באוקטובר 1908, בליבו של יער אורנים סמוך לעיירה בייליץ (Beelitz) קם בגרמניה מוסד יחיד מסוגו באותו זמן – מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים. מנהל המוסד היה צעיר יהודי בן 27 בשם סאלי (סמואל) ביין, שעבד עד אז כמורה לילדים חירשים-אילמים.
סאלי ביין. צילום: ארתור פיינר, באדיבות דגמר דרובס
למקום התקבלו ילדים מגיל הגן ועד מתבגרים, מרביתם בעלי צרכים מיוחדים לסוגיהם השונים. חלק קטן מהילדים נשלח לשם בשל בעיות בבית וחוסר מסוגלות הורית לטפל בהם, ובהמשך בשל המגבלות על מספר התלמידים היהודים בבתי הספר. סאלי ביין ביקש לקבל אותם מתוך תפיסה חדשנית מאוד לאותה תקופה, שדגלה בשילוב בין האוכלוסיות.
בתחילת הדרך, סאלי ואשתו רבקה לימדו את הילדים לבדם, אך במהלך השנים הצטרפו אנשי צוות נוספים – שלושה מורים, עוזר הוראה, טבחית, מטפלת וגנן, אשר עסקו כולם גם בחינוך נוסף לעבודתם הרגילה. הילדים שהו במוסד כשנתיים, במהלכן למדו מקצועות עיוניים כמו עברית, גרמנית, היסטוריה וחשבון אך דגש רב ניתן לכישורי חיים כמו כללי התנהגות בחברה, הרגלי סדר וניקיון ולמלאכות שונות דוגמת נגרות, בישול וגינון.
שיעור נגרות הצילום מאלבומו של המורה ארתור פיינר
הלימודים התנהלו באווירה יהודית, תוך שמירת שבת, שמירת כשרות, ציון של חגי ישראל ולימודי קודש. בזמן הפנוי נערכו טיולים ומשחקים, אשר התקיימו במשותף לכל הילדים בכפר, ללא הפרדה מגדרית, גילאית או התחשבות בפערים הקוגניטיביים. במהלך השנים למדו במוסד קרוב ל-400 ילדים, ומרביתם הצליחו להשתלב לאחר מכן בלימודים תיכוניים או בעבודה.
הצלחותיו של ביין הפכו אותו לבעל שם עולמי ורופאים ומחנכים מרחבי אירופה, וגם מארץ ישראל, הגיעו כדי ללמוד ממנו את שיטות העבודה שלו.
השמיים מעל המוסד החלו להתענן בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. סאלי ביין נאלץ להתמודד עם ניסיונות בלתי פוסקים של השלטונות המקומיים בעיירה להפריע לפעילות המוסד ולהביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום. סאלי ביין ניהל מאבק מתמיד כדי שהמוסד יוכל להמשיך לפעול ולא ייסגר.
כשעברו הנאצים לפעילות השמדה, גורלו של המקום למעשה נחרץ. לאוכלוסייה של בעלי צרכים מיוחדים שהם גם יהודים, לא הייתה זכות קיום בגרמניה של הרייך השלישי.
בחודש אפריל 1942 הוצאו קרוב ל-30 ילדים ואנשי צוות מהכפר ונשלחו לגטו וורשה. סאלי כבר הבין לאן נושבת הרוח, אך נותר במקום, למרות שלו ולמשפחתו היו ויזות ליציאה מגרמניה. חודשיים לאחר מכן בא הקץ לתקוות האחרונות שנותרו. ב-13 ביוני 1942 יצא מברלין "משלוח למזרח" ועליו 748 יהודים תושבי ברלין וכ-280 יהודים תושבי האזור, בהם גם כל הילדים ואנשי הצוות של הכפר, כולל סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה. הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו. הכפר, שבמשך 34 שנים המה קולות ילדים, דמם.
רבקה ביין. צלם לא ידוע
זמן קצר לאחר הפינוי איכלסו את כפר הילדים נערות מאגודת הנערות הגרמניות – תנועת הנוער לבנות של גרמניה הנאצית. בעשרות השנים האחרונות פועל בשטח הכפר בית ספר תיכון, הנושא את שמו של סאלי ביין. תלמידי בית הספר מכירים את עברו של המקום ומנציחים את זיכרו באופנים שונים.
בניין הלימודים ששימש את ילדי הכפר ומשמש כיום את הגימנסיה על שם סאלי ביין. צילום: רוני דותן וטטיאנה-מתניה רוגה
לוח זיכרון בחזית הבניין. צילום: רוני דותן וטטיאנה-מתניה רוגה
את הסיפור הביא לידיעתנו רוני דותן, אשר נחשף אליו במסגרת מיזם קרון השואה והחל לחקור אותו יחד עם טטיאנה-מתניה רוגה מברלין. בעקבות המחקר נאסף מידע על מאות ילדים ואנשי צוות ששהו בכפר ואותרו קרובי משפחתם. אם למי מכם יש מידע נוסף על כפר הילדים או על הילדים ואנשי הצוות ששהו בו, אתם מוזמנים לכתוב לרוני דותן: [email protected]
חודשים ספורים לפני השמדת יהדות הונגריה בשואה, יצא לאור בבודפשט ספרו של הרב ישכר שלמה טייכטל, "אם הבנים שמחה". הרב טייכטל, מתנגד חריף לציונות עד מלחמת העולם השנייה, שינה בזמן המלחמה את דעתו. בספרו "אם הבנים שמחה" קרא ליהודים הנרדפים לעלות ארצה ובירך את המתיישבים הציונים על המהפך שחוללו בארץ ישראל, אף על פי שלמגינת ליבו זנחו את דת אבותיהם.
שער העותק השמור באוסף שלום
עותק של הספר "אם הבנים שמחה", עם הקדשה בכתב ידו של המחבר, השתמר באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית בירושלים. בעותק נדיר מאותה מהדורה ראשונה שיצאה בשנת 1943 מקדיש טייכטל את הספר לחברו הרב אפרים אברט (עבערט) לפני שיוצא האחרון למסע לארץ ישראל: "למזכרת נצח ממני המחבר נתתי זאת המחברת לידיד נפש התורני מופלג בתורה וביראה טהורה… לעת עלותו לארץ חמדתינו… ויזכה לראות בקיבוץ ישראל הנפזרים ובבניין המקוה בראש ההרים".
משמאל, ההקדשה של הרב טייכטל לרב אברט. מימין, החוקרת רבקה ש"ץ מספרת כיצד הגיע הספר לאוסף שלום. לחצו על התמונה להגדלה
אך מיהו אותו חבר אפרים אברט? האם אכן הצליח לעלות לארץ ולהינצל?
את התשובה לתעלומה הזו גילינו ממש לאחרונה.
לפני מעט יותר מחודש נתקלה נינתו של הרב אפרים אברט בשמו של הסבא-רבא שלה בפוסט קצר שפרסמנו ברשת הפייסבוק, בו הצגנו את ההקדשה של הרב טייכטר לרב אברט. בעקבות הגילוי הזה היא ביקרה באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית וחזתה בספר במו עיניה. היא סיפרה למנהל אוסף שלום ד"ר צבי לשם על פועלו וחייו של הרב אברט. כך הצלחנו להשלים את החלק החסר בפאזל: למי הקדיש הרב טייכטר את ספרו?
כך למדנו כי הרב אברט הגיע להונגריה בתום מלחמת העולם הראשונה כשהוא יתום ממשפחה ומרכוש. בהונגריה נשא לאישה את אסתר ביילא, בתו של הרב יחזקאל גרינבוים, שהיה רב ושוחט מכובד. לרב אברט ולזוגתו נולדו ארבעה ילדים. לפני פלישת הנאצים להונגריה הצליח אחד מבניו של הרב לצאת באוניה דרך בולגריה לארץ ישראל. הרב ושאר משפחתו נותרו במחבוא.
המאמץ הנאצי למחוק כל זכר לקהילה היהודית בהונגריה מקשה עלינו לשחזר פרטים מהידידות העמוקה שקיימו, זאת לפי ההקדשה, הרב טייכטל והרב אברט. הזכר היחיד שנותר לידידותם הוא ההקדשה שחיבר הרב טייכטל לרגל הפלגת חברו לארץ.
הרב אפרים אברט. מקור: משפחת הרב
הרב אברט זכה לעלות לארץ ישראל כמובטח, אך בניגוד לכתוב בהקדשה – הוא עשה זאת רק בתום מלחמת העולם השנייה ולא בשנת 1943. את המלחמה העביר עם בני משפחתו בזהות בדויה. בתו לילי הצליחה לרכוש מסמכים מזויפים המעידים שמשפחת אברט היא משפחה נוצרית. בשנת 1946 עלו הרב, אשתו וילדיהם ארצה. בשנותיו האחרונות גר בירושלים בשכונת תלפיות. הרב אפרים היה תלמיד חכם גדול מופלג בתורה ובקבלה, עסק בתורת הקבלה בישיבת "שער השמים" באזור רש"י בשכונת מקור ברוך, שם למדו קבלה עם רבי חיים לייב אויערבאך זצ"ל. אביו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל נחשב לנקיי הדעת של ירושלים.
חלק מסיפוריו של ש"י עגנון, בעיקר סיפוריו על גליציא, שמע מהרב אפרים כשבא לבקרו מידי בוקר. כך גם הסיפורים בספר "האש והעצים" שאף את שם הספר נתן הרב אפרים. הרב אפרים לא הסכים ששמו ייכתב בספרים ולכן ש"י עגנון כתב רק "שמעתי את הסיפורים מאיש חשוב מאוד בירושלים". גם כשזכה ש"י עגנון בפרס הנובל, לא הסכים הרב אפרים להתלוות אליו בתואנה שאינו מוכן לעזוב את ירושלים. בשנים האחרונות ביקר אותו ש"י עגנון מידי שבת, וגם זכה להיות האחרון שישב עם הרב בי"א שבט תשכ"ח יום פטירתו. לאחר שנפרדו בערך בשעה 4 אחה"צ, נפטר הרב אפרים בחטף. הוא נקבר בהר המנוחות סמוך לקבר של ר' מאיר שפירא מלובלין.
גורלו של הרב טייכטל היה שונה. בספטמבר 1944 נתפס ונשלח לאושוויץ. העדויות לגבי נסיבות מותו סותרות – מספר עדי ראייה טענו שנרצח עוד ברכבת המשלוח כשהגן בגופו על יהודי שביקש מים. עם זאת, שמו מופיע ברשומות המחנה באושוויץ. לפי חלק מהעדויות מילותיו האחרונות של הרב ישכר שלמה טייכטל לפני רציחתו היו: "הפכו את מעיינותי חוצה". זאת הייתה המוטיבציה שהניעה אותנו בחיבור הכתבה.
"את תכללי בתוכך את כל היופי שיש בך; את תהיי השירה היותר נהדרה ששרו אותה פעם אחת בעולם, ששרו אותה בהדרת קדש וצחות, בנקיות הנפש"
כשלא תרו בעיניים מצומצמות את הים החשוך בחיפוש אחר סימן חיים מספינת המודיעין הבריטית, אפשר שהיו אותן העיניים נפגשות לשנייה, ואולי אפילו שתיים, פעם בכל עשר או עשרים דקות של שיטוט מאומץ. התרחשות ספונטנית וקצובה זאת הספיקה ללוי שניאורסון, ליובא בפי שותפתו, שרה, כדי להתאהב עמוקות.
למענה הוא התחיל בכתיבת פנקס חדש, מחברת-כיס שאותה מילא בשירי אהבה, בהרהורי אהבה, בשם האהובה (שרה), במבט שבעיניה, וכל זאת מבלי לשכוח את גוון עורה, חיתוך דיבורה, גזרת גופה, או תכונותיה הרבות והמשתנות.
"קראתי שרה". הפנקס של לוי (ליובא) שניאורסון שמור עם ארכיונו האישי בספרייה הלאומית
אם ידעה על כך משהו, ספק אם הפריע לה הדבר. היא, שרה, הייתה עסוקה יותר בניסיונות יצירת הקשר של אחיה, ד"ר אהרון אהרונסון. זמן להתאהבויות לא היה לה. את הקלפים על השולחן צריך לשים, בחוץ משתוללת מלחמה אדירה, מלחמת עולם, ובלי הבריטים עלול היישוב העברי להיעקר בכוח, והפעם מי יודע לכמה מאות ואלפי שנים.
וחוץ מזה, יש לה כבר אהוב, במקרה גם החבר הכי טוב של ליובא ההוזה לצידה, אבשלום שמו, אותו אבשלום ששכנע את ליובא להצטרף למרד החשאי בעות'מאנים, אותו אבשלום שהיה הראשון ליצור קשר עם הבריטים, שלהם, אחרי ומעל הכל, מחכים עתה ליובא ושרה כמעט מדי לילה ביחד, בחוף שליד התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית.
אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון
אבל ליובא כותב. גם לפני ששמע על מותו של אבשלום פיינברג, החבר הכי טוב שלו, האהוב של שרה, וגם אחרי ששמע, חודשים אחרי שאירע, הוא ממשיך לכתוב. משנודע לו על המוות הנורא מפיו של אהרון אהרונסון, להט הכתיבה לשרה (ולא רק הוא) מתגבר. זה לא בלתי שגרתי אצלו – לכתוב הוא כותב תמיד, על הכל, מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא ממלא מחברת אחר מחברת בשורות צפופות מהרהורים פילוסופיים, עמוסות בתיעוד מפורט של חיי המחתרת, בכל שיחה שאי פעם קיים עם כל אדם שהוא, וגם בשירה שנופלת מהשירה שכתבו המשוררים שהוא מצהיר שקרא בכמה וכמה מחברות ופנקסים.
"את תכללי בתוכך את כל היופי שיש בך". מתוך מחברת שירי האהבה
שרה וליובא לא יעבירו את כל המלחמה בעתלית. הם יצאו לגיחה משותפת וקצרה לקהיר. שם יתוודה ליובא על רגשותיו לשרה, שם תדחה אותו בתואנה שברא אותה מחדש בדמיונו כדמות מיתולוגית שאין לה כל קשר עם דמותה האמיתית. גם זאת תיעד בפנקס האהבה שלו, אהבה שהתגלתה עתה באופן סופי ומוחלט כנכזבת.
"כבר גיליתיך, כבר יצרתיך, את סמל האמונה שלי, את האלילה של בית-המקדש שלי". מתוך מחברת שירי האהבה
דרכי השניים ייפרדו לזמן מה לאחר מכן. ליובא יחזור לעתלית רק לגיחות קצרות, בעיקר בתפקידו כקצין מודיעין על ספינת הריגול הבריטית מנגם (Managem). על סיפונה ימציא ליובא את השם ניל"י, שבו תיוודע החבורה לימים. הוא יפגוש בחורות עבריות אחרות במסעותיו, וגם עליהן יכתוב בפנקס. אבל לפחות עד תום המלחמה יהיה ליבו שמור לשרה, שחזרה עתה לעתלית, לפקח על פעילות הריגול מהארץ.
שרה אהרונסון ולוי שניאורסון בקהיר
מרגע זה ועד גילויה של רשת הריגול בספטמבר 1917 בעקבות לכידתו ועינויו של אחד מחבריה, נעמן בלקינד, שימש ליובא הקצין המקשר בין החברים בעתלית ובין הבריטים. את מרבית שירותו העביר על הספינה, או בבסיסים שונים במצרים – מפענח ומתרגם את הדיווחים שסיפקו החברים בעתלית. גם לאחר לכידת בלקינד סירבו היושבים בעתלית להימלט בספינת המודיעין. תחילה האמינו כי יצליחו לשחרר את השבוי. בנוסף, חששו שעזיבתם תמיט אסון על היישוב העברי.
בתחילת אוקטובר 1917, כיתר הצבא העות'מאני את זיכרון יעקב ועצר רבים מאנשי ניל"י. גם שרה אהרנסון הייתה בין העצורים. היא עונתה קשות וירתה בעצמה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה. גם על המוות הזה ישמע ליובא חודשים לאחר שאירע, גם עליו לא יתגבר עד מותו שלו, בשנת 1975, בגבולות המדינה העברית שסייע להקים.
"יש עולם גדול בתוך נפשך, יש יופי כזה, יש שכלול שאין את יודעת בעצמך – אנוכי אבוא ואגלה לך את זה. כבר גיליתיך, כבר יצרתיך, את סמל האמונה שלי, את האלילה של בית-המקדש שלי"
"אורי הוא, הנער שרציתי להיות. צבר טיפוסי, שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ורגיש ועדין", הסיפור מאחורי "אורי" הספר הכי מפורסם של אסתר שטרייט-וורצל.
בתמונה: אסתר שטרייט-וורצל מחזיקה את ספרה האהוב 'אורי'. הצילום באדיבות המשפחה
"אורי, צא מן הכיתה!" אורי הרים עיניו מן המחברת ונשָׂא מבט תמהּ אל המורה. ריבונו של עולם, מה הוא רוצה ממני הפעם?
(הפתיחה לספר "אוּרי", אסתר שטרייט-וורצל, הוצאת עמיחי)
*
אביה של אסתר שטרייט-וורצל היה סופר ומבקר ספרים, חברו הטוב של הסופר ש"י עגנון, והיא נולדה אל תוך אווירה של סופרים ומשוררים וספרייה שמדפיה השתרעו מקיר אל קיר. היא גדלה במושבה פתח-תקווה ושנות התבגרותה היו גם שנותיה הראשונות של המדינה, שנות הארבעים של המאה העשרים. את האווירה המיוחדת בפתח-תקווה של אותם ימים, פתח-תקווה הקטנה והאינטימית על דרכי העפר שלה ועל בתיה הקטנים מוקפי הגינות, את יחסי השכנות ואת הידידות והאחווה שהתקיימו בין אנשיה, את אהבת הספר ואת אהבת הבריות, את האידאלים הלאומיים ואהבת המקום, ביקשה שטרייט-וורצל לשמר בספרייה.
בראיון לתוכנית הטלוויזיה החינוכית "סופרים מספרים" היא מספרת: "רציתי לשמר את זה לעצמי, קודם כול, כדי שפתח-תקווה שלי לא תלך לאיבוד ולא תיעלם", אבל היא מוסיפה בראיון שגם ביקשה להשתמש בכלים שניתנו לה בתור סופרת "כדי שהנוער בארץ שחי במדינה הזו וקיבל אותה כדבר מובן מאליו, שקיבל אותה כמובנת מאליה, ידע איך חיו לפני התקופה הזו לפני התגשמות החלום… שיראה את העבר הקרוב הזה, ושזה יהיה לו דגם טוב כדי להתאמץ ולשפר את איכות החיים, שיידעו שיש לנו זיקה מיוחדת לארץ הזאת."
אסתר שטרייט-וורצל בנעוריה
אוּרי גיבור ספרה הידוע ביותר של שטרייט-וורצל, גדל כמוה במושבה קטנה, בימי קום המדינה. אורי הוא נער מתבגר, מתלבט, מתאהב, לוחם. דמותו של אורי נכנסה ללב של כל מי שבילדותם קראו את הספר וליוו את אורי במסע ההתבגרות הזה. הספר "אוּרי" אחראי ודאי לאהבת הקריאה של רבות ורבים מאיתנו.
*
קשה לאלה מאיתנו שגדלו על הספר לדמיין כמה מורכבת הייתה הדרך של המחברת להוציא את "אוּרי" לאור. בספרה "מאוּרי עד אדי – קורות ספרַי" היא מתארת את המסע:
קודם כול "אוּרי" כמעט נולד בתור ספר בהמשכים בעיתון "הארץ שלנו". שטרייט-וורצל שלחה לעורך חלק מהספר והוא החזיר לה אותו כי לדעתו היו בו "יותר מדי תיאורים ופחות מדי הרפתקאות".
בינתיים כתבה שטרייט-וורצל ספרים אחרים. חלף זמן והיא המשיכה את "אוּרי" ושלחה אותו להוצאת "מסדה", הוצאה שבה פרסמה מספריה הקודמים.
כעבור שלושה חודשים, לעת ערב, דפק בדלת ביתה שליח מההוצאה והחזיר לה את כתב היד של הספר! שטרייט-וורצל מספרת שהרגישה אז כאילו נעצו סכין בליבה.
היא התקשרה למשורר אמיר גלבוע שהיה עורך ב"מסדה" וביקשה להבין מדוע לא רצה לפרסם את "אוּרי". להפתעתה השיב לה גלבוע שכלל לא קרא את הספר!
הוא הסביר שההוצאה השיבה להרבה סופרים את כתבי היד של ספריהם בחזרה, כי התקופה הייתה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ובהוצאה חשבו שבגלל המצב הקשה לא יהיו לספר קונים. הוא הוסיף ששמע שהספר עבה ולכן לא ירצו לקנותו.
שטרייט-וורצל לא ויתרה והחליטה לשלוח את אוּרי להוצאת "עם עובד" כי היא חשבה שבתור הוצאה ציבורית, לא יפחדו ב"עם עובד" להוציא לאור ספר ארוך. היא הגישה אותו לעורך חיים באר שאמר לה שזה ספר הנוער הכי טוב שנכתב בארץ זה שנים רבות. אך, בשם מנכ"ל ההוצאה, הוסיף שהספר עבה מדי ושכדי לפרסם אותו יהיה צורך לקצר אותו בשליש!
אסתר שטרייט-וורצל נחרדה ולקחה את הספר בחזרה.
אסתר, 'אורי' ומכונת הכתיבה. הצילום באדיבות המשפחה
מ"עם עובד" פנתה שטרייט-וורצל ל"ספריית פועלים" שם נתן יונתן העביר את הספר למירה מאיר ושם עיכבו את התשובה זמן רב ובסוף השיבו שלדעתם "אוּרי לא יכבוש את לב הנוער, כי הוא תיאורי מדי ועבה מדי". על זאת ענתה שטרייט-וורצל שהיא מורה לספרות ויודעת מה הנוער מסוגל לקרוא ומה הנוער אוהב או שונא ואין לה ספק שאת הספר הזה הנוער יאהב. היא חיכתה שיחזירו לה את כתב היד.
היא חיכתה וחיכתה והתקשרה כל יום חמישי מהטלפון הציבורי בבית הספר ברנר שבו לימדה כדי לשאול את אנשי "ספריית פועלים" מה קורה עם הספר.
ליד הטלפון הציבורי הזה, פגש אותה שוב ושוב סוכן הספרים נחום הלוי ולבסוף שמע ממנה את הסיפור על אוּרי. הוא הציע לעזור לה ולפנות למו"ל שהוא מכיר, וכך שידך אותה עם הוצאת "עמיחי".
הבעלים, אורלינסקי, שקרא להוצאה על שם בנו "עמיחי" שנפל במלחמת השחרור, קרא רק שני פרקים מהספר והתאהב בו. גם הוא התגורר במושבה בתור ילד, גם הוא עבד כפועל בפרדסים והספר החזיר אותו לימים ההם. כבר למחרת נסעה שטרייט-וורצל לחתום על החוזה.
לבקשתה של שטרייט-וורצל נשלח הספר לעורך אוריאל אופק, כשחזר ממנו, ראה אור בהוצאת "עמיחי". זה היה ב-1976.
עטיפת הספר האייקונית שאייר אריה מוסקוביץ
והשאר היסטוריה: דורות של ילדים ישראליים גדלו על אוּרי והוא נעשה לדמות אייקונית בדברי ימי התרבות העברית. כמו שכתבה הגולשת נויה נחום בתגובה לכתבה על אסתר שטרייט-וורצל: "אורי היה אחד הספרים הכי אהובים עלי. אני זוכרת את ההקדשה של ההורים שלי 'קראנו את זה בילדותנו ועכשיו אנו מעניקים לך את זה גם".
*
אחדים מחברי נעוריה של שטרייט-וורצל האמינו שהם היו ההשראה לדמותו של אורי, אבל אין זה כך.
היא מספרת: "אורי הוא, לפי דעתי, הנער שרציתי להיות. צבר טיפוסי, שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ורגיש ועדין. או אולי אדייק יותר אם אומר שאורי הטיפוס האידאלי של הצבר יליד ארץ-ישראל. … זה ספר שמתאר תהליך התבגרות, התבגרות של נער והתבגרות של מדינה. בראשית הספר אורי עודנו כמעט ילד, ובסופו – כשהוא "מגדיל" את מספר שנותיו ומתגייס לשיירה העולה לירושלים הנצורה – הוא כבר בוגר, שרואה עצמו אחראי לגורלו ולכן קובע על דעת עצמו את מהלכי חייו. ובמקביל לנער אורי, כך גם המדינה שבדרך, שבראית הספר עדיין היא כאילו בגיל ההתבגרות, ואחרי ההכרזה ב-29 בנובמבר, כשהיא כבר קיימת כמדינה הלוחמת על חייה, הריהי בבחינת "בוגרת".
הגולשת עפרה דניאל לביא מספרת: "אורי היה ספר ילדותי האהוב ובעקבותיו קראתי גם לבני הבכור אורי. הספר היה אצלנו בכיתה להיט והמורה בכיתה ח' הזמינה את אסתר שטרייט וורצל להרצות לנו. לפני בואה נתנה לנו עבודה לכתוב סיום לספר. עד היום זכורה לי ההתרגשות מבואה של אסתר ולגביי סוף הספר היא רמזה: 'אתם מכירים את שיירת הרכבים השרופה בעליות לירושלים?'"
ילדים באים אלי בטענות בגלל הסוף הפתוח. הם, שאינם עושים את ההבחנה בין עולם המציאות לעולם הבדיון מתייחסים אל אוּרי כאל אדם חי, ולכן הם מבקשים לדעת 'מה קרה לאוּרי אחרי שהצטרף לשיירה העולה לירושלים.'
אני מנסה להסביר להם בדרך ההמחשה: בראשונה אני מבקשת מהם להעמיד עצמם במקומי, שאמנם אני המצאתי וסיפרתי את סיפורו של אורי, אך בזכות הקריאה הסיפור ידוע להם בדיוק כמו לי.
לאחר מכן אני מבקשת מהם להשיב לי מה לפי דעתם היו האפשרויות שעמדו בפני, כשניצבתי על פרשת הדרכים שלפני הסיום. מהר מאוד הם מגיעים למסקנה, שלמעשה עמדו בפני שתי אפשרויות בלבד: האחת, שאורי נהרג בקרב, והשנייה, שהוא הצליח לעבור את המלחמה בשלום (בעלי דמיון שבין הילדים מספרים גם שהוא נפצע ושכב בבית חולים) ובסופו של דבר חזר למושבה שלו.
'לא היה לי לב להרוג את אוּרי', אני מסבירה להם, 'לכן הפקדתי את גורלו בידיכם, קוראי הצעירים. ידעתי שתחושו את רוח העצב השורה על כל מה שמתואר בסוף הספר, ותבינו שסכנת מוות מרחפת על ראשו של אוּרי, אבל גם זאת ידעתי: שלא תניחו לו למות, אלא תחזירו אותו בריא ושלם למושבתו ואולי אפילו תדמיינו את חגיגת נישואיו לעופרה.'"
*
אם אורי ניצל או לא ניצל, לא נדע. אבל מה עלה בגורלה של דליה כולנו יודעים. או כמו שכתבה בעצב הגולשת אפי שלום:
"אבל את דליה היה לה לב להרוג ?"
שרייט-וורצל מספרת גם על ההחלטה הקשה הזאת:
"תהליך התבגרותו של אורי כולל בין השאר שלוש אהבות לשלוש נערות – דליה, חנה ועופרה. … הכי קרובה לי היא דליה. דמותה כמו נבעה ממעמקי נפשי, מתהומות סבלי כילדה חריגה, חולת פוליו, שילדים מרושעים (כן, ילדים מסוגלים לגלות רוע לב. מי כמוני יודעת זאת) לועגים לה על צליעתה. דליה היא בבואה מוקצנת של החלק הזה שבי, החלק החולה והסובל. כמו אצלי, כך גם אצלה הסבל העשיר את חייה הרוחניים והרגשיים והאציל עליה חכמה ותובנה ויכולת לחוש את סבלם של האחרים.
כשהרגשתי בשלב כלשהו בתהליך הכתיבה, שבבלי דעת אני מוליכה אותה בזרם העלילה אל מותה, משהו בי התקומם כנגד גזר הדין המר הזה, כשביכול אני מרצוני גזרתי אותו, אבל באמת הוא נובע מהאמת הפנימית של הספר."
"…ניסיתי 'להציל' את דליה מגורלה המר. אחת הדרכים להשאירה בחיים הייתה, שהיא חוזרת ארצה כמובן לא בריאה לגמרי, אך בכל זאת מסוגלת לצעוד בעזרת קביים. תיארתי פגישה נרגשת מאוד בינה ובין אורי, שבאותה גרסה למד בבית ספר חקלאי, וכן תיארתי אהבה עזה שמתפתחת ביניהם. אבל בעודי כותבת את הפרק ההוא, ידעתי היטב שאני כותבת משהו גרוע, רגשני, קיטשי, שאין לו מקום בספר החותר להגיע לרמת אמינות גבוהה. ידעתי שאני מתארת את משאלת לבי, שאני מבטאת את הצורך שלי בעולם שבו האהבה מנצחת והמוות מובס. ועוד ידעתי ברור ומעל לכל ספר את מה שלמדתי כמו בניסוי העכברים הידוע במבוך של תעייה וטעייה, שאין לי ברירה: עלי 'להרוג' את דליה ויהיה מה.
הוודאות הזאת היא שהעניקה לי את הכוח לכתוב את שני הפרקים הקשורים בשיבתה חסרת התקווה של דליה, במחלתה הסופנית ובמותה. ואני זוכרת היטב איך כתבתי את הפרק המתאר את מותה. זה היה בשלוש לפנות בוקר, בחדר עבודתי הקטן, החם והמחניק בדירתנו הראשונה. ישבתי ובכיתי בכי תמרורים, ובכל זאת המשכתי לכתוב עד הסוף המר, הבלתי נמנע."
הגולשת מירב טבקמן מסכמת: "מבחינתי אורי חי וקיים, יחד עם עפרה. אחת לשנה בערך אני לוקחת שוב את הספר ליד (בזהירות כי חלק מהדפים כבר לא מחוברים כמו שצריך), וצוללת שוב לעולמו של אורי ולארץ ישראל של אז.
ותמיד תמיד, בוכה כשקוראת את חצי העמוד האחרון בספר."
[הציטוטים של אסתר שטרייט-וורצל, אלא אם כן צוין אחרת, הם מתוך "מאוּרי עד אדי – קורות ספרַי", הוצאת עמיחי.]
