באוקטובר 1908, בליבו של יער אורנים סמוך לעיירה בייליץ (Beelitz) קם בגרמניה מוסד יחיד מסוגו באותו זמן – מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים. מנהל המוסד היה צעיר יהודי בן 27 בשם סאלי (סמואל) ביין, שעבד עד אז כמורה לילדים חירשים-אילמים.

למקום התקבלו ילדים מגיל הגן ועד מתבגרים, מרביתם בעלי צרכים מיוחדים לסוגיהם השונים. חלק קטן מהילדים נשלח לשם בשל בעיות בבית וחוסר מסוגלות הורית לטפל בהם, ובהמשך בשל המגבלות על מספר התלמידים היהודים בבתי הספר. סאלי ביין ביקש לקבל אותם מתוך תפיסה חדשנית מאוד לאותה תקופה, שדגלה בשילוב בין האוכלוסיות.

בתחילת הדרך, סאלי ואשתו רבקה לימדו את הילדים לבדם, אך במהלך השנים הצטרפו אנשי צוות נוספים – שלושה מורים, עוזר הוראה, טבחית, מטפלת וגנן, אשר עסקו כולם גם בחינוך נוסף לעבודתם הרגילה. הילדים שהו במוסד כשנתיים, במהלכן למדו מקצועות עיוניים כמו עברית, גרמנית, היסטוריה וחשבון אך דגש רב ניתן לכישורי חיים כמו כללי התנהגות בחברה, הרגלי סדר וניקיון ולמלאכות שונות דוגמת נגרות, בישול וגינון.

הלימודים התנהלו באווירה יהודית, תוך שמירת שבת, שמירת כשרות, ציון של חגי ישראל ולימודי קודש. בזמן הפנוי נערכו טיולים ומשחקים, אשר התקיימו במשותף לכל הילדים בכפר, ללא הפרדה מגדרית, גילאית או התחשבות בפערים הקוגניטיביים. במהלך השנים למדו במוסד קרוב ל-400 ילדים, ומרביתם הצליחו להשתלב לאחר מכן בלימודים תיכוניים או בעבודה.
הצלחותיו של ביין הפכו אותו לבעל שם עולמי ורופאים ומחנכים מרחבי אירופה, וגם מארץ ישראל, הגיעו כדי ללמוד ממנו את שיטות העבודה שלו.

השמיים מעל המוסד החלו להתענן בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. סאלי ביין נאלץ להתמודד עם ניסיונות בלתי פוסקים של השלטונות המקומיים בעיירה להפריע לפעילות המוסד ולהביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום. סאלי ביין ניהל מאבק מתמיד כדי שהמוסד יוכל להמשיך לפעול ולא ייסגר.
כשעברו הנאצים לפעילות השמדה, גורלו של המקום למעשה נחרץ. לאוכלוסייה של בעלי צרכים מיוחדים שהם גם יהודים, לא הייתה זכות קיום בגרמניה של הרייך השלישי.

בחודש אפריל 1942 הוצאו קרוב ל-30 ילדים ואנשי צוות מהכפר ונשלחו לגטו וורשה. סאלי כבר הבין לאן נושבת הרוח, אך נותר במקום, למרות שלו ולמשפחתו היו ויזות ליציאה מגרמניה. חודשיים לאחר מכן בא הקץ לתקוות האחרונות שנותרו. ב-13 ביוני 1942 יצא מברלין "משלוח למזרח" ועליו 748 יהודים תושבי ברלין וכ-280 יהודים תושבי האזור, בהם גם כל הילדים ואנשי הצוות של הכפר, כולל סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה. הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו. הכפר, שבמשך 34 שנים המה קולות ילדים, דמם.

זמן קצר לאחר הפינוי איכלסו את כפר הילדים נערות מאגודת הנערות הגרמניות – תנועת הנוער לבנות של גרמניה הנאצית. בעשרות השנים האחרונות פועל בשטח הכפר בית ספר תיכון, הנושא את שמו של סאלי ביין. תלמידי בית הספר מכירים את עברו של המקום ומנציחים את זיכרו באופנים שונים.

 

את הסיפור הביא לידיעתנו רוני דותן, אשר נחשף אליו במסגרת מיזם קרון השואה והחל לחקור אותו יחד עם טטיאנה-מתניה רוגה מברלין. בעקבות המחקר נאסף מידע על מאות ילדים ואנשי צוות ששהו בכפר ואותרו קרובי משפחתם. אם למי מכם יש מידע נוסף על כפר הילדים או על הילדים ואנשי הצוות ששהו בו, אתם מוזמנים לכתוב לרוני דותן: [email protected]

כתבות נוספות

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

לקרוא אחרת: ספרות הומניסטית על השואה, לצעירים ולמבוגרים

המכתב האחרון של חנה סנש

יש סיפורים שמתחילים במעברים סודיים, מעברים מעולם לעולם או מתקופה לתקופה, מעברים בזמן ובמרחב, מעברים דרך ארון בגדים (כמו ב"נרניה" וב-"35 במאי"). במעבר סודי כזה מתחיל גם הסיפור הזה.

כשהתחלתי לכתוב סיפורים על הספרייה, שמוליק גיא קב"ט הספרייה סיפר לי בסודי סודות את הסיפור על המעבר הנסתר שנחשף אצלנו. הוא סיפר שגילה אותו ביום ה-1.8.2013 כשיצא לסיור במרתפי הספרייה ונתקל פתאום בקיר כפול, קיר שאליו אפשר להגיע רק דרך מעבר זחילה. בין הקירות הכפולים גילה שמוליק כתובת שהמתינה שנים ארוכות עד שימצא אותה. שמוליק מאמין שהיא המתינה לו בדיוק 55 שנה:

מנשה פנסו 1.8.58
1.8.60-1

שמוליק סיפר לי את הסיפור בהתרגשות. בהתרגשות דומה אולי לזו שחווה ברגע גילוי הכתובת. כשביקשתי לראות את הדברים במו עיני הוא לקח אותי לסיור במנהרות החבויות מתחת לספרייה. כמובן, רק אחרי שהבטחתי לו לשמור בסוד את העניין. שמרתי על הסוד הזה עד עכשיו.

אז איך הגיעה הכתובת אל קירות מנהרות הספרייה? ומי האיש שמאחוריה?

זה דרש קצת מאמץ, אבל מנשה פנסו, גיבור הסיפור שלנו התגלה. ולא רק שהוא התגלה, הוא ביקר אצלנו פעם נוספת כדי לראות שוב את הכתובת שלפני שנים הוא עצמו חרת באבן.

אז גם שמענו את סיפורו:

מנשה פנסו, יליד 1928, נולד וגדל בעיר העתיקה בירושלים, סמוך לבית הכנסת "החורבה". הוריו שבתאי פנסו בן וידה ומסעודה היו צאצאים למגורשי האנוסים בספרד. האב היה חזן, ניהל בית כנסת ואסף תרומות ומצרכים שאותם חילק לעניי הרובע. פנסו התחנך ב"חדר" ואחרי כן למד בבית הספר תלמוד תורה הספרדי.

בשנת 1947 גויס פנסו לארגון "ההגנה", הוא העביר למִפקדה ידיעות מהרובע היהודי ומהאזור הערבי (כיוון שהיה בקיא בערבית) ובהמשך הוכשר להיות מקלען ונבחר להכין סליקים ולהבריח תחמושת וחומרי נפץ, ששימשו להגנת תושבי הרובע.

פנסו ראה במו עיניו את הלגיון הערבי מפוצץ ומחריב את בית הכנסת "החורבה", נוף ילדותו ובגרותו, וב-28.5.1948 הוא וחבריו שלחמו והגנו על הרובע, נפלו בשבי הלגיון הירדני. במשך כ-11 חודשים היה נתון בשבי עד ששוחרר במסגרת הסכם חילופי שבויים.

ימי השבי השאירו בו כמובן חותם ונדרש לו זמן להתאושש ולהשתקם. במשך שנים אחרי כן, הרצה פנסו בפני תלמידים, חיילים ומבקרים על סיפור חייו ועל סיפור הרובע היהודי שכרוכים זה בזה.

 

פנסו עבד בעבודות שונות ובין השאר השתתף בבניית משכן הספרייה הלאומית, בגבעת רם. באחת ההפסקות, חרת באבן את הכתובת: "החלטתי להשאיר איזה זיכרון, לא יודע למה, אבל הינה הוא כאן".

 

אז איך מגיעים למנהרה הסודית?

שמוליק ואני יצאנו לדרך, ירדנו קומה אחר קומה אל מעמקי מחסני הספרים. המחסנים האלה נמצאים בשלוש קומות מרתף, מתחת למפלס קומת הכניסה, ויש בהם למעלה מארבעה מיליון כרכים. זה אומר שקל ללכת בהם לאיבוד ולא קל להימצא.

שמוליק ואני צעדנו לאורך שורות המדפים הארוכות ועמוסות הספרים עד שהגענו אל אחד הקומפקטוסים (מדפי אחסון זזים) הרחוקים.

"זה צריך להיות כאן," אמר שמוליק. ובאמת, כשהזזנו את הקומפקטוס, היה מאחוריו פתח קטן. התכופפנו וירדנו דרך הפתח ולמטה, ואז מצאנו את עצמנו במנהרה חשוכה.

נעצור לרגע כאן, במנהרה החשוכה ובשיא המתח, ונסתכל עלינו מבחוץ. עלינו, כלומר, על משכן הספרייה בגבעת רם.

בקרוב יהיה לספרייה משכן חדש בקריית הלאום, אבל עד אז ומאז 1960, הספרייה נמצאת כאן, בבניין הזה, בקמפוס האוניברסיטה העברית. הבניין, ששטחו כ-20,000 מ"ר, נקרא על שם ליידי דיוויס מקנדה ובנוי משלוש קומות מרתף ושלוש קומות מעל – קומת עמודים שקופה ועוד שתי קומות.

אבל נחזור לרגע מהטיול בחוץ אל שמוליק ואלי, למטה במנהרות:

שמוליק הדליק את הפנס והתחלנו לצעוד. הכול היה חשוך פרט לאור הפנס, כשטיפסנו על סולמות, דילגנו מעל בורות ושמוליק הושיט לי את היד כדי שלא אמעד. תעינו ופנינו למנהרה הלא נכונה, חזרנו על צעדינו ופנינו למנהרה אחרת. הארנו על הקירות ומדי פעם ראינו ציורים וכתובות – סימנים שהשאירו פה לפני כשישים שנה האנשים שחפרו והניחו את היסודות לספרייה.

 

לבסוף, הגענו למחוז חפצנו, הכתובת שחרת פנסו באבני הקיר. ואולי אין זה מקרי שהזיכרון שהשאיר לנו פנסו ב-1.8.1958, נתגלה במשכן הספרייה שאמונה על הזיכרון של העם היהודי ושל מדינת ישראל, בדיוק באותו יום ובאותו חודש, כעבור שנים.

את הסיפור על איך שמוליק ואני כמעט נתקענו לנצח במנהרה, מאחורי הקומפקטוס שהוזז בינתיים, באמת הבטחתי לשמור בסוד, אז לא אוכל להרחיב על יתר ההרפתקאות שלנו במנהרות הנסתרות שמתחת לספרייה.

האם גם אנחנו השארנו זיכרון בצורת כתובת על הקיר? למי שיסייר במנהרות בעוד שנים – הפתרונים.

 

תודה לשמואל גיא על הסיפור ועל הסיור ועל העזרה בהכנת הכתבה 

תודה גם לעובדי הספרייה גליה ריצ'לר ומשה קנר. קנר הוא שהזיז את הקומפקטוסים, ראה את המכסה הרעוע, פתח אותו והבין שאפשר לטייל שם. הוא קרא לגליה שקראה לשמוליק שאיתר את פנסו, והשאר היסטוריה.