מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

הסיפור הלא ייאמן על מחזור התפילות משנת 1272 שנעלם בליל הבדולח והוגנב ממרתפי הגסטפו

10 בנובמבר 1938, למחרת ליל הבדולח.

זכוכית מנופצת נצצה ברחובות, ושרידים מעלים עשן של בתי-עסק יהודיים ובתי-כנסת היו עדים אילמים לאלימות המשתוללת של האספסוף הנאצי בערב הקודם ולחורבן שנותר אחריה. דממה משונה נפלה על רחובות גרמניה באותו בוקר, אחרי מעצרם וגירושם של 30,000 יהודים מבתיהם למחנות הריכוז, שם ימתינו לגזרה. חרדה אחזה בלבה של הקהילה היהודית בעוד חבריה אומדים את הנזק, חרדים לגורלם ולמה שצופן העתיד.

ד"ר פרידריך מ' אילרט, מנהל המוסדות התרבותיים המקומיים והארכיונאי של העיר וורמס (וורמייזא), הבין מייד ששיעור הנזק עצום, רב וכבד עד שקשה לתפוס אותו. לא רק מקומות העסקים ובתי התפילה היהודיים עצמם אבדו בשריפות; קרוב לוודאי שגם המסמכים ההיסטוריים והארכיונים של הקהילה היהודית נפלו גם הם קורבן. בית הכנסת הגדול של וורמס עלה בלהבות, ואילרט חשש שיחד עם המבנה אבד גם ארכיון הקהילה, שהכיל מסמכים היסטוריים וספרים שאין להם תחליף.

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

הארכיון כלל בין השאר את מחזור וורמס (וורמיזא) סדרת כתבי יד המורכבת משני כרכים, אחד שנכתב ב-1272 והשני ב-1280. במשך מאות שנים שימשו שני כרכי המחזור את חזני קהילת בית הכנסת הגדול של וורמיזא בזמן תפילות החגים.

שני הכרכים נכתבו על ידי מעתיקים שונים, ולא לגמרי ברור היכן. לפי הקולופון – הערת המחבר בסוף הספר – הכרך הראשון נכתב בידי ר' שמחה בר' יהודה הסופר. נראה כי המחזור נכתב בעיר וירצבורג בגרמניה לפי הערת שוליים שמופיעה בתפילת שביעי של פסח: "… כך מנהגו של וירצבורק." במקום אחר צויר סופר האוחז ספר, ובו כתוב: "יהודה הסופר מנורנברק [Nürnberg].  שמחה הסופר. שמעיה הצרפ[תי]" –  כך מתגלה משתתף שלישי בעשיית המחזור, כנראה הצייר.  נירנברג, עירו של אבי הסופר, אינה רחוקה מווירצבורג. בהתבסס על הערות אלה, ועל הציורים הכלולים בכתב היד, שיש להם דמיון לציורים בכתבי-יד לטיניים מווירצבורג, מקובל לחשוב שמקורו של הכרך באיזור זה.

נראה שפליטי קהילת וירצבורג הביאו את המחזור לוורמיזא לאחר חורבן קהילתם בשנת 1298.

המחזור, שכתוב על קלף בכתיבה מפוארת בכתב אשכנזי מרובע, כולל איורים ועיטורים שצוירו בדיו ובצבעים. עם השנים, חזנים שונים, שהמאוחרים בהם פעלו בסוף המאה ה-14, הוסיפו הערות שוליים משלהם לכרך הראשון, מה שמראה שהמחזור שימש לתפילה במשך מאות שנים.

דף ממחזור וורמיזא, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

כתב היד מהמאה ה-13 מכיל גם את הטקסט הנודע הקדום ביותר ביידיש: סופר המחזור כתב ברכה למי שנושא את המחזור הכבד לבית הכנסת. בתוך האותיות המרכיבות את מילת הפתיחה לתפילת טל, שנאמרת באופן מסורתי בפסח, מצויה הברכה המחורזת ביידיש:

גוּט טַק
אִים בְּטַגְֿא
שְ וַיר
דִּיש מַחֲזֹור
אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ
טְרַגְֿא

פירוש הברכה שתרגם חנא שמרוק: "הוא יום טוב יזומן (או יואר) למי שיישא מחזור זה לבית הכנסת" והיא מיועדת למי שעשה את דרכו אל בית הכנסת ונשא איתו את המחזור הכבד מאוד בדרכי העפר הלא סלולות של וורמס בימי הביניים.

 

ברכה לנושא המחזור החבויה בתוך האותיות "בדעתו". מתוך אוסף הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

במהלך חיפושו הנואש אחר מידע גילה ד"ר אילרט כי ארכיון הקהילה ניצל מהתופת שהחריבה את בית הכנסת הגדול, אך מקום הימצאו של הארכיון וסיפור הישרדותו נותרו בגדר תעלומה. הוא ביקש את עזרתן של עיריית וורמס וממשלת מדינת הסן לבלוש אחר מקור הארכיון, אך למרות מאמציו הכבירים, החיפוש לא הניב פרי.

כעבור שנים, בקיץ 1943, הוזמן ד"ר אלרט על ידי פקידי הגסטאפו המקומי לארמון בדרמשטאדט, כדי לסייע בפענוח כתבי-יד זרים. הוא הובל במורד מדרגות הארמון למרתף כדי לראות את הספרים. אחרי מבט חטוף על מה שהיה מונח לפניו, ד"ר אילרט הבין שהוא מביט בארכיונים של הקהילה היהודית של וורמס. לאחר חיפוש מהיר, הוא גילה שעמוק בתוך ערימת הספרים והמסמכים קבורים שני הכרכים של מחזור וורמס יקר הערך.

 

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

ד"ר אילרט היה נחוש בדעתו להציל את הארכיון ואת המסמכים ההיסטוריים מפני ההשמדה המתבקשת בידי הנאצים. תוך סיכון אישי עצום, הוא החל להעלים באיטיות ובשיטתיות פריטים מהמרתף, והעביר את הארכיון למגדלי אחת הקתדרלות של העיר למשמרת, החלטה שהצילה את המסמכים מחורבן גם כאשר בעלות הברית הפציצו את העיר.

 

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

הארכיון, יחד עם המחזור, שרדו את זוועות המלחמה, וב-1956 נפתח משא ומתן משפטי בנסיון להעביר את ארכיון וורמס לישראל. ביוני 1957, המחזור בן שני הכרכים הגיע לספרייה הלאומית של ישראל, לשימור ולשמירה, ושאר הארכיון של הקהילה היהודית של וורמס הועבר לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

 

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

מי העז לטנף את תפילות ראש השנה בכתב היד העתיק?

האם השופר הוא קולו של האל?

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

חשיפה: סידור התפילה שנכתב על ידי ר' שָלֵם שבזי

סאלי ביין: יאנוש קורצ'אק של הילדים המיוחדים

על סאלי ורבקה ביין שניהלו בימי השואה מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים, והלכו למותם עם הילדים

סאלי ביין (מאחור) וילדי הכפר. צילום: ארתור פיינר, באדיבות דגמר דרובס

באוקטובר 1908, בליבו של יער אורנים סמוך לעיירה בייליץ (Beelitz) קם בגרמניה מוסד יחיד מסוגו באותו זמן – מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים. מנהל המוסד היה צעיר יהודי בן 27 בשם סאלי (סמואל) ביין, שעבד עד אז כמורה לילדים חירשים-אילמים.

סאלי ביין. צילום: ארתור פיינר, באדיבות דגמר דרובס

למקום התקבלו ילדים מגיל הגן ועד מתבגרים, מרביתם בעלי צרכים מיוחדים לסוגיהם השונים. חלק קטן מהילדים נשלח לשם בשל בעיות בבית וחוסר מסוגלות הורית לטפל בהם, ובהמשך בשל המגבלות על מספר התלמידים היהודים בבתי הספר. סאלי ביין ביקש לקבל אותם מתוך תפיסה חדשנית מאוד לאותה תקופה, שדגלה בשילוב בין האוכלוסיות.

בתחילת הדרך, סאלי ואשתו רבקה לימדו את הילדים לבדם, אך במהלך השנים הצטרפו אנשי צוות נוספים – שלושה מורים, עוזר הוראה, טבחית, מטפלת וגנן, אשר עסקו כולם גם בחינוך נוסף לעבודתם הרגילה. הילדים שהו במוסד כשנתיים, במהלכן למדו מקצועות עיוניים כמו עברית, גרמנית, היסטוריה וחשבון אך דגש רב ניתן לכישורי חיים כמו כללי התנהגות בחברה, הרגלי סדר וניקיון ולמלאכות שונות דוגמת נגרות, בישול וגינון.

שיעור נגרות הצילום מאלבומו של המורה ארתור פיינר

הלימודים התנהלו באווירה יהודית, תוך שמירת שבת, שמירת כשרות, ציון של חגי ישראל ולימודי קודש. בזמן הפנוי נערכו טיולים ומשחקים, אשר התקיימו במשותף לכל הילדים בכפר, ללא הפרדה מגדרית, גילאית או התחשבות בפערים הקוגניטיביים. במהלך השנים למדו במוסד קרוב ל-400 ילדים, ומרביתם הצליחו להשתלב לאחר מכן בלימודים תיכוניים או בעבודה.
הצלחותיו של ביין הפכו אותו לבעל שם עולמי ורופאים ומחנכים מרחבי אירופה, וגם מארץ ישראל, הגיעו כדי ללמוד ממנו את שיטות העבודה שלו.

השמיים מעל המוסד החלו להתענן בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. סאלי ביין נאלץ להתמודד עם ניסיונות בלתי פוסקים של השלטונות המקומיים בעיירה להפריע לפעילות המוסד ולהביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום. סאלי ביין ניהל מאבק מתמיד כדי שהמוסד יוכל להמשיך לפעול ולא ייסגר.
כשעברו הנאצים לפעילות השמדה, גורלו של המקום למעשה נחרץ. לאוכלוסייה של בעלי צרכים מיוחדים שהם גם יהודים, לא הייתה זכות קיום בגרמניה של הרייך השלישי.

בחודש אפריל 1942 הוצאו קרוב ל-30 ילדים ואנשי צוות מהכפר ונשלחו לגטו וורשה. סאלי כבר הבין לאן נושבת הרוח, אך נותר במקום, למרות שלו ולמשפחתו היו ויזות ליציאה מגרמניה. חודשיים לאחר מכן בא הקץ לתקוות האחרונות שנותרו. ב-13 ביוני 1942 יצא מברלין "משלוח למזרח" ועליו 748 יהודים תושבי ברלין וכ-280 יהודים תושבי האזור, בהם גם כל הילדים ואנשי הצוות של הכפר, כולל סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה. הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו. הכפר, שבמשך 34 שנים המה קולות ילדים, דמם.

רבקה ביין. צלם לא ידוע

זמן קצר לאחר הפינוי איכלסו את כפר הילדים נערות מאגודת הנערות הגרמניות – תנועת הנוער לבנות של גרמניה הנאצית. בעשרות השנים האחרונות פועל בשטח הכפר בית ספר תיכון, הנושא את שמו של סאלי ביין. תלמידי בית הספר מכירים את עברו של המקום ומנציחים את זיכרו באופנים שונים.

בניין הלימודים ששימש את ילדי הכפר ומשמש כיום את הגימנסיה על שם סאלי ביין. צילום: רוני דותן וטטיאנה-מתניה רוגה

 

לוח זיכרון בחזית הבניין. צילום: רוני דותן וטטיאנה-מתניה רוגה

את הסיפור הביא לידיעתנו רוני דותן, אשר נחשף אליו במסגרת מיזם קרון השואה והחל לחקור אותו יחד עם טטיאנה-מתניה רוגה מברלין. בעקבות המחקר נאסף מידע על מאות ילדים ואנשי צוות ששהו בכפר ואותרו קרובי משפחתם. אם למי מכם יש מידע נוסף על כפר הילדים או על הילדים ואנשי הצוות ששהו בו, אתם מוזמנים לכתוב לרוני דותן: [email protected]

כתבות נוספות

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

לקרוא אחרת: ספרות הומניסטית על השואה, לצעירים ולמבוגרים

המכתב האחרון של חנה סנש

מה מסתתר במנהרה הסודית שהתגלתה בספרייה?

ב-1.8.1958 נחרתה כתובת מסתורית על קיר אבן במנהרה שבמרתפי הספרייה. מסע בלשי בעקבות מנשה פנסו, האדם שמאחורי הכתובת ובעקבות מסתרי הספרייה

מנשה פנסו והכתובת על הקיר

יש סיפורים שמתחילים במעברים סודיים, מעברים מעולם לעולם או מתקופה לתקופה, מעברים בזמן ובמרחב, מעברים דרך ארון בגדים (כמו ב"נרניה" וב-"35 במאי"). במעבר סודי כזה מתחיל גם הסיפור הזה.

כשהתחלתי לכתוב סיפורים על הספרייה, שמוליק גיא קב"ט הספרייה סיפר לי בסודי סודות את הסיפור על המעבר הנסתר שנחשף אצלנו. הוא סיפר שגילה אותו ביום ה-1.8.2013 כשיצא לסיור במרתפי הספרייה ונתקל פתאום בקיר כפול, קיר שאליו אפשר להגיע רק דרך מעבר זחילה. בין הקירות הכפולים גילה שמוליק כתובת שהמתינה שנים ארוכות עד שימצא אותה. שמוליק מאמין שהיא המתינה לו בדיוק 55 שנה:

מנשה פנסו 1.8.58
1.8.60-1

הכתובת שהתגלתה בין הקירות הכפולים שבמרתפי הספרייה

שמוליק סיפר לי את הסיפור בהתרגשות. בהתרגשות דומה אולי לזו שחווה ברגע גילוי הכתובת. כשביקשתי לראות את הדברים במו עיני הוא לקח אותי לסיור במנהרות החבויות מתחת לספרייה. כמובן, רק אחרי שהבטחתי לו לשמור בסוד את העניין. שמרתי על הסוד הזה עד עכשיו.

אז איך הגיעה הכתובת אל קירות מנהרות הספרייה? ומי האיש שמאחוריה?

זה דרש קצת מאמץ, אבל מנשה פנסו, גיבור הסיפור שלנו התגלה. ולא רק שהוא התגלה, הוא ביקר אצלנו פעם נוספת כדי לראות שוב את הכתובת שלפני שנים הוא עצמו חרת באבן.

אז גם שמענו את סיפורו:

מנשה פנסו, יליד 1928, נולד וגדל בעיר העתיקה בירושלים, סמוך לבית הכנסת "החורבה". הוריו שבתאי פנסו בן וידה ומסעודה היו צאצאים למגורשי האנוסים בספרד. האב היה חזן, ניהל בית כנסת ואסף תרומות ומצרכים שאותם חילק לעניי הרובע. פנסו התחנך ב"חדר" ואחרי כן למד בבית הספר תלמוד תורה הספרדי.

בשנת 1947 גויס פנסו לארגון "ההגנה", הוא העביר למִפקדה ידיעות מהרובע היהודי ומהאזור הערבי (כיוון שהיה בקיא בערבית) ובהמשך הוכשר להיות מקלען ונבחר להכין סליקים ולהבריח תחמושת וחומרי נפץ, ששימשו להגנת תושבי הרובע.

פנסו ראה במו עיניו את הלגיון הערבי מפוצץ ומחריב את בית הכנסת "החורבה", נוף ילדותו ובגרותו, וב-28.5.1948 הוא וחבריו שלחמו והגנו על הרובע, נפלו בשבי הלגיון הירדני. במשך כ-11 חודשים היה נתון בשבי עד ששוחרר במסגרת הסכם חילופי שבויים.

תמונה אחת ממחנה השבי באום אל ג'מאל בירדן, מנשה פנסו נמצא בשורה העליונה ביותר, החייל השמאלי ביותר עם הכומתה על הראש. תמונה באדיבות המשפחה

ימי השבי השאירו בו כמובן חותם ונדרש לו זמן להתאושש ולהשתקם. במשך שנים אחרי כן, הרצה פנסו בפני תלמידים, חיילים ומבקרים על סיפור חייו ועל סיפור הרובע היהודי שכרוכים זה בזה.

מנשה פנסו לצד השר יואב גלנט מניח זר פרחים לזכר הנופלים במעמד חנוכת אתר הנצחה לנופלים ברובע היהודי. תמונה באדיבות המשפחה

 

פנסו עבד בעבודות שונות ובין השאר השתתף בבניית משכן הספרייה הלאומית, בגבעת רם. באחת ההפסקות, חרת באבן את הכתובת: "החלטתי להשאיר איזה זיכרון, לא יודע למה, אבל הינה הוא כאן".

 

אז איך מגיעים למנהרה הסודית?

שמוליק ואני יצאנו לדרך, ירדנו קומה אחר קומה אל מעמקי מחסני הספרים. המחסנים האלה נמצאים בשלוש קומות מרתף, מתחת למפלס קומת הכניסה, ויש בהם למעלה מארבעה מיליון כרכים. זה אומר שקל ללכת בהם לאיבוד ולא קל להימצא.

מחסן הספרים בספרייה. צילום: חנן כהן

שמוליק ואני צעדנו לאורך שורות המדפים הארוכות ועמוסות הספרים עד שהגענו אל אחד הקומפקטוסים (מדפי אחסון זזים) הרחוקים.

האם המעבר הסודי נמצא מאחורי הקומפקטוס הזה?

"זה צריך להיות כאן," אמר שמוליק. ובאמת, כשהזזנו את הקומפקטוס, היה מאחוריו פתח קטן. התכופפנו וירדנו דרך הפתח ולמטה, ואז מצאנו את עצמנו במנהרה חשוכה.

ששש! המעבר הסודי. צילום: חנן כהן

נעצור לרגע כאן, במנהרה החשוכה ובשיא המתח, ונסתכל עלינו מבחוץ. עלינו, כלומר, על משכן הספרייה בגבעת רם.

בקרוב יהיה לספרייה משכן חדש בקריית הלאום, אבל עד אז ומאז 1960, הספרייה נמצאת כאן, בבניין הזה, בקמפוס האוניברסיטה העברית. הבניין, ששטחו כ-20,000 מ"ר, נקרא על שם ליידי דיוויס מקנדה ובנוי משלוש קומות מרתף ושלוש קומות מעל – קומת עמודים שקופה ועוד שתי קומות.

אתר הבנייה של הספרייה הלאומית בגבעת רם, יוני 1958. צילום: דוד רובינגר. לחצו להגדלה

אבל נחזור לרגע מהטיול בחוץ אל שמוליק ואלי, למטה במנהרות:

שמוליק הדליק את הפנס והתחלנו לצעוד. הכול היה חשוך פרט לאור הפנס, כשטיפסנו על סולמות, דילגנו מעל בורות ושמוליק הושיט לי את היד כדי שלא אמעד. תעינו ופנינו למנהרה הלא נכונה, חזרנו על צעדינו ופנינו למנהרה אחרת. הארנו על הקירות ומדי פעם ראינו ציורים וכתובות – סימנים שהשאירו פה לפני כשישים שנה האנשים שחפרו והניחו את היסודות לספרייה.

מי מכיר את ביטין יוסף?

 

שמואל בכורי היה מבוני הספרייה במסגרת עבודתו בחברת "חרות"

לבסוף, הגענו למחוז חפצנו, הכתובת שחרת פנסו באבני הקיר. ואולי אין זה מקרי שהזיכרון שהשאיר לנו פנסו ב-1.8.1958, נתגלה במשכן הספרייה שאמונה על הזיכרון של העם היהודי ושל מדינת ישראל, בדיוק באותו יום ובאותו חודש, כעבור שנים.

את הסיפור על איך שמוליק ואני כמעט נתקענו לנצח במנהרה, מאחורי הקומפקטוס שהוזז בינתיים, באמת הבטחתי לשמור בסוד, אז לא אוכל להרחיב על יתר ההרפתקאות שלנו במנהרות הנסתרות שמתחת לספרייה.

האם גם אנחנו השארנו זיכרון בצורת כתובת על הקיר? למי שיסייר במנהרות בעוד שנים – הפתרונים.

 

תודה לשמואל גיא על הסיפור ועל הסיור ועל העזרה בהכנת הכתבה 

תודה גם לעובדי הספרייה גליה ריצ'לר ומשה קנר. קנר הוא שהזיז את הקומפקטוסים, ראה את המכסה הרעוע, פתח אותו והבין שאפשר לטייל שם. הוא קרא לגליה שקראה לשמוליק שאיתר את פנסו, והשאר היסטוריה.

הפוסט בפייסבוק שפתר את תעלומת ההקדשה מימי השואה

אחרי עשרות שנים התגלתה זהות האיש שאליו הקדיש הרב ישכר שלמה טייכטל את ספרו "אם הבנים שמחה", שנכתב בזמן השואה

חודשים ספורים לפני השמדת יהדות הונגריה בשואה, יצא לאור בבודפשט ספרו של הרב ישכר שלמה טייכטל, "אם הבנים שמחה". הרב טייכטל, מתנגד חריף לציונות עד מלחמת העולם השנייה, שינה בזמן המלחמה את דעתו. בספרו "אם הבנים שמחה" קרא ליהודים הנרדפים לעלות ארצה ובירך את המתיישבים הציונים על המהפך שחוללו בארץ ישראל, אף על פי שלמגינת ליבו זנחו את דת אבותיהם.

 

שער העותק השמור באוסף שלום

 

עותק של הספר "אם הבנים שמחה", עם הקדשה בכתב ידו של המחבר, השתמר באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית בירושלים. בעותק נדיר מאותה מהדורה ראשונה שיצאה בשנת 1943 מקדיש טייכטל את הספר לחברו הרב אפרים אברט (עבערט) לפני שיוצא האחרון למסע לארץ ישראל: "למזכרת נצח ממני המחבר נתתי זאת המחברת לידיד נפש התורני מופלג בתורה וביראה טהורה… לעת עלותו לארץ חמדתינו… ויזכה לראות בקיבוץ ישראל הנפזרים ובבניין המקוה בראש ההרים".

 

משמאל, ההקדשה של הרב טייכטל לרב אברט. מימין, החוקרת רבקה ש"ץ מספרת כיצד הגיע הספר לאוסף שלום. לחצו על התמונה להגדלה

 

אך מיהו אותו חבר אפרים אברט? האם אכן הצליח לעלות לארץ ולהינצל?

את התשובה לתעלומה הזו גילינו ממש לאחרונה.

לפני מעט יותר מחודש נתקלה נינתו של הרב אפרים אברט בשמו של הסבא-רבא שלה בפוסט קצר שפרסמנו ברשת הפייסבוק, בו הצגנו את ההקדשה של הרב טייכטר לרב אברט. בעקבות הגילוי הזה היא ביקרה באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית וחזתה בספר במו עיניה. היא סיפרה למנהל אוסף שלום ד"ר צבי לשם על פועלו וחייו של הרב אברט. כך הצלחנו להשלים את החלק החסר בפאזל: למי הקדיש הרב טייכטר את ספרו?

כך למדנו כי הרב אברט הגיע להונגריה בתום מלחמת העולם הראשונה כשהוא יתום ממשפחה ומרכוש. בהונגריה נשא לאישה את אסתר ביילא, בתו של הרב יחזקאל גרינבוים, שהיה רב ושוחט מכובד. לרב אברט ולזוגתו נולדו ארבעה ילדים. לפני פלישת הנאצים להונגריה הצליח אחד מבניו של הרב לצאת באוניה דרך בולגריה לארץ ישראל. הרב ושאר משפחתו נותרו במחבוא.

המאמץ הנאצי למחוק כל זכר לקהילה היהודית בהונגריה מקשה עלינו לשחזר פרטים מהידידות העמוקה שקיימו, זאת לפי ההקדשה, הרב טייכטל והרב אברט. הזכר היחיד שנותר לידידותם הוא ההקדשה שחיבר הרב טייכטל לרגל הפלגת חברו לארץ.

 

הרב אפרים אברט. מקור: משפחת הרב

 

הרב אברט זכה לעלות לארץ ישראל כמובטח, אך בניגוד לכתוב בהקדשה – הוא עשה זאת רק בתום מלחמת העולם השנייה ולא בשנת 1943. את המלחמה העביר עם בני משפחתו בזהות בדויה. בתו לילי הצליחה לרכוש מסמכים מזויפים המעידים שמשפחת אברט היא משפחה נוצרית. בשנת 1946 עלו הרב, אשתו וילדיהם ארצה. בשנותיו האחרונות גר בירושלים בשכונת תלפיות. הרב אפרים היה תלמיד חכם גדול מופלג בתורה ובקבלה, עסק בתורת הקבלה בישיבת "שער השמים" באזור רש"י בשכונת מקור ברוך, שם למדו קבלה עם רבי חיים לייב אויערבאך זצ"ל. אביו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל נחשב לנקיי הדעת של ירושלים.

חלק מסיפוריו של ש"י עגנון, בעיקר סיפוריו על גליציא, שמע מהרב אפרים כשבא לבקרו מידי בוקר. כך גם הסיפורים בספר "האש והעצים" שאף את שם הספר נתן הרב אפרים. הרב אפרים לא הסכים ששמו ייכתב בספרים ולכן ש"י עגנון כתב רק "שמעתי את הסיפורים מאיש חשוב מאוד בירושלים". גם כשזכה ש"י עגנון בפרס הנובל, לא הסכים הרב אפרים להתלוות אליו בתואנה שאינו מוכן לעזוב את ירושלים. בשנים האחרונות ביקר אותו ש"י עגנון מידי שבת, וגם זכה להיות האחרון שישב עם הרב בי"א שבט תשכ"ח יום פטירתו. לאחר שנפרדו בערך בשעה 4 אחה"צ, נפטר הרב אפרים בחטף. הוא נקבר בהר המנוחות סמוך לקבר של ר' מאיר שפירא מלובלין.

גורלו של הרב טייכטל היה שונה. בספטמבר 1944 נתפס ונשלח לאושוויץ. העדויות לגבי נסיבות מותו סותרות – מספר עדי ראייה טענו שנרצח עוד ברכבת המשלוח כשהגן בגופו על יהודי שביקש מים. עם זאת, שמו מופיע ברשומות המחנה באושוויץ. לפי חלק מהעדויות מילותיו האחרונות של הרב ישכר שלמה טייכטל לפני רציחתו היו: "הפכו את מעיינותי חוצה". זאת הייתה המוטיבציה שהניעה אותנו בחיבור הכתבה.

 

תמונת הרב ישכר שלמה טייכטל. מקור: יד ושם

הכתבה חוברה בעזרתם של חני בריף וד"ר צבי לשם

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה