"מה מעיק על פורטנוי?" לא היה הספר הראשון שחיבר רות, אך מיד עם צאתו בשנת 1969 הפך הרומן לרב-מכר שהגדיר במידה רבה את המשך הקריירה ארוכת השנים וההצלחות, כמו גם את הדימוי הציבורי, של הסופר היהודי-אמריקני פיליפ רות.

במרכז הרומן של רות עומדת דמותו השנויה במחלוקת של אלכסנדר פורטנוי, החושפת במהלכו של טיפול פסיכואנליטי את הנוירוזות שלה בשפה עסיסית עמוסת קללות וגסויות שמשאירה מעט מאוד לדמיון.

הדרך שבה הוצג גיבור הספר עוררה סערה בארצות הברית השמרנית, סערה שמצאה את דרכה גם ארצה. רות, שהפך עם צאת הספר לאחד מבניה המוכרים והמצליחים ביותר של הקהילה היהודית אמריקנית, נאלץ להתמודד עם שורה ארוכה של האשמות דווקא מצד הקהילה שאליה השתייך, וביניהן האשמות באנטישמיות ובשנאה עצמית.

ראש וראשון למאשימים היה חוקר הקבלה גרשם שלום, בביקורת ידועה הוא כתב עליו את הדברים הבאים:

"…וכל זה כדי כדי לסגור עם חשבון עם הדמות הדמונית – 'הידישע-מאמע' – שלא נאמר לה כל האמת בפרצוף עד שבא הסופר הזה ונתן דרור ליצריו האמנותיים. גיבור זה אינו עוד יחיד אומלל הכותב מתוך תאוותו, הוא היהודי שמשיב נקם על כך שגידלו אותו בבית יהודי שנעשה מתועב בעיניו, ויוצא להשכיב שיקסע אחרי שיקסע כדי להשתחרר משליטתה של אמו האיומה. זהו הספר שאליו פיללו כל האנטישמים. אני מעז לומר שבתפנית הבאה של ההיסטוריה, תפנית שלא תתעכב לוודאי, ספר זה יעשה את כולנו לנאשמים במשפט."

רות בחר להתמודד עם האשמות הללו ישירות. בספרו "לקרוא את עצמי ואת האחרים" מופיע ראיון עם ג'ורג' פלימטון שבו מתייחס רות להאשמותיו של גרשם שלום:

"… תמיד הייתי מרוצה ממזלי הטוב להיוולד יהודי, הרבה יותר ממה שמבקריי משערים זאת בנפשם. זו חוויה מסובכת, מעניינת, תובענית מבחינה מוסרית, ייחודית מאוד, וזה מוצא חן בעיניי. אני רואה את עצמי במצב ההיסטורי של היות יהודי על כל המשתמע מזה. ומי צריך יותר מזה? ואשר לאותן האשמות שהזכרת – כן, קרוב לוודאי שישובו ויטיחו אותן בי."

אף ש"מה מעיק על פורטנוי" הזניק את הקריירה הספרותית שלו, ספרים וסיפורים אחרים שלו כמו "להתראות, קולומבוס", נתנו אפילו יותר תחמושת לרבנים שהאשימו את רות בכך שהוא מוציא שם רע ליהודים. במסה "כתיבה על יהודים" (On Writing Jews) שפרסם רות בשנת 1963 הוא מסביר:

"בין המכתבים שקיבלתי מקוראים, היו כמה מכתבים מיהודים שהאשימו אותי באנטישמיות וב'שנאה עצמית' או, לכל הפחות, בחוסר טעם… יתר על כן, האשימו אותי שבביקורת כמו זו שלי – או ביקורת לכאורה – רואים האנטישמים הצדקה לעמדותיהם, והיא 'דלק' למדורתם, בעיקר כאשר היהודי עצמו מודה כביכול בהרגלים ובהתנהגות שאינם מופתיים, או אפילו אינם נורמלים ומקובלים. כשאני מדבר לפני קהל יהודי, תמיד ישנם אנשים שניגשים אליי אחר-כך ושואלים: 'למה אתה לא עוזב אותנו במנוחה? למה אתה לא כותב על הגויים?' – 'למה אתה חייב להיות כל כך ביקורתי?' – 'למה אתה לא מפרגן לנו?'…

קצת קשה, אולי בלתי אפשרי, להסביר לכמה מהאנשים הטוענים שהרגישו את שיניי ננעצות בהם, שפעמים רבות הם לא נושכו כלל. לא תמיד, אך לעתים קרובות, מה שהקוראים הבינו כגינוי החיים היהודיים, קשור אולי לנקודת המבט המוסרית שלהם עצמם ולא לזו שהם מייחסים לי. לפעמים הם רואים חולשה במקום שאני עצמי ראיתי אנרגיה או אומץ או ספונטאניות; הם מתביישים במה שאינני רואה כל סיבה להתבייש בו, ומתגוננים בשעה שאין כל סיבה להתגוננות."

במידה לא מועטה של אירוניה, אמו של פיליפ רות, תחקרה אותו בעצמה לגבי ההאשמות שהוטחו בו. רות מספר:

"בשלב מסוים אמרה לי אמי שמשהו מציק לה, לבסוף היא שאלה אותי, 'פיליפ, האם אתה אנטישמי?'. לשאלה הזאת עניתי, 'אמא, מה את חושבת? את מכירה אותי עוד מלפני שהלכתי לגן'. אבל ההורים שמעו את זה מהרבי, אתה מבין?"

 

הסופר פיליפ רות הלך לעולמו ב-22 במאי 2018, והוא בן 85 שנה. 

 

כתבות נוספות

הכותל של פרנץ קפקא

הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

בשלושה ביוני 1924 הלך לעולמו איש אחד בלי לדעת שהוא אחד מענקי הספרות העולמית. למעשה הייתה הערכתו של אותו אדם לכתיבתו כה חסרה עד כי הורה להעלות באש את כל כתביו. חברו הטוב מקס ברוד, שממנו ביקש קפקא הגוסס לבצע את המלאכה הנוראה, סירב להוציאה לפועל. בניגוד לחברו המת, הכיר ברוד באיכות הספרותית החד-פעמית של כתבי חברו. מה שלא ידע ברוד, הוא שפרנץ קפקא, שמת בגיל 40 משחפת בבית המרפא בקלוסטרנויבורג אוסטריה, יעשה ברבות הימים גם למעין קדוש חילוני.

 

 

דרישה בשלום המת

בשנת 1992 הגיעה רות בונדי, עיתונאית, מתרגמת וסופרת ילידת צ'כיה, לסיור בבית הקברות היהודי בפראג. הרקע לביקור הזה היה חידוש יחסי ישראל-צ'כיה לאחר התפרקות ברית המועצות וקריסת הגוש הסובייטי.

בונדי שבימי מלחמת העולם השנייה הייתה כלואה במחנות ריכוז במשך שלוש שנים, עלתה ארצה בשנת 1949. בספריה האישיים ובמחקריה היא ביקשה להחיות את עולם יהודי צ'כיה שאבד. היא שקדה על תרגום ספרות צ'כית לעברית, עמדה בקשרים עם הסופרים הצ'כיים החשובים ביותר והעניקה לנו תרגומים נפלאים ליצירותיהם.

במהלך אותו סיור בבית הקברות ניגשה בונדי לקברו של פרנץ קפקא והופתעה לגלות פתקאות על פתקאות הפזורות סביב הקבר. כששמע מנהל בית הקברות על המבקרת מישראל, סיפר לה את הסיפור מאחורי תעלומת הפתקאות, ואף העניק לה כמה מהן למזכרת.

 

 

במאמר שכתבה לאחר הביקור ושהתפרסם בנובמבר 94' בגיליון הראשון של מגזין "רחוב", סיפרה בונדי שלא שמעה על קפקא במהלך ילדותה בפראג, למרות שנולדה שנה לפני מותו לאותה קהילה יהודית שאליה השתייך. למעשה, סיפרה, ששמעה עליו רק כשעלתה ארצה, ובאמת רק באותן שנים, לאחר מלחמת העולם השנייה, זכה שמו של קפקא לתהילת עולם.

בביקור שהתרחש כמעט שבעה עשורים לאחר מותו של קפקא, גילתה בונדי בפתקאות הפזורות על הקבר, קפקא שאינו רק הסופר המיוסר והמשפטן היהודי-צ'כי, אלא גם קפקא שהוא פטרון מוכי הגורל ושבורי הלב.

הלשונות הרבות שבהן נכתבו הפתקאות – אנגלית, גרמנית, איטלקית, צ'כית וצרפתית – רמזו לבונדי על גודל התופעה. קברו של הקדוש החילוני נעשה לאתר עלייה לרגל – מקום תקווה ותפילה בעבור אותם חלכאים ונדכאים, אשר הגיעו לבקש עזרה ולשאוב נחמה מן האיש שהיטיב לתעד בכתיבתו גורלות דומים לשלהם.

מנהל בית הקברות הסביר לבונדי שמעת לעת נפטרים הוא וצוותו מפתקאות ישנות, המוחלפות במהרה בפתקאות חדשות שמשאירים אחריהם המבקרים הרבים המגיעים אל הקבר. באותו מאמר שחיברה לאחר הביקור כתבה בונדי: "אין לי למה להשוות את פולחן קפקא אלא לפולחן ישו, שגם הוא היה יהודי. יותר משכתבי קפקא משפיעים על ההמונים, הוא משמש להם משענת או מפלט, כתובת. אין זה מקרה שעובדי בית העלמין אוספים כל כמה שבועות קערה של פתקים מקברו, כמו מקבר המהר"ל, ושורפים אותם."

 

הנה כמה מהפתקים השמורים בארכיון רות בונדי בספרייה:

 

פתק משנת 1992 של אם מודאגת המבקשת שמעט מהגאוניות שהפגין קפקא בחייו תעבור עתה לבנה:

"שלום פרנץ, באשר תהיה. חשוב בבקשה על הבן שלי, ניקולא אררה. כדי שיזכה להיות מאושר יותר מכפי שהיינו אנחנו. מי יתן והגאונות שלך תעזור לגאונות שלו. 

 

"עברתי דרך ארוכה כדי לגלות תחליף עלוב לחברתך"

 

"מקווה שהמשפט שלך – שהוא המשפט של כולם – הסתיים בסוף טוב "

 

מה אין בפתקאות? לא מצאנו שום בקשת עזרה בהתמודדות עם מצבים בירוקרטיים-קפקאיים. נראה שגם המאמינים והעולים לקבר קפקא יודעים שיש דברים שהם למעלה מכוחו.

הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר חגית זימרוני, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות

לראשונה: מחברת העברית של קפקא עולה לרשת

התגלתה המודעה שפרסם פרנץ קפקא בעיתון ציוני נודע

בית המשפט פסק: כתבי קפקא וברוד ימצאו את מקומם בספרייה הלאומית