בין הפיוטים לחג השבועות בולט קטע המכונה 'סדר עולם', ובו מתארים הפייטנים את תולדות העולם מזווית מבטה של התורה: התורה נבראה קודם לעולם, העולם נברא בעצתה ולמענה, וברגע שהופיעו בני אדם בעולם חיפש הקב"ה את האיש הראוי לקבל אותה. בנקודה זו מזכירים הפייטנים את גדולי הדורות: אדם, נח, אברהם, יצחק ויעקב, ומתארים איך הקב"ה מציע לתורה להינתן להם, ואיך התורה עצמה מוצאת פגם בכל אחד מהם, עד אשר מגיע משה והתורה ניתנת לו בשמחה. בחלק מן הסדרים האלה הופך הסיפור למעין אגדת-קדומים: התורה מצוירת כבת מלך מפונקת המשתעשעת על ברכי אביה עד אשר היא מגיעה לפרקה. אביה מציע לה חתן אחרי חתן, אבל כנערה מפונקת היא מוצאת פסול בכל אחד מן החתנים המוצעים. בסופו של דבר מגיע החתן הרצוי (משה), והתורה שמחה 'להינשא' לו.
מה הפגמים שמוצאת התורה באבות האומה? אדם אכל מעץ הדעת, נח השתכר ויצחק אהב את עשיו. אך במה חטאו אברהם ויעקב? בפיוט הקדום ביותר מן הסוג הזה, הסדר 'ה' קנני ראשית דרכו / אלפיים שנה נמתקתי בחכו' של ר' אלעזר בירבי קליר (א"י, ראשית המאה השביעית) מואשם אברהם ששאל 'במה אדע כי אירשנה' (בראשית טו, ח) וגרם לבניו לגלות למצרים, ויעקב – על שאמר 'נסתרה דרכי מה" (ישעיהו מ, כז, פסוק העוסק בעם ישראל ולא ביעקב). חטאים קטנים אלה די בהם כדי שהתורה לא תינתן להם.
אבל בפיוט מאוחר יותר שלו מן הסוג הזה ('אגמי קרים') מואשם אברהם בחטא מפתיע: התורה מסרבת להינתן לו משום שעקד את יצחק! ובלשון הפייטן: 'עָנְתָה אָמוֹן (התורה) לָאָדוֹן … עֶלֶם אֲשֶׁר חֲנַנְתּוֹ בִכְלוֹת כֺּחוֹ – עֲקָדוֹ עַל עֲצֵי מִזְבְּחוֹ … עִנְיַין כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים בְּשָׁכְחוֹ – עֲטִיפַת תְּחִנָּה הָיָה לוֹ לַעֲרוֹךְ בְּשִׂיחוֹ!', כלומר: אברהם היה אמור להתפלל על יצחק ולא למהר לעקוד אותו.
הפיוט אגמי קרים מתוך גניזת קהיר, הפיוט נמצא באוסף טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'
עקדת יצחק, על פי פשט התורה, וכמקובל במדרשים ובפיוטים, הייתה זכות לאברהם שעמד בניסיון. ביקורת על אברהם בהקשר זה נשמעת מהלך מודרני. אבל הפייטן אינו נרתע מלהיישיר מבט אל הפסוקים ולהשמיע מפי התורה דברי ביקורת על אברהם. המהלך אינו יחידאי: פייטנים נוספים המשיכו בפיוטיהם לשבועות לשים בפי התורה דברי ביקורת דומים, ואף האשימו את אברהם באכזריות. כך ר' יוחנן הכהן (ארץ ישראל, המאה השביעית): 'אֲבָל עַל יְחִידוֹ לֺא קָנָה רַחֲמִים / וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֺּךְ דָּמִים … אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים / וְלַחְשׂוֹךְ יְחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים … הוּא לֺא רִיחֵם לוּלֵי רִחַמְתָּה, בַּעַל הָרַחֲמִים!', ובדומה עוד פייטנים מזרחיים שיצירותיהם אותרו במפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה על שם עזרא פליישר. גם פייטני צרפת במאה הי"א חוזרים על אותה האשמה, כגון ר' יוסף טוב עלם, הכותב: 'נִסִּיתוֹ בְיָחִיד אָהוּב בְּעוֹלָלָיו…
נֶהְפַּךְ לְאַכְזָרִי וַיִּמְרֺט כֵּלָיו (השחיז סכינו) / נִמְנַע מִלְּחַנֵּן וּשְׂאֵת פִּלּוּלָיו'.
פיוט אדון אמנני מתוך מחזור וורמס הנמצא בספרייה הלאומית
כל הפייטנים הללו אינם נרתעים מלקרוא מחדש גם את סיפורי האבות, והחטא שבו הוא מואשם הוא רמאות: יעקב רימה את יצחק, וברמייה זו זכה בברכות. התורה מבקשת להינתן רק לאיש אמת.
פיוטו הראשון של אלעזר בירבי קליר, שבו ההאשמות פחות 'חמורות', הגיע לאשכנז ונאמר בכמה קהילות עד היום. אבל במחזורי אשכנז הנדפסים – ולעתים כבר בכתבי היד – הושמטו כל הקטעים העוסקים בגנותם של האבות, אולי משום שסיפקו חומר ניגוח ביד מתווכחים נוצרים. למרות זאת, ה'סיפור' המשיך להתגלגל, ובקהילות אחדות הפך לשיר עם בארמית, שבו נשאלת התורה פעם אחר פעם 'למאן בעית למהוויא' (למי את רוצה להיות, כלומר להינשא)? והיא מסרבת פעם אחר פעם. חטאו של אברהם בשיר זה הוא אמירת 'במה אדע', בהשפעת הפיוט; אך יעקב מואשם שנשא שתי אחיות – אשמה שגם לה יש שורש באחד הפיוטים הקדומים.
