.
מאת חגית שדה
.
אני לא מתה על סופי השבוע אצל אמא שלי. היא אישה קשה. זה לא הפיקניק שאתם מדמיינים, עם שינות ארוכות והמקושקשת עם בצל ועגבניות שהיא הכינה לי כשהייתי קטנה. אבל מאז שאלי עזב אני נוסעת אליה כמעט כל שבוע. נסיעה ארוכה, רובה בכבישים צרי שוליים שמתפתלים בחשכה לתוככי רמת הגולן.
אני יוצאת מאוחר בתקווה שהתינוק יירדם. מוזר, העייפות שלי מגבירה את הדריכות, אפילו שכאמא העייפות שלי היא לא נתון במשוואה.
הוא כבר לא קשור במושב לידי, ופטפוטי התינוקות שלו מגיעים אליי מהספסל האחורי. אבל אני לא נופלת למלכודת. מכירה את פס הקול של הנסיעות האלה ברמת דיוק של מבצע צבאי.
אחרי שישתחררו הפקקים של נתניה יתחילו הצרחות. זועמות, נואשות, בלתי ניתנות לניחום. הוא יצרח כל הדרך עד שנגיע למושב. אמא שלי תעמוד מודאגת בכניסה לכביש הגישה כאילו היא סדרן בחניון של הלונה פארק, אפילו שרחבת החצץ בכניסה לבית ריקה מרכבים. אפילו אין לה אוטו. בגלל זה אני מגיעה כל פעם לקחת אותה לרופא או לייעוץ בנסיעות הארוכות האלה מהמרכז, שמשבשות את החיים שלי.
אבל אני מנסה. במושב לידי מונחים קופסת סוכריות סגורה היטב, דישידישי הסמרטוט שלו, בקבוק מים. כמו סיזיפוס אני עורכת את הסלעים שלי בתחתית ההר, מוכנים לנסיעה המפרכת. כשיתחילו הצרחות, אחרי שיגוועו כל השירים וההסחות שאני יכולה להעלות בדעתי, אשחד אותו בקופסה המרשרשת, בסמרטוט, אגנוב ממנו קצת מים בתקווה להירגע בעצמי.
כל שבוע. החיה הפצועה משתוללת במושב מאחורי. אני מדליקה את הרדיו בפול ווליום, מנסה להמס את האוויר הדחוס מזעקות בצלילים מהציוויליזציה. העור לח. העיניים שורפות. מקדחים קודחים בצידי הראש.
בגשר של בית המכס העליון אני פותחת את כל החלונות וצועקת איתו. מחזיקה את עצמי בכוח שלא להטות את הרכב בפראות לתוך הירדן ולהפסיק את הרעש הנורא.
אני שונאת את הנסיעות, את הנוכחות שלו שממלאת כל חלקיק באוויר. את זה שאלי לא איתי. אני שונאת את אמא שלי שבגללה אני שוכחת מהכול וממהרת לרצות אותה, לקחת, להביא, להסיע. שונאת את התינוק הצרחן הזה שכבר אחת-עשרה שנים ושבעה חודשים ושנים-עשר ימים ושלוש-עשרה שעות צורח לי באוטו, בנשמה, ורק בפעם היחידה שהיה בכוחו להציל את כולנו, הוא נרדם כמו מלאך וישן כל הדרך, ולא טרח להתעורר. גם לא כשהגעתי לבית של אמא, שבאותו יום לא עמדה בחוץ כמו נץ זקן מחכה לטרף, ואני מיהרתי פנימה לבית המוצל, הקריר, לארגן אותה לנסיעה לקופת חולים בעמק, ולנוח קצת מהנסיעה הארוכה וכל הזמן הזה התינוק ישן בתוך הכבשן שבפתח הבית, ומאז הוא לא התעורר ולא מפסיק לצרוח.
חגית שדה, מעצבת ומרצה לעיצוב טקסטיל, בעלת המותג B.KNIT לאופנת בית. מתגוררת בתל אביב. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתב העת "פטל", באסופה 'סיפור שמתחיל מחר' של אתר הספרים המקוונים "עברית", ובמגזין הרשת "אחר". מאיירת את מדורו של רון מיברג במוסף השבת של מעריב. שוקדת בימים אלה על רומן סיפורים.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
