עץ נופל ביער – פרוזה | תעתוע גדול מלמטה

"כולם מסכימים שהספר הוא חוויה, או הוויה, פואטיקה נשית. אך האם זו חוויית – או הוויית – האישה שאתן, האם או הבת, השכנה, החברה, אני ואת? מדוע הספר מכעיס אותי כל כך?" דורית קלנר על 'פתח גדול מלמטה' מאת אסתר פלד

הדר גד, 2013, 145x180

.

מאת דורית קלנר

.

לפני שנים הכרתי מישהו שבכל פעם שעלה הנושא לדיון, בבית קפה או ליד שולחן המטבח, נהג להכריז ולומר – "הומוסקסואלים? אין דבר כזה!" אולי רק רצה להכעיס. אולי באמת התכוון לזה.

ולמה נזכרתי באיש ההוא פתאום? משונה. ודווקא תוך כדי קריאה בספרה של אסתר פלד, פתח גדול מלמטה, ספר שזכה, ובצדק, לתשבחות מקיר לקיר ואף עוטר בפרס ספיר; ספר המאגד מונולוגים קצרים, מחשבות, הרהורים, ספקות ולבטים, החלטות וחרטות, שאלות של אישה בוגרת, המתבוננת ביחסיה הזוגיים; אישה שלא ניתן לה שם, והיא בה בעת גם אני, או את, או ההיא. כולנו. ואם לא עכשיו, אז היינו. או נהיה, בעוד כמה שנים בוודאי.

ובכל זאת, מדף לדף ומפרק לפרק גברו אצלי תחושת אי־הנוחות, ההתנגדות, הצורך למחות. וגם לאחר שסיימתי והנחתי אותו על המדף, לא אבה הוא, הספר, להניח לי, והמשיך להרגיז, להציק. נדמה היה לי שהגיבורה של אסתר פלד – הכתובה לעילא ולעילא, אין ויכוח – ממש כאותו האיש שפעם הכרתי, חורצת לעומתנו לשון, זיק של שטן בעינה, ואומרת – פמיניזם? אין דבר כזה. אולי היא רק רוצה להכעיס. אולי היא באמת מתכוונת לזה.

אך בניגוד לאיש שהכרתי, שמעולם לא טען שהוא ליברל, או נאור, שלא שמע את שמעו של הפוליטיקלי קורקט, שהוא תוצר של דורו וגילו, ואפילו מתגאה בזה – היא, הגיבורה של פלד, מחושבת וערמומית, מעמידה פנים, מתעתעת בנו. אנחנו הולכות שבי אחר קסמה ומתלוות, כך נדמה לנו, לתהליך של חניכה עצמית, של התמרדות ושחרור האישה מכבלים – מהעמדת הפנים, מהציפיות של הגבר, של החברה, של האישה מעצמה. הלוך וחזור, חזור והלוך סובב הספר. בודק את הגבולות, את היכולות, את המחיר שיש לשלם אם נוותר על הניסיון התמידי, הסיזיפי, למצוא ולרקום גברים וקשרים, אם ניחלץ אל העצמאות, אל החופש, אל הלבד הקורץ – במאמצים. בכוחות, כמעט אחרונים. ושוב למצוא ולרקום, גברים. וקשרים. לפשוט שמלה וללבוש מכנסיים, למרוד בריטואל צביעת השפתיים, השיער, העיניים, להימנע מקישוט החורים. אנחנו לומדות להישיר מבט, החוצה ופנימה. להכיר בחולשות, במניפולציות, בלחצים, לקרוא להם בשם.

הטכניקה של פלד מרתקת, מושכת את הקורא אל הכתוב. היא מלהטטת מולנו בכתיבה מיומנת, משליכה לאוויר פנינים בזו אחר זו ושבה ותופסת אותן. הן פזורות לפנינו, ממתינות, למכביר, כך שאין צורך להתאמץ כשמחפשים דוגמאות – שליתי אותן באקראי, בעלעול בדפי הספר.
באמצעות שימוש בניגודים וסתירות היא בונה אשליה ומנפצת, יוצרת ריחוק אירוני, התבוננות כואבת ובה בשעה מלאת הומור ומלגלגת. היא משתמשת במשפטים קצרים, עובדתיים לכאורה, מצהירים אמיתות בנאליות – "טוב, ממלא אין מה לעשות בחיים האלה חוץ מעבודה, אני מנחמת את עצמי. אם לא עובדים נעשים אדיוטיים. יש כאלה שלא עובדים, אבל דווקא איתם לא הייתי רוצה להתחלף", ומעמידה לעומתם משפטים הגיגיים, חגיגיים, המסובכים ונקשרים בתוך עצמם במילים ששבות, מהדהדות וחוזרות – "עמדתי בענין לא היתה ברורה לי, ויתרה מזו, לא היה ברור לי איזו עמדה עלי לבטא, כי במצב מעין זה איש הרי אינו מצפה בהכרח שהעמדה שלי ומה שיוצא מפי יהיו זהים […] אפשר לומר שעשיתי את זה כדי להרוויח זמן לפני שאבטא עמדה זו או אחרת. יש לציין שכלל לא התבקשתי לבטא עמדה […]".

פלד מרחיקה עדות. הגיבורה מתבוננת בעצמה, במעשיה, בגופה, מבחוץ, מרחוק – "שמעתי את עצמי אומרת […] גם את זה שמעתי את עצמי אומרת". בדיאלוג מבריק, שכבר צוטט רבות, כמעט בכל ביקורת, היא מנהלת שיחה עם גופה, מתדיינת איתו מה אפשר לעשות – הסרת השיער, דיאטה – כדי למצוא מאהב חדש. היא מפתיעה אותנו ואת עצמה בשאלות רטוריות, טומנת פחים שאנחנו מועדים בהם ונופלים, צוחקים במבוכה מעצמנו, מפתיעה בשילוב משלב גבוה בדיבור נמוך – "מאחורי גבי עוצרת מכונית בחריקה. אני נפנית לראות מי הבא. קול דודי הנה זה בא!", או בשתילת משלב נמוך בקטע גבוה.

כל זה יפה וטוב. נהדר, אפילו. ומרחיב את הלב. ספרות במיטבה. אבל הרי רציתי לדבר על פמיניזם. רציתי לדבר על האישה. ולא רק אני – גילי איזיקוביץ, בריאיון עם הסופרת ב'הארץ', כותבת: "נדמה שאין מנוס מלהתייחס לאקלים המסוים שבו זכתה פלד בפרס, כשמאבקים פמיניסטים חוצי גבולות מתקיימים וכשתנועת MeToo# העולמית היא תופעה שמתייחסים אליה כאל מהפכה בעשייה. 'פתח גדול מלמטה' סומן כזוכה אפשרי השנה הודות לאווירה הציבורית הזו ואפשר שהיא גם תרמה להצלחתו במכירות […] רמז מובלע לכך שספר שהוא פמיניסטי במובהק באורח הנוטע אותו עמוק בתקופה […] כאילו בקלילות רבה, בלי להתנצל, העלתה פלד על הכתב תיאור של החוויה הנשית בעולם” (ההדגשות כאן ולהבא – שלי, ד"ק).

הספר "הוא בראש ובראשונה ספר לנשים", טוענת יוענה גונן במוסף הספרים של 'הארץ' – "לא במובן של הז'אנר המכונה 'צ'יק ליט', אותה ספרות קלילה שמתעסקת בנשיות צעירה בעולם המודרני, אלא במובן כבד בהרבה של היות אשה בעולם". אסתר אדיבי-שושן כותבת ב'תרבות וספרות' כי "לפנינו קול נשי שכמוהו לא נשמע קודם לכן בספרות העברית, המגולל בגוף ראשון יחיד סיפור בדיוני המשולב בכתיבה עיונית־מסאית על ההוויה הנשית […] העדר זה של שם ושאר מאפיינים מגדירים מחלץ את הדמות מהוויה יחידאית לקיום מכליל אוניברסלי". ומנימוקי השופטים בפרס ספיר: "הספר מתאר חוויה נשית מצטברת ויוצר פואטיות נשית, גדולה, חפה מבנאליות או יומרה".

בקיצור, כולם מסכימים שהספר הוא חוויה, או הוויה, פואטיקה נשית. אך האם זו חוויית – או הוויית – האישה שאתן, האם או הבת, השכנה, החברה, אני ואת? מדוע הספר מכעיס אותי כל כך? כי ממש כמו האיש שפתחתי בו, האישה ללא שם, גיבורת הספר, מתכחשת ללמה שמתרחש סביבה. למה שהוא עובדה. למה שכאן ונמצא. והרי אפשר להניח שהיא, משכילה שכמותה, קוראת עיתונים, נוסעת בדרכים, מתחככת באנשים, ובכל זאת לא נטרדה דעתה, לא דבק בה דבר, שמלתה לא הוכתמה ברבב מההוויה הקשה, המדממת, המאיימת של ישראל בשנות האלפיים – לא הכללית ולא הנשית. לגיבורה של פלד אין עניין במה שקורה בעולם סביבה, חברתית או מדינית, ואפילו לא באחוות נשים או בהתבוננות סוציולוגית. כל זה כלל לא קיים עבורה.

וכי למה לה לחשוב על כל זה? הרי ישנם הגברים! האישה כל כולה – מחשבותיה, פעולותיה – נתונה רק להם, ואנחנו, הקוראים, ממשיכים ומסתובבים איתה בסחרחרת הגברים, הגברים, הגברים… עולמה, היא עצמה, מוגדרים על ידם, נצפים מבעד לעדשת היחסים עימם. אם בדרך החיוב – הצורך והשמחה בקִרבה, הגעגועים, האהבה, התשוקה והמין (כשהוא טוב), או בדרך השלילה – הדחף להרחיק את הגבר, להתגונן מפניו, לקנא משום שהוא עם מישהי אחרת, להימנע. הלבד, שהגיבורה מרבה לעסוק בו, לבחון אותו, נמדד כנגד הזוגיות, ולא כערך לעצמו. כשהיא משוחחת עם חברותיה הן מדברות על דבר אחד – הגבר. הוא מסמן טריטוריה, הן אומרות. שיחה עם חברים אף היא סובבת סביב נושא הזוגיות – כן, או לא, ועל מה כדאי, או ראוי, לוותר או לסבול למענה. הגיבורה אמנם מציינת שאת ביתה רכשה בכספה, שהרוויחה בעמלה – אכן, הישג נאה – ובכל זאת היא נזקקת לגבר כשהיא הולכת לקנות מכשיר (שואב אבק. מה יותר מתאים לה?).

בשעה שקראתי בספרה של פלד חשבתי על ג'יין אוסטין. נדמה שהאישה חסרת השם בפתח גדול מלמטה יושבת עדיין בטרקלין, מציצה בחלון ותוהה אם הגבר יבוא. אמנם מכוניתו החליפה את הסוס הדוהר, הסקס את חילופי הדברים המצוחצחים אל מול כרכוב האח, ובמקום האֵם, החברה היא שאומרת שכדאי להתפשר ולא להישאר לבד. אבל הגיבורה שלנו – אותה האישה ממש. שום דבר לא קרה לה במאות השנים שחלפו מאז. אמנם לפעמים היא רוקעת ברגלה בחן ואומרת, די, מאסתי בשמלות. מאסתי במר דארסי. ייתכן, היא מעיזה לומר, שמוטב יהיה לה ולנו בלעדיו, שאפשר להיות רווקה זקנה. זה לא נורא כל כך, היא חושבת, להישאר לבד. לצאת לשוח ביערים, באפרים, או לטפס בבוץ על הגבעה – זה היינו הך.

וזה לא שאני חושדת בפלד שאין לה ידע או דעה בנושא, להפך. אבל מתמיהה אותי – יותר מזאת, מעציבה אותי – הבחירה הנלהבת לאמץ את הספר הזה כייצוג ההוויה הנשית. רב לנו, אני חושבת, לשוב ולהתכנס אל הפתח שלמטה, לחדור עם הגבר, כמו הגבר, להתבונן אל תוכנו, פנימה. הייתי רוצה שהגיבורות שלנו ישלחו מבט עז, חריף ונבון החוצה. שיעזו ויבקעו מן הפתח, בועטות, היישר אל העולם.

 

אסתר פלד, 'פתח גדול מלמטה', הוצאת בבל, 2017.

.

דורית קלנר, סופרת, בעלת תואר שלישי בכימיה מהטכניון בחיפה, מילאה תפקידי ניהול בכירים בתעשייה. ספר הביכורים שלה, 'עמקפלסט' (ידיעות ספרים, 2014), זכה בפרס שרת התרבות ונכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. ספרה השני, 'עונות מעבר' (ידיעות ספרים, 2017), זכה בציון לשבח בפרס ברנר.

 

 הספר ראה אור בהוצאת בבל

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

הסיפור מאחורי "ליל חניה" שכתב נתן אלתרמן והלחין יאיר רוזנבלום

משה דיין ונתן אלתרמן בנגב במהלך מלחמת העצמאות. צילום: אוסף משפחת דיין אליהו ושמואל, אוספי ביתמונה

לעוד סיפורים מאחורי השירים האהובים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

לֵיל חֲנָיָה. בְּקוֹל דְּבָרִים, בִּשְׂחוֹק, בְּגֶדֶף
בַּהֲמֻלַּת מְלָאכוֹת הוּא קָם, הִנֵּה הִנּוֹ
כְּמוֹ פְּנֵי עִיר נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל
בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ
לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ.

לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר, לֵיל שְׁחָקִים רָקוּעַ
לֵיל רֹב מְלָאכוֹת חָפְזוֹת, לֵיל אֵד מִן הַדְּוָדִים
לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ
בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה, לֵיל נְדוּדִים
נִצָּב פָּרוּשׂ עַל הַיָּחִיד וְהַגְּדוּדִים.

מִתּוֹךְ אַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה, בֵּין חוֹף וָגֶבַע
הָיָה נִשְׁקָף פִּתְאֹם מַרְאֶה הַמִּלְחָמָה
כְּמוֹ הֲוַי צוֹעֵן, חָבוּר יָתֵד וְחֶבֶל
בּוֹ חֵרוּתָם שֶׁל מַסָּעוֹת וְחֵרוּמָם
בּוֹ הַכֵּלִים וְהַחֻקּוֹת בְּעֵירֻמָּם.

לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר…

בּוֹ מְלִיצַת סִסְמוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר לֹא פֵּרֵק
שִׁירָה צְרוּפָה בָּן יַעֲסֹק, חָלִילָה לוֹ
וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְּבַר עֵרֶךְ
וְלֹא שְׂכִיַּת חֶמְדָּה הוּא, יִשָּׂאָן בִּמְלוֹא
צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ.

עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵחַ)
וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וְעֹל, הַכֹּל בַּכֹּל
אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ
שֶׁל הַשִּׁירָה, אֲבָל אוֹמֵר בְּקוֹל גָּדוֹל
בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל.

לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר…

עֵת מִלְחָמָה גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
הָיָה צַלְמָהּ לְקוֹל זִמְרַת פִּזִמוֹן תּוֹעָה
עוֹד יִמָּשְׁכוּ הֵמָּה כְּמוֹ נְיָמָה מֵחָלָב
נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר, גַּם בַּשָּׂדֶה זְרוּעָה
לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרֵעַ, יְמֵי רָעָה.

גַּם זֶה נְשַׁלֵּב בַּמִּלְחָמָה כָּל זֶה גַּם יַחַד
כְּמוֹ אִבְחַת אָבִיב נִמְסָךְ בָּעַם מִלֵּיל וּמְשַׁחֲרִים.
כָּל זֶה מִתֵּל וּמִגְּדוֹת נַחַל יִהְיֶה
עוֹלֶה בִּיעָף וְשָׁב נִקְטָע בִּילֵל
שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל
שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל…

 

חיי היום-יום של החייל והמלחמה מורכבים מהרבה שילובים של מצבים קיצוניים ותחושות מנוגדות. ההווי החיילי – "הווי צוען" – הוא פשוט ויום-יומי, ואפילו גס – "שחוק וגדף". ההכנות לקרב גם הן "כמו פני עיר נבנית". בו בזמן, המלחמה היא גם מצב נשגב והרה גורל – "הכלים והחוקות בעירומן". "היחיד והגדודים".

כל זה נכון לכל מלחמה, אבל השיר נכתב על מלחמת השחרור. אלתרמן מדגיש בפנינו שבמלחמת העצמאות של ישראל הייתה המלחמה נשגבת שבעתיים – "ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח בבניינה של ממלכה". התיאור הזה הוא עדין ומדויק, רחוק ממה שבדרך כלל אנחנו מוצאים לגבי תיאורים של מלחמות – אידיאליזציה ורהב מצד אחד, ומבט צר של החייל הקטן מצד שני.

סביר מאוד להניח שהשיר, המתאר את הווי הצבא לקראת הקרב ובמהלכו, נכתב בהשראת שירותו הקרבי של אלתרמן במלחמת השחרור בנגב. כפי שנרמז בשיר: ("בין חוף וגבע") "כל זה מתל ומגדות נחל יהיה" – מבצע יואב באוקטובר 1948. תל גת ונחל לכיש – המיקום המדויק של הקרב הראשון במבצע יואב, ליד קיבוץ גת.

 

כוחות צה"ל בזמן כיבוש באר שבע, אוקטובר 1948. מתוך לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ)

 

אלתרמן בן ה-38 גויס בסוף אוגוסט 1948. על אף גילו ומעמדו הוא סירב לשרת בעורף ודחה את ההצעה לשמש כ"קצין תרבות".

ידידו יצחק שדה דאג להציב אותו בחטיבה 8 שתחת פיקודו, מתוך כבוד לרצונו של אלתרמן להיות לוחם אבל תוך שהוא מרחיק אותו ככל האפשר מקו החזית אל גדוד המרגמות החטיבתי שהוצב בעורף הגדודי. לאחר כחודשיים של אימונים נשלחה החטיבה לקו החזית בנגב, לקראת מבצע "יואב" לכיתור המצרים בכיס פלוג'ה (קריית גת של היום).

 

תדריך לפני מבצע יואב, בו השתתף המשורר נתן אלתרמן, אוקטובר 1948. התמונה לקוחה מתוך הספר "תולדות מלחמת הקוממיות" שיצא לאור בשנת 1959

אלתרמן לא היה הנועז שבלוחמים ולמרות זאת השקיע באימונים ובעבודה המפרכת של הגשת פגזי המרגמה לרגמים היורים, והיה חייל למופת. ביום הקרב הראשון (16.10), שהיה אחד הקרבות הקשים (והלא מוצלחים) של המלחמה, הופגזו העמדות של גדודו ע"י המצרים.

כבר אז היה אלתרמן משורר אהוב ונערץ, המבטא במידה רבה את מצפון העם. טוריו השבועיים בעיתון "דבר" – שהתפרסמו בשם "הטור השביעי" – ליוו את תהפוכות העם היהודי והיישוב במשך העשור הרה הגורל. רק כמה חודשים קודם לכן, בתחילת המלחמה, כבש שירו "מגש הכסף" את הלבבות.

 

השיר "מגש הכסף" התפרסם לראשונה ב-19 בדצמבר 1947 בעיתון "דבר". לחצו על התמונה לגיליון המלא

 

יצחק שדה סיפר שנחרד פתאום שמא ייפגע "המשורר", שגם כך הקדיש לשלומו דאגה יתרה שאולי פגעה בשיקול דעתו בקרב, ולכן שחרר אותו בעל כורחו מהחזית ושלח אותו חזרה לתל אביב.

בלי להיכנס לשאלה האם צדק יצחק שדה והרווחנו את אלתרמן שלא נפגע (אלתרמן עצמו חשב שלא), בטוח שאנחנו הרווחנו שיר נפלא שיכול לכתוב רק משורר שהתוודע באופן בלתי אמצעי למציאות המורכבת של המלחמה.

אז יש לנו שיר שנכתב באמצע שנות החמישים, המתייחס לשנת תש"ח. ועכשיו אנחנו מגיעים לתחילת שנות השבעים.

אלתרמן היה קפדן בענייני הלחנה וביצוע של שיריו. הוא טען שכשהוא רוצה ששיר שלו יולחן, הוא פונה ישירות למלחין. ואכן, הוא עבד הרבה עם משה וילנסקי, וגם עם מרדכי זעירא, סשה ארגוב ואחרים. כל זה נכון בחייו. לאחר מותו בשנת 1970 נפרצו מיד הסכרים והגיע פרץ של הלחנות של מלחינים צעירים. יאיר רוזנבלום שעבד עם הלהקות הצבאיות היה הבולט שבין המלחינים את אלתרמן באותן שנים.

מלבד העושר הלשוני הרב של השיר, גם המבנה, המשקל והחריזה שלו קשים מאוד להלחנה. ובאמת, כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחרי השירה ולהבין את המשמעות השיר, אלא כאשר קוראים אותו מן הספר. רוזנבלום, שהיה מלחין וירטואוזי ומתוחכם, הלחין את השיר כניסיון לעשות את הבלתי אפשרי. אפרים שמיר סיפר שרוזנבלום אמר: השיר יגיע למקום אחרון, אבל אותו יזכרו יותר מכל האחרים. הוא היה קרוב לאמת – הגיע למקום רביעי (הדירוג נקבע אז לפי ניקוד של המשתתפים בשבע הופעות ברחבי הארץ, האחרונה שבהן בפסטיבל עצמו ביום העצמאות). הלחן, והעיבוד והביצוע הנפלאים מקבלים חיזוק מתזמורת רשות השידור שניגנה בפסטיבלים והוסיפה עומק צלילי רב לשיר, שהולם גם את העושר הלשוני שלו.

 

נתן אלתרמן, שנת 1957. מתוך אוסף דן הדני

 

רוזנבלום סיפר שערב אחד בשנת 1973 התקשר אליו יהורם גאון ושאל אותו אם יש לו שיר מתאים עבורו לפסטיבל הזמר של אותה שנה. הוא כה נדהם מפניית יהורם גאון, ולא רצה להפסיד את ההזדמנות לעבוד עם אחד הזמרים הפופולריים ביותר בישראל של אז, עד שענה לו מיד, בשליפה מהמותן, שיש לו שיר מתאים – "ליל חניה" – אף שמעולם לא ניסה להלחין אותו. גאון ענה לו שייפגש איתו למחרת כדי לקבל את השיר, ורוזנבלום ההמום התיישב לעבוד במשך כל הלילה על הלחנת השיר עד שבבוקר היה השיר מוכן בידיו. יהורם גאון לא התקשר עוד (הוא מכחיש את הסיפור…).

אפשר שהבחירה של רוזנבלום ב"ליל חניה" לא הייתה אקראית לגמרי. פסטיבל הזמר של אותה שנה הוקדש לציון חצי יובל – 25 שנה – למדינה, וההנחיה של המארגנים הייתה לבחור בשירים שיציינו את המאורע החגיגי. באחד הראיונות האחרונים לפני מותו אמר רוזנבלום: "לו היו מציעים לי לחזור אחורה לנקודה אחת בחיי, הייתי רוצה לחזור לנקודה שבה אוכל לקרוא את שירי אלתרמן לראשונה".

כמעריץ של אלתרמן, שהלחין כאמור באותן שנים כמה משיריו ללהקות הצבאיות, טבעי היה שיבחר לאירוע כזה את היצירה השירית הגדולה שלו – "עיר היונה", משנת 1957, המספרת את סיפור הקמת המדינה. הפרק ב"עיר היונה" המתייחס למלחמת השחרור ולמעשה הקמת המדינה כולל 6 שירים. רק שניים מהם אינם מרובי פרקים ולכן יכולים להתאים להלחנה ולביצוע. את הראשון – "שבחי החושך" הוא כבר הלחין שנה קודם לכן. נשאר רק "ליל חניה", שהיה מספיק קצר, אף שרוזנבלום הלחין רק 7 בתים מתוך 10 (יכול להיות שגם הפאתוס הלאומי שבו, להלחנה ולביצוע, במיוחד ע"י יהורם גאון).

כשהבין שלא יהיה זה הזמר המפורסם ביותר יהורם גאון שיבצע את השיר, רוזנבלום פנה לכיוון ההפוך. הוא איתר שלושה צעירים מבני טיפוחיו בלהקת הנח"ל (שהוא היה המנהל המוזיקלי שלה) – חנן יובל (המבוגר שבחבורה), ושניים שרק השתחררו מהלהקה – ירדנה ארזי (הופעה ראשונה שלה לאחר השחרור מהלהקה) ואפרים שמיר (שבדיוק הצטרף אז ל"כוורת" שהוקמה אז) – והרכיב אותם אד-הוק יחד לבצע את השיר (בליווי ווקאלי של שלישיית אף אוזן גרון) בפסטיבל הזמר.

https://www.youtube.com/watch?v=D8FvTEKVNTI

חנן יובל מספר שבמלחמת יום הכיפורים הוא הופיע בפני חיילים בחזית עם "ליל חניה" שיצא לאוויר העולם כמה חודשים לפני כן. שוב "איש זונק ואיש יורה ואיש נופל". השיר היה בעיני הלוחמים המגויסים הביטוי החזק ביותר של העם היוצא למלחמה – "להיות שופך דם האדם ומגינו", על חייו ועתידו – "נפשו של דור גם בשדה זרועה". שהרי השיר הזה, כמו המפקד בתדריך שבשיר: "על אהבה הוא מדבר, ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל".

 

לעוד סיפורים מאחורי השירים האהובים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מאיר אריאל כותב מהחזית

נדיר: הגדת השכול והגבורה של לוחמי הפלמ"ח

שלושה ימים לאחר המפלה במצודת נבי יושע התיישבו חיילי הגדוד השלישי לחוג את חג הפסח

עותק של ההגדה יוצג בספרייה הלאומית במסגרת התערוכה "לשנה הבאה בני חורין" – תערוכת הגדות פסח לא מסורתיות משנות המאבק להקמת המדינה.

 

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומרגשות, שירים לפסח ועוד

 


אפריל 1948 היה חודש מפנה במלחמת העצמאות. במהלך חודש זה עברו כוחות המדינה שבדרך מעמדת הגנה להתקפה, והחלו כובשים שורה של כפרים ערביים. המטרה המרכזית של תוכנית ד' שניסחה המפקדה הארצית של "ההגנה" הייתה למהר ולבסס שליטה בכל מקום בו הצבא הבריטי מתפנה. הסעיף הראשון בתכנית זו היה כיבוש תחנות המשטרה הבריטית – מבנים מבוצרים שבנו הבריטים בלב ריכוז אוכלוסייה גדולים, או בנקודות מפתח החולשות על צמתי תחבורה מרכזיים.

בצפון הארץ הייתה תחנת המשטרה במצודת נבי יושע בגדר יעד מפתח בדרך אל יישובי ההר. לשם נשלחו ב-15 באפריל חיילי הכוח המשולב שהורכב מגדוד 11 של חטיבת גולני ומהגדוד השלישי של הפלמ"ח.

מצודת כ"ח זמן קצר לאחר כיבושה במלחמת העצמאות. למרגלות המצודה נראה קבר אחים של הלוחמים שנפלו בניסיונות לכיבושה. התמונה לקוחה מ"האנציקלופדיה של ישראל בתמונות" שיצאה לאור ב-1952.

הלוחמים לא צפו התנגדות רבה, אך ברגע שירדו מהאוטובוסים שהביאו אותם למקום החלו לספוג אש מידי הכוח הערבי שהתבצר בבניין המשטרה. התוקפים נאלצו לסגת באותו היום, ובכך סיפקו לאויב זמן להתבצר ולקרוא לתגבור. ל-11 המגינים שגילה הכוח המשולב בניסיון הראשון שלו לפרוץ את בניין המשטרה יצטרפו תוך ימים ספורים עשרות לוחמים כשניסה הכוח לפרוץ בשנית. ב-20 באפריל, כשחזר הכוח, הוא התמודד מול כ-100 לוחמים.

משני כיוונים תכננו חיילי הגדוד השלישי לתקוף ב-20 באפריל את המצודה. הכוח המגיע מדרום היה אמור לשמש כוח הטעייה, בזמן שהכוח הקטן יותר מצפון יהיה זה שיפרוץ את גדר המצודה ויניח חומר נפץ שימוטט את אחד מקירות הבניין. אף על פי שלא ידעו המגינים מתי ומהיכן בדיוק יגיעו הפורצים, הם פרשו גדרות תיל רבים סביב המצודה, עיכבו את הכוח הצפוני והביאו לחשיפתו. מרבית הכוח נפגע ונהרג בחילופי האש הקשים. הגדוד נסוג בשנית.

 

דיווח מתוך "המשקיף", ה-21 באפריל 1948

 

שלושה ימים לאחר מכן נסובו חיילי הגדוד השלישי סביב שולחן אחד לחגוג את ליל הסדר של שנת 1948. הגדת הפסח שהוציאו לכבוד החג מכילה רמזים דקים בלבד למאורעות הקשים שהתרחשו ימים ספורים קודם לכן.

 

שער הגדת הגדוד השלישי של הפלמ"ח

 

השכול והאבדן הם מוטיבים השזורים לאורכה ולרוחבה של ההגדה. עמוד 11 בהגדה מכיל תפילת יזכור המוקדשת לזכרם של קורבנות השואה, "רבבות הנשמות של אחינו ואחיותינו שנכרתו בלא עתם, אשר נפלו במערכות הקרב; אשר הופצצו והרעשו בערי הפרזות; אשר גועו ברעב ובצמא, במצור ובמצוק ואשר אבדו תחת החרבות ועי המפלת; אשר הוצאו להורג בראש כל חוצות על לא עול בכפם, כי מזרע היהודים הם".

 

יזכור לזכר קורבנות השואה, מתוך הגדת הגדוד השלישי

אך אל מוטיב השכול (העולה בעמוד זה ובעמודים נוספים) מוצמד בהגדה גם מוטיב הגבורה והקוממיות. וכך, הסיפא של תפילת היזכור פונה להזכיר לעם ישראל את הצד השני שבמשוואת השואה – היא הגבורה: "כי לא תם החזון, כי בו ובין בניו ובנותיו ממשיכי מס(ו)רת הגבורה, שקדשו את שם ישראל וילחמו על כבודו ובנפלם עד אחד בין חומות הגטו הבוער צוו לנו את האמונה בעם ישראל ובחזון גאלתו".

בדומה להגדות ציוניות-מודרניות אחרות, מחפשת ההגדה את האיזון הנכון בין המסורת (והפנייה לאל) ובין המסרים הלאומיים (הפנייה לארץ ולעם). בעמוד 18 בהגדה פונים החיילים אל הארץ הטובה, ארץ ישראל, ומבקשים ממנה לפתוח זרועות בחיבוק חם לגולים המטלטלים בימים, הנרדפים הצמאים לאדמת מולדת ולבית עברי "בעולם שטורף".

 

"ארץ, פתחי זרועות ערבותיך ומרחביך הגדולים לצמאי אדמה", מתוך הגדת הגדוד השלישי

 

הקרבה בזמן לאירועי קרב נבי יושע אמנם מנעה ממדפיסי ההגדה לתת ביטוי ברור לנופלים, אך הקריאה כי "דגלנו האדים מאד, כי כבדה המערכה", והפסוק מקינת דוד על שאול ויהונתן המופיע באותו עמוד ממש (הצבי ישראל על במתיך חלל / איך נפלו גיבורים)  המופיעים לקראת סופה של ההגדה קיבלו ודאי משמעות חדשה ואישית עבור החיילים המציינים את חג החירות בעיצומה של מערכה בה נפלו רבים מאחיהם לנשק.

 

קינה לנופלים, מתוך הגדת הגדוד השלישי

 

לקראת סופה פונה ההגדה אל החיילים בשאלה: עד מתי ימשיכו להילחם? מחברי ההגדה לא הותירו שאלה זו ללא מענה והוסיפו, "עד שכח ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל התקפת אויב באשר הוא שם. עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב ידע: אין אמצעי לשבר את כל ישראל בארצו, כי הכרח החיים אתו, ואמת החיים אתו ואין דרך כי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה".

 

עד מתי?

 

בבוקר ה-17 במאי, שלושה ימים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב, ולאחר שהעבירו את הלילה בהעפלה חשאית למצודה, הגיעו חיילי הגדוד השלישי של הפלמ"ח אל פתח תחנת המשטרה בנבי יושע וגילו אותה ריקה מאדם. מגיניה נטשו אותה ונסוגו ללבנון. בשעה שהתמקמו הלוחמים, נורה פגז תועה מלבנון ופגע באחד החדרים. שני לוחמים נהרגו מהפגיעה.

שמה של המצודה הנכבשת הוסב למצודת כ"ח, זאת לזכר 28 הלוחמים שנפלו בשלושת ההתקפות.

 

אנדרטת כ"ח, רשימת הנופלים

 

כתבות נוספות

הכירו את "הגדת בנגזי": הגדת הפסח שחוגגת את שחרור יהודי לוב מידי הנאצים

הצצה לכמה מההגדות שישאירו אתכם פעורי פה

הגדות בכתב יד ב-360 מעלות: יציאת מצרים של ההגדות לפסח

זה הזמן לגלות: מי מארבעת הבנים אתה?

 




ה"חד גדיא" הטורף של חוה אלברשטיין

"הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף" - כך הפך הגדי לחיה פוליטית - ונאסר לפרסום

חוה אלברשטיין במהלך הפגנה נגד מלחמת שלום הגליל. 25 בספטמבר, 1982. צילום: דן הדני, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

 

התחקות אחר התפתחות הטקסט של ההגדה המסורתית של פסח היא מלאכה מסובכת להפליא. בצד מרבית הקטעים בהגדה הלקוחים מהתנ"ך, מהמשנה ומהמדרשים השונים, את העדות המוקדמת ביותר לקיומם של הפיוטים העממיים 'חד גדיא' ו'אחד מי יודע' אנו מוצאים רק במאה החמש-עשרה.

את קיומו של 'חד גדיא' אנו מוצאים אמנם רק במאה החמש-עשרה, אך העדות לפעם הראשונה שנכלל בהגדת הפסח מאוחרת במאה שנים ויותר: ככל הידוע לנו, שולב הפיוט הכתוב ארמית משובשת לראשונה בכתב יד של הגדת פסח משנת 1590 הידועה בשם 'הגדת פראג'.

בהגדת פראג מופיע הפיוט "חד גדיא" בשתי שפות: הארמית המוכרת לנו, ולצידה – תרגום ליידיש ("איין ציקליין, איין ציקליין").

במאות השנים שחלפו מאז נכלל 'חד גדיא' בהגדת הפסח, העניק הפיוט השראה ליצירות ספרותיות רבות.

 

'חד גדיא' בהגדת פראג

 

מה יש בו, בפיוט המשתרג, המתחיל בגדי אחד (חד גדיא) שאכל אותו חתול (וַאֲתָא שׁוּנְרָא, וְאָכְלָא לְגַדְיָא) ונחתם בניצחון האל בתום שרשרת של טריפות ושריפות, שגרם למשוררים ויוצרים שונים לחזור אליו שוב ושוב?

המסר המקורי של הפיוט בדבר עליונות האל על כל היצורים בעולם (ובהם מלאך המוות) היה זה שהכניס את הפיוט אל הגדת הפסח, אך מה שהוציא את 'חד גדיא' ואפשר לו לרעות בשדות יוצרות ויוצרים אחרים, הייתה דווקא ההזדהות עם הגדי האחד שקנה אבא בשני זוזים: אותה חיה תמימה, הראשונה ליפול קורבן במרחץ הדמים ההולך ומחריף בפיוט.

 

גדי עיזים, צילום: יואב רוזנברג

 

 

מהומה גדולה על גדי קטן

בשנת 1989 כתבה חוה אלברשטיין את השיר 'חד גדיא' שנכלל באלבומה "לונדון". הגרסה החדשה של אלברשטיין לפיוט מבוססת על עיבוד קודם של הזמר האיטלקי אנג'לו ברנדוארדי משנת 1976. הדמיון לגרסה האיטלקית, הנקראת Alla fiera dell'est (באיטלקית: ביריד המזרח), הוא בלחן ולא במילים.

 

https://www.youtube.com/watch?v=lL-5jyiGhwg

 

הגרסה של אלברשטיין מתחילה בסיפור מחודש של הפיוט הידוע:

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
קָנָה אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָהַגָּדָה.

וגם המשך השיר ממשיך בסיפורו של "חד גדיא":

בָּא הֶחָתוּל וְטָרַף אֶת הַגְּדִי
גְּדִי קָטָן גְּדִי לָבָן
וּבָא הַכֶּלֶב וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וְאֵי מִזֶּה הוֹפִיעַ מַקֵּל גָּדוֹל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּבַח בְּקוֹל
הַכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ אֶת הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וְאָז פָּרְצָה הָאֵשׁ
וְשָׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב הַמִּשְׁתּוֹלֵל
וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וּבָאוּ הַמָּיִם וְכִבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וּבָא הַשּׁוֹר שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וּבָא הַשּׁוֹחֵט שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

וּבָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהָרַג אֶת הַשּׁוֹחֵט
שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

אך החל מהבית התשיעי של השיר כמו נפסק הרצף הסיפורי:

וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?
אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.

וּבְכֹל הַלֵּילוֹת בְּכֹל הַלֵּילוֹת
שָׁאַלְתִּי רַק אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת.
הַלַּיְלָה הַזֶּה יֵשׁ לִי עוֹד שְׁאֵלָה,
עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ מַעְגַּל הָאֵימָה,
רוֹדֵף הוּא נִרְדָּף מַכֶּה הוּא מֻכֶּה
מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה.

וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו
הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף
הָיִיתִי כְּבָר יוֹנָה וְהָיִיתִי צְבִי
הַיּוֹם אֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
קָנָה אֲבִינוֹ אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה.

ומלאך המוות שהרג את השוחט לא זוכה לגורל דומה מידיו של אלהים. במקום זה, מציבה אלברשטיין שאלה לעצמה (ולנו): "וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?", שהרי אין הזמן מתאים לכך: "אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא". אם כך, מדוע השינוי הגדול, " וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה? אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה."

את השיר 'חד גדיא' חיברה אלברשטיין בתקופת האינתיפדה הראשונה בעקבות קושיה נוספת שסירבה להניח לה: "עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ מַעְגַּל הָאֵימָה? (…) מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה"?

לא במקרה נעדר אלהים לחלוטין מהשיר. בבית הבא פונה אלברשטיין במסר נוקב משלה. עלילת הדמים המקורית שבפיוט, זו שעליה מספרת ההגדה, ושהחלה עם טריפת הגדי, מקבלת לפי אלברשטיין צורה אחרת במציאות הישראלית: מעגל אלימות שחוזר ומנציח את עצמו, מעגל שבו מי שהיה פעם הגדי (היהודי הגלותי והנרדף) הופך בימים אלה לנמר ולזאב טורף, "וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה."

התסכול שבשיר, והמסר האנטי לאומני-לוחמני שבו, עוררו סערה ציבורית אדירה עם צאתו לרדיו. בצעד חריג החליט הוועד המנהל של רשות השידור לאסור על השמעת 'חד גדיא' ברדיו בנימוק שהוא "משרה דכאון ומשרת את צוררי ישראל". שיר נוסף שאסר הוועד הוא 'אחרינו המבול' שכתבה נורית גלרון והלחין ארקדי דוכין. רק בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, חזרה בה הרשות מהחלטתה ושני השירים חזרו להיות מושמעים ברדיו.

 

השירים המוחרמים. "מעריב", דצמבר 1989

 

"לונדון", האלבום שבו נכלל השיר 'חד גדיא', הקרוי על שם להיט אחר של הזמרת, נחשב לאחד האלבומים האהובים והמצליחים ביותר של חוה אלברשטיין.

 

 

לעוד סיפורים מאחורי השירים האהובים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

 

כתבות נוספות

האם בן גוריון הוא חד גדיא חצוף ועיקש?

חד גדיא מוזיקלי: איך נולדה ההגדה הקיבוצית

הווידוי של אלכסנדר פן

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"