.
"אינני מעוניין ואף אינני מוכשר יותר לשאת על גב קריאתי את גיבורי העלילה החשודים, את פרטי זהותם, את מעשיהם המחשידים"
יאיר גרבוז – צייר, סופר, פובליציסט – יצא לחירות מהמתח שבספרי בלשים
מטעמי גיל וגם מטעמי בחירה, מטעמי נטייה מתגברת לשכוח ומטעמי ההנאה והחדווה שבשִכחה, חדלתי, כמעט לחלוטין, לקרוא ספרי בלשים. בעבר קראתי רבים כאלה. אינני מחפש עוד כיצד להעביר את הזמן – הוא עובר בעצמו ואפילו למד לטוס. יוצא מזה שאינני מעוניין ואף אינני מוכשר יותר לשאת על גב קריאתי את גיבורי העלילה החשודים, את פרטי זהותם, את מעשיהם המחשידים ואת אלה שמנקים אותם זמנית מחשד. מתוך כך קורה שכאשר הבלש המפורסם אוסף את כל החשודים אל סלון ביתה של הנרצחת אני מגיע לשם לגמרי לא מוכן. שמות נשמטו ממני, תאריכים לא זכרתי מעולם, האביזרים זרים לי וחלק ניכר מרמיזותיו של הבלש בדבר זהות אפשרית של הרוצח תופסות אותי כאורח מספר אחר. מתוך שאיני זוכר את מרבית הקרואים, אין לי שום העדפה לגבי זהות הרוצח ואף אין לי שיח אידאולוגי עם מניעיו. אינני מתעניין יותר במתח עלילתי אלא במתח ספרותי וצורני. אני מתייחס אל השכחה כמשהו חשוב ורצוי שמרענן את הקריאה, מתניע מחדש את המחשבה ומפנה את עוצמת הזרקור אל העמוד הבודד – אל הטקסט כשלעצמו, בלא תלות במעשיות, בהוכחות ובעדי אופי. מעניין אותי מבחן העמוד היחיד כשם שמעניין אותי לפתוח ספר בעמוד שבו עזבתי אותו ולהתחיל משם כאילו מדובר בספר חדש. מכיוון שאף פעם לא הייתי פרקליט, אינני מסוגל לייצג אף דמות ולהגן עליהן. על כן אני מניח להן לנפשן ונהנה מפגישותינו האקראיות ומיחסינו הבלתי מחייבים. לא כזה הוא יחסי אל הסופר/ת, שאותה/ו אני דן בכל שורה שאני קורא. מכיוון שקריאתי היא מסע, הרי מובן שהסופר/ת חייב/ת להשתתף בו… שאר חבריו/ה המומצאים יכולים להישמט בכל שלב שרצוי להם לאורך הדרך. מרגע שחדלתי לקרוא קריאה בולשת וחוקרת ותובעת אינני חש יותר את טעם האכזבה והתפלות כשנחשפים האשמים האמיתיים והסופיים. טקסט בלשי לא מאפשר קריאה דוֹגמת, קריאה ביופסית, קריאה שאי אפשר לספר לחבר'ה. עם זאת, את כל מה שכתבתי כאן אשכח כשיראה אור תרגום חדש של סימנון.
.
***
.
"שנים חלפו עד שהתפכחתי והבנתי את התעלול שמצוי בבסיס הספר הזה"
מירי שחם – סופרת, מנחת סדנאות כתיבת זיכרון – השתחררה מהקסם ההמליני של 'שתהיי לי הסכין' (דוד גרוסמן, הספרייה החדשה, 1998)
הספר שתהיי לי הסכין טווה רטוריקה פתיינית מכשפת שקל מאוד ללכת שבי אחריה, מבלי להבחין עד כמה היא הרסנית.
בבסיס הספר מונח חוזה בין גבר ואישה שנתקלו זה בזו באקראי. טיוטת החוזה מנוסחת כבר במכתב הראשון שמפנה צד א', הוא יאיר, לאישה זרה ששמה מרים. יאיר ראה אותה בכנס מחזורים, היא לא הבחינה בו אך משהו בשפת הגוף שלה גורם לו להציע לה חוזה בלעדי של אינטימיות כתובה. "אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת", כתב לה, "אני רוצה שתסכימי לקבל ממני מכתבים."
המכתב הראשון שלו אליה עוד כתוב בנימה מאופקת ("אני לא רוצה לפגוש אותך"), מרגיעה ("אל תיבהלי") ומסויגת ("שאוכל לספר לך עלי מדי פעם"), ומרים מקבלת את הצעתו – כפי הנראה, כי את מכתבי התשובה שלה בחר גרוסמן לא 'להראות' לקוראים.
המכתב השני שיאיר שולח כתוב אחרת. זהו מכתב חושפני, מרקד ואובססיבי, נימה שתשלוט מכאן והלאה לאורך הספר כולו. כבר בפתיחת המכתב עולה הטמפרטורה של הטקסט:
"מרים, שלום,
מאז המכתב שלך אני לא עושה כלום, לא מסוגל, לא עבודה, לא חיים, רק רץ סביבך ושואג בלב את שמך, ואם היית פה עכשיו הייתי מחבק אותך בכל הכוח שלי ומפרק את שנינו יחד בכל מה שעולה בי אלייך ברגע הזה (אל תדאגי, אני לא חזק במיוחד) […]"
קל להתפתות לה, לרטוריקה המכשפת שמציעה אינטנסיביות מילולית דוחקת, דחוסה, המונחת כשי נלהב ומבעבע לרגליה של הנמנעת האחת. בעצם יאיר מציע למרים להיסחף לתוך יקום מילולי מקביל, הרבה יותר עמוק ביחס להוויה היומיומית השטחית שמקרישה את כולנו. מרים היא הנבחרת – ואיך אפשר לסרב לבחירה כזאת, בחירה שהיא הכתרה.
ההזמנה הזו לאינטימיות עוררה בי קנאה עצומה, ומן הסתם גם אצל נשים אחרות שגם הן, כמו מרים, 'עשויות מילים'. מדוע אני צריכה להסתפק בקיום האפור, העכור, התמרמרתי. למה לי אין גישה לזרמי מעמקים צלולים שכאלו. גם אני רוצה וידויים סודיים עד אכזריות, מערבולות ורגעי קרבה, שאי אפשר להוציא מהפה אבל אפשר לכתוב ועוד איך.
שנים חלפו עד שהתפכחתי והבנתי את התעלול שמצוי בבסיס הספר הזה.
קרבה אנושית מעין זו יכולה להיות דבר נפלא כשהיא סימטרית; בובר כתב על כך את חיבורו "אני ואתה", ובו הוא מתאר תווך רוחני נחשק שמתקיים בין שני סובייקטים. אמנם פני השטח של העלילה הגרוסמנית מתמקדים באפשרות ליצור תווך אני-אתה בובריאני שעשוי כולו מילים, אך בפועל, ברובו המכריע של הספר ניתן פתחון פה רק ליאיר. המונולוג של מרים מגיע רק בעמ' 205, אחרי שהקורא כבר גיבש דעה מוצקה על השניים ועל הדינמיקה ביניהם. בפועל, יאיר משתמש במרים רק כבמה שעליה הוא מרקיד את המילים המאולפות שלו. עבורו היא לא באמת שותפה, אפילו לא נמענת אקראית ששלף; בקריאה מאוחרת ומפוכחת בספר, גיליתי שיאיר זקוק למרים בעיקר כצופה בנהדרותו, אפילו כצופה בהתפעלות שלו ממנה, ולכן הצד שלה מושתק. זו עמדה מנוולת, מרוכזת בעצמה ביחס למי שמעלה על נס את השיתוף האינטימי לפרטי פרטים. לכאורה.
רק בקריאה מאוחרת שמתי לב לחוזה שהתנסח מחדש כבר במכתב השני:
"מגיעות לך התשובות הכי כנות על מה שכתבת ועל זה שבכלל ענית! שהסכמת! שלא נבהלת ממכתב ההתאבדות המאופק שלי…"
רגע. מכתב התאבדות? לא פחות? ובכך הוא מטיל עליה בעקיפין אחריות לשלומו, מלהק אותה לתפקיד המבוגר האחראי שניצב מול שיגעונו של האמן המבצע. אין פה שום סימטריה, לא הייתה כזו מלכתחילה.
אני חושבת שהבראתי סופית מחזיון התעתועים שהספר הזה יצר רק כשקראתי את סוס אחד נכנס לבר. לדב'לה, הגיבור של 'סוס…', יש אותו דנ"א נפשי שיש ליאיר, אותה גישה פסיבית-אגרסיבית, חושפת קרביים ולכאורה חלשה, אבל חולשתו המופגנת היא בעצם מקור כוחו כלפי הזולת. ההבדל בין דב'לה ליאיר הוא שדב'לה עומד על במה, האתיקה הגלויה היא של אמן מול צופה, בניגוד ליאיר שהציע את אותה עסקת חבילה פתיינית, קרביים והכול, אך הציב אותה תחת כותרת אחרת, מתעתעת ומטעה.
.
***
.
"לא חשבתי אז שאפשר לכתוב ספרות על המקום המשונה, המנומנם, הקטן והמקודד שבו ביטלתי את זמני באותם הימים"
עמיחי חסון – משורר ויוצר קולנוע – זכה בחופש לכתוב בזכות 'אבנר ברנר' (דרור בורשטיין, בבל, 2003)
שנים של לימוד גמרא אימנו אותי לקרוא במבט כפול: עין אחת במסכת הנלמדת בכיתה ועין שניה – בספר שמוחבא על הירכיים, מתחת לכרך התלמוד החום והגדול. קשה להעריך כמה ספרים סיימתי ככה, בשעות הבלתי נגמרות של "סדר בוקר", כשהוויות אביי ורבא התערבבו להם בראשי עם עלילות יוזף ק' וניק אדמס וקול הרב המהדהד ברחבי הכיתה. אבל היה גיבור אחד, אבנר ברנר שמו, שהצליח להוציא אותי לחירות ולגרום לי לנסות לכתוב.
עד אז, הספרים שקראתי התרחשו במקומות רחוקים, לאנשים אחרים, עם חיים שנראו מעניינים משלי. לא חשבתי אז שאפשר לכתוב ספרות על המקום המשונה, המנומנם, הקטן והמקודד שבו ביטלתי את זמני באותם הימים. והנה, פתאום, אני קורא כיצד עומד אבנר ברנר, גיבור רומן הביכורים של דרור בורשטיין, וחומק מסגן המנהל "אשר עמד על גרם המדרגות בואכה המסדרון המואר, ובעיניים מתאמצות בלש אחרי תלמידים ללא ציצית […] לא כל תלמיד טעון חיפוש: חלקם פוטרים עצמם מן העינוי בכך שהם מוציאים את הטלית-קטן מחוץ לחולצתם, ולעתים אוחזים אחת מהן בין אגודל ואצבע, כבמין רישול אגב, הנקניקים".
עלילת הספר מתרחשת בשנת 1987, השנה שנולדתי בה, אבל אני זוכר כיצד נדמתה אז כאילו היא מתרחשת בה בעת, בישיבה התיכונית בקצה בני ברק שבה למדתי, עם אותו ריח כפות רגליים בסנדלי שורש עם גרביים, ברכוני ברכת המזון מצופים שאריות אוכל, פרק "הכונס" דף ס' ע"ב, נסיעות ל"סמינר התחזקות" בבית אל, ההברזות מלימודי הקודש אל מועדוני הסנוקר, רוחו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ששוטטה במסדרונות כקבצן המחזר על הפתחים ולא הצליחה להדוף את ההצעות המדהימות – מבחינה מוסרית וכלכלית כאחד – של יו"ר המועצה הדתית למען שימור מעמד צאצאו.
כמו ברומן של בורשטיין, כך גם אצלנו, עמדו במרכז העולם שתי עגלות ריקות ואיש לא ידע כיצד למלא אותן. חשבתי אז, בזמן שקראתי את הספר, מתאמץ לא לצחוק בקול באמצע הכיתה, שאולי אפשר לכתוב את הרגע הזה שאני נמצא בו, שאולי אפשר להעניק לו מבט, סיפור ושפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב פרוזה.
.
***
.
"גרין גירש אותי, הקוראת, החוצה מן המילים, להתנסות ללא תירוצים… לשוב אל העולם וביתר שאת"
אביבית משמרי – עורכת ומו"לית 'פטל', סופרת – נבעטה אל החיים מתוך 'מסעותיי עם דודתי' (גרהם גרין, עם עובד, 1988, תרגום: חנוך ברטוב)
העולם שייך לצעירים? לא במקרה זה. כמתבגרת רגישה ומופנמת, הסופר שדיבר אליי יותר מכול היה איש ביון בריטי מאופק, קתולי, שהסתובב בקולוניות רעות-אווירה ועסק רבות בהכאה על חטא. בעולם שלו ישבתי לבטח אז – החיים נראו כסאה של ייסורים בודדים שיש לשאת בחן, לגלגל בהם דמעה על לחי ולהפוך עוד עמוד בספר של גרהם גרין. גיבוריו היו זוגות קתוליים שנשבו יחד שלא בטובתם, כמרים הנדרסים תחת משטר פאשיסטי ואנשי קולוניות החווים נידוי חברתי. לכולם היו סיבות טובות לסבול, לי קצת פחות, אבל ההזדהות הייתה גדולה.
ואז מצאתי את מסעותיי עם דודתי – כן, זה היה אותו סופר, עם אותו אנטי-גיבור בודד, שזה מכבר חדל להתרגש. אבל בספר הזה של גרין, לשם שינוי, אל חייו של הגיבור נכנסת בסופה דודה אוגוסטה. אישה אקסצנטרית בת שבעים בשיער "אדום, זוהר ומתנשא לתלפיות", עם תפיסה מוסרית גמישה ושפע מחזרים. אוגוסטה סוחפת את המספר האפרורי, שלא ברצונו, למסעות המתארכים והולכים, לזיכרונות מלפני חמישים שנה, ובהמשך לתוך חיים מלאי ריגוש והרי-גורל, מהסוג שתמיד ניסה להתרחק ממנו.
דודה אוגוסטה היא לא רק ההרפתקה והשינוי, אלא גם היכולת להקיף חלקים נרחבים יותר של האנושי. לנוד בראש מול אי-צדק ולעבור הלאה, לשמור אמונים לנצח לסיפור אהבה מפוקפק; לערב בקלות את המרמה עם המהוגנות, ולמַשמֵע את חייך ככל העולה על דעתך. היה זה כאילו החליט גרין שדי לו בטרקלינים המהודרים שבהם נשאו גיבוריו את סבלם. הוא משך את השטיח מתחת לפאתוס וברא עולם שבו התיאטרליות, הסקסיות, הנדודים, המניפולציות, הצחוק הפרוע, מאפשרים ומחייבים למצות את החיים עד תומם.
גרהם כתב עוד ספר קומי אחד, האיש שלנו בהוואנה, אך זה מבוסס על הסתרות מחושבות ומשחק כפול, ואין בו מן הזלילה הפרועה של חומרי החייים, כמו ב'מסעותיי…'. ברגע שהפכתי את הדף האחרון ב'מסעותיי…' ידעתי שלספר הזה אחזור בכל פעם שהמשיכה לטראגי תעלה על גדותיה. קראתי אותו מאז אינספור פעמים ובכל פעם התפעמתי: תמיד אפשר להתחיל מחדש, ולא כמנטרה ניו-אייג'ית אלא כשילוב של תשוקה ומזל ממזרי.
ההיבלעות בין דפי הספר הזה פועלת פעולה הפוכה מכרגיל: גרין גירש אותי, הקוראת, החוצה מן המילים, להתנסות ללא תירוצים. 'מסעותיי…' אינו מספק אסקפיזם אלא מזכיר שיש לשוב אל העולם וביתר שאת. סוף-סוף ספר שאי אפשר להסתפק בקריאתו אלא יש ללכת בעקבותיו, כמו מדריך מסעות. זכרתי אותו גם ובעיקר בזמנים שהפכו משמימים ודומה היה שלא יסתיימו לעולם. ומדוע שלא יסתיימו? אם דודה אוגוסטה יכולה לארוז מזוודה קטנה ולקנות כרטיס, אוכל גם אני.
הערה לסיום: התרגום של חנוך ברטוב אהוב ומושרש, ועם זאת, ראוי היה שההוצאה תעדכן אותו מעט (או תתרגם מחדש, כפי שנעשה בהצלחה בספרים אחרים של גרין). כך אולי יתאפשר למצוא תרגום קולע יותר למונח "קעק" המתאר דמי שתייה ("קייפ עד קהיר", כשמן של הסיגריות ששימשו אמצעי תשלום, במקור CTC – Cape To Cairo).
.
***
.
"כמו תפילה רצו המילים, בהתחלה אפילו לא כל כך הבנתי"
יודית שחר – משוררת – השתחררה מכבלים בזכות 'רומנסרו צועני' (פדריקו גרסיה לורקה, ספריית פועלים, 1963, תרגום: רפאל אליעז)
ספרים רבים הוציאו אותי לחירות. זאת לא הייתה חוכמה, בבית שגדלתי בו סטירה או קללה נחשבו תגובה ראויה, והמפלט אל השפיות והשחרור היה השביל לספרייה ביד אליהו. לעיתים הלוך וחזור פעמיים ביום. בילבי בת גרב של אסטריד לינדגרן והאסופית של לוסי מוד מונטגומרי לימדו אותי כבר מגיל צעיר שזה לא משנה אם יש לי אבא או אמא מאחוריי, או אגרוף מאיים מלפניי – עליי לומר את דעתי בצלילות ובביטחון, ולייצר לעצמי חיים ראויים, צודקים. עדיף צבעוניים. ועוד הם לימדו אותי שבכוחי לייצר את הצבעוניות הזאת, יש מאין.
אני יכולה לומר בפירוש, גם אם כרגע הווידוי הזה לא ממש אופנתי במחוזותינו: הספרות המערבית נתנה את הטעם לחיי, בבית טורקי, מסורתי, מדכא, נוקשה. כי בפעם הראשונה קראתי מילים שאמרו ואישרו את מה שהיה ברור לי במוח, שאישה אינה פחותה מגבר, ושיש לה כוח לבצע את כל מה שהיא מייחלת לו. או לפחות את רובו. ושדלות מקורה בחומר, אך היא אינה חייבת לחלחל לנשמה.
אבל יש ספר אחד, ובמיוחד שיר אחד מתוכו, שאת ההלם מחוויית הקריאה שלו לעולם לא אשכח: הייתי כבת שתים-עשרה, נסעתי לשבּת אל אחותי בירושלים. על הקיר ניצבה לה ספרייה, אוצר בלתי נדלה. דפדפתי ושלפתי ספר בכריכה צהובה, רומנסרו צועני, של פדריקו גרסיה לורקה.
הפכתי דפים באקראי ונפלתי על המילים הכי יפות שחוברו יחד: "יקרת לי ירוק, יקרת / ירוק העץ, ירוק הרוח" (מתוך "רומנסה סהרורית", בתרגומו של רפאל אליעז).
כמו תפילה רצו המילים, בהתחלה אפילו לא כל כך הבנתי. אבל היה להן הטעם והריח שלהן, ומין קסם שלפת ולא הכרתי עד אז. אחר כך למדתי שזה קסמה של המורבידיות.
לורקה לימד אותי מהו טעמה של התהום, לימד אותי שהמוות הוא חלק מהחיים ושהם צועדים יחדיו שלובי זרוע. הוא לימד אותי שלמילים יש כוח שאינו תלוי בדבר, אלא בעצם קיומן. ורק אופן הנחתן זו לצד זו יכול לייצר רסיסי מלח ים בפה, ולכשף את העולם בכחול וירוק.
.
***
.
"ילדה חכמה, רגישה וחריפה, דמות שאפשר להזדהות איתה ולהאמין שבתום לב מוחלט נקשר ליבה בגבר הכי עשיר בכפר"
ליאורה לופיאן – כתבת שטח – נחלצה מהתפיסות הרומנטיות של 'אהבה ודעה קדומה' (ג'יין אוסטן)
בין ספרה הקלאסי של ג'יין אוסטן, גאווה ודעה קדומה, ובין סדרת הטלוויזיה הפופולרית סקס והעיר הגדולה יש כמה הבדלים סגנוניים וצורניים, אפשר לומר. אבל עיון בשתי היצירות האמורות מלמד שאידיאל האהבה הרומנטי המערבי לא השתנה במהותו במאתיים השנים האחרונות.
מסקס והעיר הגדולה לא כל כך התרגשתי בשעתו, אבל גאווה ודעה קדומה השביעה במדויק את טעמי האנין: שלא כמו בסקס והעיר הגדולה, נערת הגביע לא כותבת טור מטופש בענייני יחסים ולא מנהלת חיי חברה מטופשים, אלא היא אחות גדולה ואחראית, הבת של אבא, ילדה חכמה, רגישה וחריפה, דמות שאפשר להזדהות איתה ולהאמין שבתום לב מוחלט נקשר ליבה בגבר הכי עשיר בכפר. בסקס והעיר הגדולה כמעט מובן מאליו שהגיבורה תמצא את אביר חלומותיה רק במר ביג שכזה, נכה ברגשותיו ועתיר הון. הפנטזיה הרומנטית האנגלית השנונה תמשיך לחיות כל עוד נשים רבות, רבות מאוד, רואות בגברים שלצידן את מקור מחייתן. ונדמה לי שגם ג'יין אוסטן הייתה מתבאסת לגלות שחלק מסוד הקסם של ספרה הקלאסי נעוץ בשימור של מערכת יחסי הכוחות הכלכליים בין המינים.
ייאמר לזכות גאווה ודעה קדומה שהספר נכתב בתקופה ובמקום של מעמדות ברורים ומוגדרים מאוד, והוא נוהג בכנות רבה באשר ליסודות הארציים מאוד של האהבה הרומנטית. בסקס והעיר הגדולה קרי ברדשואו, איי-קיי-איי ליז בנט, מנהלת אורח חיים ראוותני ונהתני בלב העיר הגדולה, אבל שאלות של מעמד לא ממש עולות ביקום של ארבע החברות הלבנות אך שונות.
כלל יסוד באהבה הרומנטית הוא שהאישה לעולם לא תתאהב בגבר רק בגלל כספו. הכסף הוא רק בונוס חביב, מענק למצטיינות. כלל שני הוא שבין המינים צריך להתקיים איזה פער מעמדי שמייצר קונפליקט ומעניק ממד של גאולה לסיפור, אבל המתח הרומנטי צריך להתקיים בסוגיות של נפש ורוח. רומנטיקה.
יוצא מכאן שנקודת המוצא הכלכלית הסובטילית, המוכחשת, היא שבנדוניה של הכלה יש נפש ובכתובה רשום הגוף. והעסקה הזו היא עסקה מפוקפקת מאוד, לשני הצדדים. הגבר האדיש, השותק, המתקשה ברגשותיו – האם הוא באמת הנסיך עבור חתולה מבית לא הכי טוב? האם הוא מי שיכיל את לילות הנדודים, את ההתמכרויות הקטנות ואת המנהגים המגונים? האם הוא ידע לבכות או לצחוק איתה באותם מקומות?
היום אני יודעת שרומנטיקה – לא בשמיים היא. שכסף זה גם נפש וגם גוף. שאהבה היא לא גאולה שניתנת בגורל. שאין באמת סינדרלות וגם מי בכלל רוצה להיות נסיכה. זה נורא משעמם. ונראה לי שגם ג'יין הייתה מוכנה להקריב מעט מהפופולריות של יצירותיה עבור עולם שבו נשים תוכלנה לבחור באמת להתאהב, בלי עסקאות מפוקפקות של חיים מול מוות, כזה או אחר.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
