השפעות זרות, בגידה ואי פטריוטיות? ההאשמות האלו מלוות את "הארץ" עוד מהימים שהעיתון היה קרוי "חדשות מהארץ הקדושה".
האשמה בהשפעות זרות, בבגידה או באי פטריוטיות, אינן תופעות חדשות ביהדות. מי שיגולל בזיכרונו את סיפורי התנ"ך, את ספר המכבים או את כתביו של יוסף בן-מתתיהו, יכיר וודאי בעובדה המצערת: יהודים ידועים בנטייתם להתפלג בינם לבין עצמם.
לא נמהר לטעון, חלילה, כי ההיסטוריה נידונה לחזור על עצמה. אך לא ניתן להתעלם מהצליל המוכר שמעלה סיפור המאבק בין העיתונאי והעורך איתמר בן-אב"י, לבין עיתון הארץ.
איתמר בן אב"י היה חלוץ "העיתונות הצהובה" בארץ. כבר בשנת 1908 הפך בנו של אליעזר בן-יהודה את העיתון של אביו, "הצבי", לעיתון מבדר במתכונת האירופאית הקלילה.
עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, לאחר גלות ארוכה באירופה ובצפון אמריקה, שבו בן-אב"י ואליעזר בן יהודה לירושלים, ועמלו לקבלת רישיון להוצאת עיתון. עד שקיבלו אישור, הוזמנו שני העורכים הוותיקים להצטרף למערכת "הארץ", אך היה זה בן-אב"י שמיהר להתפקח מהניסיון.
מה השתבש?
בשנתו הראשונה סבל עיתון "הארץ" מבעיית זהות קלה: הוא הוקם בירושלים באפריל 1918 בחסות הצבא הבריטי, תחת השם "חדשות מהארץ הקדושה".
העיתון חולק בחינם לחיילים יהודים בצבא הבריטי, ומתוך כך היה כפוף למרות צבא האימפריה. תוך חודש כבר עברה מערכת העיתון לקהיר, בשל המחסור בנייר דפוס בירושלים.
לאחר שהבריטים החליטו לסגור את העיתונים הצבאיים שברשותם, החליטה ההנהגה הציונית לרכוש את העיתון. התנועה הדלפונית נעזרה (ולא בפעם הראשונה בתולדותיה) בנדבן יהודי ידוע. יצחק לייב גולדברג היה הבחירה המתבקשת: נדבן יהודי-רוסי בעל ניסיון עשיר בהקמה ובניהול מערכות עיתונים ביידיש, בעברית וברוסית. אחת מהיוזמות הראשונות של הבעלים הטריים הייתה העברת משרדי העיתון מקהיר – לירושלים.
במסגרת המתכונת החדשה, ביקשו בעלי העיתון להעניק לקוראים מהיישוב העברי בארץ את המידע הנחוץ להם. המטרה המרכזית שעמדה לנגד עיניהם הייתה לספק "עיתונות הגונה" שתשרת את האינטרסים של התנועה הציונית (כפי שהבינו אותם עורכיה). גולדברג ועובדי העיתון לא העלו בדעתם שייאלצו להיאבק בתחרות מבחוץ.
באוטוביוגרפיה מאת בן-אב"י מסופר על אנשי מערכת "הארץ", "שעורכיו היו סופרים טובים ובעלי מוניטין אך עתונאים גרועים, שלא היה להם כל מושג ממהות העתונות בימינו". מה עשו עורכי הארץ כדי להרגיזו?
הם דחו ידיעות מרעישות מחוץ לארץ מכיוון שלא היו "חשובות מספיק" לדעתם, או כיוון שהעיתון כבר היה בדרכו לדפוס. כל מה שראו עורכי "הארץ" כגישה אחראית לעיתונות, הוקע על ידי בן-אב"י ונחשב בעיניו כהשתלטות גלותית על התרבות העברית. "בימים ההם חזרו אלי געגועי לבמה משלי, לעתונות חופשית, לבמה עממית באמת, לעיתון שהכל יכולים לקראו ולמצוא בו את מבוקשם במבט ראשון, עם כותרות מתאימות ומושכות, עם אותיות גדולות ובולטות במקומות הרצויים, עם סיפורים נמשכים ומדורים לכל הוויות החיים".
ברגע שקיבל בן-אב"י את הרישיון בו חפץ, מיהר לאמץ את הסגנון החדש לו התוודע בחוץ לארץ. הוא פצח במיזם העיתונאי החדש שלו: "דאר היום" – תרגום של ה"דיילי מייל" הבריטי – הוקם.
ב-8 באוגוסט 1919, עם הוצאת הגיליון הראשון של "דאר היום", החלה אחת המריבות הראשונות בספרות הארץ-ישראלית. וכך כותב בן-אב"י:
"גדלה הייתה הצלחתנו כבר בשבועות הראשונים להופעת עתוננו, שלא נשאר להם, ליריבינו, כל אמצעי-מגן אחר מאשר לכנות את עתוננו בכינוי "העתון הצהוב" לעומת "העתון ההגון שלהם"".
לא ברור לחלוטין מי היה הראשון לתקוף, אך הקרב הפך במהרה להטחת האשמות הדדית ומכוערת: בן-אב"י טען שהעיתון שהקים ישמש תרופה לעיתונות הגלותית שמייצג הארץ, באמצעות המודל החדש וה"בריא" שלו.
מערכת "הארץ" לא נשארה חייבת והאשימה את בן-אב"י בהוזלת הספרות העברית ובפגיעה אנושה בערכי הציונות הסוציאליסטית. "העיתון הצהוב" של בן-אב"י, טענו מעל דפי "העיתון ההגון", מתנהל כעסק פרטי לכל דבר, המוכן לזנוח את אחריותו כלפי קוראיו בעבור כותרות רעשניות וזולות המוכרות עותקים.
מי צודק? בהתחשב בעובדה ש"הארץ" חי וקיים, ועיתונים ברוח בן-אב"י קיימים גם הם – דומה כי לא הוכרעה הסוגיה.
תגובות על כתבה זו