.
מאת דורית קלנר
.
לפני שנים הכרתי מישהו שבכל פעם שעלה הנושא לדיון, בבית קפה או ליד שולחן המטבח, נהג להכריז ולומר – "הומוסקסואלים? אין דבר כזה!" אולי רק רצה להכעיס. אולי באמת התכוון לזה.
ולמה נזכרתי באיש ההוא פתאום? משונה. ודווקא תוך כדי קריאה בספרה של אסתר פלד, פתח גדול מלמטה, ספר שזכה, ובצדק, לתשבחות מקיר לקיר ואף עוטר בפרס ספיר; ספר המאגד מונולוגים קצרים, מחשבות, הרהורים, ספקות ולבטים, החלטות וחרטות, שאלות של אישה בוגרת, המתבוננת ביחסיה הזוגיים; אישה שלא ניתן לה שם, והיא בה בעת גם אני, או את, או ההיא. כולנו. ואם לא עכשיו, אז היינו. או נהיה, בעוד כמה שנים בוודאי.
ובכל זאת, מדף לדף ומפרק לפרק גברו אצלי תחושת אי־הנוחות, ההתנגדות, הצורך למחות. וגם לאחר שסיימתי והנחתי אותו על המדף, לא אבה הוא, הספר, להניח לי, והמשיך להרגיז, להציק. נדמה היה לי שהגיבורה של אסתר פלד – הכתובה לעילא ולעילא, אין ויכוח – ממש כאותו האיש שפעם הכרתי, חורצת לעומתנו לשון, זיק של שטן בעינה, ואומרת – פמיניזם? אין דבר כזה. אולי היא רק רוצה להכעיס. אולי היא באמת מתכוונת לזה.
אך בניגוד לאיש שהכרתי, שמעולם לא טען שהוא ליברל, או נאור, שלא שמע את שמעו של הפוליטיקלי קורקט, שהוא תוצר של דורו וגילו, ואפילו מתגאה בזה – היא, הגיבורה של פלד, מחושבת וערמומית, מעמידה פנים, מתעתעת בנו. אנחנו הולכות שבי אחר קסמה ומתלוות, כך נדמה לנו, לתהליך של חניכה עצמית, של התמרדות ושחרור האישה מכבלים – מהעמדת הפנים, מהציפיות של הגבר, של החברה, של האישה מעצמה. הלוך וחזור, חזור והלוך סובב הספר. בודק את הגבולות, את היכולות, את המחיר שיש לשלם אם נוותר על הניסיון התמידי, הסיזיפי, למצוא ולרקום גברים וקשרים, אם ניחלץ אל העצמאות, אל החופש, אל הלבד הקורץ – במאמצים. בכוחות, כמעט אחרונים. ושוב למצוא ולרקום, גברים. וקשרים. לפשוט שמלה וללבוש מכנסיים, למרוד בריטואל צביעת השפתיים, השיער, העיניים, להימנע מקישוט החורים. אנחנו לומדות להישיר מבט, החוצה ופנימה. להכיר בחולשות, במניפולציות, בלחצים, לקרוא להם בשם.
הטכניקה של פלד מרתקת, מושכת את הקורא אל הכתוב. היא מלהטטת מולנו בכתיבה מיומנת, משליכה לאוויר פנינים בזו אחר זו ושבה ותופסת אותן. הן פזורות לפנינו, ממתינות, למכביר, כך שאין צורך להתאמץ כשמחפשים דוגמאות – שליתי אותן באקראי, בעלעול בדפי הספר.
באמצעות שימוש בניגודים וסתירות היא בונה אשליה ומנפצת, יוצרת ריחוק אירוני, התבוננות כואבת ובה בשעה מלאת הומור ומלגלגת. היא משתמשת במשפטים קצרים, עובדתיים לכאורה, מצהירים אמיתות בנאליות – "טוב, ממלא אין מה לעשות בחיים האלה חוץ מעבודה, אני מנחמת את עצמי. אם לא עובדים נעשים אדיוטיים. יש כאלה שלא עובדים, אבל דווקא איתם לא הייתי רוצה להתחלף", ומעמידה לעומתם משפטים הגיגיים, חגיגיים, המסובכים ונקשרים בתוך עצמם במילים ששבות, מהדהדות וחוזרות – "עמדתי בענין לא היתה ברורה לי, ויתרה מזו, לא היה ברור לי איזו עמדה עלי לבטא, כי במצב מעין זה איש הרי אינו מצפה בהכרח שהעמדה שלי ומה שיוצא מפי יהיו זהים […] אפשר לומר שעשיתי את זה כדי להרוויח זמן לפני שאבטא עמדה זו או אחרת. יש לציין שכלל לא התבקשתי לבטא עמדה […]".
פלד מרחיקה עדות. הגיבורה מתבוננת בעצמה, במעשיה, בגופה, מבחוץ, מרחוק – "שמעתי את עצמי אומרת […] גם את זה שמעתי את עצמי אומרת". בדיאלוג מבריק, שכבר צוטט רבות, כמעט בכל ביקורת, היא מנהלת שיחה עם גופה, מתדיינת איתו מה אפשר לעשות – הסרת השיער, דיאטה – כדי למצוא מאהב חדש. היא מפתיעה אותנו ואת עצמה בשאלות רטוריות, טומנת פחים שאנחנו מועדים בהם ונופלים, צוחקים במבוכה מעצמנו, מפתיעה בשילוב משלב גבוה בדיבור נמוך – "מאחורי גבי עוצרת מכונית בחריקה. אני נפנית לראות מי הבא. קול דודי הנה זה בא!", או בשתילת משלב נמוך בקטע גבוה.
כל זה יפה וטוב. נהדר, אפילו. ומרחיב את הלב. ספרות במיטבה. אבל הרי רציתי לדבר על פמיניזם. רציתי לדבר על האישה. ולא רק אני – גילי איזיקוביץ, בריאיון עם הסופרת ב'הארץ', כותבת: "נדמה שאין מנוס מלהתייחס לאקלים המסוים שבו זכתה פלד בפרס, כשמאבקים פמיניסטים חוצי גבולות מתקיימים וכשתנועת MeToo# העולמית היא תופעה שמתייחסים אליה כאל מהפכה בעשייה. 'פתח גדול מלמטה' סומן כזוכה אפשרי השנה הודות לאווירה הציבורית הזו ואפשר שהיא גם תרמה להצלחתו במכירות […] רמז מובלע לכך שספר שהוא פמיניסטי במובהק באורח הנוטע אותו עמוק בתקופה […] כאילו בקלילות רבה, בלי להתנצל, העלתה פלד על הכתב תיאור של החוויה הנשית בעולם” (ההדגשות כאן ולהבא – שלי, ד"ק).
הספר "הוא בראש ובראשונה ספר לנשים", טוענת יוענה גונן במוסף הספרים של 'הארץ' – "לא במובן של הז'אנר המכונה 'צ'יק ליט', אותה ספרות קלילה שמתעסקת בנשיות צעירה בעולם המודרני, אלא במובן כבד בהרבה של היות אשה בעולם". אסתר אדיבי-שושן כותבת ב'תרבות וספרות' כי "לפנינו קול נשי שכמוהו לא נשמע קודם לכן בספרות העברית, המגולל בגוף ראשון יחיד סיפור בדיוני המשולב בכתיבה עיונית־מסאית על ההוויה הנשית […] העדר זה של שם ושאר מאפיינים מגדירים מחלץ את הדמות מהוויה יחידאית לקיום מכליל אוניברסלי". ומנימוקי השופטים בפרס ספיר: "הספר מתאר חוויה נשית מצטברת ויוצר פואטיות נשית, גדולה, חפה מבנאליות או יומרה".
בקיצור, כולם מסכימים שהספר הוא חוויה, או הוויה, פואטיקה נשית. אך האם זו חוויית – או הוויית – האישה שאתן, האם או הבת, השכנה, החברה, אני ואת? מדוע הספר מכעיס אותי כל כך? כי ממש כמו האיש שפתחתי בו, האישה ללא שם, גיבורת הספר, מתכחשת ללמה שמתרחש סביבה. למה שהוא עובדה. למה שכאן ונמצא. והרי אפשר להניח שהיא, משכילה שכמותה, קוראת עיתונים, נוסעת בדרכים, מתחככת באנשים, ובכל זאת לא נטרדה דעתה, לא דבק בה דבר, שמלתה לא הוכתמה ברבב מההוויה הקשה, המדממת, המאיימת של ישראל בשנות האלפיים – לא הכללית ולא הנשית. לגיבורה של פלד אין עניין במה שקורה בעולם סביבה, חברתית או מדינית, ואפילו לא באחוות נשים או בהתבוננות סוציולוגית. כל זה כלל לא קיים עבורה.
וכי למה לה לחשוב על כל זה? הרי ישנם הגברים! האישה כל כולה – מחשבותיה, פעולותיה – נתונה רק להם, ואנחנו, הקוראים, ממשיכים ומסתובבים איתה בסחרחרת הגברים, הגברים, הגברים… עולמה, היא עצמה, מוגדרים על ידם, נצפים מבעד לעדשת היחסים עימם. אם בדרך החיוב – הצורך והשמחה בקִרבה, הגעגועים, האהבה, התשוקה והמין (כשהוא טוב), או בדרך השלילה – הדחף להרחיק את הגבר, להתגונן מפניו, לקנא משום שהוא עם מישהי אחרת, להימנע. הלבד, שהגיבורה מרבה לעסוק בו, לבחון אותו, נמדד כנגד הזוגיות, ולא כערך לעצמו. כשהיא משוחחת עם חברותיה הן מדברות על דבר אחד – הגבר. הוא מסמן טריטוריה, הן אומרות. שיחה עם חברים אף היא סובבת סביב נושא הזוגיות – כן, או לא, ועל מה כדאי, או ראוי, לוותר או לסבול למענה. הגיבורה אמנם מציינת שאת ביתה רכשה בכספה, שהרוויחה בעמלה – אכן, הישג נאה – ובכל זאת היא נזקקת לגבר כשהיא הולכת לקנות מכשיר (שואב אבק. מה יותר מתאים לה?).
בשעה שקראתי בספרה של פלד חשבתי על ג'יין אוסטין. נדמה שהאישה חסרת השם בפתח גדול מלמטה יושבת עדיין בטרקלין, מציצה בחלון ותוהה אם הגבר יבוא. אמנם מכוניתו החליפה את הסוס הדוהר, הסקס את חילופי הדברים המצוחצחים אל מול כרכוב האח, ובמקום האֵם, החברה היא שאומרת שכדאי להתפשר ולא להישאר לבד. אבל הגיבורה שלנו – אותה האישה ממש. שום דבר לא קרה לה במאות השנים שחלפו מאז. אמנם לפעמים היא רוקעת ברגלה בחן ואומרת, די, מאסתי בשמלות. מאסתי במר דארסי. ייתכן, היא מעיזה לומר, שמוטב יהיה לה ולנו בלעדיו, שאפשר להיות רווקה זקנה. זה לא נורא כל כך, היא חושבת, להישאר לבד. לצאת לשוח ביערים, באפרים, או לטפס בבוץ על הגבעה – זה היינו הך.
וזה לא שאני חושדת בפלד שאין לה ידע או דעה בנושא, להפך. אבל מתמיהה אותי – יותר מזאת, מעציבה אותי – הבחירה הנלהבת לאמץ את הספר הזה כייצוג ההוויה הנשית. רב לנו, אני חושבת, לשוב ולהתכנס אל הפתח שלמטה, לחדור עם הגבר, כמו הגבר, להתבונן אל תוכנו, פנימה. הייתי רוצה שהגיבורות שלנו ישלחו מבט עז, חריף ונבון החוצה. שיעזו ויבקעו מן הפתח, בועטות, היישר אל העולם.
אסתר פלד, 'פתח גדול מלמטה', הוצאת בבל, 2017.
.
דורית קלנר, סופרת, בעלת תואר שלישי בכימיה מהטכניון בחיפה, מילאה תפקידי ניהול בכירים בתעשייה. ספר הביכורים שלה, 'עמקפלסט' (ידיעות ספרים, 2014), זכה בפרס שרת התרבות ונכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. ספרה השני, 'עונות מעבר' (ידיעות ספרים, 2017), זכה בציון לשבח בפרס ברנר.
הספר ראה אור בהוצאת בבל
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
