שאול טשרניחובסקי מבקש: אל תקראו את שיריי

הגייה אשכנזית? ספרדית? או אולי בכלל הגייה ארץ ישראלית חדשה? הכירו את הוויכוח המר על הדרך הראויה לכתוב שירה בעברית

חן מלול
21.06.2018
המשורר שאול טשרניחובסקי על רקע מאמרו

בכל פעם שאנחנו, דוברי העברית הישראלית המודרנית והחדישה, מדקלמים לעצמנו שיר של ביאליק או מתענגים על שורה של טשרניחובסקי – אנחנו חוטאים לדרך שבה כתבו שני האדירים הללו את שירתם. בשנת 1912 הכריז שאול טשרניחובסקי שהוא לא מתכוון להמשיך לסלוח יותר.  

"או דבור כולו ספרדי או דבור כולו אשכנזי"

אחת השאלות הדוחקות ביותר שנאלצו מחדשי העברית להתמודד איתן, הייתה שאלת המבטא הראוי לשפה המתחדשת. אם תחזור העברית אי פעם להיות שפה מדוברת, צריכים דובריה לקבל על עצמם דרך אחת ומוסכמת להגיית המילים – אלה שנדלו מן הספרים העתיקים ואלה שנוצרו בידי אישים דוגמת אליעזר בן-יהודה. שתי אפשרויות שקולות עמדו בפני המחדשים.

במהלך ההיסטוריה של העם שהוגלה ממולדתו והתפזר ברחבי הכדור, (לפחות) שתי צורות הגייה מרכזיות התפתחו: ההגייה הספרדית וההגייה האשכנזית. שתי צורות הגייה אלה שלטו בשני חלקיו של עם ישראל – ההגייה הספרדית הייתה צורת ההגייה ששימשה את יהדות ספרד, יהדות איטליה וכן חלקים נרחבים מיהודי ארצות האסלאם – צורה שהושפעה בעיקר מן הערבית. ההגייה האשכנזית שלטה במחציתו השנייה של עם ישראל – יהדות אשכנז, והיא שאבה את השפעתה ממספר שפות ובראשן היידיש, אך גם השפעת הגרמנית ושפות סלאביות שונות ניכרת בה.  

הגיליון הראשון של "השפה – ירחון מוקדש לתחית שפת-עבר והתפתחותה", בו הופיע מאמרו הנזעם של טשרניחובסקי
 

בעידן המכונה בהיסטוריה של הספרות העברית "דור התחייה", הייתה העברית בהגייה אשכנזית הלשון השגורה בפיהם של משוררים ויוצרים עבריים דוגמת חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, ובה כתבו שני הענקים הללו לאורך חייהם. בשנים בהן היה מרוכז רוב עם ישראל קורא השירה בעברית במדינות מזרח אירופה ומרכזה, חיברו שני הענקים את שירתם בהגייה אשכנזית מתוך ציפייה שקהל הקוראים יוכל להעריך את המקצבים הסוחפים שפיתחו.

מצב זה לא התקיים לאורך זמן. מבטא עברי חדש, המשלב בין ההגייה הספרדית לבין האשכנזית, נקבע בארץ ישראל בתור המבטא העברי התקני כבר בראשית המאה הקודמת ומרגע זה ואילך החל לכבוש את שאר העם היושב בתפוצות. לאורך העשורים הראשונים של המאה העשרים הלכו וקבעו העובדות ההיסטוריות את ניצחונה של העברית הארץ-ישראלית, בייחוד עם הפיכת היישוב למרכז התרבותי העברי החשוב ביותר מסוף שנות העשרים ואילך.  הייתה זו מגמה ברורה שמשוררי דור התחייה היו צריכים להתמודד איתה, כל אחד בדרכו.

בדומה לשאלות רבות אחרות, תפסו ביאליק וטשרניחובסקי שני קצוות מנוגדים: ביאליק הפרגמטי ניסה לקבל עליו את עול השינוי – בבחינת המשורר הלאומי שכותב שירה ללאום שלו בהגייה בה הוא מדבר. הוא נכשל נחרצות בניסיון הזה – לכתוב בהגייה החדשה – וכמעט שלא המשיך לכתוב שירה אחר כך. בניגוד לביאליק, החליט שאול טשרניחובסקי להתנגד לשינוי אותו חזה.  

לשאלת המבטא והנגינה, המאמר של שאול טשרניחובסקי
 

ממקום מושבו בסנקט פטרוגרד, פרסם טשרניחובסקי כבר בשנת 1912 מאמר תוכחה ב"השפה – ירחון מוקדש לתחית שפת-עבר והתפתחותה". שם המאמר מרמז על הנושא הכאוב – "לשלילת המבטא והנגינה". ראשית, ניגח טשרניחובסקי את טיעוני הצד המתנגד לו, אלו המאמינים שההגייה האשכנזית הינה נמוכה וקלוקלת, כיוון שהיא מושפעת מהסביבה הלשונית בה חיו היהודים. טשרניחובסקי ראה בכך הבל גמור, היות שגם ההגייה הספרדית נוצרה בנסיבות היסטוריות דומות ומבטאם "איננו כלל המבטא המקורי שהיה להעברים הקדמונים".  

"ובכן אל שני המבטאים: הספרדי והאשכנזי, שהיו לנו מכבר, נוסף עוד שלישי, שאינו לא ספרדי טהור ולא אשכנזי כלו".
 

משעה שהניגוח הושלם, פנה המשורר להתריע על העוול הגדול הנוצר לנגד עינינו: יצירת המבטא הארץ-ישראלי – אותו מבטא שהתגבש בארץ ישראל ושילב בתוכו את התנועות הספרדיות והעיצורים האשכנזים (כך, וזו רק דוגמה יחידה, האות ח' והאות ע' אינן מבוטאות בו, בדומה להגייה האשכנזית של העברית). את המבטא החדש קרא טשרניחובסקי להכחיד במהרה ולבחור ב"אחת משתי אלה, או דברו כולו ספרדי או דבור כולו אשכנזי."

בלבול המבטאים והזניחה השרירותית (לכאורה) של ההגייה האשכנזית הביאו לכך ששירים שכתבו בני דורו מסורסים בידי מדקלמים שאינם יודעים את המשקל המתאים, או שבוחרים להתעלם ממנו לטובת ההגייה הארץ-ישראלית. "ומי שיש לו הבנה כל שהיא בשיר, ואוזנו אינה סובלת את הקקפוניה, לא יביא לעולם לקרוא שיר כתוב במשקל ובמדה ידועה באופן זה, שיאבד את משקלו, וצלצולו ישחת. השיר צריך להשמע באותו המבטא והנגינה שהשתמש בהם המשורר בעצמו, ואם לא – יאבד כל חנו ומחצית יפיו."

תקוותו של טשרניחובסקי היא שמורי העברית, בתור המנחילים החשובים ביותר של השפה המתחדשת, ישכילו ללמד "כל אחד לתלמידיו אותם השירים, שנכתב לפי המבטא שהוא, המורה, מבכר אותו; יתנו לתלמידיהם המבטאים ספרדית מן השירים שנכתבו לכתחילה לשמה של הנגינה הספרדית, אבל משירתנו יניחו ידם." וכמו הייתה הכרזה זו לא נחרצת מספיק, חתם המשורר הדגול את המאמר כך: "טוב לי שלא תקראוני כלל מאשר תשחיתו את דברי".

 
"טוב לי שלא תקראוני כלל מאשר תשחיתו את דברי".
 

קשה שלא להתרשם מנחרצות הבקשה של טשרניחובסקי מאתנו, מה גם שלא היה זה המאמר הראשון או היחידי בו תקף טשרניחובסקי את המבטא הארץ-ישראלי. עם זאת, ובהתחשב בכך שמשעה שעלה לארץ בשנת 1931 חיבר טשרניחובסקי מספר לא קטן של שירים גם במבטא הארץ-ישראלי, ראוי שנענה לבקשתו של משורר מסדר גודל שכזה באותה הדרך שענה מכס ברוד לפרנץ קפקא הגוסס, כשזה האחרון ביקש ממנו לשרוף את כל כתביו עם מותו הקרב – "בשום פנים ואופן לא".   כתבות נוספות: "אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש "שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר "הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation