יש שופטים בישראל! הכירו את הבריטי שהמציא את מערכת המשפט שלנו

הצצה אל המכתבים של הקצין הבריטי שהקים מ'האדמה החרוכה' שהשאירו העות'מאנים את הבסיס לרשות השופטת של מדינת ישראל

בדצמבר 1917, לקראת סיומה של מלחמת העולם הראשונה,  כבש הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי את ירושלים ואת דרום הארץ. לפי חוקי הצבא הבריטי היה חייב הצבא לדאוג לכל העניינים האזרחיים של התושבים בשטח הכבוש – כמו חינוך, בריאות, תחבורה ועוד. בין השאר, הצבא היה צריך לדאוג גם להפעלה של מערכת שיפוט אזרחית-ממלכתית. הבעיה הייתה, שהתורכים-העות'מאנים ששלטו עד אז בארץ, ברחו מפני הצבא הבריטי המתקדם, ויחד אתם ברחו צפונה השופטים שכיהנו אז בארץ, שכולם היו תורכים. מערכת השיפוט הייתה לכן, ריקה מאדם.

 

טקס כניעת ירושלים בפני הגנרל אלנבי. אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

 

אלנבי מינה קצין בריטי בשם אורם קלארק לטפל בהקמת המערכת מחדש. קלארק עשה זאת בהצלחה רבה, במהירות וביעילות, ופתח את המערכת בטקס חגיגי במגרש הרוסים בירושלים ב-24.6.1918.

לציון מלאת 100 שנים לאירוע מכונן זה, יערך בספרייה הלאומית ערב מיוחד בהשתתפות נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ובכירים במערכת המשפט הישראלית. באותו מעמד יימסר לספרייה הלאומית ארכיונו הפרטי של מייג'ור אורם קלארק, המכיל עשרות מכתבים שנכתבו בירושלים במהלך 1918.

 

מייג'ור אורם קלארק

 

ד"ר נתן ברון, חוקר ההיסטוריה של מערכת השיפוט בארץ-ישראל, חשף וגילה את פעילותו של מייג'ור אורם קלארק בהקמת מערכת השיפוט בארץ ישראל לפני 100 שנים. בעשרות מכתבים ששלח מייג'ור קלארק הביתה, שיתף את אשתו אלפרידה במהלך אותה שנת התבססות גורלית, היא שנת 1919-1918, את שגרת עבודתו הלא שגרתית בתור קצין השיפוט הבכיר בשטח הכיבוש: שגרה שכללה, בין היתר, את הקמתה של מערכת שיפוט חדשה בארץ ישראל.

ב-25 במאי 1918, חיבר קלארק מכתב מתוך משרדו החדש ב"מגרש הרוסים" בירושלים, ובו סיפר לאשתו על מבנה מערכת השיפוט העות'מאנית שהתקיימה בארץ – מערכה שקרסה חצי שנה קודם לכן עם הימלטות כל השופטים התורכיים צפונה.

 

מגרש הרוסים בירושלים, שנת 1910. צילום: לע"מ

 

היכרותו של קלארק עם המשפט העות'מאני קדמה במספר שנים למכתב המדובר. בראשית שנת 1914 קיבל קלארק הצעה מפתה. קלארק, אז עוזרו האישי של המשפטן הנודע ו"יועץ המלך" בלונדון, סר ג'ון סיימון, הוזמן להעתיק את מגוריו לקושטא ולשמש בה בתפקיד בכיר במשרד המשפטים העות'מאני.

אמנם קשה להעריך את מידת ההספק של קלארק בתקופת שהותו הקצרה בקושטא, אך ברור שבתפקידו החדש כ"נשיא צוות המפקחים של משרד המשפטים", זכה – אם לא לשנות את שיטת המשפט העות'מאני מן היסוד כפי שהתבקש, אז לכל לפחות להכיר אותה היטב. עובדה זו תסייע לקלארק רבות בתפקידו לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה כארבע שנים מאוחר יותר.

את קושטא עזב קלארק עם פרוץ מלחמת העולם. בחזרה בבריטניה התגייס לצבא, ושירת את מרבית שנות המלחמה במטה הצבא בקהיר. לארץ ישראל הגיע לראשונה בינואר 1918 כדי לחבר דוח על מצב מערכת המשפט. חודשיים מביקורו יחזור אל הארץ וייכנס לתפקידו החדש.

כחודש לאחר המכתב המתאר את מערכת המשפט העות'מאנית, שלח קלארק לאשתו מכתב נוסף ב-27 ביוני. במקום תיאור המערכת שקרסה, קלארק סיפק לאשתו תיעוד קצרצר אך מפורט של המערכת שהקים כמעט מאפס. המכתב נפתח בהצהרה מפתיעה מעט, בה התוודה קלארק כי מצד אחד הוא "עסוק כל היום," ומן הצד השני "לא יוצא לשום מקום ולא עושה כלום". מקריאת המשך המכתב מתברר ההקשר, כל יומו מוקדש לעבודה ולכן אין לו זמן לפעילויות חברתיות ולשעות הפנאי שזימנו לו חייו הנוחים באנגליה ובקושטא.

 

המכתב ששלח קלארק לאשתו ביוני 1918

 

עוד סיפר קלארק לאשתו כי רק ביום שני פתח את בית המשפט לערעורים, ממנו יצמח לימים בית המשפט העליון, "ובית המשפט יושב כבר שבוע בדין". הטקס הצנוע שאורגן כדי לחגוג את האירוע הוא רק הכנה לחגיגה הגדולה יותר שתכנן.

מייג'ור קלארק השביע את חבר השופטים של בית המשפט "על נוסח השבועה שהמצאתי בעצמי. אני מצרף העתק עם התרגום הערבי כי אולי זה יעניין אותך", כתב לאשתו.

 

נוסח השבועה של קלארק

 

חשיבתו של קלארק בנושא תאמה את ההוראות שקיבל מגנרל אדמונד אלנבי, וקלארק עמל להעתיק ככל יכולתו את המערכה העות'מאנית הקיימת עם השינויים המתבקשים מהמצב החדש. ממכתבים אחרים ששלח לאשתו הביא את ההקלה שחש לנוכח הקריסה המוחלטת של מערכת המשפט העות'מאנית, עובדה שאפשרה לו למנות שופטים כרצונו.

גישתו הפרקטית מקבלת ביטוי ברור בסוף המכתב מיולי. "אני מקווה שהעסק (Show) יהיה בסדר. הדבר גרם לי צרות שלא-ייאמנו, אך אני חושב שהפעלתי את בית המשפט במהירות רבה בהתחשב בכל הקשיים שצצו". כפי שראינו, לשאלות משפטיות-פילוסופיות לא הקדיש מחשבה רבה.

 

אלפרידה קלארק

 

"יש שופטים בישראל" – אירוע בספרייה הלאומית לרגל יובל המאה למערכת השיפוט בישראל וקבלת "אוסף קלארק". יום רביעי, כג' בסיון , 6/6 בשעה 19:45. ללא תשלום. הכניסה לאירוע תתאפשר ברישום מראש בלבד באתר הספרייה הלאומית (מספר המקומות מוגבל).

 

לקריאה נוספת: נתן ברון, שופטים ומשפטנים בארץ ישראל (מאגנס, 2008).

 

כתבות נוספות

כשראש עיריית ירושלים התחנן לבריטים: תנו לי להיכנע!

אלבום התמונות הנדיר שניתן במתנה לנציב הרברט סמואל

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

כך נלכד "האיש שלנו בדמשק" אלי כהן

נעם נחמן טפר מבקש לערער על הנרטיב המקובל סביב לכידת אלי כהן

אלי כהן תחת זהותו ככאמל אמין ת'אבת, בתא הטייס של מטוס חיל האוויר הסורי

שנים רבות סברו בישראל כי כהן נלכד עקב כך שהמודיעין הסורי הצליח ליירט את שידוריו למטה המוסד בישראל. מעדויות שמופיעות בספרי "אלי כהן תיק פתוח" עולה כי הסיכוי שהסורים הצליחו לאכן את מכשירי השידור של כהן נמוכים מאוד.

ממסמכים ומעדויות של ראש המודיעין הסורי ומעדות של קצין מודיעין שפרץ לדירתו של כהן עולה כי הסורים ביצעו אחרי כהן מעקב פיזי אנושי. כיצד, אם כן, נלכד "האיש שלנו בדמשק"?

 

מכתבו האחרון של אלי כהן לאשתו נאדיה, בערבית, שעה לפני הוצאתו להורג

הרקע לגיוסו

ההחלטה לגייס ולהכשיר "לוחם" שיוצב במדינת יעד (מצרים, ירדן או סוריה) התקבלה כבר בשנת 1958 זמן לא רב לאחר הכישלון של המודיעין הצבאי לזהות את חדירת הצבא המצרי לסיני שבעקבותיו הודח ראש אמ"ן. הכישלון נבע מכך שאחד מהקצינים ביחידת ההאזנה הצה"לית החליט על דעת עצמו לשמור אצלו את הידיעה על מעבר כוחות שיריון מצריים את התעלה. במודיעין הצבאי הוחלט כי יש לחזק בצורה משמעותית את היכולת לאתר כוננות ותנועות צבא של מדינות ערב. לצורך כך הוחלט לשתול במספר מדינות ערביות "לוחמים" שידווחו על תנועות צבא או הכנות וכוננות צבאית. עקב כך הוחלט לגייס לוחם שיוצב בדמשק.

ההחלטה של גיוסו של אלי כהן ליחידה 188 באמ"ן התקבלה במקרה, לאחר שהאחרון כתב בספטמבר 1959 מכתב ברכה לשנה החדשה לשלמה מילט, המראיין שפסל אותו בעבר מלשרת בתפקיד ריגול. עקב המכתב עלתה שוב מועמדותו ומאחר שהדרישה הייתה קיימת הוחלט להמשיך בהליך גיוסו ביחד עם שני מועמדים נוספים.

לבסוף נבחר כהן והוא החל ללמוד בבית הספר לריגול. "בית הספר לריגול" מנה באותה העת שני מדריכים מוטי כפיר ונתן סלומון. האחרון החל ללמד את אלי כהן את הדברים הבסיסיים ביותר – כיצד לעקוב וכיצד לחמוק מעיקוב, כיצד לכתוב בדיו סתרים. בין השאר הוא הבחין שלחניך שלו יש זיכרון יוצא מהכלל.

 

אלי ונדיה כהן מתחת לחופה. אוגוסט 1959

 

לאחר תשעה חודשים בהם עבר אלי כהן הכשרה בסיסית שכוללת גם ניסיון בצילום ובפיתוח פילם וכן ידע ותרגול כיצד להשתמש במכונת המורס ולהצפין ידיעות החליטו מדריכיו כי הגיעה העת לתפור לו סיפור כיסוי. כהן הפך להיות כאמל אמין ת'אבת – איש עסקים שהוריו ממוצא סורי והיגרו ללבנון, על פי הסיפור הוריו נפטרו בזה אחר זה והוא נקרא לעבוד עם דודו שהיה גלמוד ועסק במסחר בארגנטינה.

כהן נחת בבירת ארגנטינה בפברואר 1961 והתחיל ללמוד ספרדית עם מורה פרטית בכדי שיוכל לספר בסוריה שהוא שהה בארגנטינה במשך 16 שנים.

 

הנסיעה ללוע הארי

לאחר חזרתו של אלי כהן מארגנטינה הוא עבר הכשרה נוספת ביחידה המבצעית. ב-10 לינואר 1962 עלה כאמל אמין ת'אבת על אוניית תיירות שעושה את הדרך מהעיר גנואה באיטליה, עוגנת באלכסנדריה ומגיעה לנמל ביירות.

על האוניה פוגש אלי כהן את מאג'ד שיח' אל ארד – דמות שתלווה אותו במהלך שלוש שנות שרותו בדמשק. האחרון הוא איש העולם הגדול, דובר שפות ובהן את השפה הגרמנית על בורייה. מאגד' שיח' אל ארד פוגש את כהן על הסיפון ובין השניים מתפתחת שיחה במהלכה כהן מספר לו את "סיפור הכיסוי" שלו. משמע הוא איש עסקים עשיר שירש הון ומעוניין לבדוק האם כדאי לו לעשות עסקים במולדתו סוריה. מאג'ד שיח' אל ארד מציע לו שלאחר הנחיתה בביירות הוא יצטרף אליו למסע מביירות לדמשק. אל ארד מספר לכהן כי יש לו מכונית אופל חדשה והשניים נוחתים בביירות ולאחר יום מנוחה עושים את הדרך אל עבר מעבר הגבול שטורה המפריד בין לבנון לסוריה.

על פי מסמכי סוכנות הביון האמריקאית מאגד שיח' אל ארד אינו אזרח תמים. האמריקאים מספרים כי במהלך השנים 1951 ועד 1959 היה אל ארד מקור מידע שלהם וקיבל על כך כסף. מאג'ד שיח' אל ארד מספר לכהן כי יש לו מספר חברים שיכולים לסדר לו מעבר חלק של הגבול תמורת כמה מאות לירות סוריות. מאג'ד שיח' אל ארד, מתקשר לחברו איש ביטחון סורי שממתין להם במעבר הגבול ומקבל מכהן הלוואה של ארבע מאות לירות סוריות שאותה לעולם לא יחזיר. חבר נוסף של מאג'ד הוא הממונה על מעבר המכס בשטורה. כאמל אמין ת'אבת (אלי כהן)  שותה קפה במעבר הגבול והחברים של מאג'ד שיח' אל ארד דואגים לניירת ולהעברה חלקה של המזוודות שמכילות את ציוד הריגול שאלי כהן הביא איתו מישראל. אגב, כאשר המוכסים הזוטרים מנסים לפתוח את המזוודות הבוס גוער עליהם ואומר להם שהכל נבדק. כך ללא בדיקת ציודו האישי נוחת אלי כהן בדמשק.

 

דמשק: בניין המטכל ומטה חיל האוויר

 

חמישה ימים בדיוק לאחר שכהן נוחת בדמשק ומצליח לשכור בה דירה הוא מעביר למטה בישראל את השידור הראשון שאומר – הגעתי בשלום.

 

לכידתו של אלי כהן

אלי כהן שירת בסוריה מינואר 1962 ונלכד ב-18 בינואר 1965.

מדבריו של ראש המודיעין הסורי עולה כי הסורים חשדו בכהן עקב קשריו עם "איש הידוע בקשריו החשודים" בנוסף הסביר ראש המודיעין הסורי כי לאחר שעצרו את כהן עצרו עימו אזרח סורי שסייע להעביר אותו את הגבול הלבנוני וסייע לו לחדור לדמשק. ראש המודיעין הסורי מכוון בדבריו למאג'ד שיח אל ארד – אותו אדם שליווה את כהן במשך שלוש שנות שהותו בסוריה.

אלי נכנס לסוריה בפעם החמישית בתאריך 26 לנובמבר 1964 – זמן לא רב לפני כן תפסו הסורים שני מרגלים שהופעלו על ידי שלוחת ה-CIA בדמשק. אחד המרגלים ששמו פרחאן אטאסי הכיר את אלי כהן. הסורים בעת ההיא ידעו שהאמריקאים מרגלים אחריהם ולכן הם עקבו אחרי אנשי השגרירות האמריקאים בדמשק וכן אחרי היוצאים ובאים בשערי השגרירות.

חמישה ימים לאחר שאלי כהן נחת בדמשק ב-1 לדצמבר 1964 הוא נפגש עם חברו מאג'ד שיח אל ארד לארוחת צהריים. במהלך הארוחה סיפר לו החבר כי ימים אחדים לפני כן הוא נפגש עם "רוזוליו" והסביר לכהן בסוד כי רוזוליו הוא למעשה הפושע הנאצי פרנץ רדמאכר המסתתר בדמשק.

 

פרנץ רדמאכר בזמן משפטו, שנת 1968. צילום: Karl Schnoerrer. EPA

 

אוזניו של אלי כהן נפקחו והוא אמר לחברו שזה לא ייתכן כי רדמאכר מסתתר. מאג'ד שיח אל ארד התגאה בפניו, צלצל לרדמאכר ולאחר 40 דקות ישבו השלושה – אלי כהן, הפושע הנאצי והחבר מאג'ד שיח אל ארד בדירת המסתור של רדמאכר – דירה שאגב הייתה במרחק עשר דקות הליכה מדירתו של אלי כהן.

יום לאחר הפגישה – ב-2 לדצמבר 1964 דיווח אלי כהן בשמחה למטה המוסד בתל אביב כי הוא הצליח לעלות על עקבותיו של הפושע הנאצי. אלי העביר את תיאורו, את כתובתו המדוייקת ואת תיאור סביבת המגורים של דירת המסתור. הוא ביקש לקבל הנחיות להמשך, אך במקום לקבל חיזוק חיובי במטה המוסד ביקשו ממנו "להפסיק רדמאכר ולהתרכז בעיקר."

במטה המוסד לא היו מודעים לסכנה הברורה והמיידית שנגרמה עקב הפגישה המשולשת. אחרת, היו מבקשים מאלי כהן לעזוב את הכל ולקחת את הרכבת הראשונה לביירות.

ממסמכים של המודיעין האמריקאי עלה כי מאגד שיח' אל ארד ששימש כמקור מידע של האמריקאים ניסה להמשיך ולעבוד עבורם ולכן הוא המשיך להעביר אליהם דיווחים ובמיוחד מידע שדלה מפגישותיו עם הפושע הנאצי פרנץ רדמאכר.

הטענה שלי ואותה אני מאושש באמצעות מסמכים ועדויות בספר "אלי כהן תיק פתוח" היא שהמודיעין הסורי ראה את הפגישה המשולשת בין אלי כהן – מאגד' שיח' אל ארד והפושע הנאצי רדמאכר בזמן אמת או שהם קיבלו את המידע על הפגישה זמן קצר לאחר שבוצעה.

 

עדות קצין המודיעין שלכד את אלי כהן

 

כעת בואו נבדוק כיצד נראתה הפגישה בעיני המודיעין הסורי.

הם מבחינים במאג'ד שיח' אל ארד שהיה מודיע של האמריקאים, יוצא ובא בשערי השגרירות האמריקאים כאשר אצל המודיעין הסורי יושבים במעצר שני "בוגדים" שריגלו לטובת ארה"ב. הסורים יודעים היטב ש"רוזוליו" אותו פושע נאצי מעורב עד למעל צווארו בריגול.

 

מימין: מאג'ד שיח אל ארד ג'ורג' סייף ואלי כהן

 

וכאן ראוי לשאול מה אתם הייתם עושים אם הייתם רואים שבפגישה המשולשת יושב איש עסקים סורי עם שני מרגלים. האם אתם הייתם חושדים בו ומתחילים לעקוב אחריו? אם התשובה היא כן. זה בדיוק מה שקרה.

מעדויותיהם של אחמד סווידאני ראש המודיעין הסורי ושל קצין מודיעין שפרץ לדירה עולה כי הסורים החלו לעקוב אחרי אלי כהן. זמן לא רב לאחר מכן הם מחליטים לפרוץ לדירתו ומגלים בה לבנות חבלה. בחיפוש מדוקדק יותר הם מגלים את מכשירי השידור והקליטה.

סיפור הפריצה לדירה וניתוח העדויות מעלה כי למודיעין הסורי לא היה מושג שאלי כהן הינו מרגל ציוני.

 

"מעריב" מדווח על הוצאתו להורג של אלי אלי כהן. 18 במאי, 1965. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

את הניתוח, פענוח העדויות והמסמכים ניתן לקרוא בספר "אלי כהן – תיק פתוח".

 

כתבות נוספות

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

 






הסיפור מאחורי השיר "דיווה" שהביא לדנה אינטרנשיונל את הזכייה באירוויזיון

יואב גינאי חושף כיצד נוצר השיר שהפך להמנון, וגם מגלה לנו אילו נשים הושמטו מהגרסה המקורית שכתב

יֵשׁ אִשָּׁה גְּדוֹלָה מֵהַחַיִּים 
יֵשׁ חוּשִׁים שֶׁיֵּשׁ רַק לָהּ 
יֵשׁ קְסָמִים וְיֵשׁ יָמִים קָשִׁים 
וּבָמָה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ שֶׁלָּהּ. 

לַמַּלְאָכִים דִּיוָה הִיא אִימְפֶּרְיָה 
עַל הַבָּמָה דִּיוָה הִיא הִיסְטֶרְיָה 
הִיא כֻּלָּהּ שִׁיר אַהֲבָה. 

וִיוָה נָרִיעַ, וִיוָה וִיקְטוֹרְיָה, אַפְרוֹדִיטָה 
וִיוָה לַדִּיוָה, וִיוָה וִיקְטוֹרְיָה, קְלֵאוֹפַּטְרָה 

יֵשׁ נָשִׁים, דְּמָעוֹת שֶׁל הַחַיִּים 
הֵן יִשְּׂאוּ תְּפִלָּה לְלֹא מִלִּים.

לַמַּלְאָכִים דִּיוָה הִיא אִימְפֶּרְיָה 
עַל הַבָּמָה דִּיוָה הִיא הִיסְטֶרְיָה 
הִיא כֻּלָּהּ שִׁיר אַהֲבָה. 

 

**לעוד סיפורים על השירים האהובים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

את סקיצת השיר "דיווה" כתבתי בשנת 1996 במונית צהובה בניו יורק על קופסת סיגריות.

את ההשראה נתנו לי DJ במועדון וזמרת שחורה ענקית שאותה כינה ה"דיווה" שלי. רציתי לכתוב על נשים משפיעות גדולות מהחיים כי כבר אז הבנתי שדנה היא ממש אחת כזאת. זה היה שנתיים אחרי שניסינו להגיע לאירוויזיון עם "לילה טוב אירופה" שכתבתי במקור ללהקת "דרמה" של עופר ניסים.

 

יואב גינאי ודנה אינטרנשיונל בכותרת של "ידיעות אחרונות" ביום שאחרי הזכייה (10.5.1998)

 

עם דנה השיר "לילה טוב אירופה" הגיע למקום השני בקדם של 1995. הסקיצה המקורית של דיווה הייתה שונה מעט ומלבד ויקטוריה, קליאופטרה ואפרודיטה היו בו גם "ארבע אמהות", אך הן התאיידו מהטקסט דיי מהר… מסרתי את הטקסט של השיר לעופר ניסים ושי כרם שעבדו עם דנה. הם הבטיחו למצוא מלחין למילים.

 

 

שלט חדר המשלחת הישראלית באירוויזיון בברמינגהם 1998. חתום על ידי הזוכים באירוויזיון 1998 דנה אינטרנשיונל, צביקה פיק ויואב גינאי

 

הימים חלפו ומועד ההגשה לתחרות התקרב. כשראיתי שהשיר עוד לא מצא מלחין פניתי בעצמי לצביקה פיק, וצביקה הלחין ומסר לי קלטת עם הסקיצה. כמו הטקסט גם הקלטת שכבה ממש עד הרגע האחרון אצל עופר ורק רגע לפני כינוס הועדה הוקלט השיר באולפן.

השיר "דיווה" הפך עם השנים למשהו גדול מסך חלקיו. הוא נכנס גבוה למצעד הבריטי, נבחר לשיר השנה ברוסיה, נבחר באוסטרליה לשיר הגדול בכל האירווזיונים, מקום ראשון ב-MTV, מקדם מצעדי גאווה ומסמל טולרנטיות, חירות ואהבת אדם.

 

 






 

 

כתבות נוספות

אֲנִי לֹא הַצַּעֲצוּעַ שֶׁלְּךָ:  TOY של נטע ברזילי בתרגום לעברית

הרגע שבו שלמה ארצי הפך לכוכב

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

הכותל של פרנץ קפקא

הצצה לפתקאות שאספה הסופרת והעיתונאית רות בונדי סביב קברו של הסופר המנוח

בשלושה ביוני 1924 הלך לעולמו איש אחד בלי לדעת שהוא אחד מענקי הספרות העולמית. למעשה הייתה הערכתו של אותו אדם לכתיבתו כה חסרה עד כי הורה להעלות באש את כל כתביו. חברו הטוב מקס ברוד, שממנו ביקש קפקא הגוסס לבצע את המלאכה הנוראה, סירב להוציאה לפועל. בניגוד לחברו המת, הכיר ברוד באיכות הספרותית החד-פעמית של כתבי חברו. מה שלא ידע ברוד, הוא שפרנץ קפקא, שמת בגיל 40 משחפת בבית המרפא בקלוסטרנויבורג אוסטריה, יעשה ברבות הימים גם למעין קדוש חילוני.

 

מצבתו של קפקא בבית-העלמין היהודי החדש בפראג. צילום: Ferran Cornellà

 

דרישה בשלום המת

בשנת 1992 הגיעה רות בונדי, עיתונאית, מתרגמת וסופרת ילידת צ'כיה, לסיור בבית הקברות היהודי בפראג. הרקע לביקור הזה היה חידוש יחסי ישראל-צ'כיה לאחר התפרקות ברית המועצות וקריסת הגוש הסובייטי.

בונדי שבימי מלחמת העולם השנייה הייתה כלואה במחנות ריכוז במשך שלוש שנים, עלתה ארצה בשנת 1949. בספריה האישיים ובמחקריה היא ביקשה להחיות את עולם יהודי צ'כיה שאבד. היא שקדה על תרגום ספרות צ'כית לעברית, עמדה בקשרים עם הסופרים הצ'כיים החשובים ביותר והעניקה לנו תרגומים נפלאים ליצירותיהם.

רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, סמוך לקברו של פרנץ קפקא. צילום: משה שי. תמונה באדיבות המשפחה.

במהלך אותו סיור בבית הקברות ניגשה בונדי לקברו של פרנץ קפקא והופתעה לגלות פתקאות על פתקאות הפזורות סביב הקבר. כששמע מנהל בית הקברות על המבקרת מישראל, סיפר לה את הסיפור מאחורי תעלומת הפתקאות, ואף העניק לה כמה מהן למזכרת.

 

פתקאות על קברו של פרנץ קפקא בבית הקברות היהודי החדש בפראג. צילום:Toni Almodóvar Escuder

 

במאמר שכתבה לאחר הביקור ושהתפרסם בנובמבר 94' בגיליון הראשון של מגזין "רחוב", סיפרה בונדי שלא שמעה על קפקא במהלך ילדותה בפראג, למרות שנולדה שנה לפני מותו לאותה קהילה יהודית שאליה השתייך. למעשה, סיפרה, ששמעה עליו רק כשעלתה ארצה, ובאמת רק באותן שנים, לאחר מלחמת העולם השנייה, זכה שמו של קפקא לתהילת עולם.

בביקור שהתרחש כמעט שבעה עשורים לאחר מותו של קפקא, גילתה בונדי בפתקאות הפזורות על הקבר, קפקא שאינו רק הסופר המיוסר והמשפטן היהודי-צ'כי, אלא גם קפקא שהוא פטרון מוכי הגורל ושבורי הלב.

הלשונות הרבות שבהן נכתבו הפתקאות – אנגלית, גרמנית, איטלקית, צ'כית וצרפתית – רמזו לבונדי על גודל התופעה. קברו של הקדוש החילוני נעשה לאתר עלייה לרגל – מקום תקווה ותפילה בעבור אותם חלכאים ונדכאים, אשר הגיעו לבקש עזרה ולשאוב נחמה מן האיש שהיטיב לתעד בכתיבתו גורלות דומים לשלהם.

מנהל בית הקברות הסביר לבונדי שמעת לעת נפטרים הוא וצוותו מפתקאות ישנות, המוחלפות במהרה בפתקאות חדשות שמשאירים אחריהם המבקרים הרבים המגיעים אל הקבר. באותו מאמר שחיברה לאחר הביקור כתבה בונדי: "אין לי למה להשוות את פולחן קפקא אלא לפולחן ישו, שגם הוא היה יהודי. יותר משכתבי קפקא משפיעים על ההמונים, הוא משמש להם משענת או מפלט, כתובת. אין זה מקרה שעובדי בית העלמין אוספים כל כמה שבועות קערה של פתקים מקברו, כמו מקבר המהר"ל, ושורפים אותם."

 

הנה כמה מהפתקים השמורים בארכיון רות בונדי בספרייה:

 

פתק משנת 1992 של אם מודאגת המבקשת שמעט מהגאוניות שהפגין קפקא בחייו תעבור עתה לבנה:

"שלום פרנץ, באשר תהיה. חשוב בבקשה על הבן שלי, ניקולא אררה. כדי שיזכה להיות מאושר יותר מכפי שהיינו אנחנו. מי יתן והגאונות שלך תעזור לגאונות שלו. 

פתק בצרפתית מקברו של קפקא, ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית

 

"עברתי דרך ארוכה כדי לגלות תחליף עלוב לחברתך"

פתק באנגלית מקברו של פרנץ קפקא, ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית

 

"מקווה שהמשפט שלך – שהוא המשפט של כולם – הסתיים בסוף טוב "

פתק בספרדית מקברו של קפקא, ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית

 

מה אין בפתקאות? לא מצאנו שום בקשת עזרה בהתמודדות עם מצבים בירוקרטיים-קפקאיים. נראה שגם המאמינים והעולים לקבר קפקא יודעים שיש דברים שהם למעלה מכוחו.

הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר חגית זימרוני, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות

לראשונה: מחברת העברית של קפקא עולה לרשת

התגלתה המודעה שפרסם פרנץ קפקא בעיתון ציוני נודע

בית המשפט פסק: כתבי קפקא וברוד ימצאו את מקומם בספרייה הלאומית