עץ נופל ביער – שירה | להפוך את התנועה לְבית

"תנועה בלתי פוסקת ארוגה אל תוך תיאורי יחסיה של הדוברת עם אהובה ועם בנותיהם. חיים ואהבה מתגלים לה במקום שמתקיימת בו תנועה." גיא פרל על ספרה של מיה טבת דיין, 'לאן שנצוף שם בית'

הדר גד, 2008, 60x80

.

מאת גיא פרל

.

גנאלוגיה

לְאַחַר טְבִיעַת הַטִּיטָאנִיק
סֵרְבָה אִמּוֹ שֶׁל סָבִי
לַעֲלוֹת עַל אֳנִיּוֹת

לוּלֵא סֵרְבָה, הָיוּ חַיָּיו שֶׁל סָבִי
רוֹחֲצִים בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁל קָלִיפוֹרְנְיָה כְּאַחְיוֹתָיו.
אֲבָל הַנָּאצִים רָצְחוּ אֶת אִמּוֹ בַּמִּשְׂרָפוֹת.

לוּ עָלוּ עַל הָאֳנִיָּה, לֹא הָיָה בּוֹרֵחַ בַּיְּעָרוֹת,
לֹא הָיָה פּוֹגֵשׁ בְּסָבָתִי, מוֹלִיד אֶת אָבִי.
לֹא הָיִיתִי נוֹלֶדֶת –

מִנְיַן הַמֵּתִים הַמִּצְטָרְפִים לִסְכוּם לֵדָתִי
מְחַיֵּב. אֲנִי נוֹדֶדֶת בַּיַּמִּים, בַּיַּבָּשׁוֹת,
נִזְהֶרֶת מִן הַמָּקוֹם הָאֶחָד.
בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה יַלְדָּתִי מְנִיפָה לְעֶבְרִי
שֶׁלֶט בִּכְתַב יָדָהּ: ״בְּרוּחָה הַבָּאָה״.

(עמ' 27)

בשיר "גנאלוגיה" – כמתבקש משמו – פורשת טבת דיין בפני הקורא את אילן היוחסין הרגשי העומד, לתפיסתי, בבסיס ספרה החדש. כבשירים רבים, גם בו שפה בהירה ואירוניה דקה חושפות תהליך קשה ומורכב – חוויה ראשונית של בריחה ומוות מובילה למתח מתמשך בין הצורך להישאר בתנועה מתמדת ולהיזהר מן המקום האחד לבין חיפוש בית. כמתואר בשיר, תודעת המוות היא מיסודות עולמה הפנימי של טבת דיין ומרתק במיוחד להבחין בגילוייה המרובים כבר בשירים העוסקים בילדותה של הדוברת. לדוגמה, בשיר "אשכבה" (עמ' 23), שבו הדוברת, כילדה, חוקרת את המוות בשעת קבורת ציפור; בשיר "דפדוף באלבום" (עמ' 16), שבו נמצא המוות כל העת על סיפה של ההתרחשות; או בשיר "כותנה" (עמ' 14), שבו משחזרת הדוברת הרהורים במוות שעלו בה בשעת משחק באסם כותנה: "אֲנִי מְטַשְׁטֶשֶׁת אֶת פַּחַד הַגֹּבַהּ / וְהַחֲרָדָה שֶׁנַּפְסִיק פִּתְאוֹם לִנְשֹׁם, / בִּגְלַל חֶלְקִיקֵי הַכֻּתְנָה הַדְּחוּסִים בָּאֲוִיר / וּבִגְלַל שֶׁלֹּא תָּמִיד צָרִיךְ סִבָּה / כְּדֵי לְהַפְסִיק לִנְשֹׁם". יש להדגיש כי הדוברת, הן כילדה הן כאישה בוגרת, אינה בורחת מן המוות. היא בורחת עם המוות, עם "מנין המתים המצטרפים לסכום לידתי". הישארות "במקום האחד" חושפת אותה לכאב וסכנה, אך אין בה חרדה מן המוות כפשוטו – היא חרדה מן המוות רק כחוויה פנימית המתעוררת בשעה שנעצרת תנועתה המתמדת, תנועה שהיא מזהה עם תנועת החיים. למעשה, כדי לחיות טבת דיין הופכת את התנועה לבית, ביתה של אישה ברוחה ומלאת רוח.

להפיכת התנועה המתמדת לבית יש כמה וכמה ביטויים בספר. הרמה הגלויה לעין היא כמובן התנועה הגיאוגרפית – ישראל, קנדה, ארצות הברית, אוסטרליה – בכולן היה או יש לה בית המתואר כתחנה בדרכה אל הבית ההולך ומתהווה בתנועה עצמה. ברשימה זו אעסוק באופן שבו ביתה של המשוררות הולך ומתהווה בתנועתן המתמדת של מערכות יחסיה עם אימה, אהובה ובנותיה.

תנועת יחסי המשוררת עם אימה ומולה מתוארת בכמה שירים. אתמקד בשיר היפהפה "התבוננות מנקודת האין סוף" (עמ' 57), המדגים היטב את הדברים.

לִפְעָמִים הַזְּמַן הוּא רִבּוּעַ
בְּלוּחַ הַשָּׁנָה, לִפְעָמִים הוּא
מִנְיַן הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים מֵאָז שֶׁמַּתְּ מִמֶּנִּי
וְכִבְרַת הַמֶּרְחָק שֶׁעָשִׂיתִי
מִבֵּית יַלְדוּתִי שֶׁאָבַד מֵאָחוֹר.

אִי הַבַּיִת מִתְרַחֵק בְּיַם הַזְּמַן.
בְּתוֹכוֹ מִתְקַיְּמוֹת עֲדַיִן אֲרוּחוֹת הָעֶרֶב שֶׁלָּךְ.
פְּרָחִים צָפִים בְּקַעֲרִית עַל הַשֻּׁלְחָן. הַכְּתֻמִּים מְשׂוֹחֲחִים
עִם הַלְּבָנִים. אֲנַחְנוּ יְלָדוֹת. וְהַדֶּלֶת פְּתוּחָה.

כַּמָּה פְּעָמִים אִבַּדְתִּי אוֹתָךְ מֵאָז שֶׁהִתְחַלְתִּי? כְּלוֹמַר, מֵאָז הַתְחָלַת
הַהַתְחָלוֹת שֶׁלִּי. בַּלֵּדוֹת הָאֵלֶּה וּבָאֲחֵרוֹת;

בָּתִּים וְעוֹד בָּתִּים, אִיִּים
וְעוֹד אִיִּים וּבְכָל הָאִיִּים אִמָּהוֹת
וְכָל הָאִמָּהוֹת הֵן אַתְּ. כַּמָּה שִׁירִים
כָּתַבְתִּי עַל כָּךְ. כַּמָּה שְׁכָחוֹת
שַׁבְתִּי וְשָׁכַחְתִּי.

האם ובית הילדות מתוארים כאי בים, כנקודת ציון שביחס אליה נמדדת התנועה המתמדת – תנועת האישה הברוחה ההופכת לבית שהיא בונה בממד שבו מיטשטשת ההבחנה בין עזיבה וחזרה, התרחקות והתקרבות, עבר והווה. ביטוי נפלא לטשטוש המתואר ההופך את התנועה ליסוד הבית ניתן לראות בציפת הפרחים, המהווה את התיאור המרכזי למתרחש בתוך האי – שאיננו צף – לאחר שהופנם. תיאורים דומים של טשטוש הגבולות ואף של התכה בין לידה, חיים ומוות עומדים, לתפיסתי, במרכז ספרה הקודם של טבת דיין – ויהי תוהו – שהוקדש רובו ככולו לאבלה על מות אימה. דוגמה נוספת לדבר מצויה בשיר "קפיצת מחשבה קלה" (עמ' 42): "אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת הַזֶּה, בָּאוֹר / הַצְּפוֹנִי שֶׁשּׁוֹטֵף דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת, / הַיַּתְמוּת הָפְכָה אוֹתִי / דַּקָּה כָּל כָּךְ שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ / אֶת צְלִיל הֶהָרִים". גם כאן אובדן האם כבית כרוך במעבר לממד קיומי אחר, ממד שבו הבית חשוף ופתוח לשטף האור, והדוברת קשובה לעולם שמחוץ לבית ואף מתמזגת בו.

תנועה בלתי פוסקת ארוגה אל תוך תיאורי יחסיה של הדוברת עם אהובה ועם בנותיהם. חיים ואהבה מתגלים לה במקום שמתקיימת בו תנועה. בשיר "ימים רבים כל כך" (עמ' 34), לדוגמה, הדוברת ואהובה מצויים בתנועה מתמדת ההופכת להווה מתמשך: "לְעִתִּים אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁיָּצָאנוּ לְחַפֵּשׂ / אֶת עֲתִידֵנוּ. סְבִיבֵנוּ נִפְרַשׂ הֹוֶה / רָחוֹק מְאוֹד וְרָחָב, עַד הֶהָרִים, עַד / מֵעֵבֶר לֶהָרִים". השניים יוצאים את ביתם הסטטי והתנועה הופכת לממד שבו הם מתקיימים במשותף, ממד שהופך לביתם ובו הם הופכים לבית זו עבור זה וזה עבור זו. בהמשך השיר מתואר המעבר לממד המשותף גם כתהליך מיזוג והתכה: "בְּחַדְרֵנוּ אֲנַחְנוּ נִתָּכִים זֶה עַל זוֹ כִּנְהָרוֹת. […] אוֹתָהּ אֲדָמָה, רְחוֹקָה. / אַתָּה אוֹמֵר דְּבַר מָה / וְנִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי הַמְּדַבֶּרֶת // אֲנַחְנוּ הוֹפְכִים זֶה לָזוֹ קוֹל פְּנִימִי". התכה דומה בממד משותף חדש מופיעה גם בשיר העוקב "התנצלות" (עמ' 35): "קִירוֹת בֵּיתֵנוּ עוֹטְפִים אוֹתָנוּ כְּעוֹר". שלב נוסף בהתכה מתואר בשיר האחרון בספר, "תינוקת" (עמ' 110), שכולו תיאור התכת המשפחה כולה אל התינוקת החדשה שנולדה ומעברה אל ממד חדש שמעבר לזמן ולמקום. בשורותיו האחרונות של השיר מופיעה פעם נוספת תודעת המוות שאליה התייחסתי, תודעה המובילה דווקא להכרת הרצף והתנועה הבלתי פוסקת: "כְּפִי שֶׁהַלַּיְלָה כֻּלּוֹ מְבַקֵּשׁ לְהִתְנַקֵּז / אֶל תּוֹךְ כּוֹכָב קָטָן, אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו / אֶצְבְּעוֹתַיִךְ, אַפֵּךְ, בֶּכִי / וַעֲוִית הַפֶּה. הָיִינוּ / הַרְבֵּה סוֹפִים, / עָיַפְנוּ מְאוֹד. / עַכְשָׁו כֻּלָּנוּ הַתְחָלָה".

השיר "לאן שנצוף" (עמ' 82) הוא מן הדוגמאות המזוקקות ביותר לתהליך שתיארתי. כפי שציינתי, בשיר "התבוננות מנקודת האין סוף" מתרחשת טרנספורמציה של איכות האם והבית – עם הפנמתו של האי הנטוע בלב ים הופכת דווקא הציפה לאיכות המאפיינת אותו. תהליך זהה ומשלים מתרחש בשיר "לאן שנצוף". עתה הדוברת היא האם והיסוד עבור הבת, והיא כבר אינה אי כי אם מצוף ענק, היא בית המתהווה בתנועה מתמדת, בית שהוא ציפת הפרחים.

בִּתִּי מַנִּיחָה אֶת רֹאשָׁהּ עַל בִּטְנִי
כְּמַאֲזִינָה לְצֶדֶף גָּדוֹל,
שׁוֹמַעַת בִּי רַחַשׁ רוּחוֹת עַתִּיקוֹת
וְקוֹרֵאת רְמָזִים
לֹא מִזְּמַן יָצְאָה מֵהַבֶּטֶן הַזֹּאת,
נִפְלֶטֶת מִתּוֹךְ הַגַּלִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי הַמָּצוֹף הָעֲנָק
וּבִתִּי יְשֵׁנָה עָלַי
אֲנִי הַצָּב, שֶׁעָלָיו מֻנָּח הַיְּקוּם
וְהַיְּקוּם הוא בִּתִּי
אֲנִי הַגּוּף הַגָּדוֹל, חֹמֶר וַעֲצָמוֹת
וּבִתִּי נוֹשֵׂאת רִבּוֹא חֲלוֹמוֹת.

מִתַּחְתֵּינוּ וּמִסְּבִיבֵנוּ
אוֹקְיָנוֹס מֵימֵי הָאַהֲבָה
וְאוֹר קָטָן בַּמִּסְדְּרוֹן מִחוּץ לַחֶדֶר
הוּא מִגְדַּלּוֹר.

לְאָן שֶׁנָּצוּף שָׁם בַּיִת.

 

מיה טבת דיין, 'לאן שנצוף שם בית', מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2017.

.

הספר ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה.
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יפעת שחם ▪ התמחות: נגה שיאון.
מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו