"אבל למה בלי כפפות?" היא אולי השאלה השכיחה ביותר שבה נתקלים חוקרות וחוקרים בכל פעם שהם מצטלמים עם כתב-יד. אין ספק שעיון בכתב-יד ביד עטויה כפפה נראה מרשים יותר, אבל למעשה – ברוב המקרים – מדובר בפעולה שעשויה להזיק יותר מאשר להועיל.
יש לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא נושא הרגישות, לבישת כפפות גורמת לאובדן הרגישות הטבעית של כף היד, עובדה שמגדילה את הסיכוי של האוחז להזיק ליצירה שעליה הוא כה נזהר לשמור. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בכתב-יד בעלי דפים עדינים או דקים.
הסיבה השנייה היא שכפפות הכותנה שבהן משתמשות ספריות ואוניברסיטאות ברחבי העולם מתלכלכות באותה המידה – אם לא יותר – מכף-יד חשופה.
לכל היותר, ניתן לומר שלבישת כפפות היא נייטרלית (וכנראה כאמור, נוטה להזיק יותר מאשר להועיל). אך בעקבות הנורמה שלבישת כפפות לעתים מציבה, מוסדות רבים שדורשים שימוש בכפפות לא טורחים להדריך את המשתמשים שלהם כיצד ראוי להחזיק ולדפדף בכתבי-יד מתוך הנחה שהשימוש בכפפות מספיק. הנחה שהתגלתה כלא נכונה.
איש מחלקת כתבי היד של הספרייה ד"ר יעקב פוקס לא לובש כפפות
אז בפעם הבאה שבה אתם נמצאים בקרבת כתב-יד נדיר (וכולם נדירים, שלא יספרו לכם אחרת), זכרו שהדרך המומלצת לעיין בו היא בידיים חשופות שנרחצו טוב טוב בסבון ושיובשו היטב. עם זאת, אם כתב-היד שאתם מתכוונים לגעת בו נגוע בפטרייה מזיקה או שנטבל ברעל רצוי ואף חובה, להשתמש בכפפות. לזה יש להוסיף גם ישיבה בחדר מאוורר כשהמעיין חובש מסכה. למה לטבול ברעל כתבי-יד אתם שואלים? ובכן, יש תכנים שנחשבים סודיים ואסורים והרעל נועד להרחיק אנשים מלקרוא בהם. לא ידוע לנו על כתבי-יד כאלה בספרייה הלאומית של ישראל אך בספרייה של אוניברסיטת דרום דנמרק, נתגלו לאחרונה שלושה ספרים המתוארכים למאה ה-16 ולמאה ה-17, שכריכותיהם הכילו את היסוד הרעיל זרניך..
אגב: לא ברור מתי החל השימוש בכפפות בספריות ובאוניברסיטאות המחזיקות כתבי-יד וספרים נדירים. זו ככל הנראה תופעה חדשה שהחלה במחצית השנייה של המאה העשרים. יש המקשרים אותה למנהג של צלמים, כבר במאה התשע-עשרה, להשתמש בכפפות כשהם עובדים עם תשלילים. או שאולי התשובה טמונה ב"שם הורד" מאת אומברטו אקו. קראתם?
"שם הורד" מאת אומברטו אקו, כנרת זמורה-ביתן דביר, 1987
מאז ומתמיד אהבתי לצייר אותיות. בשנים בהן עוד לא היה נפוץ השימוש במחשב, הייתי מצייר אותיות בעבור עיתונים ומודעות בבית הספר. הייתה זו נטיית לב, כמו שילדים אחרים אוהבים לשחק כדורגל בגיל צעיר, אני אהבתי לצייר אותיות.
בצבא, כתוצאה מפציעה, הגעתי לתפקיד עיצוב תפאורות של 'להקת הנחל' ולבחינות הכניסה ל'בצלאל' הגעתי לבוש מדים. ב'בצלאל', השתלבתי במסלול העיצוב הגרפי מן הרגע הראשון ונחשפתי ליכולת "ללוש אותיות" ולהסתכלות ניסויית בבחינתן כמו גם, למגבלות עליהן צריך לענות מעצב אותיות בעת שפונה לעיצוב אות עברית לדפוס. לאחר שסיימתי את לימודיי ב-1998, התחלתי לעסוק בתחום באופן מקצועי.
היום אני רואה את עצמי בראש ובראשונה מעצב אותיות. יתר תחומי עשייתי על פי רוב קשורים בזאת, אם באמצעות עיצוב סמלילים, ייעוץ טיפוגרפי מורכב, הוראת מקצוע הטיפוגרפיה ועיצוב האות בארץ ובחו"ל, או ביצירה אישית אקספרימנטאלית.
מזה מספר לא מבוטל של שנים, אני עמל על עיצוב אות חדשה המבקשת להתבסס על ההיסטוריה של האות העברית מחד וליצור שלב חדש בהתפתחותה המודרנית, מאידך. לטיפוס האות החדש הזה אני קורא 'קדים'.
'קדים' הוא תוצר של שאלות שהטרידו אותי עוד בימי לימודיי ב'בצלאל'. בין כתלי המוסד, הוצגו בפני הסטודנטים כתבים שנתחמו בשני אופנים – מבחינה היסטורית ומבחינה גיאוגרפית. מבחינה היסטורית, הוצגו כתבים שנוצרו מסוף המאה ה־19 ועד שנות ה־80 של המאה ה־20; ומבחינה גיאוגרפית, הוצגו כתבים שעוצבו על אדמת אירופה, או בישראל – על ידי מעצבים שרובם ככולם יוצאי אירופה. כתבים מחוץ לגבולות אלה נזנחו, לא נכנסו לתכנית הלימודים ונראה היה שאין להם כל חשיבות. התסכול שלי היה שידעתי שההיסטוריה של הכתב העברי ארוכה הרבה יותר מאשר 150 השנים האחרונות, ושמנעד הכתבים היה רחב יותר מסגנון הכתב ה׳אשכנזי׳ וה׳ספרדי׳ שהתהוו באירופה.
׳רץ׳, פונט־ספר סריפי (בעל תגים) מאת עודד עזר, 2011
תחושות אלו פרצו החוצה בעת שפניתי לעצב פונט בעל תגים (סריפי), דהיינו, פונט 'רץ'. לטובת עיצוב פונט 'רץ', שפורסם ב־2011, בדקתי את תהליכי היצירה של מעצבי האותיות העבריות המתויגות המוכרות לו מן המאה ה־20. אותיות כדוגמת 'הדסה' של הנרי פרידלנדר, 'קורן' של אליהו קורן (קורנגולד) ואחרים. אצל כולם חזר אותו תהליך עבודה, שהיה שונה מהשיטות שלמדתי באקדמיה, כדי לעצב את הכתב שלהם, הם למדו את העבר, שחזרו, חקרו והעתיקו כתבים עתיקים. החלטתי לעבוד בצורה דומה ל׳מאסטרים׳ האלה.
הצעידה בעקבות המעצבים הגדולים חשפה בפני כתבים עבריים עתיקים מעוררי עניין. עולמות חדשים שלא הייתי מודע אליהם בעולם הכתב העברי. משסיימתי את 'רץ' חשתי לראשונה כי צלחתי את הנהר ופרצתי את הגבולות ההיסטוריים שהכרתי. תחושה זו העניקה לי את הדחף לפרוץ גם את הגבולות הגיאוגרפיים.
התחלתי לבחון כתבים מאזור המזרח התיכון, צפון אפריקה ואזורים אחרים שהיוו מרכזים תרבותיים של העם היהודי מן המאה הראשונה לפנה"ס ועד להמצאת הדפוס במאה ה־15. בעזרתה של המעצבת וחוקרת האות העברית עדה ירדני, שחשפה בפניי את המחקר הפליאולוגי של האות העברית, ובאמצעות ביקורים תכופים בספרייה הלאומית, נגלו בפניי סגנונות כתיבה המכונים ”מזרחיים" – כתבים יהודיים מארצות ערב, אירן וצפון אפריקה, שנגוזו.
כתב היד של סעדיה אל עדני, כפי שהוא מופיע בספרה של עדה ירדני
בכתב עליו מבוסס 'קדים' נפגשתי לראשונה בספרה של ירדני, "ספר הכתב העברי" (1991). הכתב הנו כתב תימני המתוארך לשנת 1222 לספה"נ ונכתב באמצעות קנה רחב על ידי הסופר סעדיה בן יחיא בן חלפון אל עדני. הכתב בעל הזיקה הברורה לאותיות הכתב המזרחי החצי רהוט, המשיך וקיבל גיבויים נוספים בספרים אחרים במחקר שביצעתי. בכתב שנראה כ"אזוטרי", ראיתי ביטוי אישי ופרשנות חדשה לאות העברית – כזו שטרם פגשתי בה. מובהקות הקו העילי והפערים בין הקווים האופקיים והאנכיים, כדוגמת הכתב האשכנזי, לצד השפעות הכתב הערבי, הכתמיות השחורה מלאת הקצב הנפלא והמרגש שהציג על הדף והפתרונות של שלדי האותיות, כדוגמת שלדי האותיות א', צ' וש' שלא היו מוכרים לי – מאפיינים אלו הפכו אותה למסקרנת בעיניי. יתרה מזאת, הפוטנציאל של עבודה גרפית עם אות כזו נראה לי אינסופי כמעט.
חדש מול ישן. אותיות ׳קדים׳ של עזר מימין, מול כתב היד המקורי משמאל, 2010-2017
התחלתי בניסיונות ראשוניים בעיצוב האות. הגישושים הראשונים היו מהוססים, מסיבה פשוטה, גיליתי שכדי שאוכל לעצב פונט עכשווי על בסיס המקור העתיק, עלי למצוא לו קונטקסט פנימי וחיצוני שיכוון אותי. קונטקסט שאז עוד לא היה לי ברור. בנוסף לכך, גיליתי שעל העיצוב החדש לקחת את הכתב העתיק כנקודת מוצא בלבד, ולעיתים אף להתרחק מהמקור כליל, על מנת לקרבו אל תקופתנו. אחת ההחלטות הלא פשוטות, למשל, היתה להיפטר מרוב התגים, על מנת להדגיש את אופקיות הקו העילי. עברו מספר שנים, בהם הונח הפונט בצד, עד שלפני שנתיים מצאתי הקשר זה. העניין הגובר בשנים האחרונות בתרבות יהודי ארצות ערב ובעושר התרבותי שהציעה, סיפק את הכר. אין אות עברית המבוססת על עושר זה, חלל שביקשתי למלא.
כרזה בפונט ׳קדים׳ עיצוב הכרזה: עודד עזר, שני דבורה
פונט 'קדים’, כשמו, מהווה קריצה לזמן קדום ולמדבר, התגברות על הגבול ההיסטורי והגיאוגרפי שחסרו לי בעבודתי. האות היא פרוייקט בהתהוות, והפונט עוד רחוק מהשלמתו. כל פעם אני מתקן ומשפר. זאת גם הסיבה שהפונט טרם פורסם לשימוש מסחרי, אך אני משתמש בו מדי פעם בעיצוביי.
המחקר ההיסטורי, הצורני, הגיאוגרפי, הוא שחשוב בעיני. אני לא רואה בזה רק פונט. אני רואה בזה סוג של פתיחת פתח ליצירת אות עברית חדשה. וזה האתגר. האות עדיין לא מספיק מודרנית וזו הסיבה שאני לא מוציא אותה. יתרה מזאת, האות מתאימה עתה רק לשימוש בכותרות, אך בעתיד אני מקווה להמשיך בחידוד האותיות ולפתחן גם לכדי אותיות המשמשות לכתיבת טקסטים ארוכים. אז אולי ארגיש שהגיע למיצוי.
בשנים האחרונות מתבלטים מעצבי גופנים צעירים אשר מחפשים באומץ להרחיב את החיפוש אחר כיוונים נוספים לפיתוח האות העברית, ולהימנע ממחזור רעיונותיהם של מעצבי האותיות מן המאה ה־20. המטרה המרכזית אותה צריך מעצב אותיות להציב בפניו היא להוסיף נדבך נוסף לשלבי התפתחות האות העברית.
יעל סגל חרמוני סייעה בכתיבה ובעריכה. יעל היא בוגרת בצלאל וסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. מתמקדת בתחום חקר עיצוב האות העברית.
ילדים חולי פוליו בבית חולים במחנה צריפין בביקור של נשות הדסה ושוטרי משטרת ישראל. שנת 1954. מתוך אוסף אדי הירשביין
בחופשה משפחתית בשנת 1921 החל פרנקלין דלאנו רוזוולט לפתח תסמינים רפואיים מדאיגים. בתחילה סבל עורך הדין בן ה-39 מכאב גב בלתי נסבל. לאחר מכן הוא נתקף בחילות ורעד בלתי נשלט, קדח מחום, ובעקבות כך היה מרותק למיטה שבועות ארוכים. מיום ליום הרגיש כיצד הוא מאבד את היכולת להניע את רגליו. הרופא שהוזעק למקום סיפק את האבחנה שתלווה אותו עד סוף חייו: התקף חמור של פוליו, מחלה שהכתה באותו הקיץ בכל רחבי החוף המזרחי של ארצות הברית.
אומנם נשיאה העתידי של ארה"ב היה הקורבן המפורסם ביותר של נגיף הפוליו, אבל מחלת "שיתוק הילדים" מלווה את האנושות כבר אלפי שנים. המחלה זוהתה כבר בשנת 1789, אך רק במאה העשרים – תקופה שבה התפרצויות פוליו חוזרות ונשנות פגעו באלפי קורבנות – הצליח רופא יהודי-אמריקני בשם יונה סאלק לפתח את החיסון הראשון בהיסטוריה לנגיף ההרסני.
התרכיב של סאלק יוצא לאור
בשנת 1953 הודיע ד"ר יונה אדוארד סאלק בתשדיר רדיו על התוצאות המעודדות של ניסוי שערך בתרכיב שפיתח, תרכיב שהפך במהרה לחיסון הפוליו הראשון.
בפרסום התוצאות ספג סאלק קיתונות בוז מצד הממסד הרפואי האמריקני. הרעיון שהגה – הזרקת נגיף מומת של פוליו לגופם של ילדים ומבוגרים – נראה בתחילה נועז מדי, בלתי אפשרי ליישום. רופאים וחוקרים רבים מיהרו להכריז על בנו של החייט ממנהטן כחוקר נלהב מדי במקרה הטוב, או שרלטן ונוכל במקרה הרע.
סאלק בחר להתעלם מהביקורת שהוטחה כלפיו. הוא הרגיש שאין באפשרותו להעביר את בשורת החיסון בדרך המקובלת עד כה – פרסום תוצאותיו במאמרים אקדמיים כדי לשכנע את ציבור החוקרים בנכונות התיאוריות שלו. במקום זאת, סאלק עבד שישה ימים בשבוע, 16 שעות ביום, על מציאת פתרון ל"שיתוק הילדים" שפגע במיליונים ברחבי העולם. כאשר היה קרוב לפריצת הדרך שייחל לה, חיזר אחר מממנים לניסויים קליניים שיוכיחו את התיאוריה הנועזת שרקח.
ד"ר יונה אדוארד סאלק שוקד על חיסון הפוליו, תמונה משנות החמישים של המאה הקודמת
למרות ששניים מעובדי מעבדתו פרשו כאות מחאה על "הקצב הקדחתני והלא סביר" של סאלק, דחף הרופא להתחלת ניסויים בבני אדם. עד סוף שנת 1953 הספיקו מעל 7,000 ילדים לקבל את התרכיב. הניסוי הצליח מעל למשוער. כאשר חוסנו לבסוף עוד שני מיליון ילדים באחד מהמחקרים הרפואיים הגדולים בהיסטוריה, ניתנה לסאלק הרשות להודיע לציבור האמריקני כי נמצאה דרך להתגבר על המחלה הנוראה. הוא הוסיף כי הוא ומעבדתו מוותרים על כל זכות לפטנט – החיסון שעליו שקדו במשך שנים יישאר בנחלת הכלל.
הייתה זו בדיוק הבשורה שחיכו לה כאן, במדינת ישראל הצעירה.
חיסון כחול-לבן
החדשות על המצאת החיסון הגיעו במהרה ארצה והסעירו את אזרחי מדינת ישראל המודאגים. בפרוץ מגפת הפוליו הגדולה בארץ בקיץ 1950 אושפזו מעל לאלף ילדים: רבים מהם נפגעו מהשיתוק, שהיה אחד מהתסמינים המפחידים ביותר של המגיפה. הורים אמרו לילדיהם להישאר בבתים, קייטנות נסגרו ומשרד הבריאות אסר על כניסת ילדים מתחת לגיל עשר (הגיל בעל הסיכון הגבוה ביותר להידבקות) למקומות בילוי שונים.
ילדים חולי פוליו בבית חולים במחנה צריפין בביקור של נשות הדסה ושוטרי משטרת ישראל. שנת 1954. מתוך אוסף אדי הירשביין
תחילה ניסתה ממשלת ישראל לקנות את החיסון ישירות מארה"ב, אולם מחאה ציבורית אמריקנית נגד מכירת החיסונים מנעה זאת – הורים רבים טענו כי אין זה הגיוני שממשלת ארה"ב תמכור חיסונים למדינה זרה בזמן שלא כל ילדיהם התחסנו. על כן, הוטלה משימת ייצור החיסון על ד"ר נתן גולדבלום. יחד עם פרופ' תמר גוטליב, גייסו שני הרופאים צוות והקימו מעבדה ביפו.
ייצור תרכיב חיסון למחלת הפוליו במעבדת יפה גולדבלום. נובמבר 1956. מתוך אוסף אדי הירשביין
שנה לאחר מכן היה מוכן התרכיב, ובינואר 1957 החל מבצע החיסון בארץ.
מבצע החיסון הגדול בישראל בשנת 1957, מתוך אוסף אדי הירשביין
לרוב, כאשר הוזמן לביקורי כבוד בחו"ל, ד"ר סאלק סירב להגיע. אך כאשר הוזמן לביקור רשמי על ידי מדינת ישראל בשנת 1959, נענה בחיוב, והסביר את הסכמתו בחיבה העמוקה שחש כלפי עם ישראל ומדינת ישראל. עוד הוסיף הד"ר כי "הדבר הנעשה בישראל, הוא עמוק ונשגב כאחד. ואני חושב שהישראלים מבינים זאת היטב, כי הלא הם עצמם מחוללים את המהפכה הזאת בחיי העם היהודי". בארץ זכה הד"ר הטוב לכבוד הראוי לראשי מדינות, ונפגש בין השאר עם ראש הממשלה דאז – דוד בן גוריון – ממנו קיבל תעודת הוקרה בשם מדינת ישראל והעם היהודי.
דוד בן גוריון מעניק אות הוקרה לד"ר יונה סאלק. ירושלים, 1959. צלם: פריץ כהן, לע"מ
שאול טשרניחובסקי מבקש: אל תקראו את שיריי
הגייה אשכנזית? ספרדית? או אולי בכלל הגייה ארץ ישראלית חדשה? הכירו את הוויכוח המר על הדרך הראויה לכתוב שירה בעברית
בכל פעם שאנחנו, דוברי העברית הישראלית המודרנית והחדישה, מדקלמים לעצמנו שיר של ביאליק או מתענגים על שורה של טשרניחובסקי – אנחנו חוטאים לדרך שבה כתבו שני האדירים הללו את שירתם. בשנת 1912 הכריז שאול טשרניחובסקי שהוא לא מתכוון להמשיך לסלוח יותר.
"או דבור כולו ספרדי או דבור כולו אשכנזי"
אחת השאלות הדוחקות ביותר שנאלצו מחדשי העברית להתמודד איתן, הייתה שאלת המבטא הראוי לשפה המתחדשת. אם תחזור העברית אי פעם להיות שפה מדוברת, צריכים דובריה לקבל על עצמם דרך אחת ומוסכמת להגיית המילים – אלה שנדלו מן הספרים העתיקים ואלה שנוצרו בידי אישים דוגמת אליעזר בן-יהודה. שתי אפשרויות שקולות עמדו בפני המחדשים.
במהלך ההיסטוריה של העם שהוגלה ממולדתו והתפזר ברחבי הכדור, (לפחות) שתי צורות הגייה מרכזיות התפתחו: ההגייה הספרדית וההגייה האשכנזית. שתי צורות הגייה אלה שלטו בשני חלקיו של עם ישראל – ההגייה הספרדית הייתה צורת ההגייה ששימשה את יהדות ספרד, יהדות איטליה וכן חלקים נרחבים מיהודי ארצות האסלאם – צורה שהושפעה בעיקר מן הערבית. ההגייה האשכנזית שלטה במחציתו השנייה של עם ישראל – יהדות אשכנז, והיא שאבה את השפעתה ממספר שפות ובראשן היידיש, אך גם השפעת הגרמנית ושפות סלאביות שונות ניכרת בה.
הגיליון הראשון של "השפה – ירחון מוקדש לתחית שפת-עבר והתפתחותה", בו הופיע מאמרו הנזעם של טשרניחובסקי
בעידן המכונה בהיסטוריה של הספרות העברית "דור התחייה", הייתה העברית בהגייה אשכנזית הלשון השגורה בפיהם של משוררים ויוצרים עבריים דוגמת חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, ובה כתבו שני הענקים הללו לאורך חייהם. בשנים בהן היה מרוכז רוב עם ישראל קורא השירה בעברית במדינות מזרח אירופה ומרכזה, חיברו שני הענקים את שירתם בהגייה אשכנזית מתוך ציפייה שקהל הקוראים יוכל להעריך את המקצבים הסוחפים שפיתחו.
מצב זה לא התקיים לאורך זמן. מבטא עברי חדש, המשלב בין ההגייה הספרדית לבין האשכנזית, נקבע בארץ ישראל בתור המבטא העברי התקני כבר בראשית המאה הקודמת ומרגע זה ואילך החל לכבוש את שאר העם היושב בתפוצות. לאורך העשורים הראשונים של המאה העשרים הלכו וקבעו העובדות ההיסטוריות את ניצחונה של העברית הארץ-ישראלית, בייחוד עם הפיכת היישוב למרכז התרבותי העברי החשוב ביותר מסוף שנות העשרים ואילך. הייתה זו מגמה ברורה שמשוררי דור התחייה היו צריכים להתמודד איתה, כל אחד בדרכו.
בדומה לשאלות רבות אחרות, תפסו ביאליק וטשרניחובסקי שני קצוות מנוגדים: ביאליק הפרגמטי ניסה לקבל עליו את עול השינוי – בבחינת המשורר הלאומי שכותב שירה ללאום שלו בהגייה בה הוא מדבר. הוא נכשל נחרצות בניסיון הזה – לכתוב בהגייה החדשה – וכמעט שלא המשיך לכתוב שירה אחר כך. בניגוד לביאליק, החליט שאול טשרניחובסקי להתנגד לשינוי אותו חזה.
לשאלת המבטא והנגינה, המאמר של שאול טשרניחובסקי
ממקום מושבו בסנקט פטרוגרד, פרסם טשרניחובסקי כבר בשנת 1912 מאמר תוכחה ב"השפה – ירחון מוקדש לתחית שפת-עבר והתפתחותה". שם המאמר מרמז על הנושא הכאוב – "לשלילת המבטא והנגינה". ראשית, ניגח טשרניחובסקי את טיעוני הצד המתנגד לו, אלו המאמינים שההגייה האשכנזית הינה נמוכה וקלוקלת, כיוון שהיא מושפעת מהסביבה הלשונית בה חיו היהודים. טשרניחובסקי ראה בכך הבל גמור, היות שגם ההגייה הספרדית נוצרה בנסיבות היסטוריות דומות ומבטאם "איננו כלל המבטא המקורי שהיה להעברים הקדמונים".
"ובכן אל שני המבטאים: הספרדי והאשכנזי, שהיו לנו מכבר, נוסף עוד שלישי, שאינו לא ספרדי טהור ולא אשכנזי כלו".
משעה שהניגוח הושלם, פנה המשורר להתריע על העוול הגדול הנוצר לנגד עינינו: יצירת המבטא הארץ-ישראלי – אותו מבטא שהתגבש בארץ ישראל ושילב בתוכו את התנועות הספרדיות והעיצורים האשכנזים (כך, וזו רק דוגמה יחידה, האות ח' והאות ע' אינן מבוטאות בו, בדומה להגייה האשכנזית של העברית). את המבטא החדש קרא טשרניחובסקי להכחיד במהרה ולבחור ב"אחת משתי אלה, או דברו כולו ספרדי או דבור כולו אשכנזי."
בלבול המבטאים והזניחה השרירותית (לכאורה) של ההגייה האשכנזית הביאו לכך ששירים שכתבו בני דורו מסורסים בידי מדקלמים שאינם יודעים את המשקל המתאים, או שבוחרים להתעלם ממנו לטובת ההגייה הארץ-ישראלית. "ומי שיש לו הבנה כל שהיא בשיר, ואוזנו אינה סובלת את הקקפוניה, לא יביא לעולם לקרוא שיר כתוב במשקל ובמדה ידועה באופן זה, שיאבד את משקלו, וצלצולו ישחת. השיר צריך להשמע באותו המבטא והנגינה שהשתמש בהם המשורר בעצמו, ואם לא – יאבד כל חנו ומחצית יפיו."
תקוותו של טשרניחובסקי היא שמורי העברית, בתור המנחילים החשובים ביותר של השפה המתחדשת, ישכילו ללמד "כל אחד לתלמידיו אותם השירים, שנכתב לפי המבטא שהוא, המורה, מבכר אותו; יתנו לתלמידיהם המבטאים ספרדית מן השירים שנכתבו לכתחילה לשמה של הנגינה הספרדית, אבל משירתנו יניחו ידם." וכמו הייתה הכרזה זו לא נחרצת מספיק, חתם המשורר הדגול את המאמר כך: "טוב לי שלא תקראוני כלל מאשר תשחיתו את דברי".
"טוב לי שלא תקראוני כלל מאשר תשחיתו את דברי".
קשה שלא להתרשם מנחרצות הבקשה של טשרניחובסקי מאתנו, מה גם שלא היה זה המאמר הראשון או היחידי בו תקף טשרניחובסקי את המבטא הארץ-ישראלי. עם זאת, ובהתחשב בכך שמשעה שעלה לארץ בשנת 1931 חיבר טשרניחובסקי מספר לא קטן של שירים גם במבטא הארץ-ישראלי, ראוי שנענה לבקשתו של משורר מסדר גודל שכזה באותה הדרך שענה מכס ברוד לפרנץ קפקא הגוסס, כשזה האחרון ביקש ממנו לשרוף את כל כתביו עם מותו הקרב – "בשום פנים ואופן לא".
