על סאלי ורבקה ביין שניהלו בימי השואה מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים, והלכו למותם עם הילדים
באוקטובר 1908, בליבו של יער אורנים סמוך לעיירה בייליץ (Beelitz) קם בגרמניה מוסד יחיד מסוגו באותו זמן – מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים. מנהל המוסד היה צעיר יהודי בן 27 בשם סאלי (סמואל) ביין, שעבד עד אז כמורה לילדים חירשים-אילמים.
למקום התקבלו ילדים מגיל הגן ועד מתבגרים, מרביתם בעלי צרכים מיוחדים לסוגיהם השונים. חלק קטן מהילדים נשלח לשם בשל בעיות בבית וחוסר מסוגלות הורית לטפל בהם, ובהמשך בשל המגבלות על מספר התלמידים היהודים בבתי הספר. סאלי ביין ביקש לקבל אותם מתוך תפיסה חדשנית מאוד לאותה תקופה, שדגלה בשילוב בין האוכלוסיות.
בתחילת הדרך, סאלי ואשתו רבקה לימדו את הילדים לבדם, אך במהלך השנים הצטרפו אנשי צוות נוספים – שלושה מורים, עוזר הוראה, טבחית, מטפלת וגנן, אשר עסקו כולם גם בחינוך נוסף לעבודתם הרגילה. הילדים שהו במוסד כשנתיים, במהלכן למדו מקצועות עיוניים כמו עברית, גרמנית, היסטוריה וחשבון אך דגש רב ניתן לכישורי חיים כמו כללי התנהגות בחברה, הרגלי סדר וניקיון ולמלאכות שונות דוגמת נגרות, בישול וגינון.
הלימודים התנהלו באווירה יהודית, תוך שמירת שבת, שמירת כשרות, ציון של חגי ישראל ולימודי קודש. בזמן הפנוי נערכו טיולים ומשחקים, אשר התקיימו במשותף לכל הילדים בכפר, ללא הפרדה מגדרית, גילאית או התחשבות בפערים הקוגניטיביים. במהלך השנים למדו במוסד קרוב ל-400 ילדים, ומרביתם הצליחו להשתלב לאחר מכן בלימודים תיכוניים או בעבודה.
הצלחותיו של ביין הפכו אותו לבעל שם עולמי ורופאים ומחנכים מרחבי אירופה, וגם מארץ ישראל, הגיעו כדי ללמוד ממנו את שיטות העבודה שלו.
השמיים מעל המוסד החלו להתענן בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. סאלי ביין נאלץ להתמודד עם ניסיונות בלתי פוסקים של השלטונות המקומיים בעיירה להפריע לפעילות המוסד ולהביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום. סאלי ביין ניהל מאבק מתמיד כדי שהמוסד יוכל להמשיך לפעול ולא ייסגר.
כשעברו הנאצים לפעילות השמדה, גורלו של המקום למעשה נחרץ. לאוכלוסייה של בעלי צרכים מיוחדים שהם גם יהודים, לא הייתה זכות קיום בגרמניה של הרייך השלישי.
בחודש אפריל 1942 הוצאו קרוב ל-30 ילדים ואנשי צוות מהכפר ונשלחו לגטו וורשה. סאלי כבר הבין לאן נושבת הרוח, אך נותר במקום, למרות שלו ולמשפחתו היו ויזות ליציאה מגרמניה. חודשיים לאחר מכן בא הקץ לתקוות האחרונות שנותרו. ב-13 ביוני 1942 יצא מברלין "משלוח למזרח" ועליו 748 יהודים תושבי ברלין וכ-280 יהודים תושבי האזור, בהם גם כל הילדים ואנשי הצוות של הכפר, כולל סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה. הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו. הכפר, שבמשך 34 שנים המה קולות ילדים, דמם.
זמן קצר לאחר הפינוי איכלסו את כפר הילדים נערות מאגודת הנערות הגרמניות – תנועת הנוער לבנות של גרמניה הנאצית. בעשרות השנים האחרונות פועל בשטח הכפר בית ספר תיכון, הנושא את שמו של סאלי ביין. תלמידי בית הספר מכירים את עברו של המקום ומנציחים את זיכרו באופנים שונים.
את הסיפור הביא לידיעתנו רוני דותן, אשר נחשף אליו במסגרת מיזם קרון השואה והחל לחקור אותו יחד עם טטיאנה-מתניה רוגה מברלין. בעקבות המחקר נאסף מידע על מאות ילדים ואנשי צוות ששהו בכפר ואותרו קרובי משפחתם. אם למי מכם יש מידע נוסף על כפר הילדים או על הילדים ואנשי הצוות ששהו בו, אתם מוזמנים לכתוב לרוני דותן: [email protected]
מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק
תגובות על כתבה זו