דווקא בשנותיו האחרונות, שנים פוריות מבחינה יצירתית ועם זאת קשות מבחינה רגשית ובריאותית, החליט אחד מגדולי הסופרים המודרניסטים להשקיע את מרצו בלימוד עברית. מה תכנן קפקא להשיג בכך?
פרק 63 בספר לימוד העברית של משה רות (שנכתב עבור קהל דובר גרמנית) נפתח בסיפור שנקרא "ביער". זהו סיפור אירופי טיפוסי, סצנה המוכרת למשפחות רבות: אמא, אבא וילד מטיילים ביער. במהלך הטיול, שרים בני המשפחה שיר עברי כדי לעודד את רוחם. הם אף פוגשים מספר חיות בדרך, כולל חיה אחת היושבת על ענף – "(…) סנאי קטן, מלקק את כפותיו". הסנאי החמוד לא מופיע עוד בהמשך הסיפור, ולכן כשהתבקשו קוראות וקוראי הספר לענות בעברית על השאלה "מה עושה הסנאי?" התשובה הייתה אמורה להיות פשוטה.
לאחד מקוראי הספר הייתה תשובה מורכבת יותר. פרנץ קפקא, הסופר והמשפטן הצ'כי-יהודי, ניצל את השאלה התמימה הזאת כדי לתרגל כתיבה יצירתית בלשון הנלמדת. הוא חיבר סיפור קצרצר בעברית על הסנאית החמודה הקופצת, מטפסת ושוברת אגוזים, כשזנבה השעיר מפורסם בכל היערות. אם תשאלו אותה לאן היא ממהרת, היא לא תספר לכם – אין לה זמן לזוטות שכאלה.
מדוע החליט קפקא ללמוד עברית בערוב ימיו?
שנת 1917 הייתה שנה גורלית בחייו של פרנץ קפקא. בשנה זו, אותה שנה בה אובחן כחולה שחפת, החל קפקא ללמד את עצמו עברית. כששמע על כך חברו, מקס ברוד, הוא הופתע. כיצד ייתכן שבמשך למעלה מחצי שנה לומד חברו הקרוב עברית מבלי ליידע אותו – פעיל ציוני שמתעתד לעלות לארץ ישראל? הגילוי הזה הוליד התכתבות ענפה בעברית, בה ביקש הסופר והמשפטן הצ'כי-יהודי לתרגל את העברית שלו עם דובר כשיר ממנו.
אם בתחילה ראה ברוד במעשיו של חברו בעיקר ניסיון בשעשוע אינטלקטואלי חדש, ככל שהלך והתעמק קפקא בלימוד השפה, גבר עניינו בציונות ובמסורת אבותיו. מעבר לרצון העז שלו לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, הוא החל להתעניין בזרם הסוציאליסטי של הציונות. הוא עקב אחר מספר כתבי עת ציוניים בגרמנית והקפיד להתעדכן בקורותיה של העלייה השנייה לארץ ישראל.
גם כשהידרדרה בריאותו, התמיד ושקד על לימודי העברית. המפנה הרציני הגיע בשנה האחרונה בחייו, 1924, כאשר סיפר לאהובתו, דורה דיאמנט, על תכניותיו לעתיד: להשתקע בארץ ישראל ולפתוח מסעדה שתשרת את חלוצי המהפכה הציונית. התכנית הייתה פשוטה להפליא – דורה תהיה אחראית על בישול האוכל, והוא יתפקד כמלצר וכמנהל של המסעדה. התכנית שרקח ודאי נשמעה לדורה כעוד אחד מהסיפורים הרבים שאהב הסופר לפרוש בפני מכריו. אולם, ייתכן שהייתה בה יותר ממשאלת לב: כבר שנה קודם לכן, התכתב קפקא עם חברו מימי האוניברסיטה, הפילוסוף והמחנך שמואל הוגו ברגמן ורעייתו אלזה, לגבי האפשרות שהוא, קפקא, ילווה את אלזה במסעה חזרה לארץ ישראל.
בפועל, למרות שברגמן נתן את הסכמתו לתכנית, הוא ניסה להתחמק מההתחייבות לקפקא בשלל טיעונים שונים, כולם בעלי רגליים: לאשתו אלזה סיפר שהוא מעדיף שקפקא יחכה באירופה עוד זמן מה. היות שהבית קטן מדי, הוא יאלץ לישון בחדר הילדים, ובעיקר – קפקא חולה מדי בשביל המסע המפרך והתנאים הלא פשוטים שיפגוש בארץ ישראל.
בסופו של דבר, מצבו הרפואי הקשה אכן ביטל כל אפשרות כזאת. משהתברר שאזלו הכרטיסים בספינה בה תכננה אלזה לחזור לארץ ישראל, סיפר לה שאל לה לייחס חשיבות רבה לתכניתו ללוותה כיוון שהייתה פנטזיה של אדם חולה, אך לא פסל את האפשרות שיגיע לבקרם משעה שתשתפר בריאותו.
יותר משבע שנים שקד קפקא על לימודי העברית שלו. התכנון לפתוח מסעדה בארץ כנראה לא היה יותר מחלום בהקיץ, אולם השאיפה שלו לחזות במו עיניו ביישוב העברי המתפתח ולפטפט בשפת המקומיים החלוצים נותרה בעינה עד מותו.
הוא מעולם לא זכה לעשות את המסע הזה כיוון שנפטר ב-3 ביוני 1924 בבית ההבראה בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. הסופר היהודי-צ'כי הובא למנוחות בפראג, בה התגורר מרבית שנותיו ובה כתב את מרבית היצירות שהעניקו לו תהילת עולם.
עוד בשנות ה-20, שנים ספורות לאחר מותו של פרנץ קפקא, הכירה משפחת שוקן בחשיבות כתביו של קפקא וטרחה על הוצאתם בניו יורק. בני המשפחה רכשו ואספו במשך השנים כתבי יד שונים של הסופר, וביניהם – אחת ממחברות העברית שניהל קפקא. בשנת 1993 תרמו מחברת זאת לרשות הספרייה הלאומית. כבר לפני שלוש שנים אפשרה הספרייה הלאומית לבמאית רות קנר ליצור מחזה המתבסס על המחברת, מחזה שהוצג לראשונה בספרייה הלאומית ומאז עושה חיל ברחבי העולם.
מחברת לימוד העברית של קפקא עברה דיגיטציה והועלתה לרשת. קוראות וקוראי הספרייה יותר ממוזמנים לעיין בה ולגלות את המילים הייחודיות שעניינו את הסופר, ביניהן, איך לא, "מקק", "שחפת" ו"דיכאון".
כתבות נוספות שיעניינו אתכם:
הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"
משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות
משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו
מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס
