עץ נופל ביער – שירה | להפוך את התנועה לְבית

"תנועה בלתי פוסקת ארוגה אל תוך תיאורי יחסיה של הדוברת עם אהובה ועם בנותיהם. חיים ואהבה מתגלים לה במקום שמתקיימת בו תנועה." גיא פרל על ספרה של מיה טבת דיין, 'לאן שנצוף שם בית'

הדר גד, 2008, 60x80

.

מאת גיא פרל

.

גנאלוגיה

לְאַחַר טְבִיעַת הַטִּיטָאנִיק
סֵרְבָה אִמּוֹ שֶׁל סָבִי
לַעֲלוֹת עַל אֳנִיּוֹת

לוּלֵא סֵרְבָה, הָיוּ חַיָּיו שֶׁל סָבִי
רוֹחֲצִים בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁל קָלִיפוֹרְנְיָה כְּאַחְיוֹתָיו.
אֲבָל הַנָּאצִים רָצְחוּ אֶת אִמּוֹ בַּמִּשְׂרָפוֹת.

לוּ עָלוּ עַל הָאֳנִיָּה, לֹא הָיָה בּוֹרֵחַ בַּיְּעָרוֹת,
לֹא הָיָה פּוֹגֵשׁ בְּסָבָתִי, מוֹלִיד אֶת אָבִי.
לֹא הָיִיתִי נוֹלֶדֶת –

מִנְיַן הַמֵּתִים הַמִּצְטָרְפִים לִסְכוּם לֵדָתִי
מְחַיֵּב. אֲנִי נוֹדֶדֶת בַּיַּמִּים, בַּיַּבָּשׁוֹת,
נִזְהֶרֶת מִן הַמָּקוֹם הָאֶחָד.
בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה יַלְדָּתִי מְנִיפָה לְעֶבְרִי
שֶׁלֶט בִּכְתַב יָדָהּ: ״בְּרוּחָה הַבָּאָה״.

(עמ' 27)

בשיר "גנאלוגיה" – כמתבקש משמו – פורשת טבת דיין בפני הקורא את אילן היוחסין הרגשי העומד, לתפיסתי, בבסיס ספרה החדש. כבשירים רבים, גם בו שפה בהירה ואירוניה דקה חושפות תהליך קשה ומורכב – חוויה ראשונית של בריחה ומוות מובילה למתח מתמשך בין הצורך להישאר בתנועה מתמדת ולהיזהר מן המקום האחד לבין חיפוש בית. כמתואר בשיר, תודעת המוות היא מיסודות עולמה הפנימי של טבת דיין ומרתק במיוחד להבחין בגילוייה המרובים כבר בשירים העוסקים בילדותה של הדוברת. לדוגמה, בשיר "אשכבה" (עמ' 23), שבו הדוברת, כילדה, חוקרת את המוות בשעת קבורת ציפור; בשיר "דפדוף באלבום" (עמ' 16), שבו נמצא המוות כל העת על סיפה של ההתרחשות; או בשיר "כותנה" (עמ' 14), שבו משחזרת הדוברת הרהורים במוות שעלו בה בשעת משחק באסם כותנה: "אֲנִי מְטַשְׁטֶשֶׁת אֶת פַּחַד הַגֹּבַהּ / וְהַחֲרָדָה שֶׁנַּפְסִיק פִּתְאוֹם לִנְשֹׁם, / בִּגְלַל חֶלְקִיקֵי הַכֻּתְנָה הַדְּחוּסִים בָּאֲוִיר / וּבִגְלַל שֶׁלֹּא תָּמִיד צָרִיךְ סִבָּה / כְּדֵי לְהַפְסִיק לִנְשֹׁם". יש להדגיש כי הדוברת, הן כילדה הן כאישה בוגרת, אינה בורחת מן המוות. היא בורחת עם המוות, עם "מנין המתים המצטרפים לסכום לידתי". הישארות "במקום האחד" חושפת אותה לכאב וסכנה, אך אין בה חרדה מן המוות כפשוטו – היא חרדה מן המוות רק כחוויה פנימית המתעוררת בשעה שנעצרת תנועתה המתמדת, תנועה שהיא מזהה עם תנועת החיים. למעשה, כדי לחיות טבת דיין הופכת את התנועה לבית, ביתה של אישה ברוחה ומלאת רוח.

להפיכת התנועה המתמדת לבית יש כמה וכמה ביטויים בספר. הרמה הגלויה לעין היא כמובן התנועה הגיאוגרפית – ישראל, קנדה, ארצות הברית, אוסטרליה – בכולן היה או יש לה בית המתואר כתחנה בדרכה אל הבית ההולך ומתהווה בתנועה עצמה. ברשימה זו אעסוק באופן שבו ביתה של המשוררות הולך ומתהווה בתנועתן המתמדת של מערכות יחסיה עם אימה, אהובה ובנותיה.

תנועת יחסי המשוררת עם אימה ומולה מתוארת בכמה שירים. אתמקד בשיר היפהפה "התבוננות מנקודת האין סוף" (עמ' 57), המדגים היטב את הדברים.

לִפְעָמִים הַזְּמַן הוּא רִבּוּעַ
בְּלוּחַ הַשָּׁנָה, לִפְעָמִים הוּא
מִנְיַן הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים מֵאָז שֶׁמַּתְּ מִמֶּנִּי
וְכִבְרַת הַמֶּרְחָק שֶׁעָשִׂיתִי
מִבֵּית יַלְדוּתִי שֶׁאָבַד מֵאָחוֹר.

אִי הַבַּיִת מִתְרַחֵק בְּיַם הַזְּמַן.
בְּתוֹכוֹ מִתְקַיְּמוֹת עֲדַיִן אֲרוּחוֹת הָעֶרֶב שֶׁלָּךְ.
פְּרָחִים צָפִים בְּקַעֲרִית עַל הַשֻּׁלְחָן. הַכְּתֻמִּים מְשׂוֹחֲחִים
עִם הַלְּבָנִים. אֲנַחְנוּ יְלָדוֹת. וְהַדֶּלֶת פְּתוּחָה.

כַּמָּה פְּעָמִים אִבַּדְתִּי אוֹתָךְ מֵאָז שֶׁהִתְחַלְתִּי? כְּלוֹמַר, מֵאָז הַתְחָלַת
הַהַתְחָלוֹת שֶׁלִּי. בַּלֵּדוֹת הָאֵלֶּה וּבָאֲחֵרוֹת;

בָּתִּים וְעוֹד בָּתִּים, אִיִּים
וְעוֹד אִיִּים וּבְכָל הָאִיִּים אִמָּהוֹת
וְכָל הָאִמָּהוֹת הֵן אַתְּ. כַּמָּה שִׁירִים
כָּתַבְתִּי עַל כָּךְ. כַּמָּה שְׁכָחוֹת
שַׁבְתִּי וְשָׁכַחְתִּי.

האם ובית הילדות מתוארים כאי בים, כנקודת ציון שביחס אליה נמדדת התנועה המתמדת – תנועת האישה הברוחה ההופכת לבית שהיא בונה בממד שבו מיטשטשת ההבחנה בין עזיבה וחזרה, התרחקות והתקרבות, עבר והווה. ביטוי נפלא לטשטוש המתואר ההופך את התנועה ליסוד הבית ניתן לראות בציפת הפרחים, המהווה את התיאור המרכזי למתרחש בתוך האי – שאיננו צף – לאחר שהופנם. תיאורים דומים של טשטוש הגבולות ואף של התכה בין לידה, חיים ומוות עומדים, לתפיסתי, במרכז ספרה הקודם של טבת דיין – ויהי תוהו – שהוקדש רובו ככולו לאבלה על מות אימה. דוגמה נוספת לדבר מצויה בשיר "קפיצת מחשבה קלה" (עמ' 42): "אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת הַזֶּה, בָּאוֹר / הַצְּפוֹנִי שֶׁשּׁוֹטֵף דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת, / הַיַּתְמוּת הָפְכָה אוֹתִי / דַּקָּה כָּל כָּךְ שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ / אֶת צְלִיל הֶהָרִים". גם כאן אובדן האם כבית כרוך במעבר לממד קיומי אחר, ממד שבו הבית חשוף ופתוח לשטף האור, והדוברת קשובה לעולם שמחוץ לבית ואף מתמזגת בו.

תנועה בלתי פוסקת ארוגה אל תוך תיאורי יחסיה של הדוברת עם אהובה ועם בנותיהם. חיים ואהבה מתגלים לה במקום שמתקיימת בו תנועה. בשיר "ימים רבים כל כך" (עמ' 34), לדוגמה, הדוברת ואהובה מצויים בתנועה מתמדת ההופכת להווה מתמשך: "לְעִתִּים אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁיָּצָאנוּ לְחַפֵּשׂ / אֶת עֲתִידֵנוּ. סְבִיבֵנוּ נִפְרַשׂ הֹוֶה / רָחוֹק מְאוֹד וְרָחָב, עַד הֶהָרִים, עַד / מֵעֵבֶר לֶהָרִים". השניים יוצאים את ביתם הסטטי והתנועה הופכת לממד שבו הם מתקיימים במשותף, ממד שהופך לביתם ובו הם הופכים לבית זו עבור זה וזה עבור זו. בהמשך השיר מתואר המעבר לממד המשותף גם כתהליך מיזוג והתכה: "בְּחַדְרֵנוּ אֲנַחְנוּ נִתָּכִים זֶה עַל זוֹ כִּנְהָרוֹת. […] אוֹתָהּ אֲדָמָה, רְחוֹקָה. / אַתָּה אוֹמֵר דְּבַר מָה / וְנִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי הַמְּדַבֶּרֶת // אֲנַחְנוּ הוֹפְכִים זֶה לָזוֹ קוֹל פְּנִימִי". התכה דומה בממד משותף חדש מופיעה גם בשיר העוקב "התנצלות" (עמ' 35): "קִירוֹת בֵּיתֵנוּ עוֹטְפִים אוֹתָנוּ כְּעוֹר". שלב נוסף בהתכה מתואר בשיר האחרון בספר, "תינוקת" (עמ' 110), שכולו תיאור התכת המשפחה כולה אל התינוקת החדשה שנולדה ומעברה אל ממד חדש שמעבר לזמן ולמקום. בשורותיו האחרונות של השיר מופיעה פעם נוספת תודעת המוות שאליה התייחסתי, תודעה המובילה דווקא להכרת הרצף והתנועה הבלתי פוסקת: "כְּפִי שֶׁהַלַּיְלָה כֻּלּוֹ מְבַקֵּשׁ לְהִתְנַקֵּז / אֶל תּוֹךְ כּוֹכָב קָטָן, אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו / אֶצְבְּעוֹתַיִךְ, אַפֵּךְ, בֶּכִי / וַעֲוִית הַפֶּה. הָיִינוּ / הַרְבֵּה סוֹפִים, / עָיַפְנוּ מְאוֹד. / עַכְשָׁו כֻּלָּנוּ הַתְחָלָה".

השיר "לאן שנצוף" (עמ' 82) הוא מן הדוגמאות המזוקקות ביותר לתהליך שתיארתי. כפי שציינתי, בשיר "התבוננות מנקודת האין סוף" מתרחשת טרנספורמציה של איכות האם והבית – עם הפנמתו של האי הנטוע בלב ים הופכת דווקא הציפה לאיכות המאפיינת אותו. תהליך זהה ומשלים מתרחש בשיר "לאן שנצוף". עתה הדוברת היא האם והיסוד עבור הבת, והיא כבר אינה אי כי אם מצוף ענק, היא בית המתהווה בתנועה מתמדת, בית שהוא ציפת הפרחים.

בִּתִּי מַנִּיחָה אֶת רֹאשָׁהּ עַל בִּטְנִי
כְּמַאֲזִינָה לְצֶדֶף גָּדוֹל,
שׁוֹמַעַת בִּי רַחַשׁ רוּחוֹת עַתִּיקוֹת
וְקוֹרֵאת רְמָזִים
לֹא מִזְּמַן יָצְאָה מֵהַבֶּטֶן הַזֹּאת,
נִפְלֶטֶת מִתּוֹךְ הַגַּלִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי הַמָּצוֹף הָעֲנָק
וּבִתִּי יְשֵׁנָה עָלַי
אֲנִי הַצָּב, שֶׁעָלָיו מֻנָּח הַיְּקוּם
וְהַיְּקוּם הוא בִּתִּי
אֲנִי הַגּוּף הַגָּדוֹל, חֹמֶר וַעֲצָמוֹת
וּבִתִּי נוֹשֵׂאת רִבּוֹא חֲלוֹמוֹת.

מִתַּחְתֵּינוּ וּמִסְּבִיבֵנוּ
אוֹקְיָנוֹס מֵימֵי הָאַהֲבָה
וְאוֹר קָטָן בַּמִּסְדְּרוֹן מִחוּץ לַחֶדֶר
הוּא מִגְדַּלּוֹר.

לְאָן שֶׁנָּצוּף שָׁם בַּיִת.

 

מיה טבת דיין, 'לאן שנצוף שם בית', מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2017.

.

הספר ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – פרוזה | תעתוע גדול מלמטה

"כולם מסכימים שהספר הוא חוויה, או הוויה, פואטיקה נשית. אך האם זו חוויית – או הוויית – האישה שאתן, האם או הבת, השכנה, החברה, אני ואת? מדוע הספר מכעיס אותי כל כך?" דורית קלנר על 'פתח גדול מלמטה' מאת אסתר פלד

הדר גד, 2013, 145x180

.

מאת דורית קלנר

.

לפני שנים הכרתי מישהו שבכל פעם שעלה הנושא לדיון, בבית קפה או ליד שולחן המטבח, נהג להכריז ולומר – "הומוסקסואלים? אין דבר כזה!" אולי רק רצה להכעיס. אולי באמת התכוון לזה.

ולמה נזכרתי באיש ההוא פתאום? משונה. ודווקא תוך כדי קריאה בספרה של אסתר פלד, פתח גדול מלמטה, ספר שזכה, ובצדק, לתשבחות מקיר לקיר ואף עוטר בפרס ספיר; ספר המאגד מונולוגים קצרים, מחשבות, הרהורים, ספקות ולבטים, החלטות וחרטות, שאלות של אישה בוגרת, המתבוננת ביחסיה הזוגיים; אישה שלא ניתן לה שם, והיא בה בעת גם אני, או את, או ההיא. כולנו. ואם לא עכשיו, אז היינו. או נהיה, בעוד כמה שנים בוודאי.

ובכל זאת, מדף לדף ומפרק לפרק גברו אצלי תחושת אי־הנוחות, ההתנגדות, הצורך למחות. וגם לאחר שסיימתי והנחתי אותו על המדף, לא אבה הוא, הספר, להניח לי, והמשיך להרגיז, להציק. נדמה היה לי שהגיבורה של אסתר פלד – הכתובה לעילא ולעילא, אין ויכוח – ממש כאותו האיש שפעם הכרתי, חורצת לעומתנו לשון, זיק של שטן בעינה, ואומרת – פמיניזם? אין דבר כזה. אולי היא רק רוצה להכעיס. אולי היא באמת מתכוונת לזה.

אך בניגוד לאיש שהכרתי, שמעולם לא טען שהוא ליברל, או נאור, שלא שמע את שמעו של הפוליטיקלי קורקט, שהוא תוצר של דורו וגילו, ואפילו מתגאה בזה – היא, הגיבורה של פלד, מחושבת וערמומית, מעמידה פנים, מתעתעת בנו. אנחנו הולכות שבי אחר קסמה ומתלוות, כך נדמה לנו, לתהליך של חניכה עצמית, של התמרדות ושחרור האישה מכבלים – מהעמדת הפנים, מהציפיות של הגבר, של החברה, של האישה מעצמה. הלוך וחזור, חזור והלוך סובב הספר. בודק את הגבולות, את היכולות, את המחיר שיש לשלם אם נוותר על הניסיון התמידי, הסיזיפי, למצוא ולרקום גברים וקשרים, אם ניחלץ אל העצמאות, אל החופש, אל הלבד הקורץ – במאמצים. בכוחות, כמעט אחרונים. ושוב למצוא ולרקום, גברים. וקשרים. לפשוט שמלה וללבוש מכנסיים, למרוד בריטואל צביעת השפתיים, השיער, העיניים, להימנע מקישוט החורים. אנחנו לומדות להישיר מבט, החוצה ופנימה. להכיר בחולשות, במניפולציות, בלחצים, לקרוא להם בשם.

הטכניקה של פלד מרתקת, מושכת את הקורא אל הכתוב. היא מלהטטת מולנו בכתיבה מיומנת, משליכה לאוויר פנינים בזו אחר זו ושבה ותופסת אותן. הן פזורות לפנינו, ממתינות, למכביר, כך שאין צורך להתאמץ כשמחפשים דוגמאות – שליתי אותן באקראי, בעלעול בדפי הספר.
באמצעות שימוש בניגודים וסתירות היא בונה אשליה ומנפצת, יוצרת ריחוק אירוני, התבוננות כואבת ובה בשעה מלאת הומור ומלגלגת. היא משתמשת במשפטים קצרים, עובדתיים לכאורה, מצהירים אמיתות בנאליות – "טוב, ממלא אין מה לעשות בחיים האלה חוץ מעבודה, אני מנחמת את עצמי. אם לא עובדים נעשים אדיוטיים. יש כאלה שלא עובדים, אבל דווקא איתם לא הייתי רוצה להתחלף", ומעמידה לעומתם משפטים הגיגיים, חגיגיים, המסובכים ונקשרים בתוך עצמם במילים ששבות, מהדהדות וחוזרות – "עמדתי בענין לא היתה ברורה לי, ויתרה מזו, לא היה ברור לי איזו עמדה עלי לבטא, כי במצב מעין זה איש הרי אינו מצפה בהכרח שהעמדה שלי ומה שיוצא מפי יהיו זהים […] אפשר לומר שעשיתי את זה כדי להרוויח זמן לפני שאבטא עמדה זו או אחרת. יש לציין שכלל לא התבקשתי לבטא עמדה […]".

פלד מרחיקה עדות. הגיבורה מתבוננת בעצמה, במעשיה, בגופה, מבחוץ, מרחוק – "שמעתי את עצמי אומרת […] גם את זה שמעתי את עצמי אומרת". בדיאלוג מבריק, שכבר צוטט רבות, כמעט בכל ביקורת, היא מנהלת שיחה עם גופה, מתדיינת איתו מה אפשר לעשות – הסרת השיער, דיאטה – כדי למצוא מאהב חדש. היא מפתיעה אותנו ואת עצמה בשאלות רטוריות, טומנת פחים שאנחנו מועדים בהם ונופלים, צוחקים במבוכה מעצמנו, מפתיעה בשילוב משלב גבוה בדיבור נמוך – "מאחורי גבי עוצרת מכונית בחריקה. אני נפנית לראות מי הבא. קול דודי הנה זה בא!", או בשתילת משלב נמוך בקטע גבוה.

כל זה יפה וטוב. נהדר, אפילו. ומרחיב את הלב. ספרות במיטבה. אבל הרי רציתי לדבר על פמיניזם. רציתי לדבר על האישה. ולא רק אני – גילי איזיקוביץ, בריאיון עם הסופרת ב'הארץ', כותבת: "נדמה שאין מנוס מלהתייחס לאקלים המסוים שבו זכתה פלד בפרס, כשמאבקים פמיניסטים חוצי גבולות מתקיימים וכשתנועת MeToo# העולמית היא תופעה שמתייחסים אליה כאל מהפכה בעשייה. 'פתח גדול מלמטה' סומן כזוכה אפשרי השנה הודות לאווירה הציבורית הזו ואפשר שהיא גם תרמה להצלחתו במכירות […] רמז מובלע לכך שספר שהוא פמיניסטי במובהק באורח הנוטע אותו עמוק בתקופה […] כאילו בקלילות רבה, בלי להתנצל, העלתה פלד על הכתב תיאור של החוויה הנשית בעולם” (ההדגשות כאן ולהבא – שלי, ד"ק).

הספר "הוא בראש ובראשונה ספר לנשים", טוענת יוענה גונן במוסף הספרים של 'הארץ' – "לא במובן של הז'אנר המכונה 'צ'יק ליט', אותה ספרות קלילה שמתעסקת בנשיות צעירה בעולם המודרני, אלא במובן כבד בהרבה של היות אשה בעולם". אסתר אדיבי-שושן כותבת ב'תרבות וספרות' כי "לפנינו קול נשי שכמוהו לא נשמע קודם לכן בספרות העברית, המגולל בגוף ראשון יחיד סיפור בדיוני המשולב בכתיבה עיונית־מסאית על ההוויה הנשית […] העדר זה של שם ושאר מאפיינים מגדירים מחלץ את הדמות מהוויה יחידאית לקיום מכליל אוניברסלי". ומנימוקי השופטים בפרס ספיר: "הספר מתאר חוויה נשית מצטברת ויוצר פואטיות נשית, גדולה, חפה מבנאליות או יומרה".

בקיצור, כולם מסכימים שהספר הוא חוויה, או הוויה, פואטיקה נשית. אך האם זו חוויית – או הוויית – האישה שאתן, האם או הבת, השכנה, החברה, אני ואת? מדוע הספר מכעיס אותי כל כך? כי ממש כמו האיש שפתחתי בו, האישה ללא שם, גיבורת הספר, מתכחשת ללמה שמתרחש סביבה. למה שהוא עובדה. למה שכאן ונמצא. והרי אפשר להניח שהיא, משכילה שכמותה, קוראת עיתונים, נוסעת בדרכים, מתחככת באנשים, ובכל זאת לא נטרדה דעתה, לא דבק בה דבר, שמלתה לא הוכתמה ברבב מההוויה הקשה, המדממת, המאיימת של ישראל בשנות האלפיים – לא הכללית ולא הנשית. לגיבורה של פלד אין עניין במה שקורה בעולם סביבה, חברתית או מדינית, ואפילו לא באחוות נשים או בהתבוננות סוציולוגית. כל זה כלל לא קיים עבורה.

וכי למה לה לחשוב על כל זה? הרי ישנם הגברים! האישה כל כולה – מחשבותיה, פעולותיה – נתונה רק להם, ואנחנו, הקוראים, ממשיכים ומסתובבים איתה בסחרחרת הגברים, הגברים, הגברים… עולמה, היא עצמה, מוגדרים על ידם, נצפים מבעד לעדשת היחסים עימם. אם בדרך החיוב – הצורך והשמחה בקִרבה, הגעגועים, האהבה, התשוקה והמין (כשהוא טוב), או בדרך השלילה – הדחף להרחיק את הגבר, להתגונן מפניו, לקנא משום שהוא עם מישהי אחרת, להימנע. הלבד, שהגיבורה מרבה לעסוק בו, לבחון אותו, נמדד כנגד הזוגיות, ולא כערך לעצמו. כשהיא משוחחת עם חברותיה הן מדברות על דבר אחד – הגבר. הוא מסמן טריטוריה, הן אומרות. שיחה עם חברים אף היא סובבת סביב נושא הזוגיות – כן, או לא, ועל מה כדאי, או ראוי, לוותר או לסבול למענה. הגיבורה אמנם מציינת שאת ביתה רכשה בכספה, שהרוויחה בעמלה – אכן, הישג נאה – ובכל זאת היא נזקקת לגבר כשהיא הולכת לקנות מכשיר (שואב אבק. מה יותר מתאים לה?).

בשעה שקראתי בספרה של פלד חשבתי על ג'יין אוסטין. נדמה שהאישה חסרת השם בפתח גדול מלמטה יושבת עדיין בטרקלין, מציצה בחלון ותוהה אם הגבר יבוא. אמנם מכוניתו החליפה את הסוס הדוהר, הסקס את חילופי הדברים המצוחצחים אל מול כרכוב האח, ובמקום האֵם, החברה היא שאומרת שכדאי להתפשר ולא להישאר לבד. אבל הגיבורה שלנו – אותה האישה ממש. שום דבר לא קרה לה במאות השנים שחלפו מאז. אמנם לפעמים היא רוקעת ברגלה בחן ואומרת, די, מאסתי בשמלות. מאסתי במר דארסי. ייתכן, היא מעיזה לומר, שמוטב יהיה לה ולנו בלעדיו, שאפשר להיות רווקה זקנה. זה לא נורא כל כך, היא חושבת, להישאר לבד. לצאת לשוח ביערים, באפרים, או לטפס בבוץ על הגבעה – זה היינו הך.

וזה לא שאני חושדת בפלד שאין לה ידע או דעה בנושא, להפך. אבל מתמיהה אותי – יותר מזאת, מעציבה אותי – הבחירה הנלהבת לאמץ את הספר הזה כייצוג ההוויה הנשית. רב לנו, אני חושבת, לשוב ולהתכנס אל הפתח שלמטה, לחדור עם הגבר, כמו הגבר, להתבונן אל תוכנו, פנימה. הייתי רוצה שהגיבורות שלנו ישלחו מבט עז, חריף ונבון החוצה. שיעזו ויבקעו מן הפתח, בועטות, היישר אל העולם.

 

אסתר פלד, 'פתח גדול מלמטה', הוצאת בבל, 2017.

.

דורית קלנר, סופרת, בעלת תואר שלישי בכימיה מהטכניון בחיפה, מילאה תפקידי ניהול בכירים בתעשייה. ספר הביכורים שלה, 'עמקפלסט' (ידיעות ספרים, 2014), זכה בפרס שרת התרבות ונכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. ספרה השני, 'עונות מעבר' (ידיעות ספרים, 2017), זכה בציון לשבח בפרס ברנר.

 

 הספר ראה אור בהוצאת בבל

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הילוך ראשון | "יש לך פרצוף של אחת שתגיע לשמיים", סיפור ביכורים מאת מיכל יערה כרמי

"יש לי בת שאני שומרת אותה שלא תצא פרוצה. אותי זרקו החוצה מהחיים כמו כלבה, עליה אני לא מוותרת. עליי כולם ויתרו. מה זה ויתרו, מי בכלל רצה אותי פעם?" אישה במעגל הזנות ואישה מהבניין ממול נפגשות על החוף לג'וינטים ושיחות

הדר גד, 2015, 50x70

.

מאת מיכל יערה כרמי

.

אחרי שגמרתי לכתוב את התוכנית האסטרטגית ושלחתי אותה ללקוח, ירדתי לחוף הים. כמו בכל לילה, התנתק לי האינטרנט בטלפון, וגם המצית אבד לי בדרך. ליד הצומת התיישבתי על ספסל כדי לנסות לחבר שוב את האינטרנט. בקצה הספסל ישבה אישה ועישנה סיגריה. ביקשתי ממנה אש לג'וינט. שאלתי אם היא רוצה והעברתי לה את הסיגריה.

היא פלטה לאוויר: "אין לי מחלות. אני שומרת להיבדק. ושומרת על קונדומים, תמיד."

היא אמרה עוד דברים, לא בהכרח במילים האלה שכתבתי מיד כשהתיישבתי על החוף, אבל למילים האלה בדיוק היא התכוונה.

"אני לא מוצצת על החוף כל ערב רק בשביל לחפש תשובה לשאלה שאת לא יכולה להפסיק לשאול את עצמך ואת העולם: אני דוחה? יאהבו אותי? אני מוצצת כל ערב כדי להרוויח כסף."
דיברנו על אנשים שחשובים לנו, דיברנו על האופן שבו העולם רואה אותה. אני חושבת שזה מה שהיא אמרה:

"גם השתיקה הפכה לשקר."

חרישית כחתול, חייכנית, היא הביטה בי בהטיית ראש קלה.

איך היא הגיעה לכאן, השתיקה? משגיחה עליי מקרוב, מנסה לתפוס אותי על חם. נועצת מבטים של תלמיד ישיבה שמתגנב למועדון חשפנות.

ככה פתאום היא צחקה ואמרה: "אל תסתכלי עליי כמו בחור ישיבה…"

שתי נשים וג'וינט מקנאביס רפואי ברישיון, והיא הייתה זקוקה לו יותר ממני, כדי להעביר את הזכר של כל כך הרבה זרע שנשפך עליה בשקיקה אלוהית.

הדקות חלפו, היא הלכה.

עיניי התמלאו דמעות. אולי גם העיניים שלה.

לא יודעת.

אולי עוד ניפגש שוב, חשבתי, כשארד אל החוף. אני עם העשרת-אלפים שקל שלי, שהרווחתי בביתי החם והבטוח, והיא עם עשרת-אלפים זיינים שכל מה שהם רוצים זה לגמור לה בפה ולשלם כמה שפחות.

למחרת בערב, אחרי שעישנו שתי סיגריות רגילות וחלקנו שלושה ג'וינטים, נתתי לה אלף שקל. היא שאלה למה.

עניתי: "כי אני לא הייתי צריכה למצוץ. רק הקלדתי את הרעיונות שלי על המחשב ושלחתי".

היא אמרה: "באמת?"

חלק מהדברים שאמרה לי אני זוכרת בשורות קצוצות:

מה לעזאזל אני צריכה לעשות כדי שתגמרו כבר בפה שלי, בני זונות?

מה לעזאזל אני צריכה לעשות כדי שתגמרו כבר מהר?

מה אתם רוצים? כי אני מוכנה ומזומנה,
ואני אכרע לפניכם ברך ואני ארים את החצאית,
ואני אגיש לכם את הפה שלי ואת הגרון שלי,
ואני אחכה,
כל כך הרבה זמן חיכיתי למענכם,
ועכשיו אני רוצה שזה יפלח אותי מהר,
אז תעשו את זה, תעשו את זה כבר, מזדיינים שכמותכם,
תעשו את זה, תעשו את זה, בני זונות,
שיגיע ללילה כבר סוף.

לפעמים הבנתי מדבריה שמחשבות על מוות מהיר הפכו עם השנים לחלק לבלתי נפרד מהחיים שלה, מהאישיות שלה. היא אמרה את זה במין שקט קפוא ומסודר, השתמשה במילה "להיעלם", אבל לא הוסיפה פרטים.

יכולתי לראות בעיניים שלה, בזוויות הפה, את סיפור החיים המיוסר והקרוע שלה. לראות על הפנים שלה את המזכרות שהשאיר עליה העולם שהולך וחרֵב על ראשה, מזכרות שרודפות אותה כמו סיוטים.

באחד מהתקפי הצחוק היא אמרה: "אולי אני לא רוצה למות, אבל אני גם לא רוצה לחיות."

"אני רוצה לישון, אבל לא יכולה," היה כל מה שיכולתי לומר.

והיא התפוצצה מצחוק ואמרה : "סתומה, זה לא אותו דבר."

אחר כך הוסיפה: "את דווקא בסדר, את. לא הסתכלת עליי ישר בשנאה, לא חיכית בשקט להזדמנות לדפוק לי מבט כמו על מחלה, כמו על רקובה. את לא מסתכלת עליי כאילו אני האויבת שלך. אבל תגידי, אין לך בושה לשבת איתי ככה באמצע הלילה? אני פרוצה, אם לא שמת לב."

פרצי הצחוק שלנו הפריעו לאחרות לעבוד, והקללות שעפו לעברנו, גסות ככל שהיו, רק הצחיקו אותנו עוד. היינו די מסטוליות.

והן היו הכי גסות ששמעתי וכל אחת תיארה איזה פגם מסנוור במקוללת. בכל אופן, בדרך מוזרה, הן שרו את הקללות שלהן, מושכות את הצלילים, מטעימות כמו בשירים של עמליה רודריגז, אולי לא ממש אבל הניגון היה דומה. הצטערתי שלא רשמתי את כולן מיד כי לא אוכל להמציא כאלה לעולם.

זה היה מצחיק וריסק את הלב.

לא סיפרתי לה שמרוב חובות אין לי מספיק כסף לשלם שכר דירה. היא לא הייתה מאמינה. מצד שני אני לא הצטרכתי למצוץ לאף אחד כדי לכסות את החובות שלי, ולפעמים זה נראה כמו הישג בחיים.

השיחות איתה נראות לי שפויות יותר מכל שיחה אחרת עם כל אחת מהחברות שלי רבות התארים. שיחות מטורפות כל אחת בדרכה הייחודית והמפתיעה.

באמצע אחד מפרצי הצחוק הבלתי נשלטים שלנו באה ונעמדה מעלינו אחת החברות שלה, בָּלה מלילות זנות, ממכות, מסמים. היא נעצה בי מבט ואמרה לה: "לילי, כשאת חוזרת אל תקריבי אותה אלינו. אנחנו אין לנו מה להפסיד. אל תקריבי אותה אלינו. אנחנו אין לנו מה להפסיד. אבל היא, יותר גרוע, היא יש לה מבט של אחת שוויתרה על הכול. כזה פרצוף, הקליינטים יבכו ויברחו. אני מכירה אנשים. למבטים שלהם יש ריח. ואני יודעת להריח כמו כלב ציד. אם לא, אל תקראו לי סימונה."

לפעמים דקה לפני הבוקר היא עומדת מול הבתים של השכונה שלי וצועקת מהחוף: "בני זונות, אני שונאת אותכם! כשאתם יושנים אני רוצה שלא תתעוררו אף פעם, כולכם. אני רוצה שפשוט תישנו עד שהחיים האלה יעברו, כי אני רק רוצה לרוץ מתחת לחול הזה ולהתכסות. אתם שמה שיושנות, אתם יודעות שאני מחוברת לחיים שלכם, זה אני שמוצצת לבעל שלכם מתי שאתם יושנות."

לא ממש במילים האלה, אבל אלה המילים המדויקות.

לפעמים נדמה לי שהאנשים של הלילה הם רוחות הרפאים של החיים.

החיים העבירו כל אחת ואחת מהן עינויים שיטתיים. והעינויים רוקנו מהן את החיים, גירשו להן את החלומות. גם לי החיים מגרשים את החלומות. אולי כל אחד עובר שיטת עינויים משלו לגירוש החלומות.

פעם שופטת אמרה לה שהיא סובלת מחולשה מוסרית. אז היא ענתה לה: "מותק, אני מגיל ארבע ראיתי איך העולם סובל מהחולשה הזאת שלך, כשאבא שלי אנס אותי. הראשון שלי. למה מה אני כבר עשיתי? מצצתי לכמה דפוקים שהאישה שלהם הלכה לישון במיטה שלה בלילה ותקום לסלון יופי מחר בבוקר?"

ושוב היא התפוצצה מצחוק.

"אני מגיל שתים-עשרה חיה רק בתוך לילות חשוכים כאלה, כמו עכשיו."

אבל בסוף המשפט נראה שמשהו פקע בה. כאילו היא נלחמה ונלחמה ונלחמה – ועכשיו?

עכשיו תש כוחה. משהו התייפח בתוך הצחוק שלה.

אני מכירה את הצליל הזה. כשבתוך הצחוק שלי אני שומעת את הלב שלי מתייפח ובטוחה שחוץ ממני אף אחד לא שומע. אבל כפי הנראה שומעים.

מתחת לפאה הג'ינג'ית יש לה שיער בהיר וחלק והעיניים שלה כחולות וגדולות. העור שלה תלוי עליה כמו שק, העצמות בולטות והשיניים שבורות ומלאות כתמי ניקוטין. העיניים והלחיים שקעו, כמו סימנים של תת-תזונה. יש לה לוק מושלם של רעב ממושך.

אז הבאתי לנו גם תותים ושוקולד משובח. והיא הביאה שני ופלים טוויסט בתיק הקטן שלה. היא זכרה שאמרתי שמתחשק לי טוויסט בסוף כל ג'וינט.

"זנות זאת מחלה כרונית שנגמרת במוות", אמרתי לה. "המוות כבר אורב לך".

"פעם הייתי יפה, הייתי צעירה, הייתי מושכת. בחיי הייתי מושכת," היא מלמלה. לעצמה, כנראה.
"זנות זה לא תנאי פתיחה מזהירים לפנסיה," התעקשתי.

"כן," היא השיבה, מהורהרת. "אני לא יצא לפנסיה ויכתוב שירים."

ואחרי הפוגה קצרה: "מתערבת איתך שאת כותבת שירים."

ועוד: "אני ימשיך להקיא אותם מהפה שלי. אחרי שהם גומרים. אני יורדת על הברכיים מול הים ומנקה את עצמי בלהקיא, בעעעע, ככה כולי מקיאה. ואם זה לא מציצה, אני מכריחה אותם עם קונדום. ועדיין רוצה להקיא."

היא הלכה וחזרה. ובין לבין המשיכה במונולוג:

"יש לי בת שאני שומרת אותה שלא תצא פרוצה. אותי זרקו החוצה מהחיים כמו כלבה, עליה אני לא מוותרת. עליי כולם ויתרו. מה זה ויתרו, מי בכלל רצה אותי פעם? היא בפנימייה. וגם לומדת להיות ספרית – פֶן, חפיפה, צבע, תספורת. לעשות ת'אנשים יפים. יאללה 'סתלקי עכשיו, אני צריכה לעבוד."

ואחר כך:

"מתי מתכוון להסתלק המצב רוח הרע של החיים שלך? מה יש לך לא ישנה בלילה? את יש לך פרצוף שגברים אוהבים להציל, לכי תעיפי אותם לשמיים, תעופי את לשמיים, לכי לישון. 'סתלקי, לכי לישון. אבל קודם תביאי לי נדר לי שלא תשכחי אותי כשתוציאי ממך ת'שדים."

היא קירבה את הפנים שלה לפנים שלי, עיניים קרובות לעיניים, כרכה את הידיים שלה על הכתפיים שלי. יכולתי להריח את הריקבון של השיניים שלה.

"ואת גם יש לך פרצוף של אחת שתגיע לשמיים. אל תדאגי," הבטיחה לי. "מחר יום שישי אני לא עובדת. אל תטיילי פה ככה בלילה, זה מסוכן. את חתיכת משוגעת. מי שלא אוהב אותך, תאמיני לי, מטומטם."

אני עזבתי. קמתי, הזמנתי מונית ועזבתי. אף אחת לא עזבה חוץ ממני.

"ותשתדלי לא למות הלילה, אולי ניפגש במוצאי שבת," זה כל מה שעניתי.

 

מיכל יערה כרמי, יועצת תקשורת ואסטרטגיה במאבקים חברתיים, משברים ושינויי תחיקה. מתגוררת בתל אביב, אם לשניים. שוקדת בימים אלה על ספרה הראשון.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

הסיפור מאחורי "ליל חניה" שכתב נתן אלתרמן והלחין יאיר רוזנבלום

משה דיין ונתן אלתרמן בנגב במהלך מלחמת העצמאות. צילום: אוסף משפחת דיין אליהו ושמואל, אוספי ביתמונה

לעוד סיפורים מאחורי השירים האהובים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

לֵיל חֲנָיָה. בְּקוֹל דְּבָרִים, בִּשְׂחוֹק, בְּגֶדֶף
בַּהֲמֻלַּת מְלָאכוֹת הוּא קָם, הִנֵּה הִנּוֹ
כְּמוֹ פְּנֵי עִיר נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל
בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ
לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ.

לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר, לֵיל שְׁחָקִים רָקוּעַ
לֵיל רֹב מְלָאכוֹת חָפְזוֹת, לֵיל אֵד מִן הַדְּוָדִים
לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ
בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה, לֵיל נְדוּדִים
נִצָּב פָּרוּשׂ עַל הַיָּחִיד וְהַגְּדוּדִים.

מִתּוֹךְ אַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה, בֵּין חוֹף וָגֶבַע
הָיָה נִשְׁקָף פִּתְאֹם מַרְאֶה הַמִּלְחָמָה
כְּמוֹ הֲוַי צוֹעֵן, חָבוּר יָתֵד וְחֶבֶל
בּוֹ חֵרוּתָם שֶׁל מַסָּעוֹת וְחֵרוּמָם
בּוֹ הַכֵּלִים וְהַחֻקּוֹת בְּעֵירֻמָּם.

לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר…

בּוֹ מְלִיצַת סִסְמוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר לֹא פֵּרֵק
שִׁירָה צְרוּפָה בָּן יַעֲסֹק, חָלִילָה לוֹ
וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְּבַר עֵרֶךְ
וְלֹא שְׂכִיַּת חֶמְדָּה הוּא, יִשָּׂאָן בִּמְלוֹא
צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ.

עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵחַ)
וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וְעֹל, הַכֹּל בַּכֹּל
אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ
שֶׁל הַשִּׁירָה, אֲבָל אוֹמֵר בְּקוֹל גָּדוֹל
בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל.

לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר…

עֵת מִלְחָמָה גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
הָיָה צַלְמָהּ לְקוֹל זִמְרַת פִּזִמוֹן תּוֹעָה
עוֹד יִמָּשְׁכוּ הֵמָּה כְּמוֹ נְיָמָה מֵחָלָב
נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר, גַּם בַּשָּׂדֶה זְרוּעָה
לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרֵעַ, יְמֵי רָעָה.

גַּם זֶה נְשַׁלֵּב בַּמִּלְחָמָה כָּל זֶה גַּם יַחַד
כְּמוֹ אִבְחַת אָבִיב נִמְסָךְ בָּעַם מִלֵּיל וּמְשַׁחֲרִים.
כָּל זֶה מִתֵּל וּמִגְּדוֹת נַחַל יִהְיֶה
עוֹלֶה בִּיעָף וְשָׁב נִקְטָע בִּילֵל
שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל
שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל…

 

חיי היום-יום של החייל והמלחמה מורכבים מהרבה שילובים של מצבים קיצוניים ותחושות מנוגדות. ההווי החיילי – "הווי צוען" – הוא פשוט ויום-יומי, ואפילו גס – "שחוק וגדף". ההכנות לקרב גם הן "כמו פני עיר נבנית". בו בזמן, המלחמה היא גם מצב נשגב והרה גורל – "הכלים והחוקות בעירומן". "היחיד והגדודים".

כל זה נכון לכל מלחמה, אבל השיר נכתב על מלחמת השחרור. אלתרמן מדגיש בפנינו שבמלחמת העצמאות של ישראל הייתה המלחמה נשגבת שבעתיים – "ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח בבניינה של ממלכה". התיאור הזה הוא עדין ומדויק, רחוק ממה שבדרך כלל אנחנו מוצאים לגבי תיאורים של מלחמות – אידיאליזציה ורהב מצד אחד, ומבט צר של החייל הקטן מצד שני.

סביר מאוד להניח שהשיר, המתאר את הווי הצבא לקראת הקרב ובמהלכו, נכתב בהשראת שירותו הקרבי של אלתרמן במלחמת השחרור בנגב. כפי שנרמז בשיר: ("בין חוף וגבע") "כל זה מתל ומגדות נחל יהיה" – מבצע יואב באוקטובר 1948. תל גת ונחל לכיש – המיקום המדויק של הקרב הראשון במבצע יואב, ליד קיבוץ גת.

 

כוחות צה"ל בזמן כיבוש באר שבע, אוקטובר 1948. מתוך לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ)

 

אלתרמן בן ה-38 גויס בסוף אוגוסט 1948. על אף גילו ומעמדו הוא סירב לשרת בעורף ודחה את ההצעה לשמש כ"קצין תרבות".

ידידו יצחק שדה דאג להציב אותו בחטיבה 8 שתחת פיקודו, מתוך כבוד לרצונו של אלתרמן להיות לוחם אבל תוך שהוא מרחיק אותו ככל האפשר מקו החזית אל גדוד המרגמות החטיבתי שהוצב בעורף הגדודי. לאחר כחודשיים של אימונים נשלחה החטיבה לקו החזית בנגב, לקראת מבצע "יואב" לכיתור המצרים בכיס פלוג'ה (קריית גת של היום).

 

תדריך לפני מבצע יואב, בו השתתף המשורר נתן אלתרמן, אוקטובר 1948. התמונה לקוחה מתוך הספר "תולדות מלחמת הקוממיות" שיצא לאור בשנת 1959

אלתרמן לא היה הנועז שבלוחמים ולמרות זאת השקיע באימונים ובעבודה המפרכת של הגשת פגזי המרגמה לרגמים היורים, והיה חייל למופת. ביום הקרב הראשון (16.10), שהיה אחד הקרבות הקשים (והלא מוצלחים) של המלחמה, הופגזו העמדות של גדודו ע"י המצרים.

כבר אז היה אלתרמן משורר אהוב ונערץ, המבטא במידה רבה את מצפון העם. טוריו השבועיים בעיתון "דבר" – שהתפרסמו בשם "הטור השביעי" – ליוו את תהפוכות העם היהודי והיישוב במשך העשור הרה הגורל. רק כמה חודשים קודם לכן, בתחילת המלחמה, כבש שירו "מגש הכסף" את הלבבות.

 

השיר "מגש הכסף" התפרסם לראשונה ב-19 בדצמבר 1947 בעיתון "דבר". לחצו על התמונה לגיליון המלא

 

יצחק שדה סיפר שנחרד פתאום שמא ייפגע "המשורר", שגם כך הקדיש לשלומו דאגה יתרה שאולי פגעה בשיקול דעתו בקרב, ולכן שחרר אותו בעל כורחו מהחזית ושלח אותו חזרה לתל אביב.

בלי להיכנס לשאלה האם צדק יצחק שדה והרווחנו את אלתרמן שלא נפגע (אלתרמן עצמו חשב שלא), בטוח שאנחנו הרווחנו שיר נפלא שיכול לכתוב רק משורר שהתוודע באופן בלתי אמצעי למציאות המורכבת של המלחמה.

אז יש לנו שיר שנכתב באמצע שנות החמישים, המתייחס לשנת תש"ח. ועכשיו אנחנו מגיעים לתחילת שנות השבעים.

אלתרמן היה קפדן בענייני הלחנה וביצוע של שיריו. הוא טען שכשהוא רוצה ששיר שלו יולחן, הוא פונה ישירות למלחין. ואכן, הוא עבד הרבה עם משה וילנסקי, וגם עם מרדכי זעירא, סשה ארגוב ואחרים. כל זה נכון בחייו. לאחר מותו בשנת 1970 נפרצו מיד הסכרים והגיע פרץ של הלחנות של מלחינים צעירים. יאיר רוזנבלום שעבד עם הלהקות הצבאיות היה הבולט שבין המלחינים את אלתרמן באותן שנים.

מלבד העושר הלשוני הרב של השיר, גם המבנה, המשקל והחריזה שלו קשים מאוד להלחנה. ובאמת, כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחרי השירה ולהבין את המשמעות השיר, אלא כאשר קוראים אותו מן הספר. רוזנבלום, שהיה מלחין וירטואוזי ומתוחכם, הלחין את השיר כניסיון לעשות את הבלתי אפשרי. אפרים שמיר סיפר שרוזנבלום אמר: השיר יגיע למקום אחרון, אבל אותו יזכרו יותר מכל האחרים. הוא היה קרוב לאמת – הגיע למקום רביעי (הדירוג נקבע אז לפי ניקוד של המשתתפים בשבע הופעות ברחבי הארץ, האחרונה שבהן בפסטיבל עצמו ביום העצמאות). הלחן, והעיבוד והביצוע הנפלאים מקבלים חיזוק מתזמורת רשות השידור שניגנה בפסטיבלים והוסיפה עומק צלילי רב לשיר, שהולם גם את העושר הלשוני שלו.

 

נתן אלתרמן, שנת 1957. מתוך אוסף דן הדני

 

רוזנבלום סיפר שערב אחד בשנת 1973 התקשר אליו יהורם גאון ושאל אותו אם יש לו שיר מתאים עבורו לפסטיבל הזמר של אותה שנה. הוא כה נדהם מפניית יהורם גאון, ולא רצה להפסיד את ההזדמנות לעבוד עם אחד הזמרים הפופולריים ביותר בישראל של אז, עד שענה לו מיד, בשליפה מהמותן, שיש לו שיר מתאים – "ליל חניה" – אף שמעולם לא ניסה להלחין אותו. גאון ענה לו שייפגש איתו למחרת כדי לקבל את השיר, ורוזנבלום ההמום התיישב לעבוד במשך כל הלילה על הלחנת השיר עד שבבוקר היה השיר מוכן בידיו. יהורם גאון לא התקשר עוד (הוא מכחיש את הסיפור…).

אפשר שהבחירה של רוזנבלום ב"ליל חניה" לא הייתה אקראית לגמרי. פסטיבל הזמר של אותה שנה הוקדש לציון חצי יובל – 25 שנה – למדינה, וההנחיה של המארגנים הייתה לבחור בשירים שיציינו את המאורע החגיגי. באחד הראיונות האחרונים לפני מותו אמר רוזנבלום: "לו היו מציעים לי לחזור אחורה לנקודה אחת בחיי, הייתי רוצה לחזור לנקודה שבה אוכל לקרוא את שירי אלתרמן לראשונה".

כמעריץ של אלתרמן, שהלחין כאמור באותן שנים כמה משיריו ללהקות הצבאיות, טבעי היה שיבחר לאירוע כזה את היצירה השירית הגדולה שלו – "עיר היונה", משנת 1957, המספרת את סיפור הקמת המדינה. הפרק ב"עיר היונה" המתייחס למלחמת השחרור ולמעשה הקמת המדינה כולל 6 שירים. רק שניים מהם אינם מרובי פרקים ולכן יכולים להתאים להלחנה ולביצוע. את הראשון – "שבחי החושך" הוא כבר הלחין שנה קודם לכן. נשאר רק "ליל חניה", שהיה מספיק קצר, אף שרוזנבלום הלחין רק 7 בתים מתוך 10 (יכול להיות שגם הפאתוס הלאומי שבו, להלחנה ולביצוע, במיוחד ע"י יהורם גאון).

כשהבין שלא יהיה זה הזמר המפורסם ביותר יהורם גאון שיבצע את השיר, רוזנבלום פנה לכיוון ההפוך. הוא איתר שלושה צעירים מבני טיפוחיו בלהקת הנח"ל (שהוא היה המנהל המוזיקלי שלה) – חנן יובל (המבוגר שבחבורה), ושניים שרק השתחררו מהלהקה – ירדנה ארזי (הופעה ראשונה שלה לאחר השחרור מהלהקה) ואפרים שמיר (שבדיוק הצטרף אז ל"כוורת" שהוקמה אז) – והרכיב אותם אד-הוק יחד לבצע את השיר (בליווי ווקאלי של שלישיית אף אוזן גרון) בפסטיבל הזמר.

https://www.youtube.com/watch?v=D8FvTEKVNTI

חנן יובל מספר שבמלחמת יום הכיפורים הוא הופיע בפני חיילים בחזית עם "ליל חניה" שיצא לאוויר העולם כמה חודשים לפני כן. שוב "איש זונק ואיש יורה ואיש נופל". השיר היה בעיני הלוחמים המגויסים הביטוי החזק ביותר של העם היוצא למלחמה – "להיות שופך דם האדם ומגינו", על חייו ועתידו – "נפשו של דור גם בשדה זרועה". שהרי השיר הזה, כמו המפקד בתדריך שבשיר: "על אהבה הוא מדבר, ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל".

 

לעוד סיפורים מאחורי השירים האהובים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מאיר אריאל כותב מהחזית