על זמן, גיאוגרפיה וטיפוגרפיה: עודד עזר ופונט ׳קדים׳

הצצה לפרויקט יוצא דופן של המעצב עודד עזר במרחב עיצוב האותיות העבריות המקומי – טיפוס אות חדש לו העניק את השם 'קדים'

כרזה בפונט קדים. עיצוב: עודד עזר

מאז ומתמיד אהבתי לצייר אותיות. בשנים בהן עוד לא היה נפוץ השימוש במחשב, הייתי מצייר אותיות בעבור עיתונים ומודעות בבית הספר. הייתה זו נטיית לב, כמו שילדים אחרים אוהבים לשחק כדורגל בגיל צעיר, אני אהבתי לצייר אותיות.

בצבא, כתוצאה מפציעה, הגעתי לתפקיד עיצוב תפאורות של 'להקת הנחל' ולבחינות הכניסה ל'בצלאל' הגעתי לבוש מדים. ב'בצלאל', השתלבתי במסלול העיצוב הגרפי מן הרגע הראשון ונחשפתי ליכולת "ללוש אותיות" ולהסתכלות ניסויית בבחינתן כמו גם, למגבלות עליהן צריך לענות מעצב אותיות בעת שפונה לעיצוב אות עברית לדפוס. לאחר שסיימתי את לימודיי ב-1998, התחלתי לעסוק בתחום באופן מקצועי.

היום אני רואה את עצמי בראש ובראשונה מעצב אותיות. יתר תחומי עשייתי על פי רוב קשורים בזאת, אם באמצעות עיצוב סמלילים, ייעוץ טיפוגרפי מורכב, הוראת מקצוע הטיפוגרפיה ועיצוב האות בארץ ובחו"ל, או ביצירה אישית אקספרימנטאלית.

מזה מספר לא מבוטל של שנים, אני עמל על עיצוב אות חדשה המבקשת להתבסס על ההיסטוריה של האות העברית מחד וליצור שלב חדש בהתפתחותה המודרנית, מאידך. לטיפוס האות החדש הזה אני קורא 'קדים'.

'קדים' הוא תוצר של שאלות שהטרידו אותי עוד בימי לימודיי ב'בצלאל'. בין כתלי המוסד, הוצגו בפני הסטודנטים כתבים שנתחמו בשני אופנים – מבחינה היסטורית ומבחינה גיאוגרפית. מבחינה היסטורית, הוצגו כתבים שנוצרו מסוף המאה ה־19 ועד שנות ה־80 של המאה ה־20; ומבחינה גיאוגרפית, הוצגו כתבים שעוצבו על אדמת אירופה, או בישראל – על ידי מעצבים שרובם ככולם יוצאי אירופה. כתבים מחוץ לגבולות אלה נזנחו, לא נכנסו לתכנית הלימודים ונראה היה שאין להם כל חשיבות. התסכול שלי היה שידעתי שההיסטוריה של הכתב העברי ארוכה הרבה יותר מאשר 150 השנים האחרונות, ושמנעד הכתבים היה רחב יותר מסגנון הכתב ה׳אשכנזי׳ וה׳ספרדי׳ שהתהוו באירופה.

׳רץ׳, פונט־ספר סריפי (בעל תגים) מאת עודד עזר, 2011

תחושות אלו פרצו החוצה בעת שפניתי לעצב פונט בעל תגים (סריפי), דהיינו, פונט 'רץ'. לטובת עיצוב פונט 'רץ', שפורסם ב־2011, בדקתי את תהליכי היצירה של מעצבי האותיות העבריות המתויגות המוכרות לו מן המאה ה־20. אותיות כדוגמת 'הדסה' של הנרי פרידלנדר, 'קורן' של אליהו קורן (קורנגולד) ואחרים. אצל כולם חזר אותו תהליך עבודה, שהיה שונה מהשיטות שלמדתי באקדמיה, כדי לעצב את הכתב שלהם, הם למדו את העבר, שחזרו, חקרו והעתיקו כתבים עתיקים. החלטתי לעבוד בצורה דומה ל׳מאסטרים׳ האלה.

הצעידה בעקבות המעצבים הגדולים חשפה בפני כתבים עבריים עתיקים מעוררי עניין. עולמות חדשים שלא הייתי מודע אליהם בעולם הכתב העברי. משסיימתי את 'רץ' חשתי לראשונה כי צלחתי את הנהר ופרצתי את הגבולות ההיסטוריים שהכרתי. תחושה זו העניקה לי את הדחף לפרוץ גם את הגבולות הגיאוגרפיים.

התחלתי לבחון כתבים מאזור המזרח התיכון, צפון אפריקה ואזורים אחרים שהיוו מרכזים תרבותיים של העם היהודי מן המאה הראשונה לפנה"ס ועד להמצאת הדפוס במאה ה־15. בעזרתה של המעצבת וחוקרת האות העברית עדה ירדני, שחשפה בפניי את המחקר הפליאולוגי של האות העברית, ובאמצעות ביקורים תכופים בספרייה הלאומית, נגלו בפניי סגנונות כתיבה המכונים ”מזרחיים" – כתבים יהודיים מארצות ערב, אירן וצפון אפריקה, שנגוזו.

כתב היד של סעדיה אל עדני, כפי שהוא מופיע בספרה של עדה ירדני

בכתב עליו מבוסס 'קדים' נפגשתי לראשונה בספרה של ירדני, "ספר הכתב העברי" (1991). הכתב הנו כתב תימני המתוארך לשנת 1222 לספה"נ ונכתב באמצעות קנה רחב על ידי הסופר סעדיה בן יחיא בן חלפון אל עדני. הכתב בעל הזיקה הברורה לאותיות הכתב המזרחי החצי רהוט, המשיך וקיבל גיבויים נוספים בספרים אחרים במחקר שביצעתי. בכתב שנראה כ"אזוטרי", ראיתי ביטוי אישי ופרשנות חדשה לאות העברית – כזו שטרם פגשתי בה. מובהקות הקו העילי והפערים בין הקווים האופקיים והאנכיים, כדוגמת הכתב האשכנזי, לצד השפעות הכתב הערבי, הכתמיות השחורה מלאת הקצב הנפלא והמרגש שהציג על הדף והפתרונות של שלדי האותיות, כדוגמת שלדי האותיות א', צ' וש' שלא היו מוכרים לי – מאפיינים אלו הפכו אותה למסקרנת בעיניי. יתרה מזאת, הפוטנציאל של עבודה גרפית עם אות כזו נראה לי אינסופי כמעט.

חדש מול ישן. אותיות ׳קדים׳ של עזר מימין, מול כתב היד המקורי משמאל, 2010-2017

התחלתי בניסיונות ראשוניים בעיצוב האות. הגישושים הראשונים היו מהוססים, מסיבה פשוטה, גיליתי שכדי שאוכל לעצב פונט עכשווי על בסיס המקור העתיק, עלי למצוא לו קונטקסט פנימי וחיצוני שיכוון אותי. קונטקסט שאז עוד לא היה לי ברור. בנוסף לכך, גיליתי שעל העיצוב החדש לקחת את הכתב העתיק כנקודת מוצא בלבד, ולעיתים אף להתרחק מהמקור כליל, על מנת לקרבו אל תקופתנו. אחת ההחלטות הלא פשוטות, למשל, היתה להיפטר מרוב התגים, על מנת להדגיש את אופקיות הקו העילי. עברו מספר שנים, בהם הונח הפונט בצד, עד שלפני שנתיים מצאתי הקשר זה. העניין הגובר בשנים האחרונות בתרבות יהודי ארצות ערב ובעושר התרבותי שהציעה, סיפק את הכר. אין אות עברית המבוססת על עושר זה, חלל שביקשתי למלא.

 

כרזה בפונט ׳קדים׳ עיצוב הכרזה: עודד עזר, שני דבורה

פונט 'קדים’, כשמו, מהווה קריצה לזמן קדום ולמדבר, התגברות על הגבול ההיסטורי והגיאוגרפי שחסרו לי בעבודתי. האות היא פרוייקט בהתהוות, והפונט עוד רחוק מהשלמתו. כל פעם אני מתקן ומשפר. זאת גם הסיבה שהפונט טרם פורסם לשימוש מסחרי, אך אני משתמש בו מדי פעם בעיצוביי.

המחקר ההיסטורי, הצורני, הגיאוגרפי, הוא שחשוב בעיני. אני לא רואה בזה רק פונט. אני רואה בזה סוג של פתיחת פתח ליצירת אות עברית חדשה. וזה האתגר. האות עדיין לא מספיק מודרנית וזו הסיבה שאני לא מוציא אותה. יתרה מזאת, האות מתאימה עתה רק לשימוש בכותרות, אך בעתיד אני מקווה להמשיך בחידוד האותיות ולפתחן גם לכדי אותיות המשמשות לכתיבת טקסטים ארוכים. אז אולי ארגיש שהגיע למיצוי.

בשנים האחרונות מתבלטים מעצבי גופנים צעירים אשר מחפשים באומץ להרחיב את החיפוש אחר כיוונים נוספים לפיתוח האות העברית, ולהימנע ממחזור רעיונותיהם של מעצבי האותיות מן המאה ה־20. המטרה המרכזית אותה צריך מעצב אותיות להציב בפניו היא להוסיף נדבך נוסף לשלבי התפתחות האות העברית.

 

יעל סגל חרמוני סייעה בכתיבה ובעריכה. יעל היא בוגרת בצלאל וסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. מתמקדת בתחום חקר עיצוב האות העברית.

 

כתבות נוספות

מדוע האותיות הערביות מנוקדות בניקוד עברי?

כיצד מעתיקים את אותה יצירה קבלית בלבוב ובעיראק?

הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

 

שאול טשרניחובסקי מבקש: אל תקראו את שיריי

הגייה אשכנזית? ספרדית? או אולי בכלל הגייה ארץ ישראלית חדשה? הכירו את הוויכוח המר על הדרך הראויה לכתוב שירה בעברית

המשורר שאול טשרניחובסקי על רקע מאמרו

בכל פעם שאנחנו, דוברי העברית הישראלית המודרנית והחדישה, מדקלמים לעצמנו שיר של ביאליק או מתענגים על שורה של טשרניחובסקי – אנחנו חוטאים לדרך שבה כתבו שני האדירים הללו את שירתם. בשנת 1912 הכריז שאול טשרניחובסקי שהוא לא מתכוון להמשיך לסלוח יותר.

 

"או דבור כולו ספרדי או דבור כולו אשכנזי"

אחת השאלות הדוחקות ביותר שנאלצו מחדשי העברית להתמודד איתן, הייתה שאלת המבטא הראוי לשפה המתחדשת. אם תחזור העברית אי פעם להיות שפה מדוברת, צריכים דובריה לקבל על עצמם דרך אחת ומוסכמת להגיית המילים – אלה שנדלו מן הספרים העתיקים ואלה שנוצרו בידי אישים דוגמת אליעזר בן-יהודה. שתי אפשרויות שקולות עמדו בפני המחדשים.

במהלך ההיסטוריה של העם שהוגלה ממולדתו והתפזר ברחבי הכדור, (לפחות) שתי צורות הגייה מרכזיות התפתחו: ההגייה הספרדית וההגייה האשכנזית. שתי צורות הגייה אלה שלטו בשני חלקיו של עם ישראל – ההגייה הספרדית הייתה צורת ההגייה ששימשה את יהדות ספרד, יהדות איטליה וכן חלקים נרחבים מיהודי ארצות האסלאם – צורה שהושפעה בעיקר מן הערבית. ההגייה האשכנזית שלטה במחציתו השנייה של עם ישראל – יהדות אשכנז, והיא שאבה את השפעתה ממספר שפות ובראשן היידיש, אך גם השפעת הגרמנית ושפות סלאביות שונות ניכרת בה.

 

הגיליון הראשון של "השפה – ירחון מוקדש לתחית שפת-עבר והתפתחותה", בו הופיע מאמרו הנזעם של טשרניחובסקי

 

בעידן המכונה בהיסטוריה של הספרות העברית "דור התחייה", הייתה העברית בהגייה אשכנזית הלשון השגורה בפיהם של משוררים ויוצרים עבריים דוגמת חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, ובה כתבו שני הענקים הללו לאורך חייהם. בשנים בהן היה מרוכז רוב עם ישראל קורא השירה בעברית במדינות מזרח אירופה ומרכזה, חיברו שני הענקים את שירתם בהגייה אשכנזית מתוך ציפייה שקהל הקוראים יוכל להעריך את המקצבים הסוחפים שפיתחו.

מצב זה לא התקיים לאורך זמן. מבטא עברי חדש, המשלב בין ההגייה הספרדית לבין האשכנזית, נקבע בארץ ישראל בתור המבטא העברי התקני כבר בראשית המאה הקודמת ומרגע זה ואילך החל לכבוש את שאר העם היושב בתפוצות. לאורך העשורים הראשונים של המאה העשרים הלכו וקבעו העובדות ההיסטוריות את ניצחונה של העברית הארץ-ישראלית, בייחוד עם הפיכת היישוב למרכז התרבותי העברי החשוב ביותר מסוף שנות העשרים ואילך.  הייתה זו מגמה ברורה שמשוררי דור התחייה היו צריכים להתמודד איתה, כל אחד בדרכו.

בדומה לשאלות רבות אחרות, תפסו ביאליק וטשרניחובסקי שני קצוות מנוגדים: ביאליק הפרגמטי ניסה לקבל עליו את עול השינוי – בבחינת המשורר הלאומי שכותב שירה ללאום שלו בהגייה בה הוא מדבר. הוא נכשל נחרצות בניסיון הזה – לכתוב בהגייה החדשה – וכמעט שלא המשיך לכתוב שירה אחר כך. בניגוד לביאליק, החליט שאול טשרניחובסקי להתנגד לשינוי אותו חזה.

 

לשאלת המבטא והנגינה, המאמר של שאול טשרניחובסקי

 

ממקום מושבו בסנקט פטרוגרד, פרסם טשרניחובסקי כבר בשנת 1912 מאמר תוכחה ב"השפה – ירחון מוקדש לתחית שפת-עבר והתפתחותה". שם המאמר מרמז על הנושא הכאוב – "לשלילת המבטא והנגינה". ראשית, ניגח טשרניחובסקי את טיעוני הצד המתנגד לו, אלו המאמינים שההגייה האשכנזית הינה נמוכה וקלוקלת, כיוון שהיא מושפעת מהסביבה הלשונית בה חיו היהודים. טשרניחובסקי ראה בכך הבל גמור, היות שגם ההגייה הספרדית נוצרה בנסיבות היסטוריות דומות ומבטאם "איננו כלל המבטא המקורי שהיה להעברים הקדמונים".

 

"ובכן אל שני המבטאים: הספרדי והאשכנזי, שהיו לנו מכבר, נוסף עוד שלישי, שאינו לא ספרדי טהור ולא אשכנזי כלו".

 

משעה שהניגוח הושלם, פנה המשורר להתריע על העוול הגדול הנוצר לנגד עינינו: יצירת המבטא הארץ-ישראלי – אותו מבטא שהתגבש בארץ ישראל ושילב בתוכו את התנועות הספרדיות והעיצורים האשכנזים (כך, וזו רק דוגמה יחידה, האות ח' והאות ע' אינן מבוטאות בו, בדומה להגייה האשכנזית של העברית). את המבטא החדש קרא טשרניחובסקי להכחיד במהרה ולבחור ב"אחת משתי אלה, או דברו כולו ספרדי או דבור כולו אשכנזי."

בלבול המבטאים והזניחה השרירותית (לכאורה) של ההגייה האשכנזית הביאו לכך ששירים שכתבו בני דורו מסורסים בידי מדקלמים שאינם יודעים את המשקל המתאים, או שבוחרים להתעלם ממנו לטובת ההגייה הארץ-ישראלית. "ומי שיש לו הבנה כל שהיא בשיר, ואוזנו אינה סובלת את הקקפוניה, לא יביא לעולם לקרוא שיר כתוב במשקל ובמדה ידועה באופן זה, שיאבד את משקלו, וצלצולו ישחת. השיר צריך להשמע באותו המבטא והנגינה שהשתמש בהם המשורר בעצמו, ואם לא – יאבד כל חנו ומחצית יפיו."

תקוותו של טשרניחובסקי היא שמורי העברית, בתור המנחילים החשובים ביותר של השפה המתחדשת, ישכילו ללמד "כל אחד לתלמידיו אותם השירים, שנכתב לפי המבטא שהוא, המורה, מבכר אותו; יתנו לתלמידיהם המבטאים ספרדית מן השירים שנכתבו לכתחילה לשמה של הנגינה הספרדית, אבל משירתנו יניחו ידם." וכמו הייתה הכרזה זו לא נחרצת מספיק, חתם המשורר הדגול את המאמר כך: "טוב לי שלא תקראוני כלל מאשר תשחיתו את דברי".

 

"טוב לי שלא תקראוני כלל מאשר תשחיתו את דברי".

 

קשה שלא להתרשם מנחרצות הבקשה של טשרניחובסקי מאתנו, מה גם שלא היה זה המאמר הראשון או היחידי בו תקף טשרניחובסקי את המבטא הארץ-ישראלי. עם זאת, ובהתחשב בכך שמשעה שעלה לארץ בשנת 1931 חיבר טשרניחובסקי מספר לא קטן של שירים גם במבטא הארץ-ישראלי, ראוי שנענה לבקשתו של משורר מסדר גודל שכזה באותה הדרך שענה מכס ברוד לפרנץ קפקא הגוסס, כשזה האחרון ביקש ממנו לשרוף את כל כתביו עם מותו הקרב – "בשום פנים ואופן לא".

 

כתבות נוספות:

"אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

מי מכיר את זכריה התימני הקטן וחבורתו?

הכירו את "זכריה התימני הקטן או כנופייה עורכת ציד על אוסף הבולים", ספר החבורות הראשון בעברית שנכתב בהשראת "אמיל והבלשים"

כבר בשם הספר נרמז הקורא על נקודת המבט המעט שונה שלו – הדמות שמניעה את הסיפור קדימה היא דמותו של זכריה "התימני הקטן", בן להורים קשי יום מתימן. במעין היפוך התפקידים המסורתיים של חברי חסמב"ה עומד זכריה התימני גיבור ספרנו בראש כנופיית חבריו, וכך בהתאמה נקרא ספר החבורות הראשון בעברית "זכריה התימני הקטן או כנופייה עורכת ציד על אוסף הבולים".

זכריה התימני

כל ספר ילדים צריך תסבוכת שגיבוריה יוכלו להתיר, והתסבוכת של זכריה מתעוררת כשיום אחד מגלה מר קיפוד, מנהל בית הספר שבו לומדים זכריה וכנופייתו, שאוסף הבולים יקר הערך שלו אבד. זכריה מואשם בגניבה ונאלץ להגן על שמו הטוב, זאת למרות שהוא מאמין שזהותו של האשם האמיתי ידועה לו – "איש-קרחת" המסתורי. כשהם רכובים על חמורים יוצאים זכריה וחבורתו מהמושבה לתל אביב – ללכוד את האשם ולהחזיר את האוסף הגנוב.

זכריה מואשם בגניבת הבולים

כמעט שאיננו יודעים דבר על שיתוף הפעולה שהוליד ספר פורץ דרך זה. לפחות חמישה ספרים נוספים הוציאו יחד המחבר אליעזר והמאייר לב דיקשטיין, ארבעה מהם פורסמו כספרים מקוריים ואחד כעיבוד לסיפורי שלום עליכם. מה שהוצג לקהל הקוראים הצעירים כחלוקה קשיחה בין ספר מקור לעיבוד הוא למעשה הפרדה שרירותית בהרבה. בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, התקופה שבה נכתבו הספרים, הגבולות בארץ בין יצירה מקורית למעובדת טושטשו לא פעם, ויוצרים עבריים שחיפשו מודלים חדשים לספרות הילדים לא חששו לרעות בשדות זרים, לספוג השראה, לסחוב בדיחה או קו עלילה ולחזור בחזרה כשבאמתחתם סיפור מגויר לעברית.

היוצרים החדשים ידעו שספרות לילדים איננה ספרות ילדותית (ומכאן שגם מטופשת) הנשלפת ברגע של השראה או פנאי מן המותן. כמו כל ז'אנר כתיבה מבוסס אחר, גם ספרות הילדים מצריכה בסיס איתן ומסורת של כתיבה – כאלה שהיו חסרים עדיין לעברית. זה לא אמור להפתיע אותנו שעלילת הספר "זכריה התימני" מזכירה באופן מחשיד את עלילתו של ספר אחר, "אמיל והבלשים" של הסופר הגרמני אריך קסטנר.

מדוע נבחר "אמיל והבלשים" כספר מודל? אין תשובה ברורה, אבל אפשר לספק ניחוש מושכל. "אמיל והבלשים" של קסטנר הוא לא רק אחד מספרי החבורות המפורסמים והאהובים ביותר, ספר שתורגם לעשרות שפות והופץ במיליוני עותקים, אלא גם ספר שהתחיל סוגה ספרותית חדשה לגמרי – הרפתקה בלשית המתרחשת בתפאורה יומיומית ומוכרת. זהו גם ספר החבורות הראשון שנכתב לילדים.

גימנסיה הרצליה

בספרו הראשון "אמיל והבלשים" עשה קסטנר שימוש נרחב בעובדות חייו ובעיקר בשמות הדמויות בספר: אמיל הוא שמו הראשון של אבי הסופר ושמו השני של הסופר עצמו; אמו של קסטנר ואמו של אמיל עובדות שתיהן בתור ספריות; אפילו הסופר הבוגר קופץ להתארח בשורות מספר – תחילה כעיתונאי אלמוני ובהמשך בשמו המלא (אריך קסטנר) המראיין את אמיל וחבורתו לעיתון שבו הוא עובד.

הסימטריה הרבה שבין שני הספרים מעלה את השאלה: האם, כפי שעשה קסטנר בספרו, הכניס גם אליעזר ברגר פרטים מקורות חייו לתוך ספרו? בהקדמה הראשונה לספר (ל"זכריה התימני" שתי הקדמות), הקדמה שבה הבטיח לקוראים "שֶּׁאֵין אַתֶּם צְרִיכִים לִקְרוֹא אוֹתָהּ דַּוְקָא", מספר המחבר כיצד הזדמן לכתוב את הסיפור. היה זה בזמן שישב באחת המושבות הדרומיות לתל-אביב, "כֻּלָּהּ עֲטוּפָה יֶרֶקַן עֲטוּרָה גַּנִּים, וכיוון שֶכָּל הַמוּשָבָה נִרְאֵית כְּגַן גָּדוֹל אֶחָד, נִקְרָא לָהּ שָׁם "קִרְיַת-גַּנִּים". היה זה כשפגש הסופר בנער צעיר רכוב על חמור. הפגישה בין הסופר הבוגר לזכריה הביישן צלחה בזכות אהבתם המשותפת לבולים – רמז למה שעתיד לעמוד במרכז הספר.

הסיפור האוטוביוגרפי לכאורה שמספק ברגר נקרא כמו אמצעי ספרותי. ספק אם ברגר פגש אי פעם בזכריה. בהקדמה לספרו בוחר אריך קסטנר להציג גרסה ריאליסטית יותר לדרך שבה גילה הוא את סיפורו. זאת לא הייתה תוכניתו המקורית של הסופר המתחיל. קסטנר תכנן לחבר "סֵפֶר מֶתַח, שֶׁבּוֹ שִׁנֵּי נִמְרִים בַּיַּעַר וֶאֱגוֹזֵי קוֹקוֹס שֶׁעַל רֹאשׁ הַדֶּקֶל נוֹקְשִׁים וְדוֹפְקִים בְּקוֹל. וּבִתּוֹ הַמְנֻמֶּרֶת בְּפַסֵּי שָׁחֹר-לָבָן שֶׁל רֹאשׁ-שֵׁבֶט אוֹכְלִי-הָאָדָם, הַחוֹצָה בִּשְׂחִיָּה אֶת הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט כְּדֵי לְהַשִּׂיג מִבְרֶשֶׁת-שִׁנַּיִם אֵצֶל דְּרִינְקְווֹטֶר וְשׁוּת' בְּסַן-פְרַנְצִיסְקוֹ, נִקְרֵאתָ פֶּטְרוֹזִילְיָה… רוֹמָן אֲמִתִּי עַל אִיֵּי הַדָּרוֹם הָיָה לִי בְּרֹאשׁ."

חברו של קסטנר, "הַמֶּלְצַר הָרָאשִּׁי נִיטֶנְפִיר, שְׂאִתוֹ אֲנִי נוֹהֵג לְשׂוֹחֵחַ לִפְעָמִים עַל עֲבוֹדָתִי" דחף את הסופר לשנות כיוון. במקום לחבר עוד ספר פנטזיה, ומהם היו די לילדי התקופה, מדוע שקסטנר לא יכתוב על העולם שהוא מכיר? ספר על ילד המזכיר באופיו ובנסיבות חייו ילד שפגש, הכיר ואולי בשלב מסוים בחייו אפילו היה? עצה זו היא ששכנעה את קסטנר לטוות עלילה בלשית פשוטה ולמקם אותה בסביבה מוכרת לו – העיר ברלין.

ההקדמה השנייה של ברגר עוקבת אחרי השרטוט של מה שמכנה קסטנר בספרו "נָא לְהַכִּיר אֶת הַגִּבּוֹרִים וְהַמְּקוֹמוֹת", ובה מוצגים חברי הכנופייה של זכריה ושאר הדמויות בסיפור. בדיוק כפי שעושה קסטנר בספרו.

"נָא לְהַכִּיר אֶת הַגִּבּוֹרִים וְהַמְּקוֹמוֹת", מתוך הספר "אמיל והבלשים"
"הַקְדָּמָה שְׁנִיָּה עִם תְּמוּנוֹת" מתוך הספר "זכריה התימני"

כמו ב"אמיל והבלשים", גם בספרם של ברגר-דיקשטיין מועצם הניגוד בין פשטות הפרברים ובין מורכבות העיר הגדולה. אמיל טישביין ("רגל-שולחן" בגרמנית) מגיע לברלין המעטירה מהעיירה נוישטט. זכריה וכנופייתו מגיעים ממושבה בדרומה של תל אביב אל העיר העברית הראשונה. אמיל ילד הפרברים מתגעגע לאמו הספרית קשת-היום. הפאר והעושר שבחלונות הראווה התל-אביביים גורמים לזכריה להיזכר ב"כאב לב" בחנות הדלה והקטנה של הוריו, ו"בהשתוממותו הראשונה על תל אביב" מסופר כי הוא "כמעט ששכח את איש-הקרחת."

זכריה בלב ההמולה התל-אביבית

את הפנינה הספרותית של ברגר ודיקשטיין לא הכרתי בילדותי או בנעוריי. היא ראתה אור בשתי הוצאות אור, לראשונה בהוצאת רודין בתל אביב (1943) ובפעם השנייה והסופית בהוצאת אשכול בחיפה (1948). נתקלתי בספר לאחרונה בזמן שחיפשתי מידע דווקא על אריך קסטנר. עצוב שהספר כבר לא נמצא בחנויות. לא רק בגלל העלילה הלא צפויה והאיורים המקסימים. אחרי-הכול, מדובר בעוד פיסה נשכחת בהיסטוריה של ספרות הילדים העברית שמאז קמה בתחילת המאה העשרים התגוונה והתעשרה במאות יצירות חדשות – רובן מקוריות, חלקן מעובדות ואחרות כמו "זכריה התימני הקטן או כנופייה עורכת ציד על אסף הבולים " – איפשהו באמצע.

כתבות נוספות

שלום חנוך בן ה-16 חוזר לשעות הלילה בבית הילדים

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

סיפורו של ספר החינוך המיני הראשון (והגנוז) בעברית




"יקירי, אני זוכרת אותך באהבה. לולה, קרקוב 20.8.1943"

גלויה ומכתבים תמימים למראה שנשלחו מתוך מחנות הריכוז ומעיר בפולניה, נכתבו בשתן ובדיו סתרים וחשפו את הסודות שהנאצים אסרו לגלות

גלויתה של לולה ברגמן מקרקוב אל יעקב רוזנבלום בבוקרשט. ארכיון יד ושם

במוזיאון קטן בפולין מוצגים 27 מכתבים עם מידע על ניסויים בבני אדם שנכתבו בשתן במחנה הריכוז רַווֶנְסְבְּרִיק. האוסף מכיל מכתבים בהם מידע על ניסויים רפואיים שנערכו באסירות פוליטיות פולניות. הם נתרמו למוזיאון "הקדושים תחת השעון" בלובלין שבמזרח פולין, על ידי משפחתה של אחת האסירות לשעבר, קְרִיסְטִיָנה צִ'יץ-וִילְגַט.

כידוע, בתקופת השואה גרמניה הנאצית ערכה ניסויים רפואיים בבני אדם לא רק במחנה אושוויץ, אלא גם בזַקְסֶנְהַאוּזֶן, בבּוּכֶנְווַלְד, ברַוונְסְבְּרִיק ועוד. רוונסבריק היה מחנה ריכוז גרמני לנשים בצפון גרמניה. בין השנים 1945-1939 עברו במחנה כ-132,000 אסירים ואסירות, בהם כ-40,000 פולנים ו-26,000 יהודים.

בעוד שבמחנה אושוויץ נערכו ניסויים ברוטליים בעלי ערך שולי, כגון שינוי צבע העין באמצעות הזרקת חומרים כימיים לעיני הילדים וכד', במחנה רוונסבריק הניסויים נועדו לשפר את בריאותם של חיילי צבא גרמניה. הפניצילין המודרני עדיין לא היה זמין, וחיילים גרמנים רבים מתו מנמק שנגרם לרוב מפצעים מזוהמים. בניסיון למצוא תרופות חלופיות שיכולות לרפא זיהומים, הנאצים השתילו חיידקים לתוך עצמות הרגל ושרירי גוף החיילים. הם עשו זאת באמצעות החדרת חתיכות עץ או זכוכית לתוך הפצעים. קורבנות הניסויים במעבדה האנושית נקראו "ארנבים קטנים" רמז ל"שפני ניסיון". כך נעשו ניסויים גם ב-74 נשים פולניות, צעירות ובריאות ששמותיהן מופיעים ב-27 המכתבים שכוללים מסרים כתובים בשתן אודות זוועות הניסויים שעברו במחנה.

במחנות הריכוז חל איסור על החזקת חפצים אישיים. ההתכתבות הייתה מותרת תחת הגבלות ובדיקה קפדנית של הצנזורה. אפשר היה לשלוח מכתבים מהמחנה שהכילו מידע כללי נייטרלי ונבדקו על ידי הצנזורים, אך כמה אסירות הצליחו, בעזרת שימוש בדיו סתרים בצורת שתן אנושי, להודיע למשפחותיהן ולעולם על הניסויים הרפואיים המזעזעים.

הרעיון המבריק לכתוב בשתן היה של יַנִינָה אִיווַנְסְקָה ובוצע על ידי קְרִיסְטִיָנה צִ'יץ, שהיה לה כתב יד ברור ויפהפה. האינטליגנציה יוצאת הדופן ואהבת הספרות עזרו להן. במכתב הראשון לאחיה, הזכירה קריסטינה את התקופה שבה היו שניהם קוראים יחד ספרים. היא ציינה במיוחד את הספר "השד מהשביעית" של סופר הילדים הפולני קוֹרְנֶל מַקוּשִׁינְסְקִי. גיבור הרומן שולח מכתב, שבו כשמצרפים כל אות ראשונה של שורת טקסט, מתקבל המסר הסודי. באופן דומה קריסטינה הצפינה את המילים "מכתב" ו"שתן" בטקסט הגלוי. אחיה של קריסטינה הבין את הכוונות וידע מה צריך לעשות. כך החלה ההתכתבות הסודית.

אחת המעטפות המכילות טקסט כתוב בשתן אנושי שנשלחו ממחנה הנשים רוונסבריק בין השנים 1944-1943

האסירה יַנִינָה אִיווַנְסְקָה תכננה להימלט וכתבה בשתן טקסט סודי על המעטפה שבתוכה היה מכתב אל אביה. המכתב עצמו הכיל כמה רמזים המצביעים על כך שהמעטפה מכילה מידע סודי כתוב בדיו בלתי נראית. מאחר שלמכתב אין חותמת צנזורה, הוא כנראה הוברח על ידי אסירים העובדים במפעלים מחוץ למחנה. לאחר שהמכתב הגיע ליעדו, היה צורך להפוך את הטקסט הבלתי נראה לקריא. השיטה המקובלת היתה לחמם בעזרת מגהץ את חלקי הנייר שהכיל טקסט חבוי. הודות להודעות המוצפנות, רשימת 74 הנשים מלובלין שעברו ניסויים רפואיים על ידי רופאים נאצים ברוונסבריק, הגיעה לידיעת הציבור כבר בשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה. נוסף על מידע על ניסויים הרפואיים, בהם גרימת נמק על ידי זיהום פצעים לבדיקת תרופות חדשות, הכילו המכתבים מידע על תפקוד המחנה, ענישה והוצאות להורג.

 

מכתבהּ של יַנִינָה אִיווַנְסְקָה ממחנה רַווֶנְסְבְּרִיק אל אביה מ-6.5.1943

ביד ושם שמורה מאז 1995 גלויה המכילה מסר שנכתב בדיו סתרים. גלויה תמימה לכאורה זו נשלחה על ידי אישה מקרקוב שבפולין לבוקרשט בירת רומניה ב-1943. היא מכילה מסר סודי כתוב בדיו בלתי נראית המתאר תנאים נוראיים במחנה ריכוז. הגלויה נמסרה לארכיון יד ושם כחלק מעזבונו של תיאודור פלדמן, ניצול שואה יליד רומניה שנפטר ב-1993. הגלויה היא חלק מאוסף המכיל מכתבים, גלויות, טלאים צהובים וחפצים אחרים. לטענת תורמת האוסף – אלישבע עזרי בתו של פלדמן – אביה רכש את הגלויה בעיירה קטנה שליד בוקרשט. על הגלויה, מלבד המוען והנמען, טקסט קצר פרוש לאורך שתי שורות כתובות גרמנית: "יקירי, אני זוכרת אותך באהבה. לולה, קרקוב 20.8.1943".

גב הגלויה של לולה ברגמן מקרקוב אל יעקב רוזנבלום בבוקרשט. הגלויה שמורה בארכיון יד ושם ומהווה חלק מאוסף מכתבים מתקופת השואה.

שם שולחת הגלויה הוא לוֹלָה בֶּרְגְמָן מהעיר קרקוב. על הגלויה לא מצוין שם רחוב והנמען הוא יעקב רוֹזֶנְבְּלוּם שלפי הכתובת התגורר ב"גטו" היהודי בבוקרשט. את המסר הסודי שלח אדם ששמו או כינויו היה אוטו. הטקסט שנכתב בדיו סתרים הוא בגרמית ומכיל מידע על המתרחש באחד ממחנות הריכוז שבאזור ומידע על פעילות מחתרת מאורגנת. מלבד תיאור תנאי הזוועה שבמחנה, כותב הטקסט הסודי דיווח על פעילותו המחתרתית, הוא ביקש עזרה וציוד מתאים לתנאי לוחמה מחתרתית מתקדמת, דבר המעורר מחשבה כי מדובר היה בפעילות ריגול מטעם בעלות הברית.

פני הגלויה של לולה ברגמן מקרקוב אל יעקב רוזנבלום בבוקרשט. הגלויה שמורה בארכיון יד ושם ומהווה חלק מאוסף מכתבים מתקופת השואה.

על הגלויה הוטבעה חותמת של הצנזורה הרומנית, סימן לכך שהיא הגיעה לרומניה, אך לא ברור אם היא נקראה על ידי הנמען. על פי אלישבע עזרי, פלדמן עצמו הפך את הטקסט הסודי לנראה בכך שהעביר את שני צדי הגלויה תחת חום של מגהץ ביתי. ניתן להסיק מכך שהגלויה לא הגיעה אל היעד או שאם הגיעה, נראה שלא היה ברור לנמען כי היא מכילה גם מסר שנכתב בדיו סתרים. כמו כן, ייתכן כי הדיו שייכת לקבוצת החומרים הכימיים שניתן להעלים ושוב להפוך אותם לנראים במגע עם חומר כימי אחר. ישנם חומרים ומתכונים רבים ליצירת דיו סתרים ובהתאם שיטות רבות להפיכת הטקסט הנסתר לגלוי. השימוש בדיו סתרים להעברת מסרים סודיים היה מוכר היטב כבר בזמן מלחמת העולם הראשונה והצנזורה היתה עירנית לכך גם בזמן מלחמת העולם השנייה. לרוחב הגלויה, קו עבה בצבע חום בהיר. קו זה מעיד על ניסיון לגלות בעזרת חומר כימי את הטקסט המוסווה. האם הטקסט הסמוי של הגלויה הפך לנראה ובשל כך היא נתפסה בידי הצנזורים? או שמא הצליחה לחמוק מהצנזורה כי בדיקות הצנזורה לא ידעו לזהות את דיו הסתרים?

על אודות תוכן הטקסט הסמוי ופרשנותו, כולל הניסיונות לגלות את זהותו של "אוטו" נכתב בהרחבה בעמ' 7-6 בגיליון מס' 7 של כתב העת "יד ושם" ב-1997.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות

האמן היהודי שחזה בציוריו את זוועות הנאצים

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

המכתב האחרון של חנה סנש