האם בן גוריון הוא חד גדיא חצוף ועיקש?

ימים לספורים לפני פסח 57' נאלצה ישראל לפנות את כוחותיה מחצי האי סיני. הפזמונאי דן אלמגור בחר "לחגוג" את המאורע באמצעות גרסה משלו לשיר הפסח האהוב

פינוי סיני ורצועת עזה לאחר מבצע קדש. תמונה מתוך אוספי ביתמונה

"חַד גַדְיָא חָצוּף וְעִקֵּשׁ
רַק לִרְעוֹת בְּשֶׁקֶט בִּקֵּשׁ

גְּדִי קָטָן, לָבָן וָצַח הוּא
לְתֻמּוֹ רָעָה בָּאָחוּ
וְקוֹלוֹ הוֹמֶה
מֶה, מֶה, מֶה"

 

 

בסערת מבצע קדש מסר ראש הממשלה דוד בן גוריון איגרת מלאת פתוס לרמטכ"ל משה דיין ובה הכריז על כיבוש רצועת סיני בתור תחילתה של "מלכות ישראל השלישית".

 

"קול העם". 7 בנובמבר, 1956. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

ההתלהבות שסחפה את הארץ, ואת העומד בראש, הצטננה משהבינו כולם כי הלחצים הבינלאומיים חזקים יותר מכל חלום מפואר על ממלכה עתידית, ושעל ישראל לפנות במהרה את חצי האי סיני.

לכבוד אותן תקוות נכזבות חיבר דן אלמגור את המילים ומשה וילנסקי את הלחן לגרסה הומוריסטית ל"חד גדיא".

מילות השיר המלא שחיבר אלמגור

 

שושנה דמארי ביצעה את השיר עבור תכנית הרדיו הסאטירית "שלושה בסירה אחת".

 

השיר הוקלט ב-5.4.1957 מיד לאחר השלמת הנסיגה שהתרחשה לפני פסח. את מסע הלחצים הוביל מזכ"ל האו"ם דאז דג המרשפלד השוודי, וכך זכה להיות ה"דג הצפוני צחור כשלג" שמופיע בסוף השיר ("ומולם צוחק בפלג דג צפוני צחוק כשלג").

התווים בכתב ידו של המלחין משה וילנסקי

 

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

 


"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

השפעות זרות, בגידה ואי פטריוטיות? ההאשמות האלו מלוות את "הארץ" עוד מהימים שהעיתון היה קרוי "חדשות מהארץ הקדושה".

האשמה בהשפעות זרות, בבגידה או באי פטריוטיות, אינן תופעות חדשות ביהדות. מי שיגולל בזיכרונו את סיפורי התנ"ך, את ספר המכבים או את כתביו של יוסף בן-מתתיהו, יכיר וודאי בעובדה המצערת: יהודים ידועים בנטייתם להתפלג בינם לבין עצמם.

לא נמהר לטעון, חלילה, כי ההיסטוריה נידונה לחזור על עצמה. אך לא ניתן להתעלם מהצליל המוכר שמעלה סיפור המאבק בין העיתונאי והעורך איתמר בן-אב"י, לבין עיתון הארץ.

​איתמר בן אב"י היה חלוץ "העיתונות הצהובה" בארץ. כבר בשנת 1908 הפך בנו של אליעזר בן-יהודה את העיתון של אביו, "הצבי", לעיתון מבדר במתכונת האירופאית הקלילה.

עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, לאחר גלות ארוכה באירופה ובצפון אמריקה, שבו בן-אב"י ואליעזר בן יהודה לירושלים, ועמלו לקבלת רישיון להוצאת עיתון. עד שקיבלו אישור, הוזמנו שני העורכים הוותיקים להצטרף למערכת "הארץ", אך היה זה בן-אב"י שמיהר להתפקח מהניסיון.

מה השתבש?

 

הארץ – "עיתון לאנשים משכילים"

בשנתו הראשונה סבל עיתון "הארץ" מבעיית זהות קלה: הוא הוקם בירושלים באפריל 1918 בחסות הצבא הבריטי, תחת השם "חדשות מהארץ הקדושה".

 

הגיליון הראשון של עיתון הארץ שיצא ב-4.4.1917

 

העיתון חולק בחינם לחיילים יהודים בצבא הבריטי, ומתוך כך היה כפוף למרות צבא האימפריה. תוך חודש כבר עברה מערכת העיתון לקהיר, בשל המחסור בנייר דפוס בירושלים.

 

העברת מערכת העיתון מירושלים "לקהירה", גיליון ו' של "חדשות מהארץ" שהתפרסם בתאריך ה-16 במאי 1918

 

לאחר שהבריטים החליטו לסגור את העיתונים הצבאיים שברשותם, החליטה ההנהגה הציונית לרכוש את העיתון. התנועה הדלפונית נעזרה (ולא בפעם הראשונה בתולדותיה) בנדבן יהודי ידוע. יצחק לייב גולדברג היה הבחירה המתבקשת: נדבן יהודי-רוסי בעל ניסיון עשיר בהקמה ובניהול מערכות עיתונים ביידיש, בעברית וברוסית. אחת מהיוזמות הראשונות של הבעלים הטריים הייתה העברת משרדי העיתון מקהיר – לירושלים.

 

יוסף חיים ברנר מגן על העיתון המחודש בכתבה לעיתון 'הפועל הצעיר'. טור הדעה התפרסם ב-10 ביולי 1919

 

במסגרת המתכונת החדשה, ביקשו בעלי העיתון להעניק לקוראים מהיישוב העברי בארץ את המידע הנחוץ להם. המטרה המרכזית שעמדה לנגד עיניהם הייתה לספק "עיתונות הגונה" שתשרת את האינטרסים של התנועה הציונית (כפי שהבינו אותם עורכיה). גולדברג ועובדי העיתון לא העלו בדעתם שייאלצו להיאבק בתחרות מבחוץ.

 

 

"לעתון יומי, ציוני-כללי ופרוגרסיבי, חכתה ארץ-ישראל זה מכבר", מערכת עיתון "חדשות מהארץ" מבטיחה "עתון הגון" לקוראי עברית ביישוב המתחדש וברחבי העולם היהודי. מתוך מאמר המערכת שהתפרסם ב-18 ביוני 1919 – היום בו עבר עיתון "הארץ" לידיה הבלעדיות של התנועה הציונית

 

איך אומרים "דיילי מייל" בעברית?

באוטוביוגרפיה מאת בן-אב"י מסופר על אנשי מערכת "הארץ", "שעורכיו היו סופרים טובים ובעלי מוניטין אך עתונאים גרועים, שלא היה להם כל מושג ממהות העתונות בימינו". מה עשו עורכי הארץ כדי להרגיזו?

הם דחו ידיעות מרעישות מחוץ לארץ מכיוון שלא היו "חשובות מספיק" לדעתם, או כיוון שהעיתון כבר היה בדרכו לדפוס. כל מה שראו עורכי "הארץ" כגישה אחראית לעיתונות, הוקע על ידי בן-אב"י ונחשב בעיניו כהשתלטות גלותית על התרבות העברית. "בימים ההם חזרו אלי געגועי לבמה משלי, לעתונות חופשית, לבמה עממית באמת, לעיתון שהכל יכולים לקראו ולמצוא בו את מבוקשם במבט ראשון, עם כותרות מתאימות ומושכות, עם אותיות גדולות ובולטות במקומות הרצויים, עם סיפורים נמשכים ומדורים לכל הוויות החיים".

 

"קבוצת צעירים ירושלמים עומדת להוציא לאור בקרוב מאוד עתון יומי גדול… להוכיח לגולה כי הגיע זמנה של א"י הצעירה לא לקחת כי אם לתת". איתמר בן-אב"י במכתב לחברו ד"ר חיים הררי, מודיע על ההערכות להוצאת "דאר היום". מתוך אוסף שבדרון שבארכיון הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג לחצו

 

ברגע שקיבל בן-אב"י את הרישיון בו חפץ, מיהר לאמץ את הסגנון החדש לו התוודע בחוץ לארץ. הוא פצח במיזם העיתונאי החדש שלו: "דאר היום" – תרגום של ה"דיילי מייל" הבריטי – הוקם.

מערכת עיתון "דאר היום", איתמר בן-אב"י יושב משמאלה של אשתו, לאה אבושדיד. התמונה צולמה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. מקור: הארכיון הציוני המרכזי. צלם: צבי אורון

 

ב-8 באוגוסט 1919, עם הוצאת הגיליון הראשון של "דאר היום", החלה אחת המריבות הראשונות בספרות הארץ-ישראלית. וכך כותב בן-אב"י:

"גדלה הייתה הצלחתנו כבר בשבועות הראשונים להופעת עתוננו, שלא נשאר להם, ליריבינו, כל אמצעי-מגן אחר מאשר לכנות את עתוננו בכינוי "העתון הצהוב" לעומת "העתון ההגון שלהם"".

 

 

כוונתנו", הצהרת הכוונות של עיתונו החדש של בן-אב"י. מתוך הגיליון הראשון של "דאר היום" שהתפרסם ב-8 באוגוסט 1919

 

לא ברור לחלוטין מי היה הראשון לתקוף, אך הקרב הפך במהרה להטחת האשמות הדדית ומכוערת: בן-אב"י טען שהעיתון שהקים ישמש תרופה לעיתונות הגלותית שמייצג הארץ, באמצעות המודל החדש וה"בריא" שלו.

 

איתמר בן-אב"י בטור על "עתונות בריאה", התפרסם ב"דאר היום" ב-2 באוגוסט 1920

 

מערכת "הארץ" לא נשארה חייבת והאשימה את בן-אב"י בהוזלת הספרות העברית ובפגיעה אנושה בערכי הציונות הסוציאליסטית. "העיתון הצהוב" של בן-אב"י, טענו מעל דפי "העיתון ההגון", מתנהל כעסק פרטי לכל דבר, המוכן לזנוח את אחריותו כלפי קוראיו בעבור כותרות רעשניות וזולות המוכרות עותקים.

 

מבשרים על "עתון יומי חדש". הידיעה הקצרצרה התפרסמה בעיתון "חדשות מהארץ" ב-10 באוגוסט 1919. האם זו הוכחה לכך שבן-אב"י תקף ראשון? בהחלט ייתכן

 

מי צודק? בהתחשב בעובדה ש"הארץ" חי וקיים, ועיתונים ברוח בן-אב"י קיימים גם הם – דומה כי לא הוכרעה הסוגיה.

 

 

 

 

 

הטורים בחרוזים שסייעו לנצח במלחמת ששת הימים

האם היו אלה המקאמות של חיים חפר שבזכותן הושג הניצחון במלחמת ששת הימים? נעמי שמר חשבה שכן.

גם בזמן קרבות ששת הימים המשיך המשורר, הסופר ואיש הפלמ"ח חיים חפר לחבר את טורו הקבוע ב"ידיעות אחרונות". את תור המקאמות (פרוזה מחורזת) הקדיש חפר להעלאת המורל הלאומי לפני ובזמן המלחמה, ולהשתאות מהניצחון הישראלי המרהיב לאחר המלחמה.

 

"היום הגדול", "היום האפור" ו"יום השלום" – שלושת הטורים של חפר ביומה השני של מלחמת ששת הימים

 

ביומה השני של המלחמה, ב-6 ביוני 1967, חיבר חפר טור לכבוד "היום הגדול" ובו שלח מסר חד משמעי לקוראות הטור (אולי מתוך הנחה שקוראיו הקבועים לוחמים עתה בחזיתות השונות):

"לבשנה את השמלות הכי יפות וענודנה צמידים ועגילים / קשטו את בתיכם בשטיחים והניפו דגלים / צאו אל הרחוב עם חיוכים מאירי עיניים / חבקו את כל הנפגש בדרכיכם ונשקוהו על שתי הלחיים".

היות שטרם התבררו תוצאותיה של המלחמה, הועיד חפר תפקיד נוסף לקוראות במידה ותטה הכף נגד צה"ל: "ואם יהיה צורך והכרח / תצאנה למלחמה הנשים עם סכיני המטבח."

גם ביומה השני של המלחמה סירב המשורר הנערץ לסיים את טורו בנימה לוחמנית, ובמקום זאת ייחל ליום בו ניקח אוטובוס אגד ישיר "סתם ככה לטיול בקהיר / אולי נוכל עוד פעם, אם יהיה לנו חשק / לנסוע לקנות בשוקי דמשק".

 

"היינו כחולמים", הטור-שיר שפרסם חיים חפר ב-9 ביוני 1967

 

ביומה החמישי של המלחמה התברר מעבר לכל ספק גודלו של הניצחון. הדבר בא לידי ביטוי בטורו של חפר, אשר זכה לשם "היינו כחולמים". בהשראת כיבושי צה"ל בארץ התנ"ך, העלה חפר בדמיונו מפגש בין רמטכ"ל המלחמה יצחק רבין לבין דוד המלך.

"הר הבית שוחרר", מספר הרמטכ"ל למלך ומבטיח לו שלא רק חיילי צה"ל הם אלו שזכו בניצחון: היה זה מאמץ משותף ובין-דורי בין ישראל המודרנית ללוחמי עברה: חטיבה שלמה של לוחמי מצדה, אנשי בר-כוכבא, "וליד אלה שמענו היטב את הצעדים / של כל הנרצחים הטבוחים והשדודים / של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים".

שלושה שבועות מתום המלחמה שלחה נעמי שמר פתק קצרצר לחברה הוותיק. על גבי תוכניה מודפסת של "ירושלים של זהב" כתבה מחברת השיר מספר מילות שבח לחיים חפר על תרומתו למורל הלאומי:

"לחיים – אני מכירה 4 טורים שניצחו במלחמה:
הטור של טליק, הטור של אריק. הטור של יפה – והטור של חפר.
נעמי שמר"

 

מזמינים אתכם לעונה השנייה של "קוטנר חופר בספרייה", והפעם על המוזיקה של 1967. כל הפרטים כאן:

 

בואו לבקר אותנו בספרייה עם סיורים מיוחדים לכבוד יום ירושלים. כל הפרטים כאן:

 

כתבות נוספות:

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ב-27.3.1948 לפני כמעט 70 שנה, יצאה מירושלים שיירת נבי דניאל, אל גוש עציון הנצור. עיכוב בדרך חזרה אל ירושלים הוביל לקרב ארוך וקשה. תמונות היסטוריות מהארכיונים מספרות את סיפור השיירה

 "אורך כזה של שיירה עוד לא ראתה ירושלים"

"שיירת מזון גדולה ובה גם ציוד ותגבורת אנשים גדולה הגיעה בשלום לגוש עציון, בבוקר יום השבת, לאחר כמה התנגשויות קלות עם אנשי כנופיות שנזדמנו לאורך הדרך. השיירה שיצאה מירושלים בבוקר, פירקה את מטענה ויצאה שוב לירושלים אחרי שעה 11."

כך בפשטות מתאר עיתון "דבר" מה-28.3.1948 את תחילת הדרמה הגדולה של שיירת "נבי דניאל" שיצאה יום קודם לכן מירושלים.

נבי דניאל הייתה שיירה ענקית, עמוסה ב-120 טון ציוד ואספקה שהיו מיועדים לגוש עציון הנצור. היו בה כ-45 מכוניות משא, 4 אוטובוסים משוריינים ו-14 משוריינים שאחד מהם פורץ מחסומים וכ-150 איש ואישה שבאו להישאר בגוש עציון הנצור ולעזור בהגנה על המקום. את השיירה ליווה גם מטוס קל שכונה "פרימוס" (בגלל הרעש) שהיה מצויד בפצצות.

"הטור הממוכן – יוצא לדרך. אנשים ברחובות מלווים בעיניים כלות את השיירה החולפת 'שיחזרו בשלום'. ילדים מנופפים בידיהם לשלום. 2000 שנה לא נראה ריכוז כזה של שריון, נשק, קשר ואנשים בידי היהודים כבאותו יום. השיירה חלפה בבטחה ובאיטיות דרך תחנת הרכבת. חלפה על פני בתי מר אליאס והתקדמה לכיוון בית לחם בדרך לגוש עציון. הדרכים עדיין שוממות. בית לחם החלה מתעוררת. נסיעה שגרתית?"

(מיומנו של אהרן (רוניק) גלעד מדגניה א'. מתוך ספרו של יואב רגב 'הגדות נוספות מתש"ח', אחיאסף, 2016)

 

שיירת האספקה מגיעה לירושלים
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

שמחת אנשי הגוש הנצור

שיירת נבי דניאל עשתה את הדרך במהירות והגיעה אל גוש עציון בסביבות השעה תשע וחצי בבוקר.

"אין לתאר במילים את שמחת אנשי הגוש הנצור, היה זה חג ממש," סיפר י' בן-יעקב, אחד הלוחמים בשיירה, על קבלת הפנים שזכו לה עם הגיעם אל הגוש הנצור אחרי חודש שבו לא הגיעה אליו אף שיירה.

את האספקה היה על אנשי השיירה לפרוק בתוך חצי שעה ואז לצאת לדרך מיד, בטרם יספיקו ערביי האזור לגייס כוחות ולהקים מחסומים שיעמדו בדרכה.

אנשי השיירה ואנשי הגוש מיהרו לפרוק מהרכבים את הציוד הרב. העבודה התבצעה על פי לוח הזמנים, אך כשהסתיימה, עוד לא הייתה השיירה מוכנה לצאת לדרך.

 

פריקת שיירת נבי דניאל על יד "האלון הבודד"
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

העיכוב הגורלי

היו כמה גורמים שתרמו ליציאה המאוחרת מהגוש, אך כפי הנראה, האשמים העיקריים בעיכוב הגורלי היו פר ושתי פרדות שלמרבה הצער לא היה במה להאכיל אותם בגוש עציון ועל כן הסכימו אנשי השיירה להביא אותם לירושלים. העמסת הפר והפרדות על המשוריין הייתה מבצע מורכב שגזל זמן רב. עיכוב משמעותי נוסף נגרם בשל הניסיון לחלץ ולהעמיס מטוס קל שהגיע לגוש עציון באותו החודש, נפגע ונשאר תקוע במסלול הנחיתה.

 

פינוי הפרדות במשוריין מכפר עציון לשפלה
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

בזמן המאמצים לחלץ את המטוס ולהעלות את הפרדות לרכב, חיכו אנשי השיירה בשדה פתוח. זמן ההמתנה הלך והתארך והם העבירו אותו במנוחה קלה, בפטפוט עם חברים ואפילו בהנצחת הרגע בתצלומים. אם הם שכחו עד כמה קריטית.

היציאה המהירה לדרך, היה זה רק לרגע, הם ידעו שבזמן הזה מתארגנים הערבים לחסימת הכביש לירושלים ושהעיכוב הגורלי עלול להעמיד את חייהם בסכנה גדולה.

 

אנשי השיירה נחים ומצטלמים בזמן העיכוב
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

לבסוף, אחרי יותר משעת של איחור, יצאה השיירה לדרך.

 

שיירת נבי דניאל עוזבת את הגוש

 

הקרב

"שיירה שיצאה אתמול לכפר עציון הגיעה בשלום. שיירה שחזרה מכפר עציון לירושלים נתקלה בדרכה בשורת מחסומים והותקפה באש חזקה. מגיני השיירה נכנסו בקרב עם המתקיפים. זה 12 שעות נטוש קרב במקום בין מגיני השיירה ובין ריכוזים רבים של ערבים.

שיירת מזון גדולה ובה גם ציוד ותגבורת אנשים גדולה הגיעה בשלום לגוש עציון, בבוקר יום השבת, לאחר כמה התנגשויות קלות עם אנשי כנופיות שנזדמנו לאורך הדרך. השיירה שיצאה מירושלים בבוקר, פירקה את מטענה ויצאה שוב לירושלים אחרי שעה 11.

מיד עם צאתה אל הכביש הראשי בדרכה חזרה לירושלים, נתקלה השיירה במחסום ופרצה אותו. השיירה פרצה גם כמה מחסומים נוספים והיתה נתונה כל הזמן בקרב אש עם ריכוזים גדולים של כנופיות מסביב אשר נסוגו פעם בפעם, לאחר שנגרמו להן אבידות.

אך ליד בריכות שלמה, מצפון לבית-לחם, ליד הכפר הערבי נאבי-דניאל החולש על הסביבה והנמצא 8 ק"מ מדרום לירושלים, נתקלו במחסום כבד ובאש חזקה של כוחות ערביים גדולים. משעה 12 ועד למסירת הידיעה עדיין נמשך הקרב ופרטים ברורים טרם נודעו.

לפי שמועה אחת הצליחו אנשי הליווי של השיירה לרדת מהכביש לפרוץ פנימה ולכבוש את קבוצת הבתים הקיצוניים של הכפר נבי דניאל. 

הם התבצרו בתוכם ועונים באש חזקה ונגרמים אבידות לתוקפים. 

הצבא שנתבקש לצאת  למקום עוד בשעות הצהרים, סירב לעשות זאת.

ממקור אחר נמסר כי כוחות צבא יצאו בערב לאזור הקרב, אולם לא נודע עדיין דבר על כך ממקורות מוסמכים.

קיים קשר מתמיד עם אנשי המגן במקום ותגבורת של יחידות קרב עבריות יצאה למקום.

עד למסירת הידיעה, נודע ממקור מוסמך על 7 פצועים. לא נתאשרה הידיעה על הרוגים וגם הידיעה ששודרה ב"קול-המגן בירושלים" אשר לפי היה הרוג אחד, התבססה על אי הבנה וכוונתה היתה לישעיהו רייזמן, שנהרג אתמול אחר הצהרים ברמת-רחל."

 

 עיתון "דבר" מה-28.3.1948
מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

נוכח העיכוב פשטה השמועה על השיירה הצפויה ומאות כפריים חמושים הציבו מחסומים בדרך היוצאת מן הגוש, והמתינו לה. המטוס שליווה את השיירה זיהה את האיום והזהיר מפניו, ובמקביל, מטוס משטרה בריטי העביר אזהרה דומה.
את המחסומים הראשונים הצליח פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה לפרוץ, אבל במבואות בית לחם, על יד בריכות שלמה, נתקל פורץ המחסומים במחסום שביעי גדול במיוחד. הוא לא הצליח לפרוץ אותו והותקף באש כבדה. הוא הידרדר אל תעלה בצד הכביש וניתק מהשיירה.
מפקד השיירה, צבי זמיר, פקד על הנהגים לשוב לגוש עציון, אבל רק חלק מהרכבים הצליחו בכך. בשטח נותרו 41 רכבים שנפגעו מהאש העזה. היו בהם 180 לוחמים. בטעות, דיווח המפקד על מקום ההיתקלות כעל נבי דניאל, וזה השם שנחרת בזיכרון ושעל שמו נקראת השיירה מאז.
כמאה מאנשי השיירה ממכוניות המשא, מצאו מסתור בבית בודד בצד הכביש. על גגו הקימו עמדה והציבו מקלעים ובפתחו הציבו לוחמים לשמור. אל תוך הבית היה ירי בלתי פוסק במשך שעות ארוכות. בתוכו נחבאו האנשים רעבים, עייפים וצמאים. הכדורים חדרו פנימה ובחוץ ניטש קרב גדול בין הלוחמים העבריים ללוחמים הערביים.

 

 הבית שבו התבצרה שיירת נבי דניאל
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

באותה עת, ניהלו קרב נפרד 15 הלוחמים בפורץ המחסומים התקוע והמנותק מהשיירה. הם היו במצב ביש: כמה מהם נפצעו ולא היו יכולים לעזוב את המשוריין בגלל מצבם, האחרים חששו לצאת בגלל הערבים שהקיפו את המשוריין וירו עליו ללא הפסק.
כעבור שעות ארוכות שבהן לא הצליחו לחלץ אותם, ציווה מפקד המשוריין על הפצועים קל להימלט מהרכב ולרוץ אל גוש עציון. המפקד שלא נפצע בעצמו, החליט להישאר במשוריין עם הפצועים קשה, וכאשר קרבו אליהם הלוחמים הערבים, הוא פוצץ את המשוריין עליהם ועל היושבים בו. על מעשהו זה זכה המפקד זרובבל הורביץ בעיטור הגבורה.
בבית שבו התבצרו הלוחמים התבוננו באימה בנעשה: "הצליפות לתוך החדר הלכו ורבו, כדורים חדרו ומספר הפצועים הלך וגדל. כדור שחדר פנימה היה גורם לבהלה. כל אחד דימה בנפשו, כי המקום בו יושב רעהו בטוח יותר, ושאף להחליף את מקומו. הפצועים קשה הרגישו רע ולא היה לנו מים לנקות את פצעיהם ולהרטיב את שפתיהם… הצליפות נעשו פראיות יותר ויותר. במעבר בין שני החדרים נפצע אחד הנהגים ברקתו… הוא מת במקום…"
(הדסה אביגדורי-אבידב מתוך ספרו של יואב רגב 'הגדות נוספות מתש"ח', אחיאסף, 2016)
בקרב השתתפו, בפעם הראשונה בקרבות מלחמת השחרור, גם מטוסים. הללו, שיהיו לימים חלק מחיל האוויר הישראלי, הטילו פצצות וניסו להעביר מזון ונשק ללוחמים. הם לא הצליחו להתקרב די ללוחמים ואילו הלוחמים יכולים היו רק בקושי לצאת מהבית המבודד או מהעמדות שלהם, ולהגיע אל הציוד. וכך, גם המטוסים לא הכריעו את הקרב.
הקרב נמשך והסתבך, נעשה יותר ויותר ברוטלי והתארך, ולא הייתה בררה אלא לבקש את עזרת הבריטים. הם הגיעו למקום למחרת היום, ב-28.3 בצהריים, והכריזו על הפסקת אש. על הלוחמים העבריים היה למסור את נשקם. זה היה רגע קשה עבורם, מפני שהם לחמו לשמור על הנשק שלא ייפול בידי הערבים, ונאלצו להתבונן בבריטים מפרקים אותם מנשקם ואז מעבירים אותו לאוייביהם.

 

קצין בריטי בזמן המשא ומתן
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

אנשי השיירה, אנשי הצלב האדום והסהר האדום
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

150 מול אלפים

עיתון "הבקר" מה-30.3.1948
מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

בקרב הקשה עמדו לוחמי שיירת גוש עציון מול אלפי לוחמים ערבים. 15 לוחמים נפלו בקרב (בטעות ציינו במשך שנים רק 14 הרוגים, הנהג חיים פיבלוביץ נחשב לנעדר עד שנת 1996). מהשיירה הארוכה והעמוסה אבדו 10 משוריינים, 4 אוטובוסים, 25, משאיות משוריינות ו-150 כלי נשק. השיירה שהצליחה להבקיע בקלות את הדרך אל גוש עציון ולהביא אליו אספקה רבה ואנשים שייעזרו להגן עליו, הוכתה מכה קשה ואיומה, אך רוב חבריה הצליחו בסופו של דבר לחזור לירושלים בשלום.

 

אנשי השיירה לפני היציאה לדרך
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

 

כתבות נוספות:

יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

 

בקרו ב"אז" רשת ארכיוני ישראל: