בכל פעם שאנחנו, דוברי העברית הישראלית המודרנית והחדישה, מדקלמים לעצמנו שיר של ביאליק או מתענגים על שורה של טשרניחובסקי – אנחנו חוטאים לדרך שבה כתבו שני האדירים הללו את שירתם. בשנת 1912 הכריז שאול טשרניחובסקי שהוא לא מתכוון להמשיך לסלוח יותר.

 

"או דבור כולו ספרדי או דבור כולו אשכנזי"

אחת השאלות הדוחקות ביותר שנאלצו מחדשי העברית להתמודד איתן, הייתה שאלת המבטא הראוי לשפה המתחדשת. אם תחזור העברית אי פעם להיות שפה מדוברת, צריכים דובריה לקבל על עצמם דרך אחת ומוסכמת להגיית המילים – אלה שנדלו מן הספרים העתיקים ואלה שנוצרו בידי אישים דוגמת אליעזר בן-יהודה. שתי אפשרויות שקולות עמדו בפני המחדשים.

במהלך ההיסטוריה של העם שהוגלה ממולדתו והתפזר ברחבי הכדור, (לפחות) שתי צורות הגייה מרכזיות התפתחו: ההגייה הספרדית וההגייה האשכנזית. שתי צורות הגייה אלה שלטו בשני חלקיו של עם ישראל – ההגייה הספרדית הייתה צורת ההגייה ששימשה את יהדות ספרד, יהדות איטליה וכן חלקים נרחבים מיהודי ארצות האסלאם – צורה שהושפעה בעיקר מן הערבית. ההגייה האשכנזית שלטה במחציתו השנייה של עם ישראל – יהדות אשכנז, והיא שאבה את השפעתה ממספר שפות ובראשן היידיש, אך גם השפעת הגרמנית ושפות סלאביות שונות ניכרת בה.

 

 

בעידן המכונה בהיסטוריה של הספרות העברית "דור התחייה", הייתה העברית בהגייה אשכנזית הלשון השגורה בפיהם של משוררים ויוצרים עבריים דוגמת חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, ובה כתבו שני הענקים הללו לאורך חייהם. בשנים בהן היה מרוכז רוב עם ישראל קורא השירה בעברית במדינות מזרח אירופה ומרכזה, חיברו שני הענקים את שירתם בהגייה אשכנזית מתוך ציפייה שקהל הקוראים יוכל להעריך את המקצבים הסוחפים שפיתחו.

מצב זה לא התקיים לאורך זמן. מבטא עברי חדש, המשלב בין ההגייה הספרדית לבין האשכנזית, נקבע בארץ ישראל בתור המבטא העברי התקני כבר בראשית המאה הקודמת ומרגע זה ואילך החל לכבוש את שאר העם היושב בתפוצות. לאורך העשורים הראשונים של המאה העשרים הלכו וקבעו העובדות ההיסטוריות את ניצחונה של העברית הארץ-ישראלית, בייחוד עם הפיכת היישוב למרכז התרבותי העברי החשוב ביותר מסוף שנות העשרים ואילך.  הייתה זו מגמה ברורה שמשוררי דור התחייה היו צריכים להתמודד איתה, כל אחד בדרכו.

בדומה לשאלות רבות אחרות, תפסו ביאליק וטשרניחובסקי שני קצוות מנוגדים: ביאליק הפרגמטי ניסה לקבל עליו את עול השינוי – בבחינת המשורר הלאומי שכותב שירה ללאום שלו בהגייה בה הוא מדבר. הוא נכשל נחרצות בניסיון הזה – לכתוב בהגייה החדשה – וכמעט שלא המשיך לכתוב שירה אחר כך. בניגוד לביאליק, החליט שאול טשרניחובסקי להתנגד לשינוי אותו חזה.

 

 

ממקום מושבו בסנקט פטרוגרד, פרסם טשרניחובסקי כבר בשנת 1912 מאמר תוכחה ב"השפה – ירחון מוקדש לתחית שפת-עבר והתפתחותה". שם המאמר מרמז על הנושא הכאוב – "לשלילת המבטא והנגינה". ראשית, ניגח טשרניחובסקי את טיעוני הצד המתנגד לו, אלו המאמינים שההגייה האשכנזית הינה נמוכה וקלוקלת, כיוון שהיא מושפעת מהסביבה הלשונית בה חיו היהודים. טשרניחובסקי ראה בכך הבל גמור, היות שגם ההגייה הספרדית נוצרה בנסיבות היסטוריות דומות ומבטאם "איננו כלל המבטא המקורי שהיה להעברים הקדמונים".

 

 

משעה שהניגוח הושלם, פנה המשורר להתריע על העוול הגדול הנוצר לנגד עינינו: יצירת המבטא הארץ-ישראלי – אותו מבטא שהתגבש בארץ ישראל ושילב בתוכו את התנועות הספרדיות והעיצורים האשכנזים (כך, וזו רק דוגמה יחידה, האות ח' והאות ע' אינן מבוטאות בו, בדומה להגייה האשכנזית של העברית). את המבטא החדש קרא טשרניחובסקי להכחיד במהרה ולבחור ב"אחת משתי אלה, או דברו כולו ספרדי או דבור כולו אשכנזי."

בלבול המבטאים והזניחה השרירותית (לכאורה) של ההגייה האשכנזית הביאו לכך ששירים שכתבו בני דורו מסורסים בידי מדקלמים שאינם יודעים את המשקל המתאים, או שבוחרים להתעלם ממנו לטובת ההגייה הארץ-ישראלית. "ומי שיש לו הבנה כל שהיא בשיר, ואוזנו אינה סובלת את הקקפוניה, לא יביא לעולם לקרוא שיר כתוב במשקל ובמדה ידועה באופן זה, שיאבד את משקלו, וצלצולו ישחת. השיר צריך להשמע באותו המבטא והנגינה שהשתמש בהם המשורר בעצמו, ואם לא – יאבד כל חנו ומחצית יפיו."

תקוותו של טשרניחובסקי היא שמורי העברית, בתור המנחילים החשובים ביותר של השפה המתחדשת, ישכילו ללמד "כל אחד לתלמידיו אותם השירים, שנכתב לפי המבטא שהוא, המורה, מבכר אותו; יתנו לתלמידיהם המבטאים ספרדית מן השירים שנכתבו לכתחילה לשמה של הנגינה הספרדית, אבל משירתנו יניחו ידם." וכמו הייתה הכרזה זו לא נחרצת מספיק, חתם המשורר הדגול את המאמר כך: "טוב לי שלא תקראוני כלל מאשר תשחיתו את דברי".

 

 

קשה שלא להתרשם מנחרצות הבקשה של טשרניחובסקי מאתנו, מה גם שלא היה זה המאמר הראשון או היחידי בו תקף טשרניחובסקי את המבטא הארץ-ישראלי. עם זאת, ובהתחשב בכך שמשעה שעלה לארץ בשנת 1931 חיבר טשרניחובסקי מספר לא קטן של שירים גם במבטא הארץ-ישראלי, ראוי שנענה לבקשתו של משורר מסדר גודל שכזה באותה הדרך שענה מכס ברוד לפרנץ קפקא הגוסס, כשזה האחרון ביקש ממנו לשרוף את כל כתביו עם מותו הקרב – "בשום פנים ואופן לא".

 

כתבות נוספות:

"אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

צריך רק להעיף מבט על שלטי החוצות כדי לגלות שהקומיקס וגיבורי העל הם במיינסטרים זה מכבר, ואין זה משנה באיזו מדינה הם נמצאים ואיזו מדיה בוחנים.

אנחנו מצפים שהילדים והנוער יהיו קהל היעד העיקרי של הקומיקס והרומנים הגרפיים, וזה אכן המצב: בשנת 2017 הגיעו לספרייה 1,056 ספרי ילדים ונוער – 88 מהם הם ספרי קומיקס. לא מפתיע שמרבית הספרים בקטגוריה זו פונים לציבור הישראלי הכללי, קרי – היהודי החילוני והמסורתי-לייט. אולם, ההפתעה הגדולה העולה מדו"ח הספרים של הספרייה הלאומית שפורסם לקראת שבוע הספר השנה, היא שיש קהילה מסוימת בתוך הציבור הישראלי ורוב ספרי הקומיקס בארץ נכתבים עבורה: 60 ספרי קומיקס מתוך 88 הספרים שהופקדו בספרייה מיועדים לקוראים חרדים ונכתבו על ידי סופרים מתוך הקהילה, בשביל הקהילה.

אחד מהספרים האלו הוא הספר "א אידישע קאפ 2X2" מאת האמן החרדי גדי פולק:

 

 

ספר זה הוא אחד מספרי הקומיקס החרדים שזכו לאישור ולהמלצה מ"הוועדה הרוחנית לביקורת ספרי קריאה בנשיאות הגאון ר' ישראל גנס שליט"א" שנותנת חותמת אישור לספרים ומנמקת את המלצותיה בנוגע לספר, שעל פי התקציר שלו ימצא את עצמו בעיקר על השולחן או על ברכי הילדים. הוא מלא בסיטואציות ובשאילתות שעליהן צריך לענות באמצעות "הראש היהודי".

בתוך הספר ישנה חותמת "כשרות" שבה כתוב: "לאשר שנציג הוועדה עבר על 'א אידישע קאפ 2X2' מאת גדי פולק ומצא אותו ראוי ומומלץ מאוד לילדי ישראל ולכל המשפחה".

הוועדה מוסיפה ומסבירה: "מאז ומעולם נודע הראש היהודי בחריפותו ובדקות המחשבה שבו. בצורה שנונה ומשעשעת מגרה ספר זה את הילד לחשוב, לחקור, ולהתאמץ, להשוות ולהיות ערני לפרטי פרטים במציאות היהודית ובמציאות בכלל. ויהיה ספר זה בבחינה ותן בלבנו בינה להבין להשכיל ועל ידי כן להתעמק ולעסוק בדברי תורה לשמה."

 

 

ספרות הקומיקס החרדית היא בעיקרה ספרות מוסר. ייעוד הספרים הוא מתן הקשר לילדים באשר לשאלות מוסר שעולות בחיי היום-יום, ותוכנם מנסה לטפח אצלם אתיקה רוחנית ורוחניות באופן כללי, בשפה שנמצאת בגובה עיניהם.

הקומיקס נועד גם כדי להנגיש סיפורי מקרא עבור ילדים ונוער כמו "לכתך אחרי במדבר: יומן מסע אישי", גם כן מאת גדי פולק, שבו מסופר על ילד שנולד וגדל במדבר ונמצא במסע אל ארץ זבת חלב ודבש. הסיפור מתאר את האירועים של ספר "במדבר" בתנ"ך. כפי שכתוב בתקציר הספר:

"חלק מהיומן המצויר יעשיר ויחיה את ה'ויסעו… ויחנו…' את מה שבהם ואת מה שביניהם ויתן לקורא, מנער ועד זקן, מימד מוחשי שאין דומה לו. וכאשר ידפדף, יעלעל, יקרא ויעיין ב'לכתך אחרי במדבר' יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."

הוועדה הרוחנית לביקורת ספרים נתנה את המלצתה גם לספר זה: "הננו לאשר שנציג הוועדה עבר על הספר 'לכתך אחרי במדבר' יומן מסע עד הכניסה לארץ ישראל מאת גדי פולק – בהוצאת הרב ברוך חייט שליט"א ומצא אותו ראוי ומומלץ מאוד, וחובה לכל בית."

 

בספרי הקומיקס לילדים ולנוער בציבור החרדי ישנם גם ספרי הרפתקאות כמו "הפחדנים הנועזים". בספר זה יהודי לובלין ניצלים ומצילים את עצמם מרדיפת הגרמנים. ייצוג הגויים בספר מורכב ומגוון יותר משהיינו מצפים מספר המגיע מתוך הקהילה החרדית: מופיעים בו גם אינדיאנים, כמרים, וחיילים אמריקאים. הספר כמו מבקש מהקוראים להתגבר על פחדיהם ולהיות אמיצים נוכח הסכנה וההרפתקה. הוא גם מלמד כמובן מוסר ודרך ארץ, לפי דברי הוועדה הרוחנית: "הספר משלב בסיפור מסרים חינוכיים, מידות טובות, אמונה וביטחון, בתקווה שהמסרים הללו יספגו בלב הקוראים."

 

 

ספרי הקומיקס בציבור החרדי מלאי דמיון ומככבים על מדפי ספרי הילדים והנוער ולא בכדי. אומנם הם מלאים בסיפורי מוסר ובסיפורים תורניים, אבל ההנגשה של הסיפורים דרך קומיקסים ברמה אומנתית וסיפורית גבוהה פורצת את גבולות קהל היעד המקורי. היא מאפשרת הצצה לתוך עולם הייצוגים החרדי שעל פי רוב – הציבור החילוני כלל לא מכיר.

גדי פולק, נח רובין ואהרן זאב ברנשטיין הם רק שלושה מיוצרי הקומיקס לציבור החרדי שספריהם מצויים אצלנו בספרייה. ספריהם שמורים לצד אלה של יוצרים כמו שי צ'רקה, ג'קי ירחי, ר' נחמן זעלצער וחיים גאלה, ולצד סופרות ומאיירות כמו א. בת מלך, ר. פליישמן ובתיה כהן – כולן כותבות ומאיירות עבור הילדים והנוער החרדי וגם בשביל הגיל הרך.

 

 

אין ספק שזוהי סוגת ספרים פופולרית בקהילה החרדית, ולמה לא? – הרי קומיקס ורומנים גרפיים נמצאים בכל פינה. וחשוב לא פחות מכך הוא ש"הוועדה הרוחנית לביקורת ספרי קריאה מצאה את הספר ראוי לקריאה."

אבל יש גם סכנות מאחורי הקומיקס – הינה כאן למטה מודעה מתוך העיתון החרדי "המודיע" ובה קריאה להיזהר ממיסיונרים שמנצלים את סיפורי הקומיקס המקובלים והאהובים בחברה החרדית כדי להעביר יהודים "על דתם ועל דעת קונם".

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הכירו את ברבי: יהודיה כשרה כדת וכדין

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

 

בדצמבר 1917, לקראת סיומה של מלחמת העולם הראשונה,  כבש הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי את ירושלים ואת דרום הארץ. לפי חוקי הצבא הבריטי היה חייב הצבא לדאוג לכל העניינים האזרחיים של התושבים בשטח הכבוש – כמו חינוך, בריאות, תחבורה ועוד. בין השאר, הצבא היה צריך לדאוג גם להפעלה של מערכת שיפוט אזרחית-ממלכתית. הבעיה הייתה, שהתורכים-העות'מאנים ששלטו עד אז בארץ, ברחו מפני הצבא הבריטי המתקדם, ויחד אתם ברחו צפונה השופטים שכיהנו אז בארץ, שכולם היו תורכים. מערכת השיפוט הייתה לכן, ריקה מאדם.

 

 

אלנבי מינה קצין בריטי בשם אורם קלארק לטפל בהקמת המערכת מחדש. קלארק עשה זאת בהצלחה רבה, במהירות וביעילות, ופתח את המערכת בטקס חגיגי במגרש הרוסים בירושלים ב-24.6.1918.

לציון מלאת 100 שנים לאירוע מכונן זה, יערך בספרייה הלאומית ערב מיוחד בהשתתפות נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ובכירים במערכת המשפט הישראלית. באותו מעמד יימסר לספרייה הלאומית ארכיונו הפרטי של מייג'ור אורם קלארק, המכיל עשרות מכתבים שנכתבו בירושלים במהלך 1918.

 

 

ד"ר נתן ברון, חוקר ההיסטוריה של מערכת השיפוט בארץ-ישראל, חשף וגילה את פעילותו של מייג'ור אורם קלארק בהקמת מערכת השיפוט בארץ ישראל לפני 100 שנים. בעשרות מכתבים ששלח מייג'ור קלארק הביתה, שיתף את אשתו אלפרידה במהלך אותה שנת התבססות גורלית, היא שנת 1919-1918, את שגרת עבודתו הלא שגרתית בתור קצין השיפוט הבכיר בשטח הכיבוש: שגרה שכללה, בין היתר, את הקמתה של מערכת שיפוט חדשה בארץ ישראל.

ב-25 במאי 1918, חיבר קלארק מכתב מתוך משרדו החדש ב"מגרש הרוסים" בירושלים, ובו סיפר לאשתו על מבנה מערכת השיפוט העות'מאנית שהתקיימה בארץ – מערכה שקרסה חצי שנה קודם לכן עם הימלטות כל השופטים התורכיים צפונה.

 

 

היכרותו של קלארק עם המשפט העות'מאני קדמה במספר שנים למכתב המדובר. בראשית שנת 1914 קיבל קלארק הצעה מפתה. קלארק, אז עוזרו האישי של המשפטן הנודע ו"יועץ המלך" בלונדון, סר ג'ון סיימון, הוזמן להעתיק את מגוריו לקושטא ולשמש בה בתפקיד בכיר במשרד המשפטים העות'מאני.

אמנם קשה להעריך את מידת ההספק של קלארק בתקופת שהותו הקצרה בקושטא, אך ברור שבתפקידו החדש כ"נשיא צוות המפקחים של משרד המשפטים", זכה – אם לא לשנות את שיטת המשפט העות'מאני מן היסוד כפי שהתבקש, אז לכל לפחות להכיר אותה היטב. עובדה זו תסייע לקלארק רבות בתפקידו לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה כארבע שנים מאוחר יותר.

את קושטא עזב קלארק עם פרוץ מלחמת העולם. בחזרה בבריטניה התגייס לצבא, ושירת את מרבית שנות המלחמה במטה הצבא בקהיר. לארץ ישראל הגיע לראשונה בינואר 1918 כדי לחבר דוח על מצב מערכת המשפט. חודשיים מביקורו יחזור אל הארץ וייכנס לתפקידו החדש.

כחודש לאחר המכתב המתאר את מערכת המשפט העות'מאנית, שלח קלארק לאשתו מכתב נוסף ב-27 ביוני. במקום תיאור המערכת שקרסה, קלארק סיפק לאשתו תיעוד קצרצר אך מפורט של המערכת שהקים כמעט מאפס. המכתב נפתח בהצהרה מפתיעה מעט, בה התוודה קלארק כי מצד אחד הוא "עסוק כל היום," ומן הצד השני "לא יוצא לשום מקום ולא עושה כלום". מקריאת המשך המכתב מתברר ההקשר, כל יומו מוקדש לעבודה ולכן אין לו זמן לפעילויות חברתיות ולשעות הפנאי שזימנו לו חייו הנוחים באנגליה ובקושטא.

 

 

עוד סיפר קלארק לאשתו כי רק ביום שני פתח את בית המשפט לערעורים, ממנו יצמח לימים בית המשפט העליון, "ובית המשפט יושב כבר שבוע בדין". הטקס הצנוע שאורגן כדי לחגוג את האירוע הוא רק הכנה לחגיגה הגדולה יותר שתכנן.

מייג'ור קלארק השביע את חבר השופטים של בית המשפט "על נוסח השבועה שהמצאתי בעצמי. אני מצרף העתק עם התרגום הערבי כי אולי זה יעניין אותך", כתב לאשתו.

 

 

חשיבתו של קלארק בנושא תאמה את ההוראות שקיבל מגנרל אדמונד אלנבי, וקלארק עמל להעתיק ככל יכולתו את המערכה העות'מאנית הקיימת עם השינויים המתבקשים מהמצב החדש. ממכתבים אחרים ששלח לאשתו הביא את ההקלה שחש לנוכח הקריסה המוחלטת של מערכת המשפט העות'מאנית, עובדה שאפשרה לו למנות שופטים כרצונו.

גישתו הפרקטית מקבלת ביטוי ברור בסוף המכתב מיולי. "אני מקווה שהעסק (Show) יהיה בסדר. הדבר גרם לי צרות שלא-ייאמנו, אך אני חושב שהפעלתי את בית המשפט במהירות רבה בהתחשב בכל הקשיים שצצו". כפי שראינו, לשאלות משפטיות-פילוסופיות לא הקדיש מחשבה רבה.

 

 

"יש שופטים בישראל" – אירוע בספרייה הלאומית לרגל יובל המאה למערכת השיפוט בישראל וקבלת "אוסף קלארק". יום רביעי, כג' בסיון , 6/6 בשעה 19:45. ללא תשלום. הכניסה לאירוע תתאפשר ברישום מראש בלבד באתר הספרייה הלאומית (מספר המקומות מוגבל).

 

לקריאה נוספת: נתן ברון, שופטים ומשפטנים בארץ ישראל (מאגנס, 2008).

 

כתבות נוספות

כשראש עיריית ירושלים התחנן לבריטים: תנו לי להיכנע!

אלבום התמונות הנדיר שניתן במתנה לנציב הרברט סמואל

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות