כבר בביקורו הראשון בארץ (1891) קבע אחד העם שהאמונה בדבר היות ארץ ישראל ארץ ריקה מאדם הינה אמונת הבל חסרת שחר. המנהיג הציוני האמין שכדי שהיהודים השבים לארצם העתיקה יוכלו לפתח בה את המרכז התרבותי והרוחני שחזה בדמיונו, עליהם להתאמץ וללמוד את שפת תושביה. לכן, היה לימוד השפה הערבית אחד המקצועות שדחף לצרף למערכת החינוך המתגבשת של היישוב העברי.
אחד העם. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית
בשלושים שנה שחלפו מאז ביקורו הראשון בארץ לא התפנה אחד העם להגשים אותה דרישה בעצמו. בחורף 1922, כשהתפנה להגשים הבטחה אחרת, עלה ארצה והתיישב בקרבת ידידיו ומכריו בתל אביב, והחליט כי הגיע הזמן ללמוד את השפה.
השיטה שבחר אחד העם ללימוד השפה מלמדת רבות על האיש שהוכתר עוד בימי חייו ל"נביא דורנו". כדי לתרגל כתיבה בערבית נעזר אחד העם לא רק ברשימת האותיות וברשימת מילים חשובות בערבית, אלא גם בטקסט טעון משמעות סמלית ואישית: הקדמה קצרה לפרק כ"ט בחלק השני של "מורה נבוכים" לרמב"ם. זאת עשה במחברת ייעודית השמורה בספרייה הלאומית.
"מורה נבוכים" לרמב"ם
ככל הנראה שתי סיבות מרכזיות הנחו את אחד העם בבחירת הקטע: ראשית, ייחס הוגה 'הציונות הרוחנית' תפקיד מרכזי בהתפתחותו האינטלקטואלית ל"מורה נבוכים". שנית, בקטע המסוים שבו נעזר קובע הרמב"ם כי על הלשון המדוברת להתאים לכושר הקליטה של שומעיה, כדי שהם יוכלו להבין את המסרים המצויים בטקסט בדיוק.
שתי השפות, הערבית והעברית, מציבות, בגלל קרבתן ומוצאן המשותף, סיכון מיוחד למתרגם ביניהן. זאת תלה הרמב"ם בעובדה שהדובר אחד מהן מועד לטעות בהבנת השפה השנייה עקב המצאות מילים הנשמעות זהות אך נושאות משמעות שונה, ולעיתים אף הפוכה. אפשר שבתרגום הקטע הספציפי ביקש אחד העם להזהיר את עצמו פן הקירבה בין השפות תשכיח מליבו גם את המרחק ביניהן.
אחד העם מתרגל סיומות פעלים
אותיות בערבית ובעברית
אם נסתמך על המחברת שלפנינו בתור עדות יחידה, נצטרך לקבוע שאחד העם לא הצליח לרכוש אלא ידיעה בסיסית בערבית. את זאת אין לתלות בחוסר במוטיבציה מצידו. כפי שהסביר שוב ושוב לכל מי שרק הסכים לשמוע, הסיבה שבגינה התמקם בארץ היא כדי שיוכל לנוח ולהשלים, ככל יכולתו, את מפעלו הספרותי.
הציבור לא נענה, ובמקום מנוחה וזמן לכתוב וללמוד, העביר אחד העם את שנותיו האחרונות בעשייה ציבורית ענפה ומתישה. בשנת 1927 הלך לעולמו.
"עוד זמן קצר ולהפועל בארץ ישראל תינתן האפשרות להיפגש בוינה פנים אל פנים עם צבור ספורטאים פועלים בין לאומי. שכם אל שכם יעמדו אלפי פועלים חברי תנועת ספורט מארבע פינות העולם ויפגינו את נאמנותם לתנועת הפועלים הסוציאליסטית .בברכה נאמנה ייפגשו הגרמני עם הצרפתי, הפולני עם האוקראיני, האמריקני הלבן עם הכושי. תימחק שנאת עמים, גזעים ודתות בפני השאיפה המשותפת: הבראת גוף העובד להגברת כוחו ולהחשת שחרורו!"
ותחת האידאולוגיה הזו, כשהרוח הסוציאליסטית נושפת בעורפיהם, יצאה משלחת "הפועל" למסע מופלא באופניים שבסופו יתאחדו עם חבריהם הסוציאליסטים מכל העולם באולימפיאדת הפועלים בווינה.
יומיים אחרי פרסום הידיעה הנ"ל יצאו תשעת הרוכבים המופלאים לדרך. רבים ליוו אותם לתחילת מסעם, ובהם גם ראשי הפועל בארץ ודמויות מרכזיות נוספות מהיישוב העברי. "דרך עמים וארצות תשאו את ברכת ארץ ישראל העובדת", נכתב להם באגרת ברכה מטעם פועלי תל אביב יפו. "תבואו במגע ישיר עם המוני ישראל. מסרו להם דרישת שלום של אחים למעמד ולגורל, העוקבים בכל תשומת הלב אחרי דרכם מתוך הכרה עמוקה שבסוף החשבון כשלונם-כשלוננו, נצחונם-נצחוננו. הצליחו בשליחותכם. ברוכים תהיו בצאתכם ובשובכם!".
כרזה רשמית של "הפועל" על יציאת המשלחת. מתוך אוסף הכרזות בספרייה הלאומית
וכך "גילו" הרוכבים אהרן אגרנט, יוסף בן-חנוך, זאב קנדלמן, משולם שור, יצחק שוארץ, משה שלאנסקי, מרדכי שנאפר ודוב שיפריס – כי הם מייצגים במסעם אומה עובדת שלמה!
עדות מאותו מסע מופלא, של הרוכב דב שיפריס, שמורה אצלנו בספרייה בזכות תרומתה האדיבה של בתו זיוה רבני. אמנם התחנה האחרונה של המסע הייתה אולימפיאדת הפועלים בווינה, אך בדרכם עצרו החברים גם בשורה של תחנות נוספות. הם עברו באיטליה, ובשוויץ, בצרפת ובבלגיה, בהולנד ובגרמניה. בכל תחנה הם פגשו קבוצות ספורט של פועלים מהמדינות השונות, ואף קיבלו מזכרות שונות מחבריהם. שיפריס דאג לשמור את סמלי המתכת שהוענקו לו על ידי הקבוצות והאגודות השונות כאות מזכרת לידידות.
מזכרת מהמסע השמורה בספרייה
בולט מבין הסמלים – סמל רשמי של משחקי הספרטקיאדה (גם על פניה חלפו הרוכבים), תחרות הספורט הקומוניסטית שנערכה בעיר ברלין, בחודש יולי 1931, שנה וחצי בלבד לפני שהיטלר השתלט על גרמניה.
מזכרת מביקור משלחת הרוכבים בספרטקיאדה של ברלין
העיתונות בארץ ישראל, ובעיקר "עיתון פועלי ארץ ישראל – דבר" ניסו כמה שניתן היה באותה תקופה לעקוב אחרי מסעם של הרוכבים האמיצים. מברק פה, ידיעה שם, איפשרו לעיתון לעקוב קצת אחרי מעשיהם של הרוכבים.
המפה המקורית ששימשה את הרוכבים במסעם
כאשר חנו לעצירה בפריז בסוף חודש מאי הם זכו להשתתף בארוע גדול בנוכחות בכירים צרפתיים:
"מופתעים היינו לקראת שמונת פרשי האופניים של הפועל", דיווח אורי קיסרי לקוראי העיתון "דאר היום" מפריז, "בדרכם לווינה סרו לפאריס, וכאן, על פתח הביתן הארצישראלי, בתלבושתם הנועזת והאנרגית, יצרו משמר כבוד שהריע שלוש פעמים, מדי הופעת אורח נכבד. והייתה זו סינתיזה ואנטיטזה כאחד: אילות אופנים מחיל 'הפועל', שרירי ישראל מודרניים, בצל האם המבכה על בניה…".
מזכרת מביקור אצל אגודת הספורט "מוריה"
והנה כמה שבועות אחר כך הם כבר בבריסל:
בהתרגשות של שמחה אנו שולחים לכם את ברכותינו החמות לרגל ביקורם של 8 החברים מארץ ישראל שהגיעו אלינו באופנים", דיווחה האגודה הספורטיבית 'בר כוכבא' בקלן במכתב למרכז 'הפועל'. "הקשר שלנו עם ארץ ישראל העובדת בא עוד פעם בהזדמנות זו לגלוי חזק. בתקווה להתראות בקרוב בווינה. הננו מברכים אתכם בברכת שלום לבבי."
יש פעמים שצריך לקרוא את הדבר פעם שנייה, שלישית ורביעית, כדי לוודא שהבנת בפעם הראשונה. דוגמה לתופעה הזאת אנו מוצאים באחד מדפיו הריקים של ספר מודפס מתוך אוסף הארכיון הלאומי של בולגריה. הצילום הגיע למחלקת כתבי יד שלנו במסגרת שיתוף פעולה בין הספרייה הלאומית ובין הארכיון הלאומי של בולגריה. מטרת שיתוף הפעולה – סיוע בפענוח כתבי יד.
בתמונה המצורפת, מנצל בעליו של הספר שלפנינו את אחד מהדפים הריקים שנותרו כדי למנות בפני השם יתברך רשימה של הדברים הנוראים שעוללה לו אשתו לאחרונה. הרשימה מאכלסת עמוד שלם לפי נוסח קבוע: תאריך האירוע, פירוט ההתנכלות הספציפית, ולפעמים גם את הסיבה לה.
את הרשימה פותח הבעל בפנייה שמטרתה לגייס את האל הטוב לצדו של הקורבן בעיני עצמו: "זכור תזכור לעולמי עולמים לאויבתך ואויבתי מה שחירפה כנגדך ונגדי על מגן [=על לא עוול בכפי] ככתוב לסוטה ש' בישרו"ן [=תקס"ח, היא שנת 1808] לפ"ק."
לחצו על התמונה להגדלה
משם הוא עובר למנות את הפגיעות. הנה כמה מהפגיעות העסיסיות ביותר שליקטנו מהרשימה:
(גידפה אותי על) שישבתי על הכס לילו ויומו
חול המועד חג המצות: (גידפה אותי על) מעט עפר שנשפך
(גידפה אותי) על מעט יין שנשפך
(גידפה את) בתה (על) שעשתה תנועה אחת
במהלך שבעת ימי חג המצות – בכל סעודה נתנה לי כעס גדול
ביום א' של פסח: לבשה בגדי חול, ובליל שני נסגרה בחדר אחד וסגרה הפתח בחשך, והניחה בחוץ בת יונקת שדים, ולא ישבה בשולחן לפי שלא קניתי תכשיטין כרצונה
גידפה אותי בלי שום סיבה
פערה פיה עלי בגלל שזעקתי כשנענעה אותי
(יצאה עלי ב)כעס גדול עם חירופים גדולים עד מאד שאין הפה יכול לדבר על מֵה ועל מָה
(גידפה אותי על) שלקחתי פת המוציא אצלי שהיה רחוק, ולא נתנה לי לאכול והשליכה מהשולחן
(גידפה אותי על) שיצא ממני מעט דם
ערב יום כיפור בשעת סעודה מפסקת: (גידפה אותי על) ששאלתי כלי הכתיבה
הקהילות היהודיות פזורות כמעט בכל העולם, ובגלל הריחוק ביניהם הן נבדלות זו מזו בהרבה היבטים. מנהגיהן, הלכותיהן, שפתן, ותרבותן שונים, וגם הדבר המשותף אינו דומה. גם אם כולם מדברים, קוראים וכותבים עברית, לא הרי הגיית העברית וסגנון כתיבת אותיותיה אצל יהודי תימן, כהרי הגיית האשכנזים וכתיבתם. ולא הרי האיטלקים כהרי המרוקאים, וכן הלאה. כשם שלשונם ולבושם של היהודים אינם דומים בכל המקומות, כך גם סגנון כתיבתם את האות העברית שונה ממקום למקום. הסגנונות השונים מעידים באופן מובהק על מוצאם הגיאוגרפי, ואפשר לקבוע על פי צורת האותיות בלבד את המקום והזמן שבו הם נכתבו.
גם אם בימים עברו הייתה האות עברית המרובעת דומה בצורתה הכללית בכל המקומות, במעבר לכתיבה רהוטה הלכו והתפתחו סגנונות כתיבה שונים. סגנון הכתב שאנו משתמשים בו היום בישראל נובע ישירות מהכתיבה האשכנזית שהייתה מוכרת לדור מייסדי המדינה, ואילו סגנונות הכתיבה האחרים נדחקו ונשכחו. נציג כאן כמה דוגמאות כדי להמחיש כמה מהסגנונות השונים.
דוגמה לכתיבה איטלקיתדוגמה לכתיבה מזרחיתדוגמה לכתיבה מערבית (צפון אפריקה)
למרות ההבדלים בין הקהילות היו גם השפעות הדדיות, ואפשר למצוא שימוש בתורתם של חכמים מאיזור אחד גם בקהילות שרחוקות משם. שלוחי דרבנן (שדרי"ם) שהלכו ממקום למקום, מחברי ספרים שנסעו להדפיס את ספריהם במרכזי הדפוס הגדולים שבאירופה, סוחרים שהסתובבו בעולם, ואנשים שעברו להתגורר בקהילות רחוקות, העבירו מידע מקהילה לקהילה.
דוגמה יפה לחשיפה תרבותית שכזו מתגלית בכתב יד שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית, והוא מלמד על היתרונות והקשיים שכרוכים בה. כתב היד המדובר נכתב בקהילה אשכנזית במזרח אירופה בשנת תקנ"ד (1794), והוא למעשה העתקה מדוקדקת של ספר 'רזא מהמנא' שנדפס בלבוב בתקנ"א. כפי שאפשר לראות בצילומים המצורפים כאן כתב היד כתוב בסגנון אשכנזי, אשר מאפייניו העיקריים דומים לסגנון הכתיבה שלנו.
שער כתב היד "רזא מהמנא" שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומיתדוגמה לכתיבה אשכנזית מתוך כתב היד האמור
בראש כתב היד יש חתימה של הבעלים שהחזיקו בו, מרדכי בן ר' ששון (נפטר 1852). מרדכי בן ששון שנדוך היה בן למשפחה מכובדת מבגדד שבעירק, ושמו וחתימתו מוכרים לנו ממקומות אחרים.
משני צידה המילה 'לבוב' אפשר להתרשם מחתימתו של מרדכי בן ששון שנדוך
אביו ר' ששון בן מרדכי שנדון היה משורר ומחבר פורה, והיה דמות מרכזית בקהילת בגדד. באוסף כתבי היד של משפחת ששון (שנאסף על ידי דוד סלימאן ששון [מומבאי ולונדון 1942-1880], ומאז שנת 1975 נמכרים חלקים ממנו במכירות פומביות) נמצא כתב יד (מספר 790) של חיבור קבלי בשם 'רזא מהמנא' בכתיבת ידו של מרדכי שנדוך, ובתחילתו הוא מספר: "הנה נפל בידי זה הספר הקדוש רזא מהמנא כתיבת יד בכתיבה אשכנזית […] ולא כל אדם יכול לקרות בו, ואפילו אני שטרחתי ולמדתי קריאת כתיבת האשכנזים וקריתי אותו מראש ועד סוף, עם כל זה לפעמים יהיה קשה ההבנה, וצריך טרחה בתר טרחה. וחפשתי חפוש בתר חפוש שאם ואולי יפול בידי כתבניתו בדפוס לבוב […] ולא נפל בידי על כן כתבתיו בקלמוסי. ותהי השלמתו יום ג’ ב’ לר"ח אדר א’ שנת תרי"א לפ"ק [=1851]".
עמוד הפתיחה של כתב היד "רזא מהמנא" בכתיבתו המזרחית של מרדכי בן ששון שנדוךדוגמה נוספת מתוך כתב היד
שנדוך מוסר כאן כמה ידיעות מעניינות. ראשית, הוא מספר על כתב יד אשכנזי של 'רזא מהמנא' שהגיע אליו, וגם אם איננו יודעים כיצד הוא "נפל בידיו", ברור לנו שמדובר בכתב היד ש"נפל בידינו" לאחרונה. שנדוך גם מעיד שאנשי מקומו אינם מכירים את סגנון הכתיבה האשכנזי ואינם מסוגלים לקרוא אותו. לדבריו, גם הוא שבנסיבות לא ברורות למד בטורח רב לקרוא את סגנון הכתיבה הזה, התקשה בהבנת כל הכתוב בכתב היד שהגיע אליו. מכל מקום ברור שה"ספר הקדוש" הזה מצא חן בעיניו, וכדי לאפשר גם לאנשי מקומו עיין בו הוא מחליט להעתיק אותו בסגנון הכתיבה המוכר להם. אנקדוטה זו מלמדת אותנו על מפגש בין תרבויות, ועל הקשיים שכרוכים בו.
חוץ מיכולתו הייחודית לקרוא כתיבה אשכנזית, השתבח מרדכי שנדוך בעצמו גם על יכולת נוספת שהייתה לו בתחום הקריאה. בכתב יד אחר שהוא העתיק שנמצא בספריית משפחת ששון (מספר 736), מתגלים כמה פרטים על חייו ופועלו של שנדוך. כתב היד הזה מכיל את סדר התפילות לי"ז בתמוז ולט' באב, ועל נסיבות כתיבתו הוא מספר: "כתבתי זה הקנטריס בעיר הית יע"א ולא היה אצל כל הישראלים שהיו עמי סדור של ד' תעניות. והזמין השי"ת לנו ישראל אחד שהיה עם הַעָרָב הרבה שנים, והיה עמו סדור כרך קטן בקצור. והעתקתי זה הקנטריס ממנו בי"ו לתמוז שנת התקצ"א [=1831] ליצירה. הודאות לשם שק"ק עדתינו יותר מג' מניינים, עם ספר תורה של המשיח צדקינו, ועמנו כהן ולוי, ולא חסר לנו שום דבר. יהי רצון מלפניך שתגיענו למחוז חפצינו לשלום".
בשנת 1831 הכתה מגפת דבר קשה בעיר בגדד, והפילה שם רבבות חללים. רבים מתושבי העיר ברחו אל הערים הסמוכות, וחלקם הגיעו אל העיר הית (Hit) שנמצאת על גדות הפרת מערבית לבגדד. את רושמה של העזיבה החפוזה אפשר לחוש בדבריו של שנדוך שנאלץ לכתוב בעצמו סדור תפילה, ומתפלל מעומק לבו לשוב למקומו בשלום.
אגב הדברים אנו גם לומדים שבעיר הית לא הייתה קהילה יהודית-רבנית מקומית, חוץ מיהודי אחד שדר שם בבדידות חברתית שנים רבות. בדף 9 כותב שנדוך באותיות זעירות את הדברים הבאים: "אמר הכותב מרדכי וזה כתבתי בר"ח מנחם יה"ל [=יהפכהו אלהים לטובה] התקצ"א. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו […] המחכה לשם יתברך יעשה לו דבר פלא שיוכל לכתוב כתיבה דקה שאין עין כל אדם רואה אותה […] אמר הצעיר מרדכי […] ואני בעיר הית יע"א […] עם ק"ק עדתינו בגדאד יע"א, וארא בחלום נפתחו השמים".
בראש העמוד כתב שנדוך, "אמר הכותב מרדכי וזה כתבתי בר"ח מנחם יה"ל [=יהפכהו אלהים לטובה] התקצ"א." מתוך: סדר התפילות לי"ז בתמוז ולט' באבהגדלת הכתב המזערי
שנדוך, המעתיק המוכשר, ניחן אם כן גם ביכולת לכתוב ולקרוא אותיות זעירות שלא כל אדם מסוגל לראות. ולכשנתבונן נראה שכמו שמאפיין את האנשים הגדולים הייתה לו את היכולת להבחין בפרטים קטנים ודקים, יחד עם גדלות הנפש להתבונן ולחזות בהוד השמים הנפתחים.
