אפריל 1948 היה חודש מפנה במלחמת העצמאות. במהלך חודש זה עברו כוחות המדינה שבדרך מעמדת הגנה להתקפה, והחלו כובשים שורה של כפרים ערביים. המטרה המרכזית של תוכנית ד' שניסחה המפקדה הארצית של "ההגנה" הייתה למהר ולבסס שליטה בכל מקום בו הצבא הבריטי מתפנה. הסעיף הראשון בתכנית זו היה כיבוש תחנות המשטרה הבריטית – מבנים מבוצרים שבנו הבריטים בלב ריכוז אוכלוסייה גדולים, או בנקודות מפתח החולשות על צמתי תחבורה מרכזיים.
בצפון הארץ הייתה תחנת המשטרה במצודת נבי יושע בגדר יעד מפתח בדרך אל יישובי ההר. לשם נשלחו ב-15 באפריל חיילי הכוח המשולב שהורכב מגדוד 11 של חטיבת גולני ומהגדוד השלישי של הפלמ"ח.
מצודת כ"ח זמן קצר לאחר כיבושה במלחמת העצמאות. למרגלות המצודה נראה קבר אחים של הלוחמים שנפלו בניסיונות לכיבושה. התמונה לקוחה מ"האנציקלופדיה של ישראל בתמונות" שיצאה לאור ב-1952.
הלוחמים לא צפו התנגדות רבה, אך ברגע שירדו מהאוטובוסים שהביאו אותם למקום החלו לספוג אש מידי הכוח הערבי שהתבצר בבניין המשטרה. התוקפים נאלצו לסגת באותו היום, ובכך סיפקו לאויב זמן להתבצר ולקרוא לתגבור. ל-11 המגינים שגילה הכוח המשולב בניסיון הראשון שלו לפרוץ את בניין המשטרה יצטרפו תוך ימים ספורים עשרות לוחמים כשניסה הכוח לפרוץ בשנית. ב-20 באפריל, כשחזר הכוח, הוא התמודד מול כ-100 לוחמים.
משני כיוונים תכננו חיילי הגדוד השלישי לתקוף ב-20 באפריל את המצודה. הכוח המגיע מדרום היה אמור לשמש כוח הטעייה, בזמן שהכוח הקטן יותר מצפון יהיה זה שיפרוץ את גדר המצודה ויניח חומר נפץ שימוטט את אחד מקירות הבניין. אף על פי שלא ידעו המגינים מתי ומהיכן בדיוק יגיעו הפורצים, הם פרשו גדרות תיל רבים סביב המצודה, עיכבו את הכוח הצפוני והביאו לחשיפתו. מרבית הכוח נפגע ונהרג בחילופי האש הקשים. הגדוד נסוג בשנית.
דיווח מתוך "המשקיף", ה-21 באפריל 1948
שלושה ימים לאחר מכן נסובו חיילי הגדוד השלישי סביב שולחן אחד לחגוג את ליל הסדר של שנת 1948. הגדת הפסח שהוציאו לכבוד החג מכילה רמזים דקים בלבד למאורעות הקשים שהתרחשו ימים ספורים קודם לכן.
שער הגדת הגדוד השלישי של הפלמ"ח
השכול והאבדן הם מוטיבים השזורים לאורכה ולרוחבה של ההגדה. עמוד 11 בהגדה מכיל תפילת יזכור המוקדשת לזכרם של קורבנות השואה, "רבבות הנשמות של אחינו ואחיותינו שנכרתו בלא עתם, אשר נפלו במערכות הקרב; אשר הופצצו והרעשו בערי הפרזות; אשר גועו ברעב ובצמא, במצור ובמצוק ואשר אבדו תחת החרבות ועי המפלת; אשר הוצאו להורג בראש כל חוצות על לא עול בכפם, כי מזרע היהודים הם".
יזכור לזכר קורבנות השואה, מתוך הגדת הגדוד השלישי
אך אל מוטיב השכול (העולה בעמוד זה ובעמודים נוספים) מוצמד בהגדה גם מוטיב הגבורה והקוממיות. וכך, הסיפא של תפילת היזכור פונה להזכיר לעם ישראל את הצד השני שבמשוואת השואה – היא הגבורה: "כי לא תם החזון, כי בו ובין בניו ובנותיו ממשיכי מס(ו)רת הגבורה, שקדשו את שם ישראל וילחמו על כבודו ובנפלם עד אחד בין חומות הגטו הבוער צוו לנו את האמונה בעם ישראל ובחזון גאלתו".
בדומה להגדות ציוניות-מודרניות אחרות, מחפשת ההגדה את האיזון הנכון בין המסורת (והפנייה לאל) ובין המסרים הלאומיים (הפנייה לארץ ולעם). בעמוד 18 בהגדה פונים החיילים אל הארץ הטובה, ארץ ישראל, ומבקשים ממנה לפתוח זרועות בחיבוק חם לגולים המטלטלים בימים, הנרדפים הצמאים לאדמת מולדת ולבית עברי "בעולם שטורף".
"ארץ, פתחי זרועות ערבותיך ומרחביך הגדולים לצמאי אדמה", מתוך הגדת הגדוד השלישי
הקרבה בזמן לאירועי קרב נבי יושע אמנם מנעה ממדפיסי ההגדה לתת ביטוי ברור לנופלים, אך הקריאה כי "דגלנו האדים מאד, כי כבדה המערכה", והפסוק מקינת דוד על שאול ויהונתן המופיע באותו עמוד ממש (הצבי ישראל על במתיך חלל / איך נפלו גיבורים) המופיעים לקראת סופה של ההגדה קיבלו ודאי משמעות חדשה ואישית עבור החיילים המציינים את חג החירות בעיצומה של מערכה בה נפלו רבים מאחיהם לנשק.
קינה לנופלים, מתוך הגדת הגדוד השלישי
לקראת סופה פונה ההגדה אל החיילים בשאלה: עד מתי ימשיכו להילחם? מחברי ההגדה לא הותירו שאלה זו ללא מענה והוסיפו, "עד שכח ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל התקפת אויב באשר הוא שם. עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב ידע: אין אמצעי לשבר את כל ישראל בארצו, כי הכרח החיים אתו, ואמת החיים אתו ואין דרך כי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה".
עד מתי?
בבוקר ה-17 במאי, שלושה ימים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב, ולאחר שהעבירו את הלילה בהעפלה חשאית למצודה, הגיעו חיילי הגדוד השלישי של הפלמ"ח אל פתח תחנת המשטרה בנבי יושע וגילו אותה ריקה מאדם. מגיניה נטשו אותה ונסוגו ללבנון. בשעה שהתמקמו הלוחמים, נורה פגז תועה מלבנון ופגע באחד החדרים. שני לוחמים נהרגו מהפגיעה.
שמה של המצודה הנכבשת הוסב למצודת כ"ח, זאת לזכר 28 הלוחמים שנפלו בשלושת ההתקפות.
יש אנשים שמרגישים מוסמכים מספיק בכדי להביע את דעתם על כל נושא בעולם. בדרך כלל נפגוש אותם סותרים כל מה שמישהו אומר בארוחה משפחתית או מציקים לצעירים הפוחזים בזמן שהם מחכים לאוטובוס כי "לנוער של היום אין סבלנות בימינו". כזה היה מלכיאל גרינוולד. הבעיה היא שהוא לא הסתפק בזה. גרינוולד היה נוהג לחבר מכתבים זועמים – מיני פשקווילים שכאלה, לשכפל אותם, לפזר בתוך מעטפות מבוילות ולשלוח לחבריו לתנועת ה"מזרחי". הכל, כמובן, על חשבונו.
קשה להגיד שהיו לאותו גרינוולד אוסף קוראים נאמנים או שנודעה להגיגיו איזו איכות מהפנטת ומחכימה. מרבית המעטפות ששלח, יש להניח, כלל לא נפתחו. הוא כנראה יכול היה להמשיך את חייו החמוצים באלמוניות למחצה, אלמלא הגיע אחד מהמכתבים שחיבר אל שר בממשלת ישראל.
בסוף שנת 1952 הוציא גרינוולד עוד עלון משוכפל בעותקים רבים. היה זה עוד אחד מאותם מכתבים לחברים ב"המזרחי", הפעם מספר 17, ובו בחר להוקיע דמות מוכרת במדינה הצעירה, ד"ר ישראל קסטנר. קסטנר, מי שעמד בראש ועד ההצלה של בודפשט בזמן השואה, עלה לארץ בתום המלחמה, ייסד עיתון דובר הונגרית והתמנה מספר שנים קודם לכן למשרה הנחשקת של היועץ לשר המסחר והתעשייה, דב יוסף. תחילה עבר הפרסום של גרינוולד נגד ד"ר קסטנר בהתעלמות המחוייכת הרגילה שבה התקבלו מרבית מכתביו, עד שהתגלגל המכתב אל ידיו של השר הממונה.
בעודו סועד במלון בירושלים, נתחב לידיו של השר יוסף המכתב שחיבר גרינוולד. תחילה הוא לא הבין מה הוא קורא בדיוק. ככל שהמשיך החלה התמונה להתבהר, ומבין רצף המשפטים המסורבלים והכתיבה העילגת לפרקים, התחדד המסר: קסטנר אשם בהפקרת מרבית יהודי הונגריה לידי הנאצים, בכך שפעל לארגן רכבת הצלה לקרובי משפחתו וידידיו במפא"י, ובקשרי חיבה קרובים שקשר עם בכירים במשטר הנאצי. לא רק שלא פעל קסטנר להצלת מרבית היהודים – הוא אף הרוויח מרכושם העזוב. על כן, קבע גרינוולד בחדות: "את ד"ר קסטנר צריך לחסל!"
כשהעלה השר בפני יועצו הקרוב את האשמות, דחה אותם קסטנר בביטול. השר והיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, לא הרפו, ודרשו מקסטנר לתבוע את גרינוולד על הוצאת דיבה. עבורם, הימנעות מפעולה על הטחת האשמות חמורות כל כך כלפי איש ציבור העומד בפני בחירה לכנסת, איננה בגדר אפשרות.
מודעה משנת 1947, המדגימה את מעמדו הרם של קסטנר ביישוב
מדוע הסכים קסטנר לתחינותיהם של דב יוסף וחיים כהן? האם נכנע ללחץ של השר, או שפשוט שם לו למטרה לטהר את שמו מהאשמות הנוראיות שטפלו בו – ויהי מה? כך או כך, הייתה זו טעות גורלית עבורו.
כבר בתחילת המשפט היה ברור שהגולם קם על יוצרו. במשפט, שנפתח בינואר 1954, יוצג גרינוולד על ידי עורך הדין שמואל תמיר, אשר תקף בחריפות את קסטנר על שהשתיק ומנע את העברת הידיעות על השואה בפני יהודי הונגריה ובכך מנע את הצלתם (גם אם החלקית). הוא חזר והרחיב את טענתו של גרינוולד: קסטנר פעל לארגן רכבת "מיוחסים" שתבריח את משפחתו ופעילים הקשורים אליו פוליטית בתמורה לחיסול יהודים שלא היו רצויים עליו. מעתה, נודע המשפט דווקא כמשפט קסטנר.
המשפט הפך לסנסציה לאומית. ממשפט שעסק במקור בהוצאת דיבה של עובד ציבור, יוחד גזר הדין ברובו דווקא לפעולותיו של קסטנר עצמו. בגזר הדין קבע השופט הלוי שלא הוכח שקסטנר לקח לעצמו חלק מהאוצרות הגנובים של יהודי הונגריה, וקבע שהעדפת קרובים במקרה טרגי שכזה היא העדפה מובנת וטבעית. אולם, השופט תקף את שיקול הדעת הלקוי של קסטנר ואת התעקשותו הבלתי נלאית לכרות הסכם העברה עם הנאצים בתמורה לסיפוק משאיות וכסף, שהיו נחוצים לרייך השלישי. האמונה שתלה בהבטחותיהם של אייכמן ופקודיו ביטלה כל אפשרות להתריע מפני ההשמדה הקרובה ולאפשר ליהודים רבים ככל שניתן הזדמנות להימלט לפני השילוחים למחנות המוות.
המשפט הזכור ביותר מפסק הדין הופיע בסיכום, ובו קבע השופט שפרשת הקשר בין קסטנר לאדולף אייכמן (המפקד העליון בזירה ההונגרית) הוביל לכך ש"בקבלו את המתנה הזאת (רכבת ההצלה) מכר קסטנר את נשמתו לשטן".
מזועזע ונסער, הגיש קסטנר ערעור לבית המשפט העליון. הוא לא הספיק לחזות בזיכויו הכולל מכל אשמה. בלילה של ה-4 במרץ 1957, חזר קסטנר במסלול הקבוע ממערכת העיתון בו עבד. גבר צעיר ניגש אליו בכניסה לביתו, שאל לזהותו ולאחר מכן ירה לעבר קסטנר שלוש יריות ונמלט במכונית שחיכתה לו בקרבת מקום. אשתו ובתו בת השמונה מצאו את הד"ר מתבוסס בדמו בכניסה לביתם.
ד"ר ישראל קסטנר בשידור של "קול ישראל" בהונגרית, מתחילת שנות החמישים
בבית החולים הדסה עוד הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה שזרמו למקום. עשרות מברקי דאגה ואיחולי בריאות זרמו לבית החולים, כולל מכתב אחד ממיכאל גרינוולד – מי שהחל את הסאגה שהסעירה את המדינה והובילה לרצח הפוליטי הראשון בישראל (גם אם לא ביישוב). קסטנר נפטר 11 יום לאחר מכן.
גם כעשור לאחר הרצח, המשיך גרינוולד ותקף את קסטנר במכתבים לחברים ב"מזרחי". למעשה, נראה שהעיסוק בקסטנר ובאנשים שפעלו כמותו או שהסתירו את מעשיו רק הלך ותפח עם השנים.
ישראל בר-כוכב הוא פסיכולוג, משורר, מסאי, ומרצה בין-תחומי לפסיכולוגיה ואמנויות. מרצה הסדרה 'נפש ויצירה' במוזיאון תל אביב לאמנות. לשעבר הרצה בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטה העברית ובתוכנית לכתיבה ספרותית לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון. שימש כמשורר הבית בפסטיבל ברלין לספרות (2010). פירסם 12 ספרי שירה. "מבחר השירים 1975-2010" ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשיתוף הקיבוץ המאוחד. ספרו השנים-עשר: "דם וחלב", יצא לאור במוסד ביאליק. זכה בפרס הרשון של האוניברסיטה העברית, 'פרס היצירה' תשנ"ו, פרס נתן יונתן, פרס רמת גן ועוד.
רות דיין, האמא של יעל ואודי ואסי ומשכית נולדה בירושלים כבת למשפחת שוורץ. כשהייתה פעוטה נסעו הוריה ללימודים בלונדון ושם נולדה אחותה ראומה (לימים ראומה וייצמן). כשחזרו ארצה הייתה כבר בשנות התיכון שלה, וכשהיא חדורת אידאלים, ביקשה לעבור לבית הספר החקלאי בנהלל וללמוד חקלאות.
בנהלל הכירה את משה דיין והשניים התאהבו. הם נישאו כשהייתה בת 18, וכשהייתה בת 22 כבר הייתה אם לבת הבכורה יעל.
רות דיין עם משה דיין ועם בתם יעל, 1939. מתוך אוספי ביתמונה, "מראה עיניים", הספרייה הלאומית
אל רות ומשה ויעל, הצטרפו גם הילדים אהוד ואסי. בעקבות עבודתו של דיין, עברה המשפחה מנהלל לירושלים.
האחים יעל (במרכז), אהוד (מימין) ואסי (משמאל) דיין בנהלל. תמונה מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. ארכיון אסי דיין בספרייה הלאומית
בשעה שמשה דיין עבד בשליחות המדינה בתחומי הצבא והממשל, עבדה רות דיין בשליחות הסוכנות היהודית וסייעה בקליטת עולים חדשים. כיוון שהייתה בקיאה בחקלאות, היא נשלחה לעבוד בתור מדריכה חקלאית ולעזור בקליטת העובדים ביישובי העולים. המטרה הייתה ללמד את העולים את יסודות החקלאות, להכיר להם את מוצרי המזון המקומיים ולעזור להם להשתלב בחיי הארץ. במילותיה של רות דיין: "ללמד אותם איך לחיות בארץ הזאת".
בגלל הקשיים שהיו בארץ באותה עת, חלה תפנית בעלילה. השליחות ללמד חקלאות, נעשתה לשליחות לעזור לעולים למצוא משלח יד. השליחות לסייע לעולים למצוא משלח יד נעשתה לשליחות לסייע לעולים להפוך את עבודות היד למקור פרנסה. מכאן נטוו החוטים שמהם תירקם לימים התוכנית להקמת חברת האופנה משכית.
רות דיין מספרת בראיון לבתיה דונר: "לולא המחסור במים ומגפת העכברים במושבים שבהרי יהודה, הייתי ממשיכה ללמד את נשות המושבים, ככל המדריכות החלקאיות, בישול וגידול ירקות. אולם, שתילי הירקות נאכלו על ידי עכברים. ראיתי שאין לי אפשרות לעסוק במה שהגעתי למענו. הייתי צריכה להוכיח את עצמי, ולכן החלטתי לרתום את הידע והמיומנויות של התושבים ביישובי העולים למטרות שיפור תנאי החיים שלהם."
משכית נולדה מתוך מפגש של רות דיין עם עולים מבולגריה בכפר אוריה – היא ראתה אצלם דוגמאות רקמה מסורתיות של נשות הכפר ועלה בדעתה להציע להן לרקום לפרנסתן.
דיין: "המטרה הייתה להפוך את עבודת הכפיים למקור פרנסה. לא לשמר את המסורת לשמה, כי אם לסייע לאנשים להתערות בחברה באמצעותה. ראיתי שהעולים, בעיקר אלה שהגיעו מארצות-ערב, הביאו איתם מלאכות שלא הכרנו כאן. במשך הזמן 'הדביקו' לי את נושא טיפוח עבודות-היד בארץ, אבל הרעיון הבסיסי של משכית היה למצוא דרך להפוך את עבודות היד למקור פרנסה."
היוזמה התרחבה לכעשרים ישובי עולים. עוד מדריכות חקלאיות חברו לרות, יצרו קשרים וליוו את העולות והעולים שעסקו במלאכות יד מסורתיות. גם מדריכת הרקמה נחמה בראון הצטרפה. בישובים נפתחו סדנאות למלאכת יד והתוצרים נמכרו בחנויות של ארגון ויצ"ו בירושלים ובתל אביב.
רות דיין סיפקה את חומרי הגלם והעבירה אותם למעברות שבהם עסקו באריגה, ברקמה ובצורפות. משה דיין היה זה שהעניק למיזם את השם הראשון – "אשת חיל".
רות דיין ביקשה לרתום את משרד העבודה לטובת המיזם ופנתה בבקשה לפתח קורסים מקצועיים עבור העולים ולממן עבודה יזומה. גולדה מאיר, שרת העבודה באותם ימים, נענתה לבקשה, הקימה מחלקה לעבודת נשים במסגרת משרד העבודה ופנתה אל רות דיין כדי שתנהל אותה.
מטרות החברה שנוסדה בתור חברה ממשלתית היו לטפח תעסוקת בית בייחוד ביישובי עולים חדשים, לרכז ולהפיץ את חומרי הגלם הדרושים לתעסוקה הנ"ל, ולשווק את התוצרת בארץ ומחוץ לארץ.
טדי קולק היה אחד מחברי הנהלת החברה, בתור חלק מתפקידו במשרד ראש הממשלה. זאב שרף, מזכיר הממשלה, היה זה שהציע לה לקרוא לחברה בשם משכית, לפי הפסוק בספר משלי, כ"ה: "תפוחי זהב במשכיות כסף".
כך יצאה משכית לדרך.
בשנה הראשונה יצרו עבור משכית שטיחים, עבודות רקמה, עבודות צורפות ועבודות קש, הכול בסגנונות שונים ובהתאם לארצות מוצאם של העולים.
דיין מספרת: "משכית נתנה לכל מי שנגע בה את האפשרות לראות את המרכיב ההומני שבתחום האומנות. משכית הראתה את האדם שמאחורי המוצר. משכית הפכה למותג של אומנויות, של מצוינות בעבודה, ובעיקר, של הקשר דרך האומנות לאנשים שעוסקים במלאכה."
רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה
דיין מספרת על העבודה הבלתי אמצעית עם האנשים ועם החומרים: "היחס שלי לעובדי מלאכת המחשבת קשור לכך שהם עובדים באופן ישיר עם החומר. ידעתי את כל סוגי האריגה, הם נתנו לי לגעת בכל מה שהם עשו. הדבר שקסם לי שהוא שכל העבודה נעשית באופן ישיר עם בני-אדם, עם משפחות, שהעבודה היא חלק מן החיים. גם ביניהם. הכל כמו ממלכה שלמה."
רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה
כאן בתמונה אפשר לראות את רות דיין דרך הנול, בשעה שהיא יושבת לצד האורגים: "בתהליך הייצור של מלאכת המחשבת את יושבת במשך שעות עם האנשים. עצם העובדה שיושבים פנים אל פנים, למשל, עם האורג בנול שנראה כמנגן בנבל, מיד נוצר הקשר האנושי."
רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה
דיין מסכמת: "משכית הייתה כמו משפחה. מבחר המוצרים ומגוון היוצרים שעבדו במשכית היה עצום. אנשים יצרו בשביל משכית או בתוך משכית. מפעל השטיחים, המתפרה, הצורפות, בגדי הילדים – אנשים חיו את זה ויצרו הרמוניה של כל סוגי היצירה."
רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה
בשנת 1955 הצטרפה למשכית מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף. היא הייתה המעצבת הראשית ומי שנתנה למשכית את הסגנון ואת הטון. "לולא פיני, לא הייתה משכית", אמרה עליה רות דיין.
פיני לייטרסדורף בתערוכה של משכית. צילום: יעל רוזן
בשנת 1955 הוקם במגדל העמק מפעל אריגה של משכית שגם ערך קורסים להכשרת עובדים. את המפעל ניהל ג'ורג' קשי, אורג מומחה יליד עיראק. מי שסייע לו היה בנו אלברט.
בראיון ליערה שחורי מספרת מרים דוד שהייתה עובדת במפעל: "עבדנו בשני צריפים. בכל צריף היה נול אחד. באותה תקופה מגדל העמק הייתה מורכבת מצריפים. קשי לימד את העבודה. עבדתי בסלילים ובהשחלה על מחטים."
הבן אלברט, אורג-אומן בזכות עצמו, לא רק המציא דוגמאות של בדים עבור משכית, אלא גם הכין תכנית מקיפה ומפורטת להקמת מפעל אריגה למאה נולים לעבודות-יד עשירות גונים ודוגמאות. המפעל היה אמור לייצר עבודות לא רק עבור השוק המקומי, אלא גם עבור השוק העולמי והיה אמור להעסיק כמאתיים עובדים.
מפעל האריגה של קשי במגדל העמק, קשור לרגעים עצובים ומרגשים במיוחד בהיסטוריה של משכית, כפי שמספרת רות דיין:
"במלחמת סיני נהרג אלברט, בנו של ג'ורג' קשי, מנהל מפעל האריגה במגדל העמק, ויד ימינו. אלברט הוא שתכנן את הנולים במפעל ואף עסק בעיצוב אריגים. לאחר שקיבל את צו הקריאה, הפקיד בידי אלברט דוגמת בד לורקס עם צמר, שהוא עצמו עיצב, וביקש שאדאג להעביר את הדוגמה לייצור במפעל. אלברט לא חזר מן המלחמה."
אלברט קשי ז"ל "צעיר שהיה אומן במלאכת האריגה ונפל במערכת סיני".
דיין ממשיכה לספר: "לאחר שנודע דבר נפילתו בקרב, כאשר ישבנו שבעה, פיני ואני יחד עם בני המשפחה, החזיק האב בידו כל הזמן את דוגמת הבד. פתאום קם הזקן ודוגמת הבד בידו, הלך לבית המלאכה והתחיל לארוג את הבד, שהיה לצוואת בנו. הייתה תחושה שמשכית ניצחה את המוות. קראנו לבד הזה בשם 'בד סיני'. פיני עיצבה מבד זה גלימה עם פרווה לבנה וברדס. סיפרתי את הסיפור הזה בתצוגת האופנה הראשונה של הבונדס בבית המלון פונטנבלו בארצות-הברית. אלפיים איש נכחו באולם. אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. לא היה איש באולם שלא הזיל דמעה."
כעבור שנה, נחנך במגדל העמק מפעל האריגה החדש של "משכית", מפעל האריגה על שמו של אלברט קשי.
עיתון "למרחב", 22.2.1957
מפעל האריגה של "משכית" על שם אלברט קשי. מגדל העמק, 1960. צילום: פריץ כהן, לע"מ
השנים הבאות היו שנות פריחה למשכית. ב-1961 הועסקו במפעליה כבר כאלף עובדים. בזכות חומריה ועיצוביה הייחודיים, היא נעשתה חברת אופנה בעלת שם לא רק בארץ אלא גם בזירת האופנה העולמית.
ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נפתח עידן חדש בדברי ימי משכית. אחרי מלחמת ששת הימים היה הדו-קיום הישראלי-ערבי לאחד ממקורות ההשראה החשובים של החברה. רות דיין נסעה בעצמה לכפרים ואיתרה את הרוקמות הערביות המקומיות, כשהיא מבקשת לשתף גם את האוכלוסייה הפלסטינית בעבודה.
רות דיין. צילום יעל רוזן
דיין מספרת: "כשהגעתי לעזה אחרי 67', הלכתי אל אותו איש שעבד עבור משכית ב-56'. התחלנו לתת להם דוגמאות וצמר של משכית והם ייצרו בעזה את השטיחים שעוצבו בעבר בשדה-בוקר. בכל מקום היו לי אנשים שהכרתי עוד מקודם. מאות נשים עבדו בבית ג'אללה, בבית לחם ובעזה. היה לי חשוב שאנשי צוות משכית, שאין להם קשר לערבים ושאינם אוהבים ערבים, ילמדו להתייחס אליהם דרך העבודה המשותפת, דרך הביקורים אצל המשפחות. הקמנו את משכית כי אי-אפשר היה לעשות דבר אחר. אחר-כך היה לזה ייעוד שונה."
רות דיין. צילום: יעל רוזן
דיין מסכמת: "אנחנו לא התיימרנו לעשות בגד לאומי. אבל, בגד ישראלי – כן! הבגד הישראלי עשוי מחומרי המקום, מהידע ומהמיומנות של אנשי המקום ומתנאי הקיום בארץ."
כל הזכויות לתמונות הנהדרות של רות דיין ופיני לייטרסדורף שמורות לצלמת יעל רוזן.
