותו, אבל באמת הוא נובע מהאמת הפנימית של הספר."
"…ניסיתי 'להציל' את דליה מגורלה המר. אחת הדרכים להשאירה בחיים הייתה, שהיא חוזרת ארצה כמובן לא בריאה לגמרי, אך בכל זאת מסוגלת לצעוד בעזרת קביים. תיארתי פגישה נרגשת מאוד בינה ובין אורי, שבאותה גרסה למד בבית ספר חקלאי, וכן תיארתי אהבה עזה שמתפתחת ביניהם. אבל בעודי כותבת את הפרק ההוא, ידעתי היטב שאני כותבת משהו גרוע, רגשני, קיטשי, שאין לו מקום בספר החותר להגיע לרמת אמינות גבוהה. ידעתי שאני מתארת את משאלת לבי, שאני מבטאת את הצורך שלי בעולם שבו האהבה מנצחת והמוות מובס. ועוד ידעתי ברור ומעל לכל ספר את מה שלמדתי כמו בניסוי העכברים הידוע במבוך של תעייה וטעייה, שאין לי ברירה: עלי 'להרוג' את דליה ויהיה מה.
הוודאות הזאת היא שהעניקה לי את הכוח לכתוב את שני הפרקים הקשורים בשיבתה חסרת התקווה של דליה, במחלתה הסופנית ובמותה. ואני זוכרת היטב איך כתבתי את הפרק המתאר את מותה. זה היה בשלוש לפנות בוקר, בחדר עבודתי הקטן, החם והמחניק בדירתנו הראשונה. ישבתי ובכיתי בכי תמרורים, ובכל זאת המשכתי לכתוב עד הסוף המר, הבלתי נמנע."
הגולשת מירב טבקמן מסכמת: "מבחינתי אורי חי וקיים, יחד עם עפרה. אחת לשנה בערך אני לוקחת שוב את הספר ליד (בזהירות כי חלק מהדפים כבר לא מחוברים כמו שצריך), וצוללת שוב לעולמו של אורי ולארץ ישראל של אז.
ותמיד תמיד, בוכה כשקוראת את חצי העמוד האחרון בספר."
[הציטוטים של אסתר שטרייט-וורצל, אלא אם כן צוין אחרת, הם מתוך "מאוּרי עד אדי – קורות ספרַי", הוצאת עמיחי.]
