התרבות היהודית היא תרבות של שיחה. דור חוזר ומספר את אירועי הדורות הקודמים, לומד ומרחיב את החוכמה שהועברה אליו, מפרש את אירועי העבר לצרכיו.
בדרך כלל מתנהלת השיחה במילים, מתועדת באותיות ונאגרת בספרים. בצד היתרון העצום הטמון במילה הכתובה קיים גם חסרון בולט – בייחוד אם מדובר בטקסט שנחתם וקודש; הקושי לשמר את הרלוונטיות של טקסט בן מאות ואלפי שנים, והרי עצם המחשבה על עדכונו נתפסת בחזקת חילול קודש. בשביל מקרים כאלה יש לפנות לאמנות מסוג אחר, הציור.
דוגמה לעדכון שכזה אנו מוצאים בכתב יד מרהיב של מגילת אסתר שהועתק וצויר מתישהו בין סוף המאה ה-17 לראשית המאה ה- 18 באמסטרדם שבהולנד. הציורים במגילה מפורטים להפליא, קשים להחריד ובאופן כללי מדברים בעד עצמם. ובכל זאת, ראוי לספק הקשר היסטורי קצר.
הרובע היהודי באמסטרדם הוקם במאה ה-17. שתי קהילות התיישבו בעיר באותה מאה: הקהילה האשכנזית והקהילה הפורטוגלית. לעניינו חשובה יותר הקהילה הפורטוגלית.
צאצאי האנוסים שהיגרו בהמוניהם מפורטוגל הקתולית לאורך המאה השבע-עשרה התקשו לקיים את אורח החיים היהודי הבסיסי ביותר בפורטוגל. עתה, בביתם החדש שבאמסטרדם, ביקשו לחזור ולקיים את דת אבותיהם.
הדרך חזרה ליהדות, הבינו רבים מהם, עוברת דרך חגי ישראל. חג פורים נחשב מקום טוב להתחיל בו. מי לא ישמח לשמוח בחג שהשמחה בו היא העיקר: חג המורכב ממצוות שתייה מרובה, מאכלים מוצלחים, תחפושות ססגוניות, ולכל זה סיפור מסגרת על כמעט השמדה שמסתיים בניצחון והמשכיות יהודית בתנאי גלות.
אין פלא שנשפי המסכות של יהודי אמסטרדם הם נשפי המסכות המוקדמים ביותר הידועים לנו.
השמחה של יהודי פורטוגל בפורים התערבבה ביצר הנקם על עוולות שחוו בארץ מוצאם. בסוף המאה ה-17 או ראשית המאה ה-18 הזמינו, ככל הנראה, בני הקהילה צייר שיאייר עבורם את מגילת אסתר.
הצייר האלמוני צייר במגילה כמה סצנות בלתי נשכחות. בשער היצירה צייר שתי נשים בעירום חלקי – כמעין רמיזה לקוראים שהוזמנו למחזה תיאטרלי.
מגילת אסתר מכילה ממילא כמה סצנות אלימות שאותם לא שכח הצייר לצייר.
על אירועים ספורים אלה הוסיף משלו. כך לדוגמא באיור "וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו", אנו רואים את מוביל הסוס, הלא הוא המן הרשע, כשעל גופו ופניו נזרקים מי שופכין בידי בתו שלו – כמתואר בתלמוד הבבלי.
האמן בחר לכלול במגילה ציור של סצנה שמופיעה רק במדרש – "הריגת ושתי".
הוא גם לא חסך באלמנטים בוטים ומעוררי רחמים בסצנה המתוארת במגילה: "ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות".
אך סצנה אחת מתעלה מעל כולן. כדי להדגיש את גורל הגויים הרודפים את העם הנבחר, ואולי כדי להחניף להולנדים שהביסו את ספרד במלחמת העצמאות שלהם (כמאה וחמישים שנה לאחר שגירשו אותם ספרדים את היהודים משטחם) – סיפק האמן סצנה שאין דרך אחרת לתאר אותה מלבד 'פס ייצור לברית מילה'. על פס ייצור זה מוטלים שלושה גברים לא יהודים הנאנקים מכאבי החיתוך בעוד ארשת פני המוהלים שלווה. הסצנה איתה מתכתב הציור היא: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים".
מגילת אסתר היא הספר היחיד בתנ"ך שבו שם האל אינו מוזכר ולו פעם אחת. עובדה זאת לא מנעה מהאמן להדגיש שוב את הרלוונטיות של המגילה לימינו אנו. באחד הציורים נראים היהודים שניצלו כורעים ברך בבית הכנסת ומודים לאל. עיצוב בית הכנסת וארון הקודש המופיעים בציור טיפוסיים לקהילה הפורטוגלית באמסטרדם.
משעה שהניצחון הושלם, התפנו היהודים לאורה ושמחה וששון משתה ויום טוב. זאת יכולים היו לעשות בתחילת המאה ה-18 אך ורק יהודי אמסטרדם.
פרטים על המגילה:
הולנד, המאה ה-17
כתב יד ועיטורים בדיו על קלף
מוזיאון ישראל, ירושלים
מתנת מיכאל ג' יסלזון, ניו-יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב
B12.0709
עוד סיפורי פורים:
הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל
מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?
מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?
