"והיא שעמדה לחברינו ולנו: שאין נוטשים פצוע בשדה; שכולם שווים בפני הסבל והשמחה; שמחלקה היא יותר מיחידה קרבית – היא קשר הרעים; שהיא אהבת דוד ויהונתן, שהיא חשובה לא פחות מן הנשק, התחמושת ותוכנית המלחמה"
עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶךְ.כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.
הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם…
באחד ביולי 1974 חיבר טייס חיל האוויר אבי ברבר מכתב למשורר חיים גורי. במכתב בן שני העמודים ביקש ברבר, ימים לא רבים לאחר שובו מן השבי הסורי לאחר שמטוסו הופל במלחמת יום הכיפורים, להודות לגורי על שיר שחיבר המשורר למעלה מעשרים וחמש שנה קודם לכן.
הייתה זו יצירתו המפורסמת של גורי, שיר "הרעות", שעזרה לברבר וחבריו לעבור את החוויה הנוראה של עינויים, בידוד ושבי. "האמת", סיפר ברבר לגורי במכתב "שתמיד הייתי מרגיש חנק, גם בבידוד וגם כשהיינו ביחד, בזמן ששרתי את השיר, וכשמגיעים ארצה משמעות השיר מתחזקת, כאשר נתקלים בכל השמות שהלכו."
את ערך "הרעות" לא המציא חיים גורי. לימים סיפר המשורר כי "יצחק שדה בחוברות הפלמ"ח היה כותב מפעם לפעם על רעות הלוחמים". עם זאת, ובזכות השיר שחיבר, הפך המושג לאחד המזוהים ביותר עמו.
בסוף שנת תש"ח כתב חיים גורי את "הרעות". השיר כמו מביט אחורה אל השנה הקשה שחלפה – "כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ", ומבקש להנחיל לשומעיו את מורשת רעות הלוחמים במלחמת העצמאות, שהייתה ערך מרכזי בפלמ"ח.
לא היה זה השיר הראשון שכתב גורי על מלחמת השחרור. בראשית המלחמה הוא פרסם את שירו "הנה מוטלות גופותינו", בעקבות נפילת מחלקת ההר, היא מחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון הנצור בראשית ינואר 1948. כבר אז התייחס גורי לערך הרעות, ובפיהם של הנופלים שם בשירו את הקריאות – "לא בגדנו", "עשינו ככל שנוכל".
ברקע שיר "הרעות" עומד בעיקר קרב אחר, קרב הגבורה של הפלמ"ח בערב פסח תש"ח על מצודת המשטרה בנבי יושע בגליל העליון (לימים – מצודת כ"ח). בקרב זה מומש ערך הרעות בשורה של מעשי גבורה – לוחמים ומפקדים כאחד נפלו בקרב בשעה שנותרו עם פצועים בשטח ("אהבה מקודשת בדם") או בשלבי החילוץ שלהם ("הרעות נשאנוך בלי מילים").
מורשת הקרב ההוא, מורשת "לילות האימה הגדולים", היא הרעות. אין זה מפתיע לכן שכיום נמצא במצודת כח (על שם עשרים ושמונת הנופלים בקרבות עליה) "מוזיאון הרעות", המוקדש לפלמ"ח ולמורשת הרעות שלו – על שם השיר של גורי כמובן.
כך כתב גורי עצמו על שירו בשנת 1973 בספר "משפחת הפלמ"ח: "והיא שעמדה לחברינו ולנו: שאין נוטשים פצוע בשדה; שכולם שווים בפני הסבל והשמחה; שמחלקה היא יותר מיחידה קרבית – היא קשר הרעים; שהיא אהבת דוד ויהונתן, שהיא חשובה לא פחות מן הנשק, התחמושת ותוכנית המלחמה".
בעיני גורי היתה הרעות אידיאל גדול יותר מהמסר המידי והחשוב של ערבות הדדית תחת אש: "הרעות היא מעבר לחברות בין אנשים. זו השתייכות למשהו שמעצב את חייך, את גורלך את אמונתך". בשירו "הנה מוטלות גופותינו" הוא הביע זאת כך: "יום חדש, אל תשכח! אל תשכח! כי נשאנו שמך עד המוות עצם את עינינו". גם ב"הרעות" הוא נושא פניו אל העתיד בשם הרעות: "כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר".
בשונה משירים קודמים שפרסם גורי, את השיר הזה "הרעות" הוא כתב במיוחד עבור הצ'יזבטרון – להקת הזמר של הפלמ"ח, שהופיעה במהלך הקרבות (הוא גם לא פורסם בספר שיריו הראשון "פרחי אש" בשנה שלאחר מכן). הוא כתב אותו תוך כדי המלחמה, בסתיו תש"ט, כשהוא נלחם במבצע חורב בנגב – "עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו".
הצ'יזבטרון ביצעה את השיר תוך כדי המלחמה, והוא הפך מיד למעין המנון של הפלמ"ח לזכר חלליו, ובעקבותיו של התרבות הישראלית בכלל. היה זה גם השיר האהוב ביותר על יצחק רבין, ולאחר הירצחו קיבל השיר ממד נוסף, של געגוע לדור הפלמ"ח ולערכים שסימל – לא רק רעות בין הלוחמים עצמם אלא מסירות עד כלות הנפש למען הגורל היהודי והעתיד הגדול הנכון לנו.
סשה ארגוב הוא שהלחין מיד את השיר עבור הצ'יזבטרון, בשילוב שהגשים מיד את אמונתו של גורי ב"ברית שבין הלחן והמנגינה" בפזמונים ושירי זמר.
גם הטייס אבי ברבר, במכתב מאוחר יותר לגורי, כתב לו: "קשה לי להסביר למה היה זה שיר הרעות, סוג של גלגל הצלה נפשי, אולי רק המילה עצמה, רעות, ואולי היתה זו המנגינה שהובילה. בשבי היו רגעים של בכי פנימי עמוק… ומה יותר מתאים וטבעי משיר הרעות, בו המנגינה מובילה אותך למילים עם הרבה משמעות, והמשמעות העמוקה שלהם פתאום מאירה לך".
אין אפוא פלא כי על אף שמדובר בשיר שהפך לנכס צאן ברזל של החברה הישראלית, אנחנו לא מוצאים לחן מוכר נוסף שלו. לעומת זאת אנחנו מוצאים עשרות רבות של ביצועים ועיבודים שלו. הלחן של ארגוב הפך לחלק בלתי נפרד מהמילים של גורי, מהמסר של השיר ומההשפעה שלו עלינו.
גם גורי עצמו אהב במיוחד את שיר הרעות. בימיו האחרונים שרו לו בני משפחתו ליד מיטתו משיריו, וסיפרו כי כששרו את "שיר הרעות" הוא הצטרף אליהם לפזמון, "ונזכור את כולם…!"
כמו רובנו גם על חיים גורי עצמו היה אהוב ביותר העיבוד והביצוע של להקת הנח"ל, בתכניתה לרגל 30 שנה לפלמ"ח בשנת 1971.
1.7.1974
חיים שלום.
הרגשתי ואני מרגיש היום צורך לכתוב לך מספר מלים.
אני טייס שחזר מהשבי בסוריה.
לא יודע אם זה וידוי, אבל "התמזל" לי לשבת בחדר בודד ארבע וחצי חודשים, ואתה יכול לתאר לך שבתקופה זו למרות הכל, יש גם זמן ל"קצת" מחשבה. לעצם העניין. הרבה פעמים, ושאני אומר הרבה אז זה כמעט כל יום, ולא משנה באיזה שעה זה היה מופיע, הייתי מגיע בהשלכה מהכלל, מה בעצם חושבים עלינו בבית? לסיפור שגם קראתי, וגם שמעתי מפיך, על הבחור מיפעת, ששאל אותך באחת הפגישות, "עד מתי אני עוד אשמע את הרעש הזה" (הכוונה לרעש המטוסים). אותי מעניין מה חושב היום אותו בחור.
לגבי הפך רעש מטוסים יהודים לדבר שמרטיט את הלב, וכל זה למרות שאני טייס.
אני לא מתבייש להיות רגשן, והיו הרבה רגעים קשים שאצלנו דמעות. השיר "רעות" היה ממלא מקום נכבד ברשימת השירים, שאיך אומרים אינם נמאסים, ואינם נמסים.
האמת שתמיד הייתי מרגיש חנק, גם בבידוד וגם כשהיינו ביחד, בזמן ששרנו(תי) את השיר, וכשמגיעים ארצה משמעות השיר מתחזקת, כאשר נתקלים בכל השמות שהלכו.
לא יודע אם אני צריך לבקש סליחה על ההטרדה, אבל רק רציתי שתדע, שאם יש דברים שמחזקים את הלב, גם בסוריה, וגם בתנאי שבי, אז אתה אחד מהיוצרים של דברים אלה.
ואני מרשה לעצמי להיות חוצפן, ולומר כמעט בלב שלם, וכמעט בביטחון גמור. שגם אתה יוצר (מספר) הדברים, לא מתאר לך כמה שהם חזקים. ואם אני טועה אז סליחה. רק רציתי לבטא את חוזקם.
ואנחנו צריכים להיות חזקים.
מקווה להתראות פעם…
בכבוד אבי ברבר
נתניה רח' יל"ג 6
תגובות על כתבה זו