מי שהזדמן לחתונה של יהודים יוצאי קוצ'ין שבדרום הודו, אולי שם לב לברכה מיוחדת הנאמרת תחת החופה. וכך נפתח שם הטקס, כמתואר בספר שירות מיוחד שנדפס במושב נבטים בשנת תשכ"ד:
'ואוחז החתן את הכוס בידו … ואומר: הודו ליי כי טוב, ועונין: כי לעולם חסדו. וחוזר ואומר: ירבו שמחות בישראל, ועונין: כהיום הזה בירושלים, ואומר: ששים ושמחים וטובי לב בבנין בית המקדש ואליהו הנביא משיח בן דוד בחיינו'.
מנהג זה, שנשתמר בעדות ספורות בלבד (מלבד מנהג קוצ'ין הוא מופיע גם בסידורי הקראים), הוא זכר למנהג עתיק מאוד המתועד בגניזה הקהירית, וכפי שנראה – גם במקורות קדומים יותר. אבל בניגוד ליהודי קוצ'ין, הפותחים במילים אלה את הטקס, נועדה הפסקה ברוב המקורות דווקא לסיומם של טקסים. הגרעין הקדום הוא הבעת התקווה לבניין בית המקדש, במילים:
"כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבניין בית המקדש".
ובדרך כלל נוסף גם האיחול:
"אליהו הנביא במהרה יבא אלינו, המלך המשיח יצמח בימינו".
פסקה זו 'עטופה' במקורות באמירות נוספות: מקדימים לה לעתים את הפסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. אחריה באים איחולים לריבוי שמחות בישראל. הטקס מסתיים לעתים בחזרה על הפסוק 'הודו לה' כי טוב', ובסופו באה ברכת הפרידה: 'וכולכם ברוכים'.
המנהג לומר את הפסקה 'כהיום הזה בירושלים' בסוף טקסי נישואין מתועדת בפיוטים מאיטליה במאה התשיעית. גם בכמה מקטעי הגניזה הקהירית היא מופיעה בסוף ברכות החתנים (לעתים בנוסחים מקוצרים), אבל לא רק שם: היא מועתקת בקטעי גניזה (ונמצאת עד היום בסידור הקראים) גם בסוף טקסי ברית מילה.
מה פירוש המשפט 'כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבניין בית המקדש'? 'כהיום הזה' משמעו כאן: כאשר יחזור התאריך הזה בשנה הבאה. המתפללים מביעים תקווה שבשנה הבאה הם יזכו להיות באותו תאריך בירושלים ולשמוח בבית המקדש הבנוי. אבל נראה שהתפילה לא התחברה לשם שמחות משפחתיות אלא הועברה לשם ממקום אחר: אין כאן אירוע מעגלי, העתיד לחזור 'כהיום הזה' בשנה אחרת, אלא אירוע חד פעמי. החתן והכלה או הרך הנולד אינם צפויים להגיע לירושלים 'כהיום הזה' דווקא, כאשר יחזור תאריך החתונה או הברית. בהקשר של שמחת כלולות או ברית מילה התפילה 'כהיום הזה בירושלים' אינה אלא משאלה כללית שבקרוב ייבנה המקדש וביטוי הממחיש שגם בעת שמחה לא נשכח זכר החורבן.
טקס אחר שקטעי הגניזה מלמדים שנהגו לסיים אותו בתפילת 'כהיום הזה בירושלים' הוא קריאת התורה בשמחת תורה.
בהקשר של שמחת תורה נמצאו אפילו פיוטים שנתחברו על תפילת 'כהיום הזה בירושלים', כגון:
נַעֲלֶה לְבֵיתְךָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם
וְנֶאְפּוֹד שְׂמָחוֹת וְנָבוֹאָה בִשְׁעָרֶיךָ כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם
וְנָגִיל וְנִשְׂמַח וְנָדוּץ בְּחֶדְוָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם
וּנְהַלֵּךְ בְּרֶגֶשׁ וְנוֹסִיף שְׂמָחוֹת כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם
וְנִזְכֶּה לִשְׂמוֹחַ וְנָחוּל בִּמְחוֹלוֹת כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם
גם את קריאת מגילת אסתר בפורים היו שסיימו בתפילה זו. אבל נראה שגם שמחת תורה או פורים אינם המקום הטבעי שבו 'נולדה' אמירת 'כהיום הזה בירושלים': אכן, בכל הזדמנות חשובה קיוו יהודים לזכות לעלות לירושלים, ופסקת 'כהיום הזה בירושלים' מבטאת זאת היטב, אבל לקריאה השבועית בתורה או לקריאת מגילת אסתר אין קשר ישיר למקדש או לירושלים, ואין סיבה לאחל למתפללים לזכות לסיים את התורה בשנה הבאה דווקא שם.
מקור קדום יותר לתפילה זו מופיע במסכת סופרים, חיבור מן המאה השמינית המתעד מנהגים ארץ ישראליים קדומים. בפרק יט, ז מתואר שם מנהג לקיים סעודות ראשי חודשים ציבוריות למחצה, בהשתתפות זקני הערים ותלמידי החכמים. הסעודה מסתיימת בברכה מיוחדת, ואחריה פסקת 'כהיום הזה בירושלים'. התקווה שאת התאריך הזה בשנה הבאה יציינו בירושלים ובבית המקדש סבירה מאוד בהקשר זה: הסעודות הללו, שנאמרת בהן גם ההכרזה 'מקודש החודש', אינן אלא זכר לטקס קידוש החודש שהיה מתבצע מדי חודש בחודשו על ידי הסנהדרין שישבו בירושלים, בלשכת הגזית הסמוכה לבית המקדש, והם שקבעו את היום בו מתחיל החודש החדש כאשר העידו לפניהם שהלבנה החדשה כבר נראתה.
אולם מתברר שיש מקור קדום עוד יותר לתפילה זו, והוא קשור לטקסים המיוחדים של חג הסוכות. בבתי הכנסת בחג הסוכות בולטים בייחודם פיוטי ההושענות: אלו פיוטים פשוטים יחסית, הנאמרים תוך כדי תהלוכה שבה מקיפים המתפללים את הבימה בבית הכנסת כשהם אוחזים בידם את ארבעת המינים, תוך חזרה שוב ושוב על בקשת הישועה 'הושענא' (הושע נא), שעל שמה נקראים הפיוטים.
טקס ההקפה תוך אמירת 'הושענא' יסודו בבית המקדש. במשנה, מסכת סוכה ד, ה מתואר הטקס בקיצור: 'בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא" … ואותו היום (הוא היום השביעי של סוכות, המכונה 'הושענא רבה') מקיפין את המזבח שבעה פעמים'. אך טבעי הוא שטקס ההושענות יסתיים בהבעת תקווה לבניין בית המקדש.
ואכן, בפיוט הושענא קדום, מסוף המאה השישית או ראשית השביעית, של הפייטן המפורסם ר' אלעזר בירבי קיליר (המכונה 'הקליר'), נמצאת עדות מעניינת לסיום ההושענות בהושענא רבה באמירת 'כהיום הזה בירושלים'. את הרמזים לפסקה הוא שילב בסוף ההושענא החתומה בשמו, הפותחת 'אביעד חש לתארך', ששרדה בגניזה הקהירית ובמחזורי איטליה. הפיוט הוא האחרון בסדרת ההושענות להושענא רבה, וכל מחרוזת בו מסתיימת, כנהוג, בענייה 'מבשר ואומר'. המחרוזות האחרונות בשיר מלאות איחולים ודברי ברכה:
חַיִּים תִּמְצְאוּ וַהֲנָחָה / כְּהַיּוֹם הַזֶּה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה
מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר
זֶבֶד טוֹב לַאֲנוּחִים / כְּהַיּוֹם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים
מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר
קָדוֹש הַעֲלֵינוּ וּבַלֵּב נִתְחַדַּשׁ / בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ
מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר
שַׁדַּי בָּרְכֵנוּ וְנִחְיֶה / וְכֻלְּכֶם בְּרוּכִים תִּהְיוּ, וְאִמְרוּ לִי בָּרוּךְ תִּהְיֶה
מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר
המילים 'כהיום הזה', ששים ושמחים', בבנין בית המקדש' הן מילות התפילה שהזכרנו. ר' אלעזר בירבי קליר שילב אותן בהושענא, והוא אף לא שכח להכניס לשורה האחרונה בשיר את ברכת הפרידה 'וכולכם ברוכים' – ולצדה עניית הציבור לחזן המברך אותם: 'ברוך תהיה'. סיום ההושענות הוא אפוא המקום הקדום ביותר שבו נמצאה עד כה תפילה זו, וייתכן ששם מקורה.
על פי: ש' אליצור, 'כהיום הזה בירושלים: למקורה, לתפוצתה ולגלגוליה של תפילה לסיום טקסים', תרביץ פה (תשע"ח), עמ' 293‑307.
רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:
כתבות נוספות
גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"
תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי
מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם
