כבר בשם הספר נרמז הקורא על נקודת המבט המעט שונה שלו – הדמות שמניעה את הסיפור קדימה היא דמותו של זכריה "התימני הקטן", בן להורים קשי יום מתימן. במעין היפוך התפקידים המסורתיים של חברי חסמב"ה עומד זכריה התימני גיבור ספרנו בראש כנופיית חבריו, וכך בהתאמה נקרא ספר החבורות הראשון בעברית "זכריה התימני הקטן או כנופייה עורכת ציד על אוסף הבולים".
כל ספר ילדים צריך תסבוכת שגיבוריה יוכלו להתיר, והתסבוכת של זכריה מתעוררת כשיום אחד מגלה מר קיפוד, מנהל בית הספר שבו לומדים זכריה וכנופייתו, שאוסף הבולים יקר הערך שלו אבד. זכריה מואשם בגניבה ונאלץ להגן על שמו הטוב, זאת למרות שהוא מאמין שזהותו של האשם האמיתי ידועה לו – "איש-קרחת" המסתורי. כשהם רכובים על חמורים יוצאים זכריה וחבורתו מהמושבה לתל אביב – ללכוד את האשם ולהחזיר את האוסף הגנוב.
כמעט שאיננו יודעים דבר על שיתוף הפעולה שהוליד ספר פורץ דרך זה. לפחות חמישה ספרים נוספים הוציאו יחד המחבר אליעזר והמאייר לב דיקשטיין, ארבעה מהם פורסמו כספרים מקוריים ואחד כעיבוד לסיפורי שלום עליכם. מה שהוצג לקהל הקוראים הצעירים כחלוקה קשיחה בין ספר מקור לעיבוד הוא למעשה הפרדה שרירותית בהרבה. בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, התקופה שבה נכתבו הספרים, הגבולות בארץ בין יצירה מקורית למעובדת טושטשו לא פעם, ויוצרים עבריים שחיפשו מודלים חדשים לספרות הילדים לא חששו לרעות בשדות זרים, לספוג השראה, לסחוב בדיחה או קו עלילה ולחזור בחזרה כשבאמתחתם סיפור מגויר לעברית.
היוצרים החדשים ידעו שספרות לילדים איננה ספרות ילדותית (ומכאן שגם מטופשת) הנשלפת ברגע של השראה או פנאי מן המותן. כמו כל ז'אנר כתיבה מבוסס אחר, גם ספרות הילדים מצריכה בסיס איתן ומסורת של כתיבה – כאלה שהיו חסרים עדיין לעברית. זה לא אמור להפתיע אותנו שעלילת הספר "זכריה התימני" מזכירה באופן מחשיד את עלילתו של ספר אחר, "אמיל והבלשים" של הסופר הגרמני אריך קסטנר.
מדוע נבחר "אמיל והבלשים" כספר מודל? אין תשובה ברורה, אבל אפשר לספק ניחוש מושכל. "אמיל והבלשים" של קסטנר הוא לא רק אחד מספרי החבורות המפורסמים והאהובים ביותר, ספר שתורגם לעשרות שפות והופץ במיליוני עותקים, אלא גם ספר שהתחיל סוגה ספרותית חדשה לגמרי – הרפתקה בלשית המתרחשת בתפאורה יומיומית ומוכרת. זהו גם ספר החבורות הראשון שנכתב לילדים.
בספרו הראשון "אמיל והבלשים" עשה קסטנר שימוש נרחב בעובדות חייו ובעיקר בשמות הדמויות בספר: אמיל הוא שמו הראשון של אבי הסופר ושמו השני של הסופר עצמו; אמו של קסטנר ואמו של אמיל עובדות שתיהן בתור ספריות; אפילו הסופר הבוגר קופץ להתארח בשורות מספר – תחילה כעיתונאי אלמוני ובהמשך בשמו המלא (אריך קסטנר) המראיין את אמיל וחבורתו לעיתון שבו הוא עובד.
הסימטריה הרבה שבין שני הספרים מעלה את השאלה: האם, כפי שעשה קסטנר בספרו, הכניס גם אליעזר ברגר פרטים מקורות חייו לתוך ספרו? בהקדמה הראשונה לספר (ל"זכריה התימני" שתי הקדמות), הקדמה שבה הבטיח לקוראים "שֶּׁאֵין אַתֶּם צְרִיכִים לִקְרוֹא אוֹתָהּ דַּוְקָא", מספר המחבר כיצד הזדמן לכתוב את הסיפור. היה זה בזמן שישב באחת המושבות הדרומיות לתל-אביב, "כֻּלָּהּ עֲטוּפָה יֶרֶקַן עֲטוּרָה גַּנִּים, וכיוון שֶכָּל הַמוּשָבָה נִרְאֵית כְּגַן גָּדוֹל אֶחָד, נִקְרָא לָהּ שָׁם "קִרְיַת-גַּנִּים". היה זה כשפגש הסופר בנער צעיר רכוב על חמור. הפגישה בין הסופר הבוגר לזכריה הביישן צלחה בזכות אהבתם המשותפת לבולים – רמז למה שעתיד לעמוד במרכז הספר.
הסיפור האוטוביוגרפי לכאורה שמספק ברגר נקרא כמו אמצעי ספרותי. ספק אם ברגר פגש אי פעם בזכריה. בהקדמה לספרו בוחר אריך קסטנר להציג גרסה ריאליסטית יותר לדרך שבה גילה הוא את סיפורו. זאת לא הייתה תוכניתו המקורית של הסופר המתחיל. קסטנר תכנן לחבר "סֵפֶר מֶתַח, שֶׁבּוֹ שִׁנֵּי נִמְרִים בַּיַּעַר וֶאֱגוֹזֵי קוֹקוֹס שֶׁעַל רֹאשׁ הַדֶּקֶל נוֹקְשִׁים וְדוֹפְקִים בְּקוֹל. וּבִתּוֹ הַמְנֻמֶּרֶת בְּפַסֵּי שָׁחֹר-לָבָן שֶׁל רֹאשׁ-שֵׁבֶט אוֹכְלִי-הָאָדָם, הַחוֹצָה בִּשְׂחִיָּה אֶת הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט כְּדֵי לְהַשִּׂיג מִבְרֶשֶׁת-שִׁנַּיִם אֵצֶל דְּרִינְקְווֹטֶר וְשׁוּת' בְּסַן-פְרַנְצִיסְקוֹ, נִקְרֵאתָ פֶּטְרוֹזִילְיָה… רוֹמָן אֲמִתִּי עַל אִיֵּי הַדָּרוֹם הָיָה לִי בְּרֹאשׁ."
חברו של קסטנר, "הַמֶּלְצַר הָרָאשִּׁי נִיטֶנְפִיר, שְׂאִתוֹ אֲנִי נוֹהֵג לְשׂוֹחֵחַ לִפְעָמִים עַל עֲבוֹדָתִי" דחף את הסופר לשנות כיוון. במקום לחבר עוד ספר פנטזיה, ומהם היו די לילדי התקופה, מדוע שקסטנר לא יכתוב על העולם שהוא מכיר? ספר על ילד המזכיר באופיו ובנסיבות חייו ילד שפגש, הכיר ואולי בשלב מסוים בחייו אפילו היה? עצה זו היא ששכנעה את קסטנר לטוות עלילה בלשית פשוטה ולמקם אותה בסביבה מוכרת לו – העיר ברלין.
ההקדמה השנייה של ברגר עוקבת אחרי השרטוט של מה שמכנה קסטנר בספרו "נָא לְהַכִּיר אֶת הַגִּבּוֹרִים וְהַמְּקוֹמוֹת", ובה מוצגים חברי הכנופייה של זכריה ושאר הדמויות בסיפור. בדיוק כפי שעושה קסטנר בספרו.
כמו ב"אמיל והבלשים", גם בספרם של ברגר-דיקשטיין מועצם הניגוד בין פשטות הפרברים ובין מורכבות העיר הגדולה. אמיל טישביין ("רגל-שולחן" בגרמנית) מגיע לברלין המעטירה מהעיירה נוישטט. זכריה וכנופייתו מגיעים ממושבה בדרומה של תל אביב אל העיר העברית הראשונה. אמיל ילד הפרברים מתגעגע לאמו הספרית קשת-היום. הפאר והעושר שבחלונות הראווה התל-אביביים גורמים לזכריה להיזכר ב"כאב לב" בחנות הדלה והקטנה של הוריו, ו"בהשתוממותו הראשונה על תל אביב" מסופר כי הוא "כמעט ששכח את איש-הקרחת."
את הפנינה הספרותית של ברגר ודיקשטיין לא הכרתי בילדותי או בנעוריי. היא ראתה אור בשתי הוצאות אור, לראשונה בהוצאת רודין בתל אביב (1943) ובפעם השנייה והסופית בהוצאת אשכול בחיפה (1948). נתקלתי בספר לאחרונה בזמן שחיפשתי מידע דווקא על אריך קסטנר. עצוב שהספר כבר לא נמצא בחנויות. לא רק בגלל העלילה הלא צפויה והאיורים המקסימים. אחרי-הכול, מדובר בעוד פיסה נשכחת בהיסטוריה של ספרות הילדים העברית שמאז קמה בתחילת המאה העשרים התגוונה והתעשרה במאות יצירות חדשות – רובן מקוריות, חלקן מעובדות ואחרות כמו "זכריה התימני הקטן או כנופייה עורכת ציד על אסף הבולים " – איפשהו באמצע.
כתבות נוספות
שלום חנוך בן ה-16 חוזר לשעות הלילה בבית הילדים
"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם
סיפורו של ספר החינוך המיני הראשון (והגנוז) בעברית
