מיוחד | מסִפרות לחירות

יוצרים מדברים על ספרים משחררים ועל ספרים שצריך להשתחרר מהם

הדר גד, 2009, 80x100

.

"אינני מעוניין ואף אינני מוכשר יותר לשאת על גב קריאתי את גיבורי העלילה החשודים, את פרטי זהותם, את מעשיהם המחשידים"

יאיר גרבוז – צייר, סופר, פובליציסט – יצא לחירות מהמתח שבספרי בלשים

מטעמי גיל וגם מטעמי בחירה, מטעמי נטייה מתגברת לשכוח ומטעמי ההנאה והחדווה שבשִכחה, חדלתי, כמעט לחלוטין, לקרוא ספרי בלשים. בעבר קראתי רבים כאלה. אינני מחפש עוד כיצד להעביר את הזמן – הוא עובר בעצמו ואפילו למד לטוס. יוצא מזה שאינני מעוניין ואף אינני מוכשר יותר לשאת על גב קריאתי את גיבורי העלילה החשודים, את פרטי זהותם, את מעשיהם המחשידים ואת אלה שמנקים אותם זמנית מחשד. מתוך כך קורה שכאשר הבלש המפורסם אוסף את כל החשודים אל סלון ביתה של הנרצחת אני מגיע לשם לגמרי לא מוכן. שמות נשמטו ממני, תאריכים לא זכרתי מעולם, האביזרים זרים לי וחלק ניכר מרמיזותיו של הבלש בדבר זהות אפשרית של הרוצח תופסות אותי כאורח מספר אחר. מתוך שאיני זוכר את מרבית הקרואים, אין לי שום העדפה לגבי זהות הרוצח ואף אין לי שיח אידאולוגי עם מניעיו. אינני מתעניין יותר במתח עלילתי אלא במתח ספרותי וצורני. אני מתייחס אל השכחה כמשהו חשוב ורצוי שמרענן את הקריאה, מתניע מחדש את המחשבה ומפנה את עוצמת הזרקור אל העמוד הבודד – אל הטקסט כשלעצמו, בלא תלות במעשיות, בהוכחות ובעדי אופי. מעניין אותי מבחן העמוד היחיד כשם שמעניין אותי לפתוח ספר בעמוד שבו עזבתי אותו ולהתחיל משם כאילו מדובר בספר חדש. מכיוון שאף פעם לא הייתי פרקליט, אינני מסוגל לייצג אף דמות ולהגן עליהן. על כן אני מניח להן לנפשן ונהנה מפגישותינו האקראיות ומיחסינו הבלתי מחייבים. לא כזה הוא יחסי אל הסופר/ת, שאותה/ו אני דן בכל שורה שאני קורא. מכיוון שקריאתי היא מסע, הרי מובן שהסופר/ת חייב/ת להשתתף בו… שאר חבריו/ה המומצאים יכולים להישמט בכל שלב שרצוי להם לאורך הדרך. מרגע שחדלתי לקרוא קריאה בולשת וחוקרת ותובעת אינני חש יותר את טעם האכזבה והתפלות כשנחשפים האשמים האמיתיים והסופיים. טקסט בלשי לא מאפשר קריאה דוֹגמת, קריאה ביופסית, קריאה שאי אפשר לספר לחבר'ה. עם זאת, את כל מה שכתבתי כאן אשכח כשיראה אור תרגום חדש של סימנון.

.

***

.

"שנים חלפו עד שהתפכחתי והבנתי את התעלול שמצוי בבסיס הספר הזה"

מירי שחם – סופרת, מנחת סדנאות כתיבת זיכרון – השתחררה מהקסם ההמליני של 'שתהיי לי הסכין' (דוד גרוסמן, הספרייה החדשה, 1998)

הספר שתהיי לי הסכין טווה רטוריקה פתיינית מכשפת שקל מאוד ללכת שבי אחריה, מבלי להבחין עד כמה היא הרסנית.

בבסיס הספר מונח חוזה בין גבר ואישה שנתקלו זה בזו באקראי. טיוטת החוזה מנוסחת כבר במכתב הראשון שמפנה צד א', הוא יאיר, לאישה זרה ששמה מרים. יאיר ראה אותה בכנס מחזורים, היא לא הבחינה בו אך משהו בשפת הגוף שלה גורם לו להציע לה חוזה בלעדי של אינטימיות כתובה. "אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת", כתב לה, "אני רוצה שתסכימי לקבל ממני מכתבים."

המכתב הראשון שלו אליה עוד כתוב בנימה מאופקת ("אני לא רוצה לפגוש אותך"), מרגיעה ("אל תיבהלי") ומסויגת ("שאוכל לספר לך עלי מדי פעם"), ומרים מקבלת את הצעתו – כפי הנראה, כי את מכתבי התשובה שלה בחר גרוסמן לא 'להראות' לקוראים.

המכתב השני שיאיר שולח כתוב אחרת. זהו מכתב חושפני, מרקד ואובססיבי, נימה שתשלוט מכאן והלאה לאורך הספר כולו. כבר בפתיחת המכתב עולה הטמפרטורה של הטקסט:

"מרים, שלום,
מאז המכתב שלך אני לא עושה כלום, לא מסוגל, לא עבודה, לא חיים, רק רץ סביבך ושואג בלב את שמך, ואם היית פה עכשיו הייתי מחבק אותך בכל הכוח שלי ומפרק את שנינו יחד בכל מה שעולה בי אלייך ברגע הזה (אל תדאגי, אני לא חזק במיוחד) […]"

קל להתפתות לה, לרטוריקה המכשפת שמציעה אינטנסיביות מילולית דוחקת, דחוסה, המונחת כשי נלהב ומבעבע לרגליה של הנמנעת האחת. בעצם יאיר מציע למרים להיסחף לתוך יקום מילולי מקביל, הרבה יותר עמוק ביחס להוויה היומיומית השטחית שמקרישה את כולנו. מרים היא הנבחרת – ואיך אפשר לסרב לבחירה כזאת, בחירה שהיא הכתרה.

ההזמנה הזו לאינטימיות עוררה בי קנאה עצומה, ומן הסתם גם אצל נשים אחרות שגם הן, כמו מרים, 'עשויות מילים'. מדוע אני צריכה להסתפק בקיום האפור, העכור, התמרמרתי. למה לי אין גישה לזרמי מעמקים צלולים שכאלו. גם אני רוצה וידויים סודיים עד אכזריות, מערבולות ורגעי קרבה, שאי אפשר להוציא מהפה אבל אפשר לכתוב ועוד איך.

שנים חלפו עד שהתפכחתי והבנתי את התעלול שמצוי בבסיס הספר הזה.

קרבה אנושית מעין זו יכולה להיות דבר נפלא כשהיא סימטרית; בובר כתב על כך את חיבורו "אני ואתה", ובו הוא מתאר תווך רוחני נחשק שמתקיים בין שני סובייקטים. אמנם פני השטח של העלילה הגרוסמנית מתמקדים באפשרות ליצור תווך אני-אתה בובריאני שעשוי כולו מילים, אך בפועל, ברובו המכריע של הספר ניתן פתחון פה רק ליאיר. המונולוג של מרים מגיע רק בעמ' 205, אחרי שהקורא כבר גיבש דעה מוצקה על השניים ועל הדינמיקה ביניהם. בפועל, יאיר משתמש במרים רק כבמה שעליה הוא מרקיד את המילים המאולפות שלו. עבורו היא לא באמת שותפה, אפילו לא נמענת אקראית ששלף; בקריאה מאוחרת ומפוכחת בספר, גיליתי שיאיר זקוק למרים בעיקר כצופה בנהדרותו, אפילו כצופה בהתפעלות שלו ממנה, ולכן הצד שלה מושתק. זו עמדה מנוולת, מרוכזת בעצמה ביחס למי שמעלה על נס את השיתוף האינטימי לפרטי פרטים. לכאורה.

רק בקריאה מאוחרת שמתי לב לחוזה שהתנסח מחדש כבר במכתב השני:

"מגיעות לך התשובות הכי כנות על מה שכתבת ועל זה שבכלל ענית! שהסכמת! שלא נבהלת ממכתב ההתאבדות המאופק שלי…"
רגע. מכתב התאבדות? לא פחות? ובכך הוא מטיל עליה בעקיפין אחריות לשלומו, מלהק אותה לתפקיד המבוגר האחראי שניצב מול שיגעונו של האמן המבצע. אין פה שום סימטריה, לא הייתה כזו מלכתחילה.

אני חושבת שהבראתי סופית מחזיון התעתועים שהספר הזה יצר רק כשקראתי את סוס אחד נכנס לבר. לדב'לה, הגיבור של 'סוס…', יש אותו דנ"א נפשי שיש ליאיר, אותה גישה פסיבית-אגרסיבית, חושפת קרביים ולכאורה חלשה, אבל חולשתו המופגנת היא בעצם מקור כוחו כלפי הזולת. ההבדל בין דב'לה ליאיר הוא שדב'לה עומד על במה, האתיקה הגלויה היא של אמן מול צופה, בניגוד ליאיר שהציע את אותה עסקת חבילה פתיינית, קרביים והכול, אך הציב אותה תחת כותרת אחרת, מתעתעת ומטעה.

.

***

.

"לא חשבתי אז שאפשר לכתוב ספרות על המקום המשונה, המנומנם, הקטן והמקודד שבו ביטלתי את זמני באותם הימים"

עמיחי חסון – משורר ויוצר קולנוע – זכה בחופש לכתוב בזכות 'אבנר ברנר' (דרור בורשטיין, בבל, 2003)

שנים של לימוד גמרא אימנו אותי לקרוא במבט כפול: עין אחת במסכת הנלמדת בכיתה ועין שניה – בספר שמוחבא על הירכיים, מתחת לכרך התלמוד החום והגדול. קשה להעריך כמה ספרים סיימתי ככה, בשעות הבלתי נגמרות של "סדר בוקר", כשהוויות אביי ורבא התערבבו להם בראשי עם עלילות יוזף ק' וניק אדמס וקול הרב המהדהד ברחבי הכיתה. אבל היה גיבור אחד, אבנר ברנר שמו, שהצליח להוציא אותי לחירות ולגרום לי לנסות לכתוב.

עד אז, הספרים שקראתי התרחשו במקומות רחוקים, לאנשים אחרים, עם חיים שנראו מעניינים משלי. לא חשבתי אז שאפשר לכתוב ספרות על המקום המשונה, המנומנם, הקטן והמקודד שבו ביטלתי את זמני באותם הימים. והנה, פתאום, אני קורא כיצד עומד אבנר ברנר, גיבור רומן הביכורים של דרור בורשטיין, וחומק מסגן המנהל "אשר עמד על גרם המדרגות בואכה המסדרון המואר, ובעיניים מתאמצות בלש אחרי תלמידים ללא ציצית […] לא כל תלמיד טעון חיפוש: חלקם פוטרים עצמם מן העינוי בכך שהם מוציאים את הטלית-קטן מחוץ לחולצתם, ולעתים אוחזים אחת מהן בין אגודל ואצבע, כבמין רישול אגב, הנקניקים".

עלילת הספר מתרחשת בשנת 1987, השנה שנולדתי בה, אבל אני זוכר כיצד נדמתה אז כאילו היא מתרחשת בה בעת, בישיבה התיכונית בקצה בני ברק שבה למדתי, עם אותו ריח כפות רגליים בסנדלי שורש עם גרביים, ברכוני ברכת המזון מצופים שאריות אוכל, פרק "הכונס" דף ס' ע"ב, נסיעות ל"סמינר התחזקות" בבית אל, ההברזות מלימודי הקודש אל מועדוני הסנוקר, רוחו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ששוטטה במסדרונות כקבצן המחזר על הפתחים ולא הצליחה להדוף את ההצעות המדהימות – מבחינה מוסרית וכלכלית כאחד – של יו"ר המועצה הדתית למען שימור מעמד צאצאו.

כמו ברומן של בורשטיין, כך גם אצלנו, עמדו במרכז העולם שתי עגלות ריקות ואיש לא ידע כיצד למלא אותן. חשבתי אז, בזמן שקראתי את הספר, מתאמץ לא לצחוק בקול באמצע הכיתה, שאולי אפשר לכתוב את הרגע הזה שאני נמצא בו, שאולי אפשר להעניק לו מבט, סיפור ושפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב פרוזה.

.

***

.

"גרין גירש אותי, הקוראת, החוצה מן המילים, להתנסות ללא תירוצים… לשוב אל העולם וביתר שאת"

אביבית משמרי – עורכת ומו"לית 'פטל', סופרת – נבעטה אל החיים מתוך 'מסעותיי עם דודתי' (גרהם גרין, עם עובד, 1988, תרגום: חנוך ברטוב)

העולם שייך לצעירים? לא במקרה זה. כמתבגרת רגישה ומופנמת, הסופר שדיבר אליי יותר מכול היה איש ביון בריטי מאופק, קתולי, שהסתובב בקולוניות רעות-אווירה ועסק רבות בהכאה על חטא. בעולם שלו ישבתי לבטח אז – החיים נראו כסאה של ייסורים בודדים שיש לשאת בחן, לגלגל בהם דמעה על לחי ולהפוך עוד עמוד בספר של גרהם גרין. גיבוריו היו זוגות קתוליים שנשבו יחד שלא בטובתם, כמרים הנדרסים תחת משטר פאשיסטי ואנשי קולוניות החווים נידוי חברתי. לכולם היו סיבות טובות לסבול, לי קצת פחות, אבל ההזדהות הייתה גדולה.

ואז מצאתי את מסעותיי עם דודתי – כן, זה היה אותו סופר, עם אותו אנטי-גיבור בודד, שזה מכבר חדל להתרגש. אבל בספר הזה של גרין, לשם שינוי, אל חייו של הגיבור נכנסת בסופה דודה אוגוסטה. אישה אקסצנטרית בת שבעים בשיער "אדום, זוהר ומתנשא לתלפיות", עם תפיסה מוסרית גמישה ושפע מחזרים. אוגוסטה סוחפת את המספר האפרורי, שלא ברצונו, למסעות המתארכים והולכים, לזיכרונות מלפני חמישים שנה, ובהמשך לתוך חיים מלאי ריגוש והרי-גורל, מהסוג שתמיד ניסה להתרחק ממנו.

דודה אוגוסטה היא לא רק ההרפתקה והשינוי, אלא גם היכולת להקיף חלקים נרחבים יותר של האנושי. לנוד בראש מול אי-צדק ולעבור הלאה, לשמור אמונים לנצח לסיפור אהבה מפוקפק; לערב בקלות את המרמה עם המהוגנות, ולמַשמֵע את חייך ככל העולה על דעתך. היה זה כאילו החליט גרין שדי לו בטרקלינים המהודרים שבהם נשאו גיבוריו את סבלם. הוא משך את השטיח מתחת לפאתוס וברא עולם שבו התיאטרליות, הסקסיות, הנדודים, המניפולציות, הצחוק הפרוע, מאפשרים ומחייבים למצות את החיים עד תומם.

גרהם כתב עוד ספר קומי אחד, האיש שלנו בהוואנה, אך זה מבוסס על הסתרות מחושבות ומשחק כפול, ואין בו מן הזלילה הפרועה של חומרי החייים, כמו ב'מסעותיי…'. ברגע שהפכתי את הדף האחרון ב'מסעותיי…' ידעתי שלספר הזה אחזור בכל פעם שהמשיכה לטראגי תעלה על גדותיה. קראתי אותו מאז אינספור פעמים ובכל פעם התפעמתי: תמיד אפשר להתחיל מחדש, ולא כמנטרה ניו-אייג'ית אלא כשילוב של תשוקה ומזל ממזרי.

ההיבלעות בין דפי הספר הזה פועלת פעולה הפוכה מכרגיל: גרין גירש אותי, הקוראת, החוצה מן המילים, להתנסות ללא תירוצים. 'מסעותיי…' אינו מספק אסקפיזם אלא מזכיר שיש לשוב אל העולם וביתר שאת. סוף-סוף ספר שאי אפשר להסתפק בקריאתו אלא יש ללכת בעקבותיו, כמו מדריך מסעות. זכרתי אותו גם ובעיקר בזמנים שהפכו משמימים ודומה היה שלא יסתיימו לעולם. ומדוע שלא יסתיימו? אם דודה אוגוסטה יכולה לארוז מזוודה קטנה ולקנות כרטיס, אוכל גם אני.

הערה לסיום: התרגום של חנוך ברטוב אהוב ומושרש, ועם זאת, ראוי היה שההוצאה תעדכן אותו מעט (או תתרגם מחדש, כפי שנעשה בהצלחה בספרים אחרים של גרין). כך אולי יתאפשר למצוא תרגום קולע יותר למונח "קעק" המתאר דמי שתייה ("קייפ עד קהיר", כשמן של הסיגריות ששימשו אמצעי תשלום, במקור CTC – Cape To Cairo).

.

***

.

"כמו תפילה רצו המילים, בהתחלה אפילו לא כל כך הבנתי"

יודית שחר – משוררת – השתחררה מכבלים בזכות 'רומנסרו צועני' (פדריקו גרסיה לורקה, ספריית פועלים, 1963, תרגום: רפאל אליעז)

ספרים רבים הוציאו אותי לחירות. זאת לא הייתה חוכמה, בבית שגדלתי בו סטירה או קללה נחשבו תגובה ראויה, והמפלט אל השפיות והשחרור היה השביל לספרייה ביד אליהו. לעיתים הלוך וחזור פעמיים ביום. בילבי בת גרב של אסטריד לינדגרן והאסופית של לוסי מוד מונטגומרי לימדו אותי כבר מגיל צעיר שזה לא משנה אם יש לי אבא או אמא מאחוריי, או אגרוף מאיים מלפניי – עליי לומר את דעתי בצלילות ובביטחון, ולייצר לעצמי חיים ראויים, צודקים. עדיף צבעוניים. ועוד הם לימדו אותי שבכוחי לייצר את הצבעוניות הזאת, יש מאין.

אני יכולה לומר בפירוש, גם אם כרגע הווידוי הזה לא ממש אופנתי במחוזותינו: הספרות המערבית נתנה את הטעם לחיי, בבית טורקי, מסורתי, מדכא, נוקשה. כי בפעם הראשונה קראתי מילים שאמרו ואישרו את מה שהיה ברור לי במוח, שאישה אינה פחותה מגבר, ושיש לה כוח לבצע את כל מה שהיא מייחלת לו. או לפחות את רובו. ושדלות מקורה בחומר, אך היא אינה חייבת לחלחל לנשמה.

אבל יש ספר אחד, ובמיוחד שיר אחד מתוכו, שאת ההלם מחוויית הקריאה שלו לעולם לא אשכח: הייתי כבת שתים-עשרה, נסעתי לשבּת אל אחותי בירושלים. על הקיר ניצבה לה ספרייה, אוצר בלתי נדלה. דפדפתי ושלפתי ספר בכריכה צהובה, רומנסרו צועני, של פדריקו גרסיה לורקה.

הפכתי דפים באקראי ונפלתי על המילים הכי יפות שחוברו יחד: "יקרת לי ירוק, יקרת / ירוק העץ, ירוק הרוח" (מתוך "רומנסה סהרורית", בתרגומו של רפאל אליעז).

כמו תפילה רצו המילים, בהתחלה אפילו לא כל כך הבנתי. אבל היה להן הטעם והריח שלהן, ומין קסם שלפת ולא הכרתי עד אז. אחר כך למדתי שזה קסמה של המורבידיות.

לורקה לימד אותי מהו טעמה של התהום, לימד אותי שהמוות הוא חלק מהחיים ושהם צועדים יחדיו שלובי זרוע. הוא לימד אותי שלמילים יש כוח שאינו תלוי בדבר, אלא בעצם קיומן. ורק אופן הנחתן זו לצד זו יכול לייצר רסיסי מלח ים בפה, ולכשף את העולם בכחול וירוק.

.

***

.

"ילדה חכמה, רגישה וחריפה, דמות שאפשר להזדהות איתה ולהאמין שבתום לב מוחלט נקשר ליבה בגבר הכי עשיר בכפר"

ליאורה לופיאן – כתבת שטח –  נחלצה מהתפיסות הרומנטיות של 'אהבה ודעה קדומה' (ג'יין אוסטן)

בין ספרה הקלאסי של ג'יין אוסטן, גאווה ודעה קדומה, ובין סדרת הטלוויזיה הפופולרית סקס והעיר הגדולה יש כמה הבדלים סגנוניים וצורניים, אפשר לומר. אבל עיון בשתי היצירות האמורות מלמד שאידיאל האהבה הרומנטי המערבי לא השתנה במהותו במאתיים השנים האחרונות.

מסקס והעיר הגדולה לא כל כך התרגשתי בשעתו, אבל גאווה ודעה קדומה השביעה במדויק את טעמי האנין: שלא כמו בסקס והעיר הגדולה, נערת הגביע לא כותבת טור מטופש בענייני יחסים ולא מנהלת חיי חברה מטופשים, אלא היא אחות גדולה ואחראית, הבת של אבא, ילדה חכמה, רגישה וחריפה, דמות שאפשר להזדהות איתה ולהאמין שבתום לב מוחלט נקשר ליבה בגבר הכי עשיר בכפר. בסקס והעיר הגדולה כמעט מובן מאליו שהגיבורה תמצא את אביר חלומותיה רק במר ביג שכזה, נכה ברגשותיו ועתיר הון. הפנטזיה הרומנטית האנגלית השנונה תמשיך לחיות כל עוד נשים רבות, רבות מאוד, רואות בגברים שלצידן את מקור מחייתן. ונדמה לי שגם ג'יין אוסטן הייתה מתבאסת לגלות שחלק מסוד הקסם של ספרה הקלאסי נעוץ בשימור של מערכת יחסי הכוחות הכלכליים בין המינים.

ייאמר לזכות גאווה ודעה קדומה שהספר נכתב בתקופה ובמקום של מעמדות ברורים ומוגדרים מאוד, והוא נוהג בכנות רבה באשר ליסודות הארציים מאוד של האהבה הרומנטית. בסקס והעיר הגדולה קרי ברדשואו, איי-קיי-איי ליז בנט, מנהלת אורח חיים ראוותני ונהתני בלב העיר הגדולה, אבל שאלות של מעמד לא ממש עולות ביקום של ארבע החברות הלבנות אך שונות.

כלל יסוד באהבה הרומנטית הוא שהאישה לעולם לא תתאהב בגבר רק בגלל כספו. הכסף הוא רק בונוס חביב, מענק למצטיינות. כלל שני הוא שבין המינים צריך להתקיים איזה פער מעמדי שמייצר קונפליקט ומעניק ממד של גאולה לסיפור, אבל המתח הרומנטי צריך להתקיים בסוגיות של נפש ורוח. רומנטיקה.

יוצא מכאן שנקודת המוצא הכלכלית הסובטילית, המוכחשת, היא שבנדוניה של הכלה יש נפש ובכתובה רשום הגוף. והעסקה הזו היא עסקה מפוקפקת מאוד, לשני הצדדים. הגבר האדיש, השותק, המתקשה ברגשותיו – האם הוא באמת הנסיך עבור חתולה מבית לא הכי טוב? האם הוא מי שיכיל את לילות הנדודים, את ההתמכרויות הקטנות ואת המנהגים המגונים? האם הוא ידע לבכות או לצחוק איתה באותם מקומות?

היום אני יודעת שרומנטיקה – לא בשמיים היא. שכסף זה גם נפש וגם גוף. שאהבה היא לא גאולה שניתנת בגורל. שאין באמת סינדרלות וגם מי בכלל רוצה להיות נסיכה. זה נורא משעמם. ונראה לי שגם ג'יין הייתה מוכנה להקריב מעט מהפופולריות של יצירותיה עבור עולם שבו נשים תוכלנה לבחור באמת להתאהב, בלי עסקאות מפוקפקות של חיים מול מוות, כזה או אחר.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – שירה | להפוך את התנועה לְבית

"תנועה בלתי פוסקת ארוגה אל תוך תיאורי יחסיה של הדוברת עם אהובה ועם בנותיהם. חיים ואהבה מתגלים לה במקום שמתקיימת בו תנועה." גיא פרל על ספרה של מיה טבת דיין, 'לאן שנצוף שם בית'

הדר גד, 2008, 60x80

.

מאת גיא פרל

.

גנאלוגיה

לְאַחַר טְבִיעַת הַטִּיטָאנִיק
סֵרְבָה אִמּוֹ שֶׁל סָבִי
לַעֲלוֹת עַל אֳנִיּוֹת

לוּלֵא סֵרְבָה, הָיוּ חַיָּיו שֶׁל סָבִי
רוֹחֲצִים בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁל קָלִיפוֹרְנְיָה כְּאַחְיוֹתָיו.
אֲבָל הַנָּאצִים רָצְחוּ אֶת אִמּוֹ בַּמִּשְׂרָפוֹת.

לוּ עָלוּ עַל הָאֳנִיָּה, לֹא הָיָה בּוֹרֵחַ בַּיְּעָרוֹת,
לֹא הָיָה פּוֹגֵשׁ בְּסָבָתִי, מוֹלִיד אֶת אָבִי.
לֹא הָיִיתִי נוֹלֶדֶת –

מִנְיַן הַמֵּתִים הַמִּצְטָרְפִים לִסְכוּם לֵדָתִי
מְחַיֵּב. אֲנִי נוֹדֶדֶת בַּיַּמִּים, בַּיַּבָּשׁוֹת,
נִזְהֶרֶת מִן הַמָּקוֹם הָאֶחָד.
בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה יַלְדָּתִי מְנִיפָה לְעֶבְרִי
שֶׁלֶט בִּכְתַב יָדָהּ: ״בְּרוּחָה הַבָּאָה״.

(עמ' 27)

בשיר "גנאלוגיה" – כמתבקש משמו – פורשת טבת דיין בפני הקורא את אילן היוחסין הרגשי העומד, לתפיסתי, בבסיס ספרה החדש. כבשירים רבים, גם בו שפה בהירה ואירוניה דקה חושפות תהליך קשה ומורכב – חוויה ראשונית של בריחה ומוות מובילה למתח מתמשך בין הצורך להישאר בתנועה מתמדת ולהיזהר מן המקום האחד לבין חיפוש בית. כמתואר בשיר, תודעת המוות היא מיסודות עולמה הפנימי של טבת דיין ומרתק במיוחד להבחין בגילוייה המרובים כבר בשירים העוסקים בילדותה של הדוברת. לדוגמה, בשיר "אשכבה" (עמ' 23), שבו הדוברת, כילדה, חוקרת את המוות בשעת קבורת ציפור; בשיר "דפדוף באלבום" (עמ' 16), שבו נמצא המוות כל העת על סיפה של ההתרחשות; או בשיר "כותנה" (עמ' 14), שבו משחזרת הדוברת הרהורים במוות שעלו בה בשעת משחק באסם כותנה: "אֲנִי מְטַשְׁטֶשֶׁת אֶת פַּחַד הַגֹּבַהּ / וְהַחֲרָדָה שֶׁנַּפְסִיק פִּתְאוֹם לִנְשֹׁם, / בִּגְלַל חֶלְקִיקֵי הַכֻּתְנָה הַדְּחוּסִים בָּאֲוִיר / וּבִגְלַל שֶׁלֹּא תָּמִיד צָרִיךְ סִבָּה / כְּדֵי לְהַפְסִיק לִנְשֹׁם". יש להדגיש כי הדוברת, הן כילדה הן כאישה בוגרת, אינה בורחת מן המוות. היא בורחת עם המוות, עם "מנין המתים המצטרפים לסכום לידתי". הישארות "במקום האחד" חושפת אותה לכאב וסכנה, אך אין בה חרדה מן המוות כפשוטו – היא חרדה מן המוות רק כחוויה פנימית המתעוררת בשעה שנעצרת תנועתה המתמדת, תנועה שהיא מזהה עם תנועת החיים. למעשה, כדי לחיות טבת דיין הופכת את התנועה לבית, ביתה של אישה ברוחה ומלאת רוח.

להפיכת התנועה המתמדת לבית יש כמה וכמה ביטויים בספר. הרמה הגלויה לעין היא כמובן התנועה הגיאוגרפית – ישראל, קנדה, ארצות הברית, אוסטרליה – בכולן היה או יש לה בית המתואר כתחנה בדרכה אל הבית ההולך ומתהווה בתנועה עצמה. ברשימה זו אעסוק באופן שבו ביתה של המשוררות הולך ומתהווה בתנועתן המתמדת של מערכות יחסיה עם אימה, אהובה ובנותיה.

תנועת יחסי המשוררת עם אימה ומולה מתוארת בכמה שירים. אתמקד בשיר היפהפה "התבוננות מנקודת האין סוף" (עמ' 57), המדגים היטב את הדברים.

לִפְעָמִים הַזְּמַן הוּא רִבּוּעַ
בְּלוּחַ הַשָּׁנָה, לִפְעָמִים הוּא
מִנְיַן הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים מֵאָז שֶׁמַּתְּ מִמֶּנִּי
וְכִבְרַת הַמֶּרְחָק שֶׁעָשִׂיתִי
מִבֵּית יַלְדוּתִי שֶׁאָבַד מֵאָחוֹר.

אִי הַבַּיִת מִתְרַחֵק בְּיַם הַזְּמַן.
בְּתוֹכוֹ מִתְקַיְּמוֹת עֲדַיִן אֲרוּחוֹת הָעֶרֶב שֶׁלָּךְ.
פְּרָחִים צָפִים בְּקַעֲרִית עַל הַשֻּׁלְחָן. הַכְּתֻמִּים מְשׂוֹחֲחִים
עִם הַלְּבָנִים. אֲנַחְנוּ יְלָדוֹת. וְהַדֶּלֶת פְּתוּחָה.

כַּמָּה פְּעָמִים אִבַּדְתִּי אוֹתָךְ מֵאָז שֶׁהִתְחַלְתִּי? כְּלוֹמַר, מֵאָז הַתְחָלַת
הַהַתְחָלוֹת שֶׁלִּי. בַּלֵּדוֹת הָאֵלֶּה וּבָאֲחֵרוֹת;

בָּתִּים וְעוֹד בָּתִּים, אִיִּים
וְעוֹד אִיִּים וּבְכָל הָאִיִּים אִמָּהוֹת
וְכָל הָאִמָּהוֹת הֵן אַתְּ. כַּמָּה שִׁירִים
כָּתַבְתִּי עַל כָּךְ. כַּמָּה שְׁכָחוֹת
שַׁבְתִּי וְשָׁכַחְתִּי.

האם ובית הילדות מתוארים כאי בים, כנקודת ציון שביחס אליה נמדדת התנועה המתמדת – תנועת האישה הברוחה ההופכת לבית שהיא בונה בממד שבו מיטשטשת ההבחנה בין עזיבה וחזרה, התרחקות והתקרבות, עבר והווה. ביטוי נפלא לטשטוש המתואר ההופך את התנועה ליסוד הבית ניתן לראות בציפת הפרחים, המהווה את התיאור המרכזי למתרחש בתוך האי – שאיננו צף – לאחר שהופנם. תיאורים דומים של טשטוש הגבולות ואף של התכה בין לידה, חיים ומוות עומדים, לתפיסתי, במרכז ספרה הקודם של טבת דיין – ויהי תוהו – שהוקדש רובו ככולו לאבלה על מות אימה. דוגמה נוספת לדבר מצויה בשיר "קפיצת מחשבה קלה" (עמ' 42): "אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת הַזֶּה, בָּאוֹר / הַצְּפוֹנִי שֶׁשּׁוֹטֵף דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת, / הַיַּתְמוּת הָפְכָה אוֹתִי / דַּקָּה כָּל כָּךְ שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ / אֶת צְלִיל הֶהָרִים". גם כאן אובדן האם כבית כרוך במעבר לממד קיומי אחר, ממד שבו הבית חשוף ופתוח לשטף האור, והדוברת קשובה לעולם שמחוץ לבית ואף מתמזגת בו.

תנועה בלתי פוסקת ארוגה אל תוך תיאורי יחסיה של הדוברת עם אהובה ועם בנותיהם. חיים ואהבה מתגלים לה במקום שמתקיימת בו תנועה. בשיר "ימים רבים כל כך" (עמ' 34), לדוגמה, הדוברת ואהובה מצויים בתנועה מתמדת ההופכת להווה מתמשך: "לְעִתִּים אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁיָּצָאנוּ לְחַפֵּשׂ / אֶת עֲתִידֵנוּ. סְבִיבֵנוּ נִפְרַשׂ הֹוֶה / רָחוֹק מְאוֹד וְרָחָב, עַד הֶהָרִים, עַד / מֵעֵבֶר לֶהָרִים". השניים יוצאים את ביתם הסטטי והתנועה הופכת לממד שבו הם מתקיימים במשותף, ממד שהופך לביתם ובו הם הופכים לבית זו עבור זה וזה עבור זו. בהמשך השיר מתואר המעבר לממד המשותף גם כתהליך מיזוג והתכה: "בְּחַדְרֵנוּ אֲנַחְנוּ נִתָּכִים זֶה עַל זוֹ כִּנְהָרוֹת. […] אוֹתָהּ אֲדָמָה, רְחוֹקָה. / אַתָּה אוֹמֵר דְּבַר מָה / וְנִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי הַמְּדַבֶּרֶת // אֲנַחְנוּ הוֹפְכִים זֶה לָזוֹ קוֹל פְּנִימִי". התכה דומה בממד משותף חדש מופיעה גם בשיר העוקב "התנצלות" (עמ' 35): "קִירוֹת בֵּיתֵנוּ עוֹטְפִים אוֹתָנוּ כְּעוֹר". שלב נוסף בהתכה מתואר בשיר האחרון בספר, "תינוקת" (עמ' 110), שכולו תיאור התכת המשפחה כולה אל התינוקת החדשה שנולדה ומעברה אל ממד חדש שמעבר לזמן ולמקום. בשורותיו האחרונות של השיר מופיעה פעם נוספת תודעת המוות שאליה התייחסתי, תודעה המובילה דווקא להכרת הרצף והתנועה הבלתי פוסקת: "כְּפִי שֶׁהַלַּיְלָה כֻּלּוֹ מְבַקֵּשׁ לְהִתְנַקֵּז / אֶל תּוֹךְ כּוֹכָב קָטָן, אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו / אֶצְבְּעוֹתַיִךְ, אַפֵּךְ, בֶּכִי / וַעֲוִית הַפֶּה. הָיִינוּ / הַרְבֵּה סוֹפִים, / עָיַפְנוּ מְאוֹד. / עַכְשָׁו כֻּלָּנוּ הַתְחָלָה".

השיר "לאן שנצוף" (עמ' 82) הוא מן הדוגמאות המזוקקות ביותר לתהליך שתיארתי. כפי שציינתי, בשיר "התבוננות מנקודת האין סוף" מתרחשת טרנספורמציה של איכות האם והבית – עם הפנמתו של האי הנטוע בלב ים הופכת דווקא הציפה לאיכות המאפיינת אותו. תהליך זהה ומשלים מתרחש בשיר "לאן שנצוף". עתה הדוברת היא האם והיסוד עבור הבת, והיא כבר אינה אי כי אם מצוף ענק, היא בית המתהווה בתנועה מתמדת, בית שהוא ציפת הפרחים.

בִּתִּי מַנִּיחָה אֶת רֹאשָׁהּ עַל בִּטְנִי
כְּמַאֲזִינָה לְצֶדֶף גָּדוֹל,
שׁוֹמַעַת בִּי רַחַשׁ רוּחוֹת עַתִּיקוֹת
וְקוֹרֵאת רְמָזִים
לֹא מִזְּמַן יָצְאָה מֵהַבֶּטֶן הַזֹּאת,
נִפְלֶטֶת מִתּוֹךְ הַגַּלִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי הַמָּצוֹף הָעֲנָק
וּבִתִּי יְשֵׁנָה עָלַי
אֲנִי הַצָּב, שֶׁעָלָיו מֻנָּח הַיְּקוּם
וְהַיְּקוּם הוא בִּתִּי
אֲנִי הַגּוּף הַגָּדוֹל, חֹמֶר וַעֲצָמוֹת
וּבִתִּי נוֹשֵׂאת רִבּוֹא חֲלוֹמוֹת.

מִתַּחְתֵּינוּ וּמִסְּבִיבֵנוּ
אוֹקְיָנוֹס מֵימֵי הָאַהֲבָה
וְאוֹר קָטָן בַּמִּסְדְּרוֹן מִחוּץ לַחֶדֶר
הוּא מִגְדַּלּוֹר.

לְאָן שֶׁנָּצוּף שָׁם בַּיִת.

 

מיה טבת דיין, 'לאן שנצוף שם בית', מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2017.

.

הספר ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | קטע מתוך תרגום הספר 'בית פושקין' מאת אנדריי ביטוב

"אולי מה שהדהים אותו יותר מכול היה שקרא את הספר העבה בשקיקה ואפילו בהנאה, ושהקריאה בספרים עבים, מלאכה האמורה לזכות את בעליה במחוות כבוד גדולות לתפישתו, בעצם אינה מתישה כל כך ואפילו אינה משעממת"

הדר גד, 2011, 23x34

.

מתוך 'בית פושקין' / אנדריי ביטוב
מרוסית: מיכאל שקודניקוב

.

האב

תומכים זה בזה, הם מתנהלים בכבדות,
ניגשים אל הגדר, צונחים ארצה על ברכיהם.
שעה ארוכה הם ממררים בבכי, שעה ארוכה
הם מביטים באבן האילמת שבנם טמון תחתיה…
טוּרגֶנייב, 1862(1)

 

לליוֹבָה אוֹדוֹיֶבצֶב, מהאוֹדוֹיֶבצֵבים הידועים,(2) 13 לא זימנו החיים זעזועים מיוחדים — הם זרמו, פחות או יותר. אם לנקוט לשון ציורית, חוט חייו קלח בקצב מדוּד מתוך ידיה של אלוהות עלומה, החליק מבין אצבעותיה. בלי נמרצות יתרה, בלי קרעים ובלי קשרים, שמר החוט על מתח מתון ואחיד ורק מדי פעם היה מתרופף מעט.

למעשה, עצם השתייכותו לשושלת הרוסית העתיקה והמהוללת הוא עניין כמעט שולי. אם הוריו עוד נאלצו להיזכר ביחסם לשם משפחתם ולהגדירו, היה זה בימים הרחוקים ההם כשליובה עדיין לא בא לעולם או היה בבטן אמו. ליובה, מאז זכר את עצמו, לא נאלץ עוד להתמודד עם זה, ויותר משהיה צאצא של אבותיו, נשא את שמם. הוא היה ליובה.

עם זאת בינקותו (ליובה נוצר בשנה ״גורלית״) חווה, או ליתר דיוק הוריו חוו, אי־אלו תזוזות לא נעימות למקום מושבו של אבי המשפחה הנודע, מה שנקרא ל״מעמקי מכרות סיביר״.(3) ליובה זכר הכול במעומעם: היה קר, אימא החליפה את הקימונו שלה (פרחי משי עצומים) בתפוחי אדמה, והוא, ליוֹבוּשׁקָה, רץ פעם לאגם ומצא שלושה רובלים על הגדה. את פינת המים השקטה, את פינת הגדר האפורה והאטומה ואת חלוק האבן, שהוא חטף ממנו מכה כואבת ברגלו מרוב שמחה — את אלה הוא זכר, אותם ואת צבע השטר של שלושת הרובלים. אבל הוא לא היה מסוגל לזכור או להבין שאביו ״עוד יצא בזול״, שאמצעי ענישה ״רכים״ כאלה בכלל לא קיימים אצלנו, ושמה שקרה להם זה מזל גדול וצירוף נסיבות מוצלח, ולוּ גם משום שאת סבו של ליובושקה ״לקחו״ עוד בשנה שבה הוריו נישאו, כמעט עשר שנים קודם לכן, ו״לא נגעו״ בהם כל השנים האלה (העובדה שעצרו את סבו כבר אז מוכיחה שגם לסבו ״היה מזל״, כי זה קרה ״בַּזמן״: מאוחר יותר היו ״מטפלים בו אחרת״, ובמקרה שלו הוא רק נדד מגלות לגלות, לא יותר). והעובדה שלא היו חדשות מסבו — גם זה היה אולי איום ונורא, אבל לאו דווקא לסבו אלא להם עצמם: לעולם אין לדעת מה אדם במצבו עלול לעשות… שלא לדבר על שאר הקרובים, אלה שב״נכר״ — מהם יכולתָ לצפות לכל תרגיל מלוכלך. בקיצור, ״היה יכול להיות יותר גרוע״. אבל כל החישובים המעודדים האלה נסתרו מעיניו של ליובה, שלא היה מסוגל לזכור או להבין אותם אפילו לאחר זמן, כשכבר היה מסוגל אם לא להבין, אז לפחות לזכור — מפני שסבו לא הוזכר בנוכחותו עוד כעשר שנים טובות וכל מה שקרה אישית לו, לליובה, הסתכם איכשהו בְּמה שקרוי ״ילדוּת בזמן מלחמה״. ואמנם זמן קצר לאחר הגלייתם פרצה המלחמה, ביישוב הסְפָר הופיעו עקורים, ולא היה עוד שום דבר חריג במצבה של המשפחה.

בסופו של דבר, מסיבות אלה ואחרות שהוסתרו מליובה תקופה ארוכה אף יותר מקיום סבו ה״חי״, הכול הסתדר, ואחרי המלחמה הם חזרו לעיר הולדתם בתור עקורים כביכול, שלושתם יחד, ללא אבדות. אביו חזר להרצות באוניברסיטה, הגן לבסוף על הדוקטורט וזכה בקתדרה שפעם עמד עליה אביו המזהיר (הדבר היחיד שידע ליובה על סבו). ליובה עצמו למד וגדל, סיים לבסוף את בית הספר והתקבל לאוניברסיטה שאביו לימד בה. אמו, כך נדמה, לא עשתה דבר ורק הלכה והזדקנה.

ליובה גדל במה שקרוי סביבה ״אקדמית״ וחלם מילדותו להיעשות מלומד, אבל רק לא פילולוג כמו אביו ונדמה לו גם סבו, לא ״איש מדעי רוח״. עדיף ביולוג… ביולוגיה הצטיירה בעיניו כמדע ״טהור״ יותר, זאת הסיבה. הוא אהב לראות את אמו מביאה בערבים תה חזק לאביו הספון בחדר עבודתו. האב התהלך בחדר האפלולי, הקיש בכפית על דופן הכוס והיה מדבר עם אמו בקול עמום כמו האור, שמילט מתוך העלטה רק את השולחן ועליו ניירות וספרים. כשלא היה איש בבית, חלט ליובה לעצמו תה חזק במיוחד, שתה אותו דרך מקל מקרוני, והיה נדמה לו אז שהוא חובש לראשו את המצנפת השחורה של איש האקדמיה. כמו אביו, אבל חשוב ממנו…

בתנוחה כזאת הוא קרא את ספרו הראשון, זה היה אבות ובנים. בייחוד התגאה בעובדה שהספר הראשון שקרא מימיו היה עבה ורציני, והתרברב מעט שמעולם לא קרא את הספרונים הדקיקים לילדים, פּאבְקות ופּאבְליקים למיניהם(4) (בלי שיבין שהזכות שהוא זוקף לעצמו היא שנייה במעלה: האודויבצבים פשוט לא החזיקו את הספרונים האלה בביתם. סיבת הדבר לא הוכרזה ולא פורשה — היא בוצעה…) אולי מה שהדהים אותו יותר מכול היה שקרא את הספר העבה בשקיקה ואפילו בהנאה, ושהקריאה בספרים עבים, מלאכה האמורה לזכות את בעליה במחוות כבוד גדולות לתפישתו, בעצם אינה מתישה כל כך ואפילו אינה משעממת (דבר שהצטייר משום מה במוחו הילדי כתנאי הכרחי לנבחרוּת). נוסף על כך הרשימה אותו אצל טורגנייב המילה ״עלמות״ והעובדה שאותן עלמות שתו מעת לעת ״מים ממותקים״. אחרי שדמיין לו את התמונה וסלח לטורגנייב, הסיק ליובה שהוא חי בתקופה טובה יותר מתקופתו של טורגנייב, כי הדברים האלה אינם קיימים עוד בימינו וכי בימים ההם היה עליך להיות איש דגול, כסוף שער, יפה תואר ועבדקן כדי לכתוב משהו שילד קטן (גם אם מוכשר מאוד) כמו ליובה מסוגל לקלוט היום בקלות רבה כל כך. הוא חי בתקופה טובה יותר גם מפני שנולד דווקא כעת ולא אז, דווקא בעת הזאת נולד ליובה המוכשר כל כך והמבין הכול בשלב כה מוקדם… וכך המושג שגיבש ליובה לעצמו בכל הנוגע למה שהוא רציני, התמזג בקרבו לזמן רב עם יישוב דעת וחזוּת מרשימה. אחרי שקרא את ״כל״ פושקין ונתן הרצאה בבית הספר לרגל יובל המאה וחמישים להולדת המשורר, באמת התקשה לשער מה עוד עשוי להידרש ממנו בהמשך הדרך, שנפתחה לפניו בקלות שכזאת והבטיחה גדולות ונצורות: הכול כבר בהישג ידו, ועדיין היו לפניו שנים רבות כמו בילדות. כדי לשאת את הציפייה היה נחוץ ״כוח רצון״, האיכות המאגית־רוחנית של אותן שנים ומהבודדות שקלט ליובה מחוץ למצודה המשפחתית. שם, בכורסה העמוקה שבלעה אותו עד שבצבצה רק המצנפת השחורה, הוא לימד את עצמו שיעורים ראשונים באומץ לב, מפני שכוח הרצון שדי היה בו כדי לפצות את מָרֶסְייב(5) על היעדר רגליו, היה מדולדל אצל ליובה למרות שלמות ידיו. האם דווקא אז הכריז שמדעי הטבע מושכים אותו יותר ממדעי הרוח? אבל זה עלול להישמע פסיכואנליטי מדי. הוריו, שציינו בלבם את הכישרונות של בנם בתחום מדעי הרוח, לא ניסו לחלוק על נטיותיו למדעי הטבע…

חומר הקריאה המועדף על ליובה בעיתונים היה הספדים למדענים (על הספדים לעסקנים פוליטיים נהג לדלג, כי במשפחתו מעולם לא דיברו על פוליטיקה, לא גינו ולא שיבחו, והוא התייחס אליה כאל משהו חיצוני מאוד שאין למתוח עליו ביקורת, אפילו לא מתוך זהירות דווקא — דומה שגם לזהירות לא חינכו אותו — אלא מפני שאין לדבר שום נגיעה אליו. ראוי שעוד נקצה מקום מיוחד לפָּן הזה של חינוכו, ה״אָפוליטיות״, ובינתיים רק נציין אותו). בהספדים למדענים מצא ליובה נימה ערבה להפליא של דקדוקי נימוסים והוקרה, ואז היה מדמיין לעצמו שהוא כבר זקן, מוקף תלמידים רבים, חבר באגודות מחקר רבות, וחייו הצטיירו לו כמו גילויי הוקרה בלתי פוסקים להישגיו. בהספדים הוזכרו גם עמל בלתי נלאה, רצון ברזל ועוז רוח — אבל כל אלה נראו לו איכשהו מובנים מאליהם, גם ליובה הקטן הבין שללא ״עמל״ הכול יישאר בגדר ״חלומות נבובים״ — ולמרות הכול העיקר באותם חלומות היה ונשאר תה חזק, מצנפת וכל הבטלה רבת־הצורות שהאנשים הראויים (או כמו שמקובל לומר משום מה, ״רבי־פעלים״) נהנים ממנה בִּזכות, יש להניח.

ביתם, שנבנה בהידור ובשאננות האופייניים למודרניזם הטרום־ מהפכני, לפי התכנית של בֵּנוּאָה(6) המפורסם; בית שלא היו בו כמדומה אפילו שני חלונות זהים, כי הדירות נבנו על פי רצונו של המזמין, וכל דייר בחר בהתאם לגחמתו: מי חלון גבוה וצר, מי גַבְלִית ומי אפילו חלון עגול — בלי שום סימטרייה ועם זאת מתוך תחושת שלמות שהושגה בנקל; בית ששלטו בו הקווים דמויי האצות של סגנון ״ליבֶּרטי״, שׁגיוניים כמו הילדוּת — בתבליטים, בסבכות המרפסות והמעליות, בוויטראז׳ים ברוח ״עולם האמנות״ ששרדו פה ושם — הבית החביב הזה אכלס פרופסורה לרוב: ישישים שכילו את שארית ימיהם, על בניהם הדיקנים ונכדיהם הדוקטורנטים (אם כי לא כל המשפחות הצליחו להבטיח לעצמן המשכיות נאה ממין זה), מפני שבקרבת מקום שכנו שלושה מוסדות להשכלה גבוהה וכמה מכוני מחקר. הבית עמד ברחוב עתיק, שומם ויפה, בדיוק מול הגן והמכון הבוטניים המפורסמים.

מפלט המדע השקט הזה שָׁבָה את לבו של ליובה מאז ומעולם. הוא צייר בדמיונו את האנשים העמלים מתוך שכחה עצמית נאצלת בבניין הגדול בעל העמודים הלבנים וגם בביתני העץ של המעבדות — עתיקים, כמעט מימי יֵליזָבֵטָה,(7) שהיו פזורים פה ושם ברחבי הפארק הקסום. הרחק מהשאון, הרחק מכל הטכניקה הרועמת, עסקו אנשים בעבודתם הרצינית, בצמחים שלהם… בכל פעם שנערכו הבחירות למועצות הייתה הקלפי של הוריו ממוקמת במכון הבוטני, וליובה העפיל אז אתם בגרם המדרגות הרחב והמחופה מרבד, ובחן ביראת כבוד את דיוקניהם של העבדקנים הדגולים ובעלי משקפי המצבט של מדע הבוטניקה. הם הביטו בו בנוקשות ובלי התלהבות, כמו בסנדלית, אבל האם יכלו לנחש שיום אחד ייאלצו להצטופף כדי לפנות מקום לדיוקנו של ליובה? לבו החסיר במתיקות פעימה ונצבט בהתפעמות מהעתיד המזומן לו.

מאחר שהפרק נקרא ״האב״, זה המקום לומר: לליובושקה היה נדמה שאינו אוהב את אביו. מאז זכר את עצמו היה מאוהב באמו, אימא הייתה בכל עת ובכל מקום. ואילו אביו היה מופיע לרגע, מתיישב אל השולחן — ניצב ללא אמירה, ופניו נראו תמיד כשקועות בצל. בגולמנות, במבוכה ניסה לפתוח במשחק עם ליובה, ברר זמן רב את המילים שיאמר לבנו וטרף אותן מחדש, והיה אומר לבסוף משהו נדוש — ליובה זכר רק את תחושת המבוכה שהסב לו אביו, בלי שיזכור את המילים או את המחווה. לכן בחלוף הזמן כל מפגש חטוף עם אביו (האב היה עסוק מאוד תמיד) הסתכם באותה תחושת מבוכה, מבוכה כללית. זאת אומרת, היה נדמה שאביו אינו מסוגל אפילו לפרוע לליובה כראוי את השער — ליובה היה מתכווץ — או להושיבו על הברכיים. תמיד היה מסב לליובושקה אי־נוחות גופנית מסוימת — ליובושקה נעשה מתוח והרגיש לא בנוח בתוך גופו שלו. אביו לא ידע אפילו לומר ״שלום״ ו״מה נשמע״ — איכשהו כל דבר שיצא מפיו נשמע מהוסס ומזויף, וליובה כבש במבוכה את מבטו או שמח שאיש לא רואה. ליובה זכר במעורפל שפעם ידע אביו להרכיב אותו על ברך אחת: ״בדרך ישרה־ישרה, בדרך חתחתים — והופּ! — הוא נפל לבור: טְרַח!״ כוח לא היה חסר לו… בכל מקרה, מעולם לא ידע להפסיק בזמן, מעולם לא נמאס לו (אולי מרוב שמחה שהדבר עלה בידו?), וליובושקה נאלץ להיות הראשון שמסיים את המשחק. וכך כל ילדותו ראה ליובה את אביו תכופות ומעט, ואפילו לא ידע כיצד פניו נראות: אם הן חכמות וטובות, אם הן נאות… יום אחד, לפתע פתאום, ראה אותן לראשונה. זה כמעט שלושה חודשים הִרצה אביו בשלוחת האוניברסיטה אי־שם בדרום; באותו יום החליטה אימא לשטוף את החלונות, וליובה עזר לה. הם סיימו לשטוף חלון אחד וניגשו לחלון אחר. החדר היה מואר חצי־חצי — באור מאובק ומיתמר ובשמש אביבית גלויה וממורקת — ובאותו רגע פרץ אביו פנימה והקים רוח במכנסי המשי הענקיים שלו, מנופף בתיק חדש ועליו לוחית שנחרטה עליה כתובת הקדשה, שי מתלמידיו אסירי התודה. השמש התנוצצה על גבי הלוחית, ואביו דרך בנעל הלבנה שלו בשלולית שליד הגיגית… אם כן, אימא והוא עמדו בחציו המאובק של החדר, והאב, כמשתמע מזה, בחציו השטוף והאביבי… הוא נראה כמו תשליל, כמו טניסאי, כמו שער הירחון בריאות. שזוף מדי, כסוף שער (שערו הכסיף מוקדם), פניו צעירות וחלקות, מגודל וקולני, בחולצת אפאצ׳י לבנה כמו שערו, שהלמה אותו כל כך והדגישה…

כאן היינו אמורים לתאר צווארון פתוח וצוואר גברי, מוצק ונחשק… זה מעורר בנו סלידה. היה לו צוואר. ליובה הסתכל מרותק מדי בנעל של אביו: האבקה לצחצוח השיניים שעליה נרטבה במהירות, וליובה דמיין בצורה מוחשית מדי את אביו מורח שכבה של רוק על מברשת השיניים ומצחצח את נעליו… כזה היה האב שהוא חקק בזיכרונו, כדי שבעשר השנים הבאות לא יצטרך לשים לב איזהו כעת, אלא ידמיין אותו בדיוק כמו שנחרת אז בזיכרונו — שזוף ובטוח בעצמו — כאילו מאותו יום נפרדו לתמיד, בפרט שליובה זכר אותו כנראה רק כי האב נשקף באותו רגע בפני אמו — נשקף בדמות מבוכה שליובה לא הכיר, בדמות חיוך רפה, כאילו אמו הִצעירה ובאותה שנייה ממש הזדקנה כליל לנגד עיניו, נערה באה בימים בחציו המאובק של החדר. והעיקר, ליובה לא היה קיים מבחינתה באותו רגע. ליובה נמלא קנאה וזכַר. באותו יום הם לא סיימו לשטוף את החלון… ואולם באיזו מידיות משתקפים בנו, בלא מילים ובלא יודעין, חיי האהבה המוצנעת, הזרה, של האחר — נבוכים אל מול זיו לא לנו, אנחנו נתקלים אז באהבה הקבורה בתוכנו ומוֹעדים, ואחר כך מתכנסים בתוך עצמנו: מאוחר מדי, לא בשבילנו… אבל הקדמנו את המאוחר: ליובה עדיין לא היה בשל לתפוש זאת, אף שכבר היה מסוגל בהחלט לחוש את הדברים. ואז גם ״פרשת הרובל״ מסגרה וזיגגה את התמונה האקראית של צווארו השזוף של אביו, צוואר שהיה אהוב אלוהים יודע על מי ומשוכנע באהבתהּ… הרובל עצמו כמעט אינו שייך לעניין, אבל לזמן רב הצטייר בעיניו של ליובה כשטר בעל ערך גבוה, יותר מעשירייה. שכנתם לחצר, קומה חמש בחדר המדרגות, סוסה בָּלה, כלבה ששלושת ילדיה מצצו ממנה את כל לשד החיים — ושהשניאה את עצמה על ליובה לשנים רבות בגלל הרובל הזה! — עצרה אותו, הצמידה אותו אל הקיר באחד המבואות שבחצר, ובזמן שליובה עמד מולה מבויש, סיפרה לו (עתה פרח מזיכרונו אילו מילים הקדימה לכך) שראו את אביו עם גברת צעירה בפארק התרבות והפנאי, אולי אפילו במסעדה, ואביו נתן רובל שלם לקבצן! מה שבייחוד עורר את שנאתה, את עלבונה ואת התרעמותה של השכנה היה ערכו העצום של הרובל… פארק, יפהפייה צעירה, מסעדה על המים, רובל לקבצן — מידה גדושה כל כך של חיי הזולת סימאה גם את עיניו של ליובה, והוא הלך הביתה מָחוץ. נוסיף שהזמנים עדיין היו קשים, מעט אחרי המלחמה… הו, רק מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, כעבור רבע מאה, גילה ליובה שאיש מהם לא היה זקן אז — כולם היו צעירים! אביו היה רק על סף הארבעים, אמו בת שלושים וחמש, ולשכנה הארורה אפילו לא מלאו שלושים.

שלושה ימים שתק ולא דיבר עם אביו, עד שאמו אמרה: ״מה קרה לך?״ עוד זמן־מה סירב לשתף פעולה, רק כדי להישבר כמעט ברצון, והודה ברובל העצום בשלמותו. הסיפור עשה כנראה רושם ניכר גם על אמו, כי היא התעשתה מיד. פניה כחשו והחומרה שלבשו כוּונה דווקא כלפי ליובה. אחר כך הוא חטף נזיפה קשה ומיומנת, שבדיעבד ברור שהיא הביאה לאמו הקלה גדולה. הגיונה הבלתי מעורער, הגינותה המדודה וניסוחן הבהיר של ההאשמות העידו על ההקלה. שניהם חשו שקיפות ורטט של רוגע, כמו הבל פה על פני ראי. ואז הבל הפה התאדה, על הראי ירדו דמדומים, הכול התעמעם.

אף על פי כן לא הניבה הפרשה דמות חדשה של אביו במקום הדיוקן של אז בשובו הביתה. דמויות קודמות כאמור לא היו, פרט לתצלום מיום הכלולות, ושם הוא אהב את אימא… אימא יעלת חן, עיניים גדולות ועגולות, עדיין לא בת עשרים, מין טורבן על ראשה… כשליובה הִשווה בין שני התצלומים לא היה יכול שלא להתפלא למראה השינוי: שהעגל היפה במגבעת ועם מקל הליכה, זוויות שפתיו עגלגלות כמו גרגירי יער ובעיניו זוך ואֲבַדון נוסח יֵסֵנין,(8) והפר השזוף והשׂבע הזה במכנסי המשי המתרחבים (״גבר מרשים״) — הם אותו אדם. כאילו נולד אביו בבת אחת בשתי המאות, הקודמת והנוכחית, כאילו לתקופות כשלעצמן היו פנים, ולא לאדם היחיד.


1 איוון טורגנייב, אבות ובנים, תרגמה נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ׳ 198. גיבור הרומן יבגני בָּזארוֹב, הניהיליסט הראשון בספרות הרוסית (רופא במקצועו), מתעמת עם אביו ועם ״האנשים המיותרים״ שבסביבתו הליברלית והרכרוכית. הוא נוחל ניצחון סמלי בדו־קרב עם בן אצולה קשיש, אבל מת מ״תאונה״ רפואית: הידבקות במחלת הטיפוס בעת טיפול באיכרים חולים.
2 השם אודויבצב מתקשר באופן אסוציאטיבי לבית האצולה אוֹדוֹיֶבסקי, ובפרט לנסיך אלכסנדר אודויבסקי (1839-1802), משורר שהוגלה לסיביר בגלל חברותו בקבוצת קושרים מקרב בני אצולה אידאליסטים, שניסתה להפיל את הצאר החדש ניקולאי הראשון בדצמבר 1825 — ניסיון נפל שזכה לכינוי ״מרד הדֵקַבּריסטים״.
3 טורים משיר שכתב פושקין לאות הזדהות עם הדקבריסטים הגולים: ״בְּמַעֲמַקֵּי מִכְרוֹת סִיבִּיר, שִׁמְרוּ עַל זְקִיפוּת הָרוּחַ״ (אלכסנדר פושקין, הקמתי לי גלעד: מבחר שירים ליריים, תרגמה רנה לטוין, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ׳ 52).
4 הכוונה היא לז׳אנר של ספרות סובייטית לילדים ולנוער, שהאדיר גיבורים כמו פּאבְקָה (פּאבְליק) קוֹרצ׳גין, גיבור הרומן האוטוביוגרפי למחצה כיצד חושלה הפלדה מאת הסופר ניקולאי אוֹסטרוֹבסקי (1936-1904), שכתב אותו בהיותו עיוור ומרותק למיטתו; או פאבליק מוֹרוֹזוֹב (1932-1918), נער שהסגיר את אביו האיכר לשלטונות בימי הקולקטיביזציה של המשקים החקלאיים (על פאבליק מורוזוב ראו: ביאורים).
5 אלכסיי מרסייב (2001-1916), טייס, גיבור מלחמת העולם השנייה. אחרי שמטוסו הופל, זחל פצוע שמונה עשר ימים כדי לחזור ליחידתו. שתי רגליו נקטעו, אבל הוא פיתח שליטה מלאה ברגליו התותבות, חזר לפעילות מבצעית והפיל עוד שבעה מטוסים.
6 אלכסנדר בנואה (1960-1870), אמן, צייר ודמות מובילה בתנועת ״עולם האמנות״ (מיר איסקוּסְטְבָה) בפטרבורג של תחילת המאה העשרים. הקבוצה החדירה לרוסיה השפעות בין־לאומיות, בין השאר את אר נוּבוֹ, שכּונה לעתים סגנון ״ליברטי״ על שמו של סוחר המשי האנגלי ארתור ליברטי, מהראשונים שדאגו לטיפוחו.
7 הצארית יליזבטה משלה ברוסיה בשנים 1762-1741 .
8 סרגיי יסנין (1925-1895), משורר, שם קץ לחייו בעקבות ייאושו מהמהפכה.

.

הרומן בית פושקין, ספר מכונן בתולדות הספרות הרוסית החדשה, שכתיבתו הושלמה ב-1971, ראה אור לראשונה בארצות הברית ב-1978 וזכה לפרסום במולדתו רק לאחר הפרסטרויקה, בגלל איסורי הצנזורה. הרומן תורגם לשפות רבות.
אנדריי ביטוב, חתן פרס פושקין בגרמניה וחתן הפרס לספר הזר הטוב ביותר בצרפת (1990), אחד הסופרים הרוסים הבולטים של סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית, נולד ב-1937 בלנינגרד.

 

הספר ראה אור בהוצאת עם עובד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – פרוזה | תעתוע גדול מלמטה

"כולם מסכימים שהספר הוא חוויה, או הוויה, פואטיקה נשית. אך האם זו חוויית – או הוויית – האישה שאתן, האם או הבת, השכנה, החברה, אני ואת? מדוע הספר מכעיס אותי כל כך?" דורית קלנר על 'פתח גדול מלמטה' מאת אסתר פלד

הדר גד, 2013, 145x180

.

מאת דורית קלנר

.

לפני שנים הכרתי מישהו שבכל פעם שעלה הנושא לדיון, בבית קפה או ליד שולחן המטבח, נהג להכריז ולומר – "הומוסקסואלים? אין דבר כזה!" אולי רק רצה להכעיס. אולי באמת התכוון לזה.

ולמה נזכרתי באיש ההוא פתאום? משונה. ודווקא תוך כדי קריאה בספרה של אסתר פלד, פתח גדול מלמטה, ספר שזכה, ובצדק, לתשבחות מקיר לקיר ואף עוטר בפרס ספיר; ספר המאגד מונולוגים קצרים, מחשבות, הרהורים, ספקות ולבטים, החלטות וחרטות, שאלות של אישה בוגרת, המתבוננת ביחסיה הזוגיים; אישה שלא ניתן לה שם, והיא בה בעת גם אני, או את, או ההיא. כולנו. ואם לא עכשיו, אז היינו. או נהיה, בעוד כמה שנים בוודאי.

ובכל זאת, מדף לדף ומפרק לפרק גברו אצלי תחושת אי־הנוחות, ההתנגדות, הצורך למחות. וגם לאחר שסיימתי והנחתי אותו על המדף, לא אבה הוא, הספר, להניח לי, והמשיך להרגיז, להציק. נדמה היה לי שהגיבורה של אסתר פלד – הכתובה לעילא ולעילא, אין ויכוח – ממש כאותו האיש שפעם הכרתי, חורצת לעומתנו לשון, זיק של שטן בעינה, ואומרת – פמיניזם? אין דבר כזה. אולי היא רק רוצה להכעיס. אולי היא באמת מתכוונת לזה.

אך בניגוד לאיש שהכרתי, שמעולם לא טען שהוא ליברל, או נאור, שלא שמע את שמעו של הפוליטיקלי קורקט, שהוא תוצר של דורו וגילו, ואפילו מתגאה בזה – היא, הגיבורה של פלד, מחושבת וערמומית, מעמידה פנים, מתעתעת בנו. אנחנו הולכות שבי אחר קסמה ומתלוות, כך נדמה לנו, לתהליך של חניכה עצמית, של התמרדות ושחרור האישה מכבלים – מהעמדת הפנים, מהציפיות של הגבר, של החברה, של האישה מעצמה. הלוך וחזור, חזור והלוך סובב הספר. בודק את הגבולות, את היכולות, את המחיר שיש לשלם אם נוותר על הניסיון התמידי, הסיזיפי, למצוא ולרקום גברים וקשרים, אם ניחלץ אל העצמאות, אל החופש, אל הלבד הקורץ – במאמצים. בכוחות, כמעט אחרונים. ושוב למצוא ולרקום, גברים. וקשרים. לפשוט שמלה וללבוש מכנסיים, למרוד בריטואל צביעת השפתיים, השיער, העיניים, להימנע מקישוט החורים. אנחנו לומדות להישיר מבט, החוצה ופנימה. להכיר בחולשות, במניפולציות, בלחצים, לקרוא להם בשם.

הטכניקה של פלד מרתקת, מושכת את הקורא אל הכתוב. היא מלהטטת מולנו בכתיבה מיומנת, משליכה לאוויר פנינים בזו אחר זו ושבה ותופסת אותן. הן פזורות לפנינו, ממתינות, למכביר, כך שאין צורך להתאמץ כשמחפשים דוגמאות – שליתי אותן באקראי, בעלעול בדפי הספר.
באמצעות שימוש בניגודים וסתירות היא בונה אשליה ומנפצת, יוצרת ריחוק אירוני, התבוננות כואבת ובה בשעה מלאת הומור ומלגלגת. היא משתמשת במשפטים קצרים, עובדתיים לכאורה, מצהירים אמיתות בנאליות – "טוב, ממלא אין מה לעשות בחיים האלה חוץ מעבודה, אני מנחמת את עצמי. אם לא עובדים נעשים אדיוטיים. יש כאלה שלא עובדים, אבל דווקא איתם לא הייתי רוצה להתחלף", ומעמידה לעומתם משפטים הגיגיים, חגיגיים, המסובכים ונקשרים בתוך עצמם במילים ששבות, מהדהדות וחוזרות – "עמדתי בענין לא היתה ברורה לי, ויתרה מזו, לא היה ברור לי איזו עמדה עלי לבטא, כי במצב מעין זה איש הרי אינו מצפה בהכרח שהעמדה שלי ומה שיוצא מפי יהיו זהים […] אפשר לומר שעשיתי את זה כדי להרוויח זמן לפני שאבטא עמדה זו או אחרת. יש לציין שכלל לא התבקשתי לבטא עמדה […]".

פלד מרחיקה עדות. הגיבורה מתבוננת בעצמה, במעשיה, בגופה, מבחוץ, מרחוק – "שמעתי את עצמי אומרת […] גם את זה שמעתי את עצמי אומרת". בדיאלוג מבריק, שכבר צוטט רבות, כמעט בכל ביקורת, היא מנהלת שיחה עם גופה, מתדיינת איתו מה אפשר לעשות – הסרת השיער, דיאטה – כדי למצוא מאהב חדש. היא מפתיעה אותנו ואת עצמה בשאלות רטוריות, טומנת פחים שאנחנו מועדים בהם ונופלים, צוחקים במבוכה מעצמנו, מפתיעה בשילוב משלב גבוה בדיבור נמוך – "מאחורי גבי עוצרת מכונית בחריקה. אני נפנית לראות מי הבא. קול דודי הנה זה בא!", או בשתילת משלב נמוך בקטע גבוה.

כל זה יפה וטוב. נהדר, אפילו. ומרחיב את הלב. ספרות במיטבה. אבל הרי רציתי לדבר על פמיניזם. רציתי לדבר על האישה. ולא רק אני – גילי איזיקוביץ, בריאיון עם הסופרת ב'הארץ', כותבת: "נדמה שאין מנוס מלהתייחס לאקלים המסוים שבו זכתה פלד בפרס, כשמאבקים פמיניסטים חוצי גבולות מתקיימים וכשתנועת MeToo# העולמית היא תופעה שמתייחסים אליה כאל מהפכה בעשייה. 'פתח גדול מלמטה' סומן כזוכה אפשרי השנה הודות לאווירה הציבורית הזו ואפשר שהיא גם תרמה להצלחתו במכירות […] רמז מובלע לכך שספר שהוא פמיניסטי במובהק באורח הנוטע אותו עמוק בתקופה […] כאילו בקלילות רבה, בלי להתנצל, העלתה פלד על הכתב תיאור של החוויה הנשית בעולם” (ההדגשות כאן ולהבא – שלי, ד"ק).

הספר "הוא בראש ובראשונה ספר לנשים", טוענת יוענה גונן במוסף הספרים של 'הארץ' – "לא במובן של הז'אנר המכונה 'צ'יק ליט', אותה ספרות קלילה שמתעסקת בנשיות צעירה בעולם המודרני, אלא במובן כבד בהרבה של היות אשה בעולם". אסתר אדיבי-שושן כותבת ב'תרבות וספרות' כי "לפנינו קול נשי שכמוהו לא נשמע קודם לכן בספרות העברית, המגולל בגוף ראשון יחיד סיפור בדיוני המשולב בכתיבה עיונית־מסאית על ההוויה הנשית […] העדר זה של שם ושאר מאפיינים מגדירים מחלץ את הדמות מהוויה יחידאית לקיום מכליל אוניברסלי". ומנימוקי השופטים בפרס ספיר: "הספר מתאר חוויה נשית מצטברת ויוצר פואטיות נשית, גדולה, חפה מבנאליות או יומרה".

בקיצור, כולם מסכימים שהספר הוא חוויה, או הוויה, פואטיקה נשית. אך האם זו חוויית – או הוויית – האישה שאתן, האם או הבת, השכנה, החברה, אני ואת? מדוע הספר מכעיס אותי כל כך? כי ממש כמו האיש שפתחתי בו, האישה ללא שם, גיבורת הספר, מתכחשת ללמה שמתרחש סביבה. למה שהוא עובדה. למה שכאן ונמצא. והרי אפשר להניח שהיא, משכילה שכמותה, קוראת עיתונים, נוסעת בדרכים, מתחככת באנשים, ובכל זאת לא נטרדה דעתה, לא דבק בה דבר, שמלתה לא הוכתמה ברבב מההוויה הקשה, המדממת, המאיימת של ישראל בשנות האלפיים – לא הכללית ולא הנשית. לגיבורה של פלד אין עניין במה שקורה בעולם סביבה, חברתית או מדינית, ואפילו לא באחוות נשים או בהתבוננות סוציולוגית. כל זה כלל לא קיים עבורה.

וכי למה לה לחשוב על כל זה? הרי ישנם הגברים! האישה כל כולה – מחשבותיה, פעולותיה – נתונה רק להם, ואנחנו, הקוראים, ממשיכים ומסתובבים איתה בסחרחרת הגברים, הגברים, הגברים… עולמה, היא עצמה, מוגדרים על ידם, נצפים מבעד לעדשת היחסים עימם. אם בדרך החיוב – הצורך והשמחה בקִרבה, הגעגועים, האהבה, התשוקה והמין (כשהוא טוב), או בדרך השלילה – הדחף להרחיק את הגבר, להתגונן מפניו, לקנא משום שהוא עם מישהי אחרת, להימנע. הלבד, שהגיבורה מרבה לעסוק בו, לבחון אותו, נמדד כנגד הזוגיות, ולא כערך לעצמו. כשהיא משוחחת עם חברותיה הן מדברות על דבר אחד – הגבר. הוא מסמן טריטוריה, הן אומרות. שיחה עם חברים אף היא סובבת סביב נושא הזוגיות – כן, או לא, ועל מה כדאי, או ראוי, לוותר או לסבול למענה. הגיבורה אמנם מציינת שאת ביתה רכשה בכספה, שהרוויחה בעמלה – אכן, הישג נאה – ובכל זאת היא נזקקת לגבר כשהיא הולכת לקנות מכשיר (שואב אבק. מה יותר מתאים לה?).

בשעה שקראתי בספרה של פלד חשבתי על ג'יין אוסטין. נדמה שהאישה חסרת השם בפתח גדול מלמטה יושבת עדיין בטרקלין, מציצה בחלון ותוהה אם הגבר יבוא. אמנם מכוניתו החליפה את הסוס הדוהר, הסקס את חילופי הדברים המצוחצחים אל מול כרכוב האח, ובמקום האֵם, החברה היא שאומרת שכדאי להתפשר ולא להישאר לבד. אבל הגיבורה שלנו – אותה האישה ממש. שום דבר לא קרה לה במאות השנים שחלפו מאז. אמנם לפעמים היא רוקעת ברגלה בחן ואומרת, די, מאסתי בשמלות. מאסתי במר דארסי. ייתכן, היא מעיזה לומר, שמוטב יהיה לה ולנו בלעדיו, שאפשר להיות רווקה זקנה. זה לא נורא כל כך, היא חושבת, להישאר לבד. לצאת לשוח ביערים, באפרים, או לטפס בבוץ על הגבעה – זה היינו הך.

וזה לא שאני חושדת בפלד שאין לה ידע או דעה בנושא, להפך. אבל מתמיהה אותי – יותר מזאת, מעציבה אותי – הבחירה הנלהבת לאמץ את הספר הזה כייצוג ההוויה הנשית. רב לנו, אני חושבת, לשוב ולהתכנס אל הפתח שלמטה, לחדור עם הגבר, כמו הגבר, להתבונן אל תוכנו, פנימה. הייתי רוצה שהגיבורות שלנו ישלחו מבט עז, חריף ונבון החוצה. שיעזו ויבקעו מן הפתח, בועטות, היישר אל העולם.

 

אסתר פלד, 'פתח גדול מלמטה', הוצאת בבל, 2017.

.

דורית קלנר, סופרת, בעלת תואר שלישי בכימיה מהטכניון בחיפה, מילאה תפקידי ניהול בכירים בתעשייה. ספר הביכורים שלה, 'עמקפלסט' (ידיעות ספרים, 2014), זכה בפרס שרת התרבות ונכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. ספרה השני, 'עונות מעבר' (ידיעות ספרים, 2017), זכה בציון לשבח בפרס ברנר.

 

 הספר ראה אור בהוצאת בבל

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך