שיחקת? שילמת! ספר החוקים הקשוח של עיירת צילץ

פנקס העיירה צילץ מסוף המאה ה-18 משרטט את דמותה של מנהיגות המחויבת לקהילתה - כל עוד קהילה זו תעקוב באדיקות אחר חוקיה

בסוף המאה השבע-עשרה, נעשתה צילץ הפולנית לעיירת מקלט ליהודים החיים באירופה. הממשל המקומי העניק ליהודים זכויות מסחר שוות לסוחרים הנוצריים בני המקום. הזכות, שנחשבה זכות נדירה לתקופתה, עודדה הגירה יהודית לאזור בתחילת המאה השמונה-עשרה.

עבור ההנהגה היהודית בצילץ, דבקות בחוקיה המחמירים של ההלכה היהודית הייתה הדבק המאחד של הקהילה הגדלה, הגורם שיבטיח הגנה על דרכי החיים המסורתיות ויספק הגנה וביטחון לקהילה. חוקים אלה, והעונשים שהוטלו על אלו שיפרו אותם, תוארו בפירוט בפנקס הקהילה.

 

שער פנקס צילץ, צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

הפנקס, המתעד את השנים 1796 עד 1805, נכתב בבליל שפות הכולל גרמנית, יידיש ועברית. הוא מכיל את החוקים הרשמיים של הקהילה, כולל קריטריונים לקבלה לקהילה, קווים מנחים בסיסיים לאופן שבו יש לחיות את חיי היומיום, ומרשם לדרך הראויה לקבלת אישורי חתונה – כדרך לווסת את גידול האוכלוסין בהתאם לדרישות המשטר הפרוסי. הפנקס מכיל בנוסף חוקים לניהול הפאב המקומי שהיה בבעלות הקהילה היהודית והושכר לחברי הקהילה למטרות רווח.

אחד האיסורים החמורים ביותר שקבעה המנהיגות היהודית בצילץ הוא האיסור על קיומם של משחקים – בין אם מדובר במשחקי קופסה, משחקי כלים או הימורים. משחקים אלו נתפסו כדרך המובילה להתנהגות מופקרת ולא צנועה. האיסור על משחקים הוסר בשני מקרים בלבד: אישה שילדה לאחרונה יכולה הייתה להזמין את חברותיה למשחק, בהנחה שגברים לא יימצאו במקום. המקרה השני הוא כמובן, בפורים.

 

דף מתוך הפנקס, צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

על מי שתפסו מנהיגי הקהילה משחק משחקים שלא תחת שני המקרים הנדירים הללו השיתו את העונש החמור מכל: קנס כבד שישולם לקופת הקהילה. עבור עשירי הקהילה קנס זה לא היה מספיק חמור כדי להרחיקם מהמעשה האסור, אך עבור מרבית חברי הקהילה – היה העונש בגדר מכה קשה לכיסם המדולדל ממילא.

שנים לאחר התקנת החוק האוסר על משחקים, הרגישו חברי הקהילה שהגיע הזמן לשינוי. הפנקס מתאר את התהליך שעברה הנהגת הקהילה בבחינתה מחדש את החוק. הוועדה שכונסה לכך החליטה שבימים בהם לא מתקיימת תפילת התחנון (שבת, חג ומועדים מיוחדים), יורשו בני הקהילה לשחק משחקים, בהנחה שהם ישחקו במתינות ובאופן שלא יעוררו אינטראקציות לא נאותות.

הקהילה היהודית של צילץ אמנם חדלה להתקיים לפני יותר מ-100 שנה, הפנקס השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי מספק לנו הצצה לחיי הקהילה העשירים שהתקיימו בעיירה הפולנית ולמנהיגות שהקדישה את חייה לקהילה, כל עוד הייתה זו מוכנה לנהוג לפי החוקים שהנהיגה.

 

דף נוסף מהפנקס, צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

כתבות נוספות

גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא

העיתון שעדכן את יהודי מרוקו ב"חדשות על אחינו בארץ ובגולה"

הצצה לפנקס המוהל היהודי-איטלקי יחיאל בן משה דוד

כמו כפפה לכתב-יד

יצאנו לבדוק אחת ולתמיד: האם צריך לעטות כפפות כשמעיינים בכתבי-יד נדירים?

"אבל למה בלי כפפות?" היא אולי השאלה השכיחה ביותר שבה נתקלים חוקרות וחוקרים בכל פעם שהם מצטלמים עם כתב-יד. אין ספק שעיון בכתב-יד ביד עטויה כפפה נראה מרשים יותר, אבל למעשה – ברוב המקרים – מדובר בפעולה שעשויה להזיק יותר מאשר להועיל.

יש לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא נושא הרגישות, לבישת כפפות גורמת לאובדן הרגישות הטבעית של כף היד, עובדה שמגדילה את הסיכוי של האוחז להזיק ליצירה שעליה הוא כה נזהר לשמור. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בכתב-יד בעלי דפים עדינים או דקים.

הסיבה השנייה היא שכפפות הכותנה שבהן משתמשות ספריות ואוניברסיטאות ברחבי העולם מתלכלכות באותה המידה – אם לא יותר – מכף-יד חשופה.

לכל היותר, ניתן לומר שלבישת כפפות היא נייטרלית (וכנראה כאמור, נוטה להזיק יותר מאשר להועיל). אך בעקבות הנורמה שלבישת כפפות לעתים מציבה, מוסדות רבים שדורשים שימוש בכפפות לא טורחים להדריך את המשתמשים שלהם כיצד ראוי להחזיק ולדפדף בכתבי-יד מתוך הנחה שהשימוש בכפפות מספיק. הנחה שהתגלתה כלא נכונה.

 

איש מחלקת כתבי היד של הספרייה ד"ר יעקב פוקס לא לובש כפפות

 

אז בפעם הבאה שבה אתם נמצאים בקרבת כתב-יד נדיר (וכולם נדירים, שלא יספרו לכם אחרת), זכרו שהדרך המומלצת לעיין בו היא בידיים חשופות שנרחצו טוב טוב בסבון ושיובשו היטב. עם זאת, אם כתב-היד שאתם מתכוונים לגעת בו נגוע בפטרייה מזיקה או שנטבל ברעל רצוי ואף חובה, להשתמש בכפפות. לזה יש להוסיף גם ישיבה בחדר מאוורר כשהמעיין חובש מסכה. למה לטבול ברעל כתבי-יד אתם שואלים? ובכן, יש תכנים שנחשבים סודיים ואסורים והרעל נועד להרחיק אנשים מלקרוא בהם. לא ידוע לנו על כתבי-יד כאלה בספרייה הלאומית של ישראל אך בספרייה של אוניברסיטת דרום דנמרק, נתגלו לאחרונה שלושה ספרים המתוארכים למאה ה-16 ולמאה ה-17, שכריכותיהם הכילו את היסוד הרעיל זרניך..

אגב: לא ברור מתי החל השימוש בכפפות בספריות ובאוניברסיטאות המחזיקות כתבי-יד וספרים נדירים. זו ככל הנראה תופעה חדשה שהחלה במחצית השנייה של המאה העשרים. יש המקשרים אותה למנהג של צלמים, כבר במאה התשע-עשרה, להשתמש בכפפות כשהם עובדים עם תשלילים. או שאולי התשובה טמונה ב"שם הורד" מאת אומברטו אקו. קראתם?

 

"שם הורד" מאת אומברטו אקו, כנרת זמורה-ביתן דביר, 1987

למחקר מדעי שבוצע בשנת 2007 בנושא 

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

התאומות ג'מאל במרתפי הספרייה הלאומית

בריקודי בטן מסעירים כבשו לילה ולאמְיָה את קהיר, ומשם – את העולם. אך מה הסתתר מאחורי שתי כוכבות זוהרות אלו, וכיצד ארכיון התצלומים שלהן הגיע אל הספרייה הלאומית? הצצה אל סיפור חייהן המופלא של האחיות ג'מאל הממחיש את נפלאות הגורל היהודי.

האחיות ג'מאל בקהיר. עוד תמונות מהופעות בקהיר פה>>

מי היו באמת האחיות ג'מאל?

הארכיון האישי של רקדניות הבטן המצריות, שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית, שופך אור חדש על דמותן המסתורית.

הן היו לילה ולאמְיָה, תאומות כמעט זהות. הן היו כוכבות הבידור הגדולות ביותר במצרים של שלהי מלכות פארוק. הן הופיעו לפני אולמות מלאים בקהל משולהב ובעשרות סרטי קולנוע. המלך המצרי העריץ אותן ועינה הפקוחה של אמן השגיחה עליהן בחרדה, מגוננת עליהן מפני הגברים הרבים שרדפו אחריהן. מה היה סוד קסמן של שתי הנערות הללו?

 

 

כוחות הצבא הזרים שהציפו את רחובות הערים הגדולות במצרים, בעקבות מלחמת העולם השנייה, הביאו גם לשינויים בתרבות הבידור המקומית. מועדוני לילה רבים נפתחו ומוסיקאים, שחקנים, רקדנים – ורקדניות – נהנו מן הרעב העצום לבידור, שהיה עליהם לספק.

אחד ממועדוני הלילה הידועים ביותר באותה תקופה היה "ארמון חלמיה" (Helmieh Palace) שבפרברי קהיר. התכנית האמנותית שהציע בעל המועדון לאורחיו היתה שונה מהרגיל. הקפדה יתירה על תלבושות, הופעות של טובי הנגנים והמוסיקאים, כוריאוגרפיה מדויקת – כל אלה הפכו את אותו מועדון לבית היוצר של תרבות מזרחית חדשה.

למעשה, מועדוני הלילה המצריים זכו אז לפריחה חסרת תקדים, שהביאה גם לשינוי ביחס לאיכות ההופעות בהם. הכוכבות הגדולות של "ארמון חלמיה" היו זוג התאומות ג'מאל, רקדניות בטן שהביאו סגנון חדש לתחום עתיק יומין זה של הריקוד במזרח. ריקוד השארקייה הים-תיכוני היה אחד מתחומי המומחיות שלהן. הנגנים שליוו את השתיים התאמנו עמן שעות ארוכות כדי להתאים את הכוריאוגרפיה שביצעו לרפרטואר המוסיקלי, שנבחר בקפידה.

 

 

אימונים מפרכים, תרגילים עד אין סוף וחזרות יום-יומיות הביאו לתוצאה יוצאת דופן. המופע של האחיות ג'מאל שפע ברק והמצאות, תיאום מופלא בין תנועותיהן של שתי הרקדניות, והחידוש הגדול: התאמה מושלמת בין הריקוד למוסיקה.

מופע המחול שלהן, שבו עשו שימוש וירטואוזי גם בחפצים ובאביזרי במה שונים, לא היה עוד ריקוד מזרחי אקסטטי של רקדנית בודדה, נראית כשקועה בתוך עצמה. הן ידעו ליצור תמונת תנועה סימטרית ולהפוך אותה בווירטואוזיות, תוך מתן מבע חי למוסיקה שהניעה אותן. הקשר בינן לבין הנגנים, מחד, והקהל, מאידך, היה חי ומרגש.

 

 

המוסיקליות של התאומות ג'מאל אינה מפתיעה כלל וכלל. שתיהן היו בנות למוסיקאים, והן למדו נגינה מינקותן. אביהן, פישל אלפרט,  היה כנר בתזמורת הסימפונית של וינה. שמו מסגיר את מוצאו: יהודי שהגיע מצ'רנוביץ לבירת אוסטריה, והיה למוסיקאי מקצועי. לא ברור מה הביא אותו להגר למצרים, בסוף שנות העשרים. ייתכן מאוד שהמשבר הכלכלי הגדול הוא שדחק אותו הרחק מאירופה, במקום בו נמצאו לו תפקיד מכובד בתזמורת ופרנסה טובה בשפע.

באלכסנדריה הוא פגש את רעייתו, ז'ני (ג'אנין) אלפרט. נוכחותה המרשימה ויופייה של זמרת אופרה זו, שהיתה בת למהגרים יהודים, כבשו את לבו. שנה לאחר שנישאו, נולדה בתם הבכורה: הלנה. אחותה הצעירה, ברטה, נולדה כשנתיים וחצי מאוחר יותר, ב-1932.

 

הלנה וברטה גדלו בבית מוסיקלי, ומגיל צעיר העניקו להן הוריהן גם שיעורי בלט. אך הסביבה שבה גדלו השפיעה כנראה על כך שמעבר לשיעורי בלט קלאסי, הן החלו ללמוד גם ריקוד ים-תיכוני. להפתעתם הרבה של מוריהן, הן גילו כישרון יוצא דופן בתנועות הריקודים המזרחיים. ההצעה כי יופיעו בציבור לא אחרה לבוא. בעבור אִמן, ההתלבטות היתה קשה. היא חששה לעתידן של הנערות הרכות, רק בנות 12 ו-14, שייחשפו לעולם שנראה לה מופקר. מאידך, הפיתוי היה רב.

באותה עת איבד בעלה את מקור הכנסתו הקבוע והמשפחה נקלעה למשבר כספי. היא לא העזה לספר לו על הופעותיהן של הבנות, והן החליטו לשמור את הדבר בסוד מפניו. לכל חזרה או מופע ליוותה האם הנאמנה את בנותיה, שומרת על תומתן בקנאות. היא הקפידה על כך עוד שנים רבות, וליוותה אותן בכל מסעותיהן ברחבי העולם.

 

 

אך שלוש הנשים לבית אלפרט לא יכלו לשמור את סודן מפני האב לאורך ימים: זוג האחיות ברוכות הכישרון הפכו ללהיט כמעט בן-לילה; ההצלחה הייתה מסחררת. בעזרת אימן ומוריהן, הן בנו תכנית אמנותית שהציגה בווירטואוזיות רבה את גמישותן ויכולותיהן כרקדניות מקצועיות.

שֵם-הבמה שנבחר להן, לילה ולאמְיָה, (או: לין וליז) הצריך גם שם משפחה וסיפור כיסוי שימשוך את הקהל. כך הפכו הלנה וברטה אלפרט, בנותיו של פישל מצ'רנוביץ, ל"תאומות ג'מאל".

 

 

מועדון הלילה של "ארמון חלמיה" היה רק קרש הקפיצה ממנו זינקו השתיים לקריירה של כוכבות בינלאומיות. הופעותיהן בסרטים מצריים רבים, שהחלו בגיחות קצרצרות ובלחץ הקהל הפכו לארוכות ומרכזיות יותר ויותר, הקנו להן שם בכל רחבי העולם הערבי. ליהדותן הן כנראה לא התכחשו, אך מאידך, הצליחו להסוות את מוצאן היטב. הכיסוי היה מושלם, וסביר להניח שאיש ממעריציהן הרבים במצרים ומחוצה לה, לא העלה על דעתו כי השתיים אינן מבנות ערב.

ההפיכה הצבאית במצרים ועלייתו של נאצר לשלטון, שינו בהדרגה את האווירה שאִפשרה את נסיקתן של שתי הכוכבות. הן הוזמנו ליותר ויותר הופעות מחוץ לארץ מולדתן, ולשיא הפופולריות זכו בסינגפור ובהודו.

 

ריקודן באחד מן הסרטים ההודיים שבהן כיכבו נפסל על ידי הצנזורה שם, בשל "חוסר צניעות". בעיני השלטונות הצבאיים במצרים, היו נסיעותיהן התכופות של האחיות ג'מאל חשודות. ייתכן שגם ידיעה על מוצאן היהודי סייעה ליחס החשדני כלפיהן.

בסוף 1957, באמצע סיור הופעות מצליח במזרח הרחוק, הגיע לפתע מברק מאביהן, שנשאר בקהיר. הוא הזהיר את בנותיו, שאליהן נלוותה, כתמיד, אִמן, כי לא יעזו לשוב למצרים. המשטרה המצרית הוציאה צו מעצר נגדן והן מתבקשות לחקירה בעוון ריגול.

 

 

לא קשה היה לאחיות ג'מאל למצוא אמרגן שיזמין אותן להופעות בארצות הברית. אמריקה קרצה להן זה מכבר, והן ראו אותה כמקום מפלט מתאים. לפניהן ניצבה רק הבעיה המטרידה: כיצד יצליחו להשיג ויזה במהירות? באותו ערב, משלחת של חברי קונגרס אמריקנים שביקרה במומבאי, פקדה את מועדון הלילה שבו הופיעו האחיות ג'מאל. התלהבותם מריקודי הבטן של ה"תאומות" לא ידעה גבול. בבוקר שלמחרת, היו בידיהן אשרות הכניסה המיוחלות.

הסצנה האמנותית הגועשת ברובע הלטיני של ניו יורק קיבלה את האחיות ג'מאל בזרועות פתוחות. משב הרוח הרענן שהביאו איתן השתיים מן המזרח, השתלב היטב במגמות שונות שהיו פופולאריות מאוד לקראת שנות החמישים בארצות הברית. גם שיתוף הפעולה שלהן עם המוסיקאי אדי קוצ'אק ("השייך") ולהקתו, תרם להצלחתן.

 

 

האם היתה זו האמא היהודייה של שתי הבנות, שלחצה עליהן להתחתן במהירות ולעזוב את עסקי השעשועים?

למרבה הצער, לא ברור בדיוק מה גרם לאחיות, שעתה נקראו בפשטות לין וליז, להפנות עורף לקריירה המצליחה שלהן. הן נישאו כמעט בזו אחר זו, זמן לא רב לאחר שהגיעו לארצות הברית. הגברים שעימם בחרו לחלוק את חייהן, אנשי עסקים מכובדים, כנראה לא אהבו את עיסוקן בריקודים "בלתי צנועים", במועדוני לילה אפלוליים.

בתוך זמן לא רב הצטמק לוח ההופעות של האחיות ג'מאל. התשוקה למחול ולמוסיקה, שעדיין בערה בהן, מצאה את ביטוייה בהוראת ריקודי הבטן במסגרות שונות. במהלך שנות השישים והשבעים, נחשבו השתיים – ובמיוחד ליז – למדריכות המקצועיות ביותר בתחום זה, במערב.

 

 

לין נפטרה בלונג איילנד ב-1992. ליז, אחותה, האריכה ימים אחריה, ונפטרה ב-2016. היא נישאה בשנית לדוד מרקס, ניצול שואה שהגיע ארצה כשנה לפני קום המדינה בספינת המעפילים "מולדת". לימים, עבר להתגורר בארצות הברית ושם היה ליצרן רהיטים מצליח.

אלבומי התצלומים, המזכרות והסיפורים מימי הזוהר של ליז רעייתו, קסמו לו תמיד. כמי שחווה את תהפוכות הגורל היהודי במאה העשרים על בשרו, הוא סבר כי גם סיפורה של רעייתו ראוי להיות חלק מן הפסיפס רב הגוונים של תיעוד העם היהודי. לפני חודשים אחדים, הוא תרם לספרייה הלאומית את ארכיונה. לילה ג'מאל, ליז, או בעצם ברטה אלפרט, תרקוד מעתה לנצח במרתפי הספרייה הלאומית.

על זמן, גיאוגרפיה וטיפוגרפיה: עודד עזר ופונט ׳קדים׳

הצצה לפרויקט יוצא דופן של המעצב עודד עזר במרחב עיצוב האותיות העבריות המקומי – טיפוס אות חדש לו העניק את השם 'קדים'

כרזה בפונט קדים. עיצוב: עודד עזר

מאז ומתמיד אהבתי לצייר אותיות. בשנים בהן עוד לא היה נפוץ השימוש במחשב, הייתי מצייר אותיות בעבור עיתונים ומודעות בבית הספר. הייתה זו נטיית לב, כמו שילדים אחרים אוהבים לשחק כדורגל בגיל צעיר, אני אהבתי לצייר אותיות.

בצבא, כתוצאה מפציעה, הגעתי לתפקיד עיצוב תפאורות של 'להקת הנחל' ולבחינות הכניסה ל'בצלאל' הגעתי לבוש מדים. ב'בצלאל', השתלבתי במסלול העיצוב הגרפי מן הרגע הראשון ונחשפתי ליכולת "ללוש אותיות" ולהסתכלות ניסויית בבחינתן כמו גם, למגבלות עליהן צריך לענות מעצב אותיות בעת שפונה לעיצוב אות עברית לדפוס. לאחר שסיימתי את לימודיי ב-1998, התחלתי לעסוק בתחום באופן מקצועי.

היום אני רואה את עצמי בראש ובראשונה מעצב אותיות. יתר תחומי עשייתי על פי רוב קשורים בזאת, אם באמצעות עיצוב סמלילים, ייעוץ טיפוגרפי מורכב, הוראת מקצוע הטיפוגרפיה ועיצוב האות בארץ ובחו"ל, או ביצירה אישית אקספרימנטאלית.

מזה מספר לא מבוטל של שנים, אני עמל על עיצוב אות חדשה המבקשת להתבסס על ההיסטוריה של האות העברית מחד וליצור שלב חדש בהתפתחותה המודרנית, מאידך. לטיפוס האות החדש הזה אני קורא 'קדים'.

'קדים' הוא תוצר של שאלות שהטרידו אותי עוד בימי לימודיי ב'בצלאל'. בין כתלי המוסד, הוצגו בפני הסטודנטים כתבים שנתחמו בשני אופנים – מבחינה היסטורית ומבחינה גיאוגרפית. מבחינה היסטורית, הוצגו כתבים שנוצרו מסוף המאה ה־19 ועד שנות ה־80 של המאה ה־20; ומבחינה גיאוגרפית, הוצגו כתבים שעוצבו על אדמת אירופה, או בישראל – על ידי מעצבים שרובם ככולם יוצאי אירופה. כתבים מחוץ לגבולות אלה נזנחו, לא נכנסו לתכנית הלימודים ונראה היה שאין להם כל חשיבות. התסכול שלי היה שידעתי שההיסטוריה של הכתב העברי ארוכה הרבה יותר מאשר 150 השנים האחרונות, ושמנעד הכתבים היה רחב יותר מסגנון הכתב ה׳אשכנזי׳ וה׳ספרדי׳ שהתהוו באירופה.

׳רץ׳, פונט־ספר סריפי (בעל תגים) מאת עודד עזר, 2011

תחושות אלו פרצו החוצה בעת שפניתי לעצב פונט בעל תגים (סריפי), דהיינו, פונט 'רץ'. לטובת עיצוב פונט 'רץ', שפורסם ב־2011, בדקתי את תהליכי היצירה של מעצבי האותיות העבריות המתויגות המוכרות לו מן המאה ה־20. אותיות כדוגמת 'הדסה' של הנרי פרידלנדר, 'קורן' של אליהו קורן (קורנגולד) ואחרים. אצל כולם חזר אותו תהליך עבודה, שהיה שונה מהשיטות שלמדתי באקדמיה, כדי לעצב את הכתב שלהם, הם למדו את העבר, שחזרו, חקרו והעתיקו כתבים עתיקים. החלטתי לעבוד בצורה דומה ל׳מאסטרים׳ האלה.

הצעידה בעקבות המעצבים הגדולים חשפה בפני כתבים עבריים עתיקים מעוררי עניין. עולמות חדשים שלא הייתי מודע אליהם בעולם הכתב העברי. משסיימתי את 'רץ' חשתי לראשונה כי צלחתי את הנהר ופרצתי את הגבולות ההיסטוריים שהכרתי. תחושה זו העניקה לי את הדחף לפרוץ גם את הגבולות הגיאוגרפיים.

התחלתי לבחון כתבים מאזור המזרח התיכון, צפון אפריקה ואזורים אחרים שהיוו מרכזים תרבותיים של העם היהודי מן המאה הראשונה לפנה"ס ועד להמצאת הדפוס במאה ה־15. בעזרתה של המעצבת וחוקרת האות העברית עדה ירדני, שחשפה בפניי את המחקר הפליאולוגי של האות העברית, ובאמצעות ביקורים תכופים בספרייה הלאומית, נגלו בפניי סגנונות כתיבה המכונים ”מזרחיים" – כתבים יהודיים מארצות ערב, אירן וצפון אפריקה, שנגוזו.

כתב היד של סעדיה אל עדני, כפי שהוא מופיע בספרה של עדה ירדני

בכתב עליו מבוסס 'קדים' נפגשתי לראשונה בספרה של ירדני, "ספר הכתב העברי" (1991). הכתב הנו כתב תימני המתוארך לשנת 1222 לספה"נ ונכתב באמצעות קנה רחב על ידי הסופר סעדיה בן יחיא בן חלפון אל עדני. הכתב בעל הזיקה הברורה לאותיות הכתב המזרחי החצי רהוט, המשיך וקיבל גיבויים נוספים בספרים אחרים במחקר שביצעתי. בכתב שנראה כ"אזוטרי", ראיתי ביטוי אישי ופרשנות חדשה לאות העברית – כזו שטרם פגשתי בה. מובהקות הקו העילי והפערים בין הקווים האופקיים והאנכיים, כדוגמת הכתב האשכנזי, לצד השפעות הכתב הערבי, הכתמיות השחורה מלאת הקצב הנפלא והמרגש שהציג על הדף והפתרונות של שלדי האותיות, כדוגמת שלדי האותיות א', צ' וש' שלא היו מוכרים לי – מאפיינים אלו הפכו אותה למסקרנת בעיניי. יתרה מזאת, הפוטנציאל של עבודה גרפית עם אות כזו נראה לי אינסופי כמעט.

חדש מול ישן. אותיות ׳קדים׳ של עזר מימין, מול כתב היד המקורי משמאל, 2010-2017

התחלתי בניסיונות ראשוניים בעיצוב האות. הגישושים הראשונים היו מהוססים, מסיבה פשוטה, גיליתי שכדי שאוכל לעצב פונט עכשווי על בסיס המקור העתיק, עלי למצוא לו קונטקסט פנימי וחיצוני שיכוון אותי. קונטקסט שאז עוד לא היה לי ברור. בנוסף לכך, גיליתי שעל העיצוב החדש לקחת את הכתב העתיק כנקודת מוצא בלבד, ולעיתים אף להתרחק מהמקור כליל, על מנת לקרבו אל תקופתנו. אחת ההחלטות הלא פשוטות, למשל, היתה להיפטר מרוב התגים, על מנת להדגיש את אופקיות הקו העילי. עברו מספר שנים, בהם הונח הפונט בצד, עד שלפני שנתיים מצאתי הקשר זה. העניין הגובר בשנים האחרונות בתרבות יהודי ארצות ערב ובעושר התרבותי שהציעה, סיפק את הכר. אין אות עברית המבוססת על עושר זה, חלל שביקשתי למלא.

 

כרזה בפונט ׳קדים׳ עיצוב הכרזה: עודד עזר, שני דבורה

פונט 'קדים’, כשמו, מהווה קריצה לזמן קדום ולמדבר, התגברות על הגבול ההיסטורי והגיאוגרפי שחסרו לי בעבודתי. האות היא פרוייקט בהתהוות, והפונט עוד רחוק מהשלמתו. כל פעם אני מתקן ומשפר. זאת גם הסיבה שהפונט טרם פורסם לשימוש מסחרי, אך אני משתמש בו מדי פעם בעיצוביי.

המחקר ההיסטורי, הצורני, הגיאוגרפי, הוא שחשוב בעיני. אני לא רואה בזה רק פונט. אני רואה בזה סוג של פתיחת פתח ליצירת אות עברית חדשה. וזה האתגר. האות עדיין לא מספיק מודרנית וזו הסיבה שאני לא מוציא אותה. יתרה מזאת, האות מתאימה עתה רק לשימוש בכותרות, אך בעתיד אני מקווה להמשיך בחידוד האותיות ולפתחן גם לכדי אותיות המשמשות לכתיבת טקסטים ארוכים. אז אולי ארגיש שהגיע למיצוי.

בשנים האחרונות מתבלטים מעצבי גופנים צעירים אשר מחפשים באומץ להרחיב את החיפוש אחר כיוונים נוספים לפיתוח האות העברית, ולהימנע ממחזור רעיונותיהם של מעצבי האותיות מן המאה ה־20. המטרה המרכזית אותה צריך מעצב אותיות להציב בפניו היא להוסיף נדבך נוסף לשלבי התפתחות האות העברית.

 

יעל סגל חרמוני סייעה בכתיבה ובעריכה. יעל היא בוגרת בצלאל וסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. מתמקדת בתחום חקר עיצוב האות העברית.

 

כתבות נוספות

מדוע האותיות הערביות מנוקדות בניקוד עברי?

כיצד מעתיקים את אותה יצירה קבלית בלבוב ובעיראק?

הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"