פופקורן | המתח החי בין מילה לתמונה

ריאיון עם היוצרת יסמין קיני לקראת "סרטים בעקבות משוררים", מאירועי פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
05.03.2018
מתוך הסרטון "ציירי לי ציור" ליסמין קיני, על פי שירהּ של חדווה הרכבי
.

מאת ריקי כהן

.

ב-14 במרץ ייפתח זו השנה התשיעית פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות במוזיאון תל אביב, ובמהלכו, זו השנה הרביעית, ייערך האירוע "סרטים בעקבות משוררים", שעניינו סרטונים המבוססים על שירה. היוצרת והבמאית יסמין קיני אוצרת את המסגרת הזו מאז הקמתה, ובעצמה יוצרת סרטונים כאלה. סרטוניה הוקרנו במסגרות בינלאומיות, כמו פסטיבל "זברה", שכתבתי עליו בעבר במדור זה.

פגשתי את קיני לשיחה על הסוגה האמנותית הזו כשברקע מהדהדים קולות שונים של משוררים/ות על יחסם כלפי סוגה זו; יש הרואים בפרשנות קולנועית לשירה מעין חילול קודש, פגיעה בחירות השירה להיות אמנות חידתית הפתוחה לפרשנויות של כל קורא על פי עולמו הפנימי ומשחררת את המשורר/ת ממניפסט מסוים. קיני מודעת למתח הזה – היא סיפרה למשל שהמשורר מאיר ויזלטיר מתעב את סוגת סרטוני השירה – ומתייחסת אליו בסרטים שהיא עושה, בריאיון שלהלן ואף בדברים שכתבה השנה לקראת האירוע, ומלווים את פרסומיו:

"למה התכוונה המשוררת? שאלה שאסור לשאול משוררים, אבל אפשר לשאול קולנוענים שיוצרים סרטי-שירה. אלה, בוחרים לקחת שיר שנוגע בהם עמוקות ולהפוך אותו ליצירה ויזואלית קולנועית. יצירה המבוססת על השיר, אבל עומדת בפני עצמה. המתח החי בין מילה לתמונה מוליד יצירות מגוונות ומפתיעות, שהמחבר בניהן הוא יכולתן לקרב את אוהבי הקולנוע לשירה ואת אוהבי השירה לקולנוע."  

מה הקריטריונים שלך באוצרוּת הסרטונים בפרויקט?

"יש לי את הטעם שלי, אבל חשוב לי מאוד לא לכפות אותו על העולם. כשאני צופה בסרטי שירה לצורך לקטורה אני שמה את הטעם שלי בצד. הדבר שאני מסתכלת עליו זה איפה השירה ואיפה הקולנוע בסרט שאני רואה, ומה האיכות של כל אחד מהם. זו יכולה להיות שירה שאני פחות אוהבת, אבל היא צריכה להיות שירה איכותית, שלמה, עומדת בעולם. אותו דבר בקולנוע, ואני מסתכלת על הממשק בין שני הדברים. אחד הדברים שחשובים לי במיוחד הוא שהסרט לא יהיה אילוסטרציה, סרט לא יכול להיות אילוסטרציה, כמו שהשירה היא לא אילוסטרציה לרגש, היא דבר בפני עצמו. הסרט צריך לצמוח מהשיר. חשוב לי גם שהוא לא יהיה 'על'. הרבה פעמים נשלחים אלינו סרטים דוקומנטריים, וצריך שבתוך הדוקומנטרי הזה יהיה איזשהו פיוט."

אל העשייה הקולנועית הזו הגיעה קיני דרך קשר זוגי מעברה: "למדתי קולנוע בסן פרנסיסקו, ולפני כן הייתי עיתונאית. אני כבר עשרים ומשהו שנים מביימת כתבות, סרטים דוקומנטריים וסרטים עלילתיים. לפני שמונה שנים הייתי בזוגיות עם עידו יואב, משורר שפרסם ארבעה ספרים. הוא עבד על ספר והציע לי שאולי אעשה משהו עם הטקסטים שלו, שנפיק משהו יחד, וכך התחלתי – ביימתי כמה סרטונים על פי שיריו, זו יצירה משותפת, הוויזואליה שלי והשירים שלו, שאני בחרתי. בהתחלה לא ידעתי שאלה סרטי שירה. כשאני קוראת שיר, ישר עולה לי בראש דימוי ויזואלי, המילים הופכות לאימג', מציירות לי. השירים שאני מתחברת אליהם הם שירים שמייצרים לי אימג'ים. עבדנו על שלושת הסרטונים הראשונים כשנתיים, בלי תקציב, בעזרת הקשרים שלי, עם צלמים שהסכימו לעבוד בחינם. רכש אותם אוצר של תערוכות וידאו בינלאומיות והם מסתובבים מאז 2014 בתערוכות באירופה. האוצר ההוא רואה בזה וידאו ארט. הגבולות בין וידאו-ארט לסרטי שירה אכן לא ברורים. השנה אני חוקרת את הגבולות האלה בפסטיבל אפוס, וכמה סרטים שאציג שם הם וידאו-ארט ממש, עד כדי כך שהטקסט בהם הוא שולי, מקפצה ליצירה שהיא ויזואלית לגמרי".  

זה לא קצת עוול לשירה?

"אני לא מרגישה ככה. להפך, זה מפריח את השירה. זה מתייחס לשירה כמו לאדמה פוריה – לצאת ממנה. כשעשיתי את הסרט 'ציפור שבפנים עומדת בחוץ', לשיר של חדווה הרכבי, והייתי בשלב כתיבת התסריט – הסיטואציה, רצף הדימויים – זה היה אדרנלין מטורף כי את לא כבולה לז'אנר ולא לחוקים של השפה הקולנועית, את מעל לשפה, כמו שהשירה מעל לשפה. סרטי שירה הם לא במקום שירה, בלי שירה לא יכולים להיות סרטי שירה, זה לא מוחק את המקום של השירה. אמי מחזאית ויש לי כבוד עצום למילים. רק בשנה השנייה שלי ללימודי הקולנוע קלטתי שכל החזיונות שיש לי – זה מה שאני צריכה לעשות, אני אדם מאוד ויזואלי. הפיצוח של מה שצריך לעשות בתוך הפריים הוא משהו שבא לי בקלות, כי אני עושה אותו הרבה שנים, ולפעמים הוא מתוקשר אליי, נוחת בתוך הראש."  

ואיך משוררים שאת יוצרת סרטים על פי שיריהם מתייחסים לסרטים, חדווה הרכבי למשל?

"משוררים נחלקים ביחסם לסרטים. יש משוררים שמאוד קשה להם כשהמילים שלהם עוברות מדיום. המקסימום שהם יכולים לקבל זה שילחינו את השיר, וגם עם זה קשה להם. חדווה מאוד אהבה את הסרטים. היא גם אמנית פלסטית, גם היא אדם מאוד ויזואלי. על הבסיס הזה אנחנו מאוד מתחברות, והיא דמיינה דברים אחרים לגמרי. היא אדם פתוח בצורה יוצאת דופן והיא התרגשה מאוד מזה שזה דיבר אליי באופן שונה כל כך מאיך שהיא כתבה את זה".

אחד הסרטים שיצרה קיני על פי שיר של הרכבי הוא "ציירי לי ציור", בכיכובה של רננה רז. הוא מציג סיפור עצמאי ואישי של קיני עצמה: "כשהצגתי לחדווה את התוכנית לסרט הזה היה לה קשה בהתחלה והיא אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה. ואז היא אמרה, 'אם זה מה שצמח מתוכך – זה מה שאת צריכה לעשות'. וכשהיא ראתה את זה על המסך היא מאוד התרגשה ואמרה, 'איזה יופי, לא הייתי מדמיינת את זה'. התגובה הזו ריגשה אותי יותר מהתגובה של אמא שלי."  

מה הייתה המחשבה שלך מאחורי התהליך היצירתי בסרט "ציירי לי ציור"?

"היה לי בראש דימוי, תצלום, שבו רואים את סבתא שלי – אמא של אמא שלי – את אמא שלי ואותי, אני אולי בת שלוש. הוא צולם מתחת לעץ שסק, ליד הבית של סבתא שלי בפרדס חנה. ומי שמכיר את הנפשות הפועלות יכול לראות את המתח בין סבתא שלי לאמא שלי. היה לנו אירוע משפחתי והייתה מתיחות ביני לבין אמא שלי, והבת שלי ניסתה לפשר, לרכך, ופתאום היה לי פלאש לתמונה הזו שלי, ילדה בת שלוש שרואה מתח בין אמא לסבתא ולא יודעת מה לעשות עם זה. זה היה בגוף וגם בזיכרון. ואז חשבתי, מה יכול לבטא את מה שחוויתי שם והרגשתי. באופן טבעי כשאני מחפשת משהו שיהדהד את התחושות שלי אני הולכת לשירה, יש לי ספרי שירה ליד המיטה. הלכתי לספר של חדווה ונפלתי על השיר הזה. למרות שהוא לא נכתב על הנושא הזה, הוא נכתב על הרצון לדיאלוג, וזה חפף את התחושה שלי. זה התחיל מהדימוי ומהתחושה שחיפשו את המילים, ואז המילים חיפשו בחזרה את הסיפור הוויזואלי. אני רואה המון סרטי שירה ויכולה להגיד לך מתי זה בא מהראש, ואז זה בא להיות מין תמך לשירה; הסרטים שלי הם לא כאלה, הם יצירה בפני עצמה. הם לא יכולים בלי המילים האלה, בלי הדימויים האלה ובלי המוזיקה הזו. החזרתיות הזו בשירים של חדווה, והמוזיקליות – זה גם אצלי בתוך הראש."    

בסרט אחר שיצרה, על פי השיר "רובוטים" מאת עידו יואב, הצופה מופתעת לגלות שהמציגה הראשית היא לא אחרת מאשר העיתונאית אילנה דיין, לצד רננה רז שקיני מרבה ללהק לסרטיה: "אילנה היא סוג מסוים של שיקוף מקצועי שלי, ורננה היא שיקוף שלי בתוך הבית. אחת הסיבות שאני נעזרת בה כל כך הרבה היא כי רננה מבינה מה אני צריכה בלי שאביים אותה, היא קוראת את השיר ומפנימה אותו. הבחירה באילנה דיין עלתה מתוך השיחות עם עידו על מה שאני רואה שם: רציתי דמות שמדווחת, רציתי את הטקסט כמעין דיווח שלי, במירכאות, על מצבה של האישה. בהתחלה רציתי ללהק את יעקב אילון, אבל הוא סירב להצעה, ואז חשבתי על זה לעומק ואמרתי, איזה מזל שהוא לא הסכים, כי אני צריכה שם שתי דמויות נשיות. אילנה לא הייתה צריכה בכלל לשחק, היא הייתה צריכה לדווח כמו כתבת שטח. לא ייאמן באיזו מהירות היא למדה את הטקסט, היא קראה אותו באותו בוקר ולמדה אותו תוך שנייה. היא אמרה לי, 'אני לא מבינה מה את עושה, זה נורא משונה. אני לא מבינה את הטקסט הזה, אבל זה מוזר מספיק בשביל שאני אסכים לבוא.' כשהיא ראתה את הסרט היא אמרה, 'זה הדבר הכי מקורי שראיתי בחיים'."

   
יסמין קיני (צילום: תילי שרון)
   

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation