שירה | שירים חדשים מאת נורית זרחי, עמנואל יצחק לוי, יהודית דריגס ושירה חֹרש

הוֹ גִּלְגּוּלֵי אֲפוּנוֹת יְקָרוֹת, / אֵלּוּ דְּבָרָיו הַמְּסָרְבִים שֶׁל לוּחַ הַלֵּב, / אַחֲרֵי שֶׁמְּחַקְתֶּן אֶת שְׂפַת יַלְדוּתְכֶן מֵעָלָיו / אֵיךְ יְפַצֵּחַ אֶת הִירוֹגְלִיף הָאַהֲבָה

הדר גד, 2018, פרט

.

נורית זרחי

.

הַזְּמַן נָפַל עַל הַזְּמַן
וְלֹא הָיָה רֶגַע פָּנוּי מִמֶּנּוּ
כְּמוֹ פֶּרַח פָּקוּעַ עַד קְצוֹתָיו
כְּשֶׁתֵּכֶף, אֶחָד אֶחָד,
יִשְּׁרוּ עָלָיו לָאָרֶץ.

וְהַנֶּצַח בֻּטַּל?
הַרְרֵי סֶלַע שָׁחֲקוּ אוֹתוֹ
וְהוּא הִלְבִּין כְּמוֹ שֹׁרֶשׁ
כָּתוּשׁ מִתַּחַת לָאֲדָמָה.

וּבְכָל זֹאת הוּא תָּלוּי עַל קְנוֹקֶנֶת
הֲיִתָּכֵן, כְּמוֹ גַּחְלִיל שֶׁנִּשְׁמַט,
וִידֵי הַנֶּפֶשׁ מִתְחַמְּמוֹת עָלָיו
בְּקֹר הַזָּרוּת הַגְּדוֹלָה

 

בגן של מנדל

כְּמוֹ אֲפוּנוֹת מִתַּרְמִיל
נוֹרוּ בַּקָּנֶה הַרְחֵק מִמֶּנִּי,
הַיְּלָדוֹת. לֹא אָבְדוּ בֵּין
שַׂרְעַפֵּי הַבַּגְרוּת,
נִרְאֶה שֶׁרִחֲפוּ בַּגְּבָהִים.
הַאִם שָׁם נִתְקְלוּ בְּגוּרוּ, מוֹרֶה
נָבִיא, כִּי אַחֶרֶת מִי מָסַר לִידֵיהֶן
אֶת הַמִּלּוֹן הָעַתִּיק לִשְׂפַת
הַפְּקָעִים, לִזְרֹעַ גֵּנוֹמִים בְּגַנַּי הַגֵּנֵטִיִּים
הוֹ גִּלְגּוּלֵי אֲפוּנוֹת יְקָרוֹת,
אֵלּוּ דְּבָרָיו הַמְּסָרְבִים שֶׁל לוּחַ הַלֵּב,
אַחֲרֵי שֶׁמְּחַקְתֶּן אֶת שְׂפַת יַלְדוּתְכֶן מֵעָלָיו
אֵיךְ יְפַצֵּחַ אֶת הִירוֹגְלִיף הָאַהֲבָה

 

נורית זרחי היא משוררת וסופרת ילדים ומבוגרים. בין ספריה האחרונים 'אררט' (שירה, הקיבוץ המאוחד, 2015), 'בלוע' (סיפורים, אפיק, 2016), 'צ'יינה' (ילדים, ידיעות ספרים, 2016), 'חידת הכפולים' (מסה ושירה, אפיק, 2017), 'אוטוביוגרפיה של דלת' (מסה, אפיק, 2018).

 

עמנואל יצחק לוי

.

הַצִּפּוֹרִים

הַסְּפִינָה טָבְעָה בַּיָּם
וְעַל הַיַּבָּשָׁה עוֹמֵד דַּחְלִיל וְשׁוֹאֵל: מָה זֶה, סְפִינָה חֲדָשָׁה?
חֲתִיכַת דַּחְלִיל
אֵיפֹה שָׁמַעְתָּ עַל סְפִינָה
עִם אֲגַמִּים בַּתַּחְתִּית כְּמוֹ אֲבַעְבּוּעוֹת רוּחַ?

אוֹמֵר הַדַּחְלִיל
אָז כָּל הָעוֹלָם סְפִינָה וְכֻלָּנוּ שָׁטִים בְּמַעְגָּלִים.
שְׁמַע דַּחְלִיל
אֵיךְ תִּתָּכֵן סְפִינָה
עִם חֲרִירֵי כּוֹכָבִים בְּכָל הַדְּפָנוֹת?

אוֹמֵר הַדַּחְלִיל
אָז אֲנִי הַסְּפִינָה.
דַּחְלִיל, אַתָּה מִכְמֹרֶת מְחֹרֶרֶת
אַתָּה תֵּבַת נֹחַ אַחֲרֵי הַמַּבּוּל
בּוֹא נַסֵּה לָשׁוּט בְּלִי יָם!

מָה נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים?
שֶׁהַמְּדַבֵּר עִם דַּחְלִיל
בַּל יְצַפֶּה לִשְׁמֹעַ צִפּוֹרִים.

 

הִלְכוֹת נִאוּף בְּקַסְיוֹפֵּאָה

תָּנוּ רַבָּנָן: בְּלִי כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה אֱלֹהִים הוּא צִנְצֶנֶת.
אֵיךְ יַעֲנִישׁ חַיְזָרִים שֶׁנּוֹאֲפִים בְּקַסְיוֹפֵּאָה?
יֹאמַר לְהַפִּיל עֲלֵיהֶם מַבּוּל – לֹא, כִּי הַבֹּץ חוֹזֵר מַעְלָה.
מַאי דִּכְתִיב 'עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם'? הָרוֹקֵק לַשָּׁמַיִם – שָׁב רִירוֹ לְפַרְצוּפוֹ.
יֹאמַר לַהֲרֹס מִגְדְּלֵיהֶם – לֹא, הֵם נִבְנִים מֵאֲלֵיהֶם.
וַהֲרֵי שְׁנֵינוּ: 'אֵין מִגְדְּלֵי קֻבִּיּוֹת הֵיכָן שֶׁאֵין כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה
שֶׁתִּינוֹקוֹת אֵינָן בּוֹנִים מִגְדָּל שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לַהֲרֹס.'
יֹאמַר לִגְזֹר תַּעֲנִית –
מִתְפַּלְּלִים הַחַיְזָרִים וְהוֹפּ – הֵם לְמַעְלָה
וְהוּא יִתְבָּרַךְ לְמַטָּה.
קָשֶׁה.

אֶלָּא מַאי?
חַיְזָרִים לֹא נוֹסְעִים לְקַסְיוֹפֵּאָה כְּדֵי לִנְאֹף
מִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה.
צֵא וּשְׁמַע מִסַּרְסֵנָאִי הַשַּׁבְּתָאִי
שֶׁסַּרְסֵנָאִי הַשַּׁבְּתָאִי בִּקֵּשׁ לַעֲגֹב עַל סָלָמַנְדְּרָא,
בָּא הֶחָלָל וּפָקַק אֶת חֲדִירָתוֹ.
שָׁמַע מִמֶּנָּה: אֵין נִאוּפִים בְּלִי כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה
וְהֵיכָן שֶׁיֵּשׁ – מַמְטִיר הַקב"ה מַבּוּלִים.

מִשֶּׁיָּבִין: מַעֲשֶׂה בְּזַבָּן מִיָּפוֹ שֶׁהֵבִיא בְּצִנְצְנוֹת חַמְצָן לְקַסְיוֹפֵּאָה
וְהָיוּ הַקַּסְיוֹפֵּאִים מִזְדַּוְּגִים בְּתוֹךְ הַצִּנְצָנוֹת.
אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה: תַּנְיָא הַהִיא, אֱמֹר סוֹפָהּ!
עָנַשׁ לָהֶם הקב"ה וְהוֹרִיד הַמַּבּוּל בְּתוֹךְ הַצִּנְצָנוֹת.

אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה: מַהוּ טַעַם 'יָפוֹ'?
אֵינָהּ אֶלָּא מָשָׁל עַל נוֹאֲפִים שֶׁל תֵּל אָבִיב
שֶׁעָשׂוּ לָהֶם צִנְצֶנֶת שֶׁל כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה וְאָמְרוּ: אֶתְחַתֵּן עִם אַחַת־עֶשְׂרֵה נָשִׁים
וּכְשֶׁיִּיטַב בְּעֵינַי אֵלֵךְ לִי וְאֶהְיֶה מְאֻשָּׁר עִם אַחֶרֶת.
סָבְרוּ שֶׁנִּצְּחוּ אֶת הקב"ה וְשֶׁהִמְצִיאוּ אַהֲבָה שֶׁמִּשְׁכָּהּ נֶצַח!
אֶלָּא שֶׁמִּקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים עוֹזְבִים אֶת הַשְּׁנִיָּה וְהוֹלְכִים אֵצֶל הַשְּׁלִישִׁית
וּמִן הַשְּׁלִישִׁית לָרְבִיעִית וְלַחֲמִישִׁית
וְיֵשׁ לָנוּ אַהֲבָה שֶׁחוֹזֶרֶת חָלִילָה לְנֶצַח נְצָחִים, קַמָּא שְׁמַע לַן.

.

טָמַנְתִּי זְרָעִים בַּחֲצַר בֵּיתֵךְ וּבָאָבִיב נָבְטוּ פָּנָסִים
עָקַרְתִּי אֶת הַפָּנָסִים וְהִנֵּה חֲדָשִׁים
עוֹד וָעוֹד פָּנָסִים וְעַנְפֵי פָּנָסִים וּקְנוֹקְנוֹת פָּנָסִים
כִּבִּיתִי אֶת הָאוֹר בְּחַדְרֵךְ וְחָדְרוּ הַפָּנָסִים
הִסְתַּתַּרְתִּי מִתַּחַת לִשְׂמִיכָתֵךְ וְחָדְרוּ הַפָּנָסִים
עָצַמְתִּי אֶת עֵינַיִךְ וְחָדְרוּ הַפָּנָסִים לְרָאשֵׁינוּ
וְלֹא יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת כִּי הֶחָצֵר הָיְתָה פָּנָסִים
וְגַם לָגוּר עִמָּךְ לֹא יָכֹלְתִּי כִּי הַבַּיִת הָיָה פָּנָסִים

אָרוּר הַיּוֹם שֶׁבּוֹ טָמַנְתִּי זְרָעִים בַּחֲצַר בֵּיתֵךְ
כְּשֵׁם שֶׁאֶת הַמֵּתִים הַכְּעוּרִים
טוֹמְנִים מִתַּחַת לִפְרָחִים
כֵּן אֶת הָאוֹהֲבִים הָעִוְּרִים
טוֹמְנִים מֵאֲחוֹרֵי הַפָּנָסִים.

 

עמנואל יצחק לוי, יליד 1995, משורר ומלחין, סולן בלהקת 'עמנואל והכיסופים', סטודנט למדע הדתות ולמקרא באוניברסיטה העברית. שיריו פורסמו בכתבי העת 'הו!', 'הבה להבא' ואחרים.

 

יהודית דריגס

.

גֵּנֵטִיקָה

אֲנִי הַזַּן שֶׁל עַצְמִי.
זְבוּב פֵּרוֹת מֵאִיר עֵינַיִם.
מִדֵּי בֹּקֶר בּוֹחֶרֶת מִקּוּם טוֹפּוֹגְרָפִי
אֵיפֹה לְהַנִּיחַ אֶת הַסְּתָמִי שֶׁלִּי.
בּוֹדֶקֶת מִי, מָה, יַחְצֹץ בֵּינִי לָעוֹלָם.
אֵין לִי עַמּוּד שִׁדְרָה
אֲבָל אֲנִי מְלַבְלֶבֶת זַרְחָנִית כֻּלִּי.

אִם תִּסְרְקוּ אוֹתִי בַּחֲשֵׁכָה
תִּמְצְאוּ אֵיבָרִים חֲדָשִׁים, לְמָשָׁל עוֹד לֵב.
יֵשׁ לִי מַנְגְּנוֹנִים שֶׁיּוֹדְעִים דְּבָרִים
דֹּפֶן כְּפוּלָה סָמוּךְ לַמּוּדָע. שָׁם אֲנִי דּוֹלֶקֶת
מְשַׁמֶּרֶת אֶת עַצְמִי
מְהַבְהֶבֶת אוֹתוֹת לָעוֹלָם.

חַיַּת מוֹדֶל אֲנִי
הָרוֹלְס רוֹיְס שֶׁל הַגֵּנֵטִיקָה.
יֵשׁ לִי מַנְגְּנוֹן הֶרֶס עַצְמִי
אֵין לִי יְכֹלֶת הִתְחַדְּשׁוּת.
הַחֻקִּים דֵּי בְּרוּרִים, אֲנִי מְבִינָה אֶת זֶה.
תָּאֵי גֶּזַע מְאוֹתְתִים לִי –
לֹא תִּהְיֶה הִתְחַדְּשׁוּת בַּאֲזוֹרֵי הָאַהֲבָה.
חַיַּת מַעְבָּדָה אֲנִי
יְשֵׁנָה וְזוֹכֶרֶת.

 

אחרי המֵטֵאוֹר

* מכתש ברינגר באריזונה נוצר מפגיעת מטאור לפני 49,000 שנים.

אוֹר חַד נוֹגֵס בַּקִּירוֹת
הַשֶּׁמֶשׁ מְקֻלְקֶלֶת.
שִׁכְבוֹת הַבַּיִת מִתְקַפְּלוֹת וַאֲנִי
בֵּין חֲדָרִים זוֹחֶלֶת, מַחְזִירָה קִירוֹת לִמְקוֹמָם.
מֵאֲחוֹרֵי הַמְּקָרֵר, יֵשׁ עִקּוּל בַּזְּמַן
זִכְרוֹנוֹת שָׁם מְחַכִּים שֶׁאֶחְשֹׁב אוֹתָם.
עָלַי לְהַחְלִיק גּוּשֵׁי זְמַן אֲבוּדִים לִנְקֻדַּת הַכִּנּוּס שֶׁלָּהֶם
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת זֶה.
בַּמְּזָוֶה, שְׁאֵרִיּוֹת רֶגֶשׁ מְשֻׁמָּרוֹת אֲנִי מַחְזִירָה לַמַּדָּפִים
נְשִׁימוֹת דְּחוּסוֹת, מַבְּטֵי פְּלִיאָה חֲבוּשִׁים, חֶלְקֵי פָּנִים ,שִׁכְבוֹת כְּאֵב
אוֹרֶזֶת דַּק. מְאַפְסֶנֶת לִשְׁעַת חֵרוּם.
אִם אֶרְצֶה, תָּמִיד אוּכַל לִבְרֹחַ
אַדְמַת הַטְּרָשִׁים בַּמִּסְדְּרוֹן מַבְטִיחָה מִסְתּוֹר.
שְׁבִיל נִפְתָּח לְכִוּוּן הַכִּיּוֹר, הַמַּיִם בַּבְּרָזִים מִתְפַּזְּרִים
פִּרְחֵי קֵרָמִיקָה נוֹשְׁרִים מֵהַקִּירוֹת
פֵּרוּרֵי בַּיִת מְמַלְּאִים סִירִים וּמַחֲבַתּוֹת.
אֲנִי מִתְגַּיֶּסֶת, מִתְרַכֶּזֶת, פֹּה וְשָׁם מְמָרֶקֶת
לֹא חַיֶּבֶת לִפְגֹּשׁ אֶת עַצְמִי עֲדַיִן
לֹא נָחוּץ לִי לָצֵאת לַזְּמַן שֶׁמְּחַכֶּה בַּחוּץ.
הַמַּכְתֵּשׁ שׁוֹמֵר עָלַי.
אֲנִי מַבְרִיחָה אֶת הַדֶּלֶת. גּוּפִי כְּדַחְלִיל כָּרוּךְ בִּרְגָעִים
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאָסוּר לִי לַחְשֹׁב עַכְשָׁו. מַמָּשׁ לֹא.

 

יהודית דריגס היא בוגרת כיתת השירה עברית־ערבית של הליקון, בוגרת לימודי טיפול באמנות במדרשה ברמת השרון, ובוגרת לימודי ספרות עברית בתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ועריכה ספרותית במכללת עלמא בהנחיית אילנה המרמן. פרסמה עד כה שישה ספרי שירה, האחרונים שבהם: 'חמש אבנים' (עולם חדש, 2017 – פרס אקו"ם בעילום שם) ו'אוף ברודווי' (הקיבוץ המאוחד, 2017).

 

שירה חֹרש

.


בֵּין כָּל הַמִּרְפָּסוֹת
כּוֹכָב אֶחָד
בְּדִיּוּק מֵעָלַי

.


פִּנּוֹת הַמִּטָּה רֻפְּדוּ
בְּמַסְמְרֵי סְפֵקוֹת
שֶׁלֹּא אֶפָּצַע
מֵהַסִּכּוּי לְהַחְלִים

 

שירה חֹרש, משוררת, אמנית רב תחומית, מנחה סדנאות כתיבה ומטפלת הוליסטית. יוצרת במדיומים שונים, ביניהם פרפורמנס, וידאו, סאונד, צילום, מיצב ואינטרקטיב. חציו של הרכב הדואו אלקטרו פואטי "אפסאחד". בוגרת המחלקה לצילום בבית הספר הגבוה לאמנות מוסררה. ספר ביכוריה, 'כל האמונות תפלות', ראה אור ב-2015 בהוצאת פרדס. ספרה השני, '11:11', יראה אור בקרוב בהוצאת גמא והקיבוץ המאוחד.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מיוחד | מסִפרות לחירות

יוצרים מדברים על ספרים משחררים ועל ספרים שצריך להשתחרר מהם

הדר גד, 2009, 80x100

.

"אינני מעוניין ואף אינני מוכשר יותר לשאת על גב קריאתי את גיבורי העלילה החשודים, את פרטי זהותם, את מעשיהם המחשידים"

יאיר גרבוז – צייר, סופר, פובליציסט – יצא לחירות מהמתח שבספרי בלשים

מטעמי גיל וגם מטעמי בחירה, מטעמי נטייה מתגברת לשכוח ומטעמי ההנאה והחדווה שבשִכחה, חדלתי, כמעט לחלוטין, לקרוא ספרי בלשים. בעבר קראתי רבים כאלה. אינני מחפש עוד כיצד להעביר את הזמן – הוא עובר בעצמו ואפילו למד לטוס. יוצא מזה שאינני מעוניין ואף אינני מוכשר יותר לשאת על גב קריאתי את גיבורי העלילה החשודים, את פרטי זהותם, את מעשיהם המחשידים ואת אלה שמנקים אותם זמנית מחשד. מתוך כך קורה שכאשר הבלש המפורסם אוסף את כל החשודים אל סלון ביתה של הנרצחת אני מגיע לשם לגמרי לא מוכן. שמות נשמטו ממני, תאריכים לא זכרתי מעולם, האביזרים זרים לי וחלק ניכר מרמיזותיו של הבלש בדבר זהות אפשרית של הרוצח תופסות אותי כאורח מספר אחר. מתוך שאיני זוכר את מרבית הקרואים, אין לי שום העדפה לגבי זהות הרוצח ואף אין לי שיח אידאולוגי עם מניעיו. אינני מתעניין יותר במתח עלילתי אלא במתח ספרותי וצורני. אני מתייחס אל השכחה כמשהו חשוב ורצוי שמרענן את הקריאה, מתניע מחדש את המחשבה ומפנה את עוצמת הזרקור אל העמוד הבודד – אל הטקסט כשלעצמו, בלא תלות במעשיות, בהוכחות ובעדי אופי. מעניין אותי מבחן העמוד היחיד כשם שמעניין אותי לפתוח ספר בעמוד שבו עזבתי אותו ולהתחיל משם כאילו מדובר בספר חדש. מכיוון שאף פעם לא הייתי פרקליט, אינני מסוגל לייצג אף דמות ולהגן עליהן. על כן אני מניח להן לנפשן ונהנה מפגישותינו האקראיות ומיחסינו הבלתי מחייבים. לא כזה הוא יחסי אל הסופר/ת, שאותה/ו אני דן בכל שורה שאני קורא. מכיוון שקריאתי היא מסע, הרי מובן שהסופר/ת חייב/ת להשתתף בו… שאר חבריו/ה המומצאים יכולים להישמט בכל שלב שרצוי להם לאורך הדרך. מרגע שחדלתי לקרוא קריאה בולשת וחוקרת ותובעת אינני חש יותר את טעם האכזבה והתפלות כשנחשפים האשמים האמיתיים והסופיים. טקסט בלשי לא מאפשר קריאה דוֹגמת, קריאה ביופסית, קריאה שאי אפשר לספר לחבר'ה. עם זאת, את כל מה שכתבתי כאן אשכח כשיראה אור תרגום חדש של סימנון.

.

***

.

"שנים חלפו עד שהתפכחתי והבנתי את התעלול שמצוי בבסיס הספר הזה"

מירי שחם – סופרת, מנחת סדנאות כתיבת זיכרון – השתחררה מהקסם ההמליני של 'שתהיי לי הסכין' (דוד גרוסמן, הספרייה החדשה, 1998)

הספר שתהיי לי הסכין טווה רטוריקה פתיינית מכשפת שקל מאוד ללכת שבי אחריה, מבלי להבחין עד כמה היא הרסנית.

בבסיס הספר מונח חוזה בין גבר ואישה שנתקלו זה בזו באקראי. טיוטת החוזה מנוסחת כבר במכתב הראשון שמפנה צד א', הוא יאיר, לאישה זרה ששמה מרים. יאיר ראה אותה בכנס מחזורים, היא לא הבחינה בו אך משהו בשפת הגוף שלה גורם לו להציע לה חוזה בלעדי של אינטימיות כתובה. "אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת", כתב לה, "אני רוצה שתסכימי לקבל ממני מכתבים."

המכתב הראשון שלו אליה עוד כתוב בנימה מאופקת ("אני לא רוצה לפגוש אותך"), מרגיעה ("אל תיבהלי") ומסויגת ("שאוכל לספר לך עלי מדי פעם"), ומרים מקבלת את הצעתו – כפי הנראה, כי את מכתבי התשובה שלה בחר גרוסמן לא 'להראות' לקוראים.

המכתב השני שיאיר שולח כתוב אחרת. זהו מכתב חושפני, מרקד ואובססיבי, נימה שתשלוט מכאן והלאה לאורך הספר כולו. כבר בפתיחת המכתב עולה הטמפרטורה של הטקסט:

"מרים, שלום,
מאז המכתב שלך אני לא עושה כלום, לא מסוגל, לא עבודה, לא חיים, רק רץ סביבך ושואג בלב את שמך, ואם היית פה עכשיו הייתי מחבק אותך בכל הכוח שלי ומפרק את שנינו יחד בכל מה שעולה בי אלייך ברגע הזה (אל תדאגי, אני לא חזק במיוחד) […]"

קל להתפתות לה, לרטוריקה המכשפת שמציעה אינטנסיביות מילולית דוחקת, דחוסה, המונחת כשי נלהב ומבעבע לרגליה של הנמנעת האחת. בעצם יאיר מציע למרים להיסחף לתוך יקום מילולי מקביל, הרבה יותר עמוק ביחס להוויה היומיומית השטחית שמקרישה את כולנו. מרים היא הנבחרת – ואיך אפשר לסרב לבחירה כזאת, בחירה שהיא הכתרה.

ההזמנה הזו לאינטימיות עוררה בי קנאה עצומה, ומן הסתם גם אצל נשים אחרות שגם הן, כמו מרים, 'עשויות מילים'. מדוע אני צריכה להסתפק בקיום האפור, העכור, התמרמרתי. למה לי אין גישה לזרמי מעמקים צלולים שכאלו. גם אני רוצה וידויים סודיים עד אכזריות, מערבולות ורגעי קרבה, שאי אפשר להוציא מהפה אבל אפשר לכתוב ועוד איך.

שנים חלפו עד שהתפכחתי והבנתי את התעלול שמצוי בבסיס הספר הזה.

קרבה אנושית מעין זו יכולה להיות דבר נפלא כשהיא סימטרית; בובר כתב על כך את חיבורו "אני ואתה", ובו הוא מתאר תווך רוחני נחשק שמתקיים בין שני סובייקטים. אמנם פני השטח של העלילה הגרוסמנית מתמקדים באפשרות ליצור תווך אני-אתה בובריאני שעשוי כולו מילים, אך בפועל, ברובו המכריע של הספר ניתן פתחון פה רק ליאיר. המונולוג של מרים מגיע רק בעמ' 205, אחרי שהקורא כבר גיבש דעה מוצקה על השניים ועל הדינמיקה ביניהם. בפועל, יאיר משתמש במרים רק כבמה שעליה הוא מרקיד את המילים המאולפות שלו. עבורו היא לא באמת שותפה, אפילו לא נמענת אקראית ששלף; בקריאה מאוחרת ומפוכחת בספר, גיליתי שיאיר זקוק למרים בעיקר כצופה בנהדרותו, אפילו כצופה בהתפעלות שלו ממנה, ולכן הצד שלה מושתק. זו עמדה מנוולת, מרוכזת בעצמה ביחס למי שמעלה על נס את השיתוף האינטימי לפרטי פרטים. לכאורה.

רק בקריאה מאוחרת שמתי לב לחוזה שהתנסח מחדש כבר במכתב השני:

"מגיעות לך התשובות הכי כנות על מה שכתבת ועל זה שבכלל ענית! שהסכמת! שלא נבהלת ממכתב ההתאבדות המאופק שלי…"
רגע. מכתב התאבדות? לא פחות? ובכך הוא מטיל עליה בעקיפין אחריות לשלומו, מלהק אותה לתפקיד המבוגר האחראי שניצב מול שיגעונו של האמן המבצע. אין פה שום סימטריה, לא הייתה כזו מלכתחילה.

אני חושבת שהבראתי סופית מחזיון התעתועים שהספר הזה יצר רק כשקראתי את סוס אחד נכנס לבר. לדב'לה, הגיבור של 'סוס…', יש אותו דנ"א נפשי שיש ליאיר, אותה גישה פסיבית-אגרסיבית, חושפת קרביים ולכאורה חלשה, אבל חולשתו המופגנת היא בעצם מקור כוחו כלפי הזולת. ההבדל בין דב'לה ליאיר הוא שדב'לה עומד על במה, האתיקה הגלויה היא של אמן מול צופה, בניגוד ליאיר שהציע את אותה עסקת חבילה פתיינית, קרביים והכול, אך הציב אותה תחת כותרת אחרת, מתעתעת ומטעה.

.

***

.

"לא חשבתי אז שאפשר לכתוב ספרות על המקום המשונה, המנומנם, הקטן והמקודד שבו ביטלתי את זמני באותם הימים"

עמיחי חסון – משורר ויוצר קולנוע – זכה בחופש לכתוב בזכות 'אבנר ברנר' (דרור בורשטיין, בבל, 2003)

שנים של לימוד גמרא אימנו אותי לקרוא במבט כפול: עין אחת במסכת הנלמדת בכיתה ועין שניה – בספר שמוחבא על הירכיים, מתחת לכרך התלמוד החום והגדול. קשה להעריך כמה ספרים סיימתי ככה, בשעות הבלתי נגמרות של "סדר בוקר", כשהוויות אביי ורבא התערבבו להם בראשי עם עלילות יוזף ק' וניק אדמס וקול הרב המהדהד ברחבי הכיתה. אבל היה גיבור אחד, אבנר ברנר שמו, שהצליח להוציא אותי לחירות ולגרום לי לנסות לכתוב.

עד אז, הספרים שקראתי התרחשו במקומות רחוקים, לאנשים אחרים, עם חיים שנראו מעניינים משלי. לא חשבתי אז שאפשר לכתוב ספרות על המקום המשונה, המנומנם, הקטן והמקודד שבו ביטלתי את זמני באותם הימים. והנה, פתאום, אני קורא כיצד עומד אבנר ברנר, גיבור רומן הביכורים של דרור בורשטיין, וחומק מסגן המנהל "אשר עמד על גרם המדרגות בואכה המסדרון המואר, ובעיניים מתאמצות בלש אחרי תלמידים ללא ציצית […] לא כל תלמיד טעון חיפוש: חלקם פוטרים עצמם מן העינוי בכך שהם מוציאים את הטלית-קטן מחוץ לחולצתם, ולעתים אוחזים אחת מהן בין אגודל ואצבע, כבמין רישול אגב, הנקניקים".

עלילת הספר מתרחשת בשנת 1987, השנה שנולדתי בה, אבל אני זוכר כיצד נדמתה אז כאילו היא מתרחשת בה בעת, בישיבה התיכונית בקצה בני ברק שבה למדתי, עם אותו ריח כפות רגליים בסנדלי שורש עם גרביים, ברכוני ברכת המזון מצופים שאריות אוכל, פרק "הכונס" דף ס' ע"ב, נסיעות ל"סמינר התחזקות" בבית אל, ההברזות מלימודי הקודש אל מועדוני הסנוקר, רוחו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ששוטטה במסדרונות כקבצן המחזר על הפתחים ולא הצליחה להדוף את ההצעות המדהימות – מבחינה מוסרית וכלכלית כאחד – של יו"ר המועצה הדתית למען שימור מעמד צאצאו.

כמו ברומן של בורשטיין, כך גם אצלנו, עמדו במרכז העולם שתי עגלות ריקות ואיש לא ידע כיצד למלא אותן. חשבתי אז, בזמן שקראתי את הספר, מתאמץ לא לצחוק בקול באמצע הכיתה, שאולי אפשר לכתוב את הרגע הזה שאני נמצא בו, שאולי אפשר להעניק לו מבט, סיפור ושפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב פרוזה.

.

***

.

"גרין גירש אותי, הקוראת, החוצה מן המילים, להתנסות ללא תירוצים… לשוב אל העולם וביתר שאת"

אביבית משמרי – עורכת ומו"לית 'פטל', סופרת – נבעטה אל החיים מתוך 'מסעותיי עם דודתי' (גרהם גרין, עם עובד, 1988, תרגום: חנוך ברטוב)

העולם שייך לצעירים? לא במקרה זה. כמתבגרת רגישה ומופנמת, הסופר שדיבר אליי יותר מכול היה איש ביון בריטי מאופק, קתולי, שהסתובב בקולוניות רעות-אווירה ועסק רבות בהכאה על חטא. בעולם שלו ישבתי לבטח אז – החיים נראו כסאה של ייסורים בודדים שיש לשאת בחן, לגלגל בהם דמעה על לחי ולהפוך עוד עמוד בספר של גרהם גרין. גיבוריו היו זוגות קתוליים שנשבו יחד שלא בטובתם, כמרים הנדרסים תחת משטר פאשיסטי ואנשי קולוניות החווים נידוי חברתי. לכולם היו סיבות טובות לסבול, לי קצת פחות, אבל ההזדהות הייתה גדולה.

ואז מצאתי את מסעותיי עם דודתי – כן, זה היה אותו סופר, עם אותו אנטי-גיבור בודד, שזה מכבר חדל להתרגש. אבל בספר הזה של גרין, לשם שינוי, אל חייו של הגיבור נכנסת בסופה דודה אוגוסטה. אישה אקסצנטרית בת שבעים בשיער "אדום, זוהר ומתנשא לתלפיות", עם תפיסה מוסרית גמישה ושפע מחזרים. אוגוסטה סוחפת את המספר האפרורי, שלא ברצונו, למסעות המתארכים והולכים, לזיכרונות מלפני חמישים שנה, ובהמשך לתוך חיים מלאי ריגוש והרי-גורל, מהסוג שתמיד ניסה להתרחק ממנו.

דודה אוגוסטה היא לא רק ההרפתקה והשינוי, אלא גם היכולת להקיף חלקים נרחבים יותר של האנושי. לנוד בראש מול אי-צדק ולעבור הלאה, לשמור אמונים לנצח לסיפור אהבה מפוקפק; לערב בקלות את המרמה עם המהוגנות, ולמַשמֵע את חייך ככל העולה על דעתך. היה זה כאילו החליט גרין שדי לו בטרקלינים המהודרים שבהם נשאו גיבוריו את סבלם. הוא משך את השטיח מתחת לפאתוס וברא עולם שבו התיאטרליות, הסקסיות, הנדודים, המניפולציות, הצחוק הפרוע, מאפשרים ומחייבים למצות את החיים עד תומם.

גרהם כתב עוד ספר קומי אחד, האיש שלנו בהוואנה, אך זה מבוסס על הסתרות מחושבות ומשחק כפול, ואין בו מן הזלילה הפרועה של חומרי החייים, כמו ב'מסעותיי…'. ברגע שהפכתי את הדף האחרון ב'מסעותיי…' ידעתי שלספר הזה אחזור בכל פעם שהמשיכה לטראגי תעלה על גדותיה. קראתי אותו מאז אינספור פעמים ובכל פעם התפעמתי: תמיד אפשר להתחיל מחדש, ולא כמנטרה ניו-אייג'ית אלא כשילוב של תשוקה ומזל ממזרי.

ההיבלעות בין דפי הספר הזה פועלת פעולה הפוכה מכרגיל: גרין גירש אותי, הקוראת, החוצה מן המילים, להתנסות ללא תירוצים. 'מסעותיי…' אינו מספק אסקפיזם אלא מזכיר שיש לשוב אל העולם וביתר שאת. סוף-סוף ספר שאי אפשר להסתפק בקריאתו אלא יש ללכת בעקבותיו, כמו מדריך מסעות. זכרתי אותו גם ובעיקר בזמנים שהפכו משמימים ודומה היה שלא יסתיימו לעולם. ומדוע שלא יסתיימו? אם דודה אוגוסטה יכולה לארוז מזוודה קטנה ולקנות כרטיס, אוכל גם אני.

הערה לסיום: התרגום של חנוך ברטוב אהוב ומושרש, ועם זאת, ראוי היה שההוצאה תעדכן אותו מעט (או תתרגם מחדש, כפי שנעשה בהצלחה בספרים אחרים של גרין). כך אולי יתאפשר למצוא תרגום קולע יותר למונח "קעק" המתאר דמי שתייה ("קייפ עד קהיר", כשמן של הסיגריות ששימשו אמצעי תשלום, במקור CTC – Cape To Cairo).

.

***

.

"כמו תפילה רצו המילים, בהתחלה אפילו לא כל כך הבנתי"

יודית שחר – משוררת – השתחררה מכבלים בזכות 'רומנסרו צועני' (פדריקו גרסיה לורקה, ספריית פועלים, 1963, תרגום: רפאל אליעז)

ספרים רבים הוציאו אותי לחירות. זאת לא הייתה חוכמה, בבית שגדלתי בו סטירה או קללה נחשבו תגובה ראויה, והמפלט אל השפיות והשחרור היה השביל לספרייה ביד אליהו. לעיתים הלוך וחזור פעמיים ביום. בילבי בת גרב של אסטריד לינדגרן והאסופית של לוסי מוד מונטגומרי לימדו אותי כבר מגיל צעיר שזה לא משנה אם יש לי אבא או אמא מאחוריי, או אגרוף מאיים מלפניי – עליי לומר את דעתי בצלילות ובביטחון, ולייצר לעצמי חיים ראויים, צודקים. עדיף צבעוניים. ועוד הם לימדו אותי שבכוחי לייצר את הצבעוניות הזאת, יש מאין.

אני יכולה לומר בפירוש, גם אם כרגע הווידוי הזה לא ממש אופנתי במחוזותינו: הספרות המערבית נתנה את הטעם לחיי, בבית טורקי, מסורתי, מדכא, נוקשה. כי בפעם הראשונה קראתי מילים שאמרו ואישרו את מה שהיה ברור לי במוח, שאישה אינה פחותה מגבר, ושיש לה כוח לבצע את כל מה שהיא מייחלת לו. או לפחות את רובו. ושדלות מקורה בחומר, אך היא אינה חייבת לחלחל לנשמה.

אבל יש ספר אחד, ובמיוחד שיר אחד מתוכו, שאת ההלם מחוויית הקריאה שלו לעולם לא אשכח: הייתי כבת שתים-עשרה, נסעתי לשבּת אל אחותי בירושלים. על הקיר ניצבה לה ספרייה, אוצר בלתי נדלה. דפדפתי ושלפתי ספר בכריכה צהובה, רומנסרו צועני, של פדריקו גרסיה לורקה.

הפכתי דפים באקראי ונפלתי על המילים הכי יפות שחוברו יחד: "יקרת לי ירוק, יקרת / ירוק העץ, ירוק הרוח" (מתוך "רומנסה סהרורית", בתרגומו של רפאל אליעז).

כמו תפילה רצו המילים, בהתחלה אפילו לא כל כך הבנתי. אבל היה להן הטעם והריח שלהן, ומין קסם שלפת ולא הכרתי עד אז. אחר כך למדתי שזה קסמה של המורבידיות.

לורקה לימד אותי מהו טעמה של התהום, לימד אותי שהמוות הוא חלק מהחיים ושהם צועדים יחדיו שלובי זרוע. הוא לימד אותי שלמילים יש כוח שאינו תלוי בדבר, אלא בעצם קיומן. ורק אופן הנחתן זו לצד זו יכול לייצר רסיסי מלח ים בפה, ולכשף את העולם בכחול וירוק.

.

***

.

"ילדה חכמה, רגישה וחריפה, דמות שאפשר להזדהות איתה ולהאמין שבתום לב מוחלט נקשר ליבה בגבר הכי עשיר בכפר"

ליאורה לופיאן – כתבת שטח –  נחלצה מהתפיסות הרומנטיות של 'אהבה ודעה קדומה' (ג'יין אוסטן)

בין ספרה הקלאסי של ג'יין אוסטן, גאווה ודעה קדומה, ובין סדרת הטלוויזיה הפופולרית סקס והעיר הגדולה יש כמה הבדלים סגנוניים וצורניים, אפשר לומר. אבל עיון בשתי היצירות האמורות מלמד שאידיאל האהבה הרומנטי המערבי לא השתנה במהותו במאתיים השנים האחרונות.

מסקס והעיר הגדולה לא כל כך התרגשתי בשעתו, אבל גאווה ודעה קדומה השביעה במדויק את טעמי האנין: שלא כמו בסקס והעיר הגדולה, נערת הגביע לא כותבת טור מטופש בענייני יחסים ולא מנהלת חיי חברה מטופשים, אלא היא אחות גדולה ואחראית, הבת של אבא, ילדה חכמה, רגישה וחריפה, דמות שאפשר להזדהות איתה ולהאמין שבתום לב מוחלט נקשר ליבה בגבר הכי עשיר בכפר. בסקס והעיר הגדולה כמעט מובן מאליו שהגיבורה תמצא את אביר חלומותיה רק במר ביג שכזה, נכה ברגשותיו ועתיר הון. הפנטזיה הרומנטית האנגלית השנונה תמשיך לחיות כל עוד נשים רבות, רבות מאוד, רואות בגברים שלצידן את מקור מחייתן. ונדמה לי שגם ג'יין אוסטן הייתה מתבאסת לגלות שחלק מסוד הקסם של ספרה הקלאסי נעוץ בשימור של מערכת יחסי הכוחות הכלכליים בין המינים.

ייאמר לזכות גאווה ודעה קדומה שהספר נכתב בתקופה ובמקום של מעמדות ברורים ומוגדרים מאוד, והוא נוהג בכנות רבה באשר ליסודות הארציים מאוד של האהבה הרומנטית. בסקס והעיר הגדולה קרי ברדשואו, איי-קיי-איי ליז בנט, מנהלת אורח חיים ראוותני ונהתני בלב העיר הגדולה, אבל שאלות של מעמד לא ממש עולות ביקום של ארבע החברות הלבנות אך שונות.

כלל יסוד באהבה הרומנטית הוא שהאישה לעולם לא תתאהב בגבר רק בגלל כספו. הכסף הוא רק בונוס חביב, מענק למצטיינות. כלל שני הוא שבין המינים צריך להתקיים איזה פער מעמדי שמייצר קונפליקט ומעניק ממד של גאולה לסיפור, אבל המתח הרומנטי צריך להתקיים בסוגיות של נפש ורוח. רומנטיקה.

יוצא מכאן שנקודת המוצא הכלכלית הסובטילית, המוכחשת, היא שבנדוניה של הכלה יש נפש ובכתובה רשום הגוף. והעסקה הזו היא עסקה מפוקפקת מאוד, לשני הצדדים. הגבר האדיש, השותק, המתקשה ברגשותיו – האם הוא באמת הנסיך עבור חתולה מבית לא הכי טוב? האם הוא מי שיכיל את לילות הנדודים, את ההתמכרויות הקטנות ואת המנהגים המגונים? האם הוא ידע לבכות או לצחוק איתה באותם מקומות?

היום אני יודעת שרומנטיקה – לא בשמיים היא. שכסף זה גם נפש וגם גוף. שאהבה היא לא גאולה שניתנת בגורל. שאין באמת סינדרלות וגם מי בכלל רוצה להיות נסיכה. זה נורא משעמם. ונראה לי שגם ג'יין הייתה מוכנה להקריב מעט מהפופולריות של יצירותיה עבור עולם שבו נשים תוכלנה לבחור באמת להתאהב, בלי עסקאות מפוקפקות של חיים מול מוות, כזה או אחר.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

נסיעה קצרה | שלושה פרגמנטים מאת טל ניצן

"החושך היה סגור ואטום כאילו שכבתי בתוך עיסה שחורה. עצמתי עיניים ושוב פקחתי ולא היה הבדל"

הדר גד, 2017, 60x120

.

מאת טל ניצן

.


ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית, פניהם מעוותות מחדוות ההרס. תחת גלגליה משתפלת תהום. בתוך המכונית יושב ילדֵך. הנה היא נוטה. שממה מסביב, שממה בידייך ובלי לנסות את יודעת, שום קול לא יבקע מגרונֵך.
מה תעשי.

ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית. תחת גלגליה משתפלת תהום. הילד במכונית אינו ילדֵך. ילדך בחוץ איתם, פניו מעוותות מחדוות ההרס.
מה תעשי.

.


על ידי התיישבה אישה שנראתה הדורה מדי לאוטובוס החבוט (כשעליתי זו עדיין הייתה רכבת נוצצת), ומיד שאלה אותי: "את לא פוחדת?"
"ממה?", שאלתי. חשבתי שתאמר 'מפיגועים'.
"ממיעוטים," אמרה.
"אני מיעוט," אמרתי לה, "ואני פוחדת ממך."

.

פתאום

פתאום התעוררתי. איזו בהלה. החושך היה סגור ואטום כאילו שכבתי בתוך עיסה שחורה. עצמתי עיניים ושוב פקחתי ולא היה הבדל. והרעש סביבי בלי התחלה ובלי סוף, המון רִשרושים קטנים יחד. לא יחד: זה אחר זה. אחד נופל ועוד אחד נופל ועוד המון נופלים אחריו. מים. מים נופלים. גשם! גשם, סוף-סוף נזכרתי. עכשיו הרעש נשמע נעים יותר ואפילו נדמה שהחושך התבהר קצת. אבל רק נדמה: עדיין לא יכולתי לראות כלום. איפה אני. התחלתי לגשש. שכבתי על משהו קשה, הוא התנדנד קצת. הושטתי יד מחוץ לדבר הזה ולא היה שם כלום, אבל היד ניחשה משהו מתחתיה. הורדתי אותה והיא טבלה במשהו קר וגלי: מים מסביב, מים עולים ועולים. המים יכסו אותי. התחלתי לרעוד. ברגע הזה התעוררו המון שאלות והתחילו לזמזם, אבל אחת גברה על כולן: מי אני. לא זכרתי. עמדתי לטבוע ולא היה לי מושג מי אני. מים נופלים ומים עולים ואין תשובה בחושך. התחלתי למשש את עצמי, מלמעלה. ראש, שיער רטוב. עיניים פעורות, אף דק וישר, שפתיים. צוואר, פטמות, בטן. זין. לרגע לא האמנתי למגע ידי. מיששתי אותו שוב: אין ספק, זין ממש. זכר! צהלתי, אני בן זכר! התהפכתי על הצד ונרדמתי שוב לקול רחשם הסמיך, הגובר, המערסל, המרגיע, של הטיפות והגלים.

 

טל ניצן היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת. הרומן פרי עטה 'את כל הילדים בעולם' ראה אור בהוצאת אחוזת בית ב־2015. רומן שני עתיד לראות אור השנה.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – שירה | להפוך את התנועה לְבית

"תנועה בלתי פוסקת ארוגה אל תוך תיאורי יחסיה של הדוברת עם אהובה ועם בנותיהם. חיים ואהבה מתגלים לה במקום שמתקיימת בו תנועה." גיא פרל על ספרה של מיה טבת דיין, 'לאן שנצוף שם בית'

הדר גד, 2008, 60x80

.

מאת גיא פרל

.

גנאלוגיה

לְאַחַר טְבִיעַת הַטִּיטָאנִיק
סֵרְבָה אִמּוֹ שֶׁל סָבִי
לַעֲלוֹת עַל אֳנִיּוֹת

לוּלֵא סֵרְבָה, הָיוּ חַיָּיו שֶׁל סָבִי
רוֹחֲצִים בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁל קָלִיפוֹרְנְיָה כְּאַחְיוֹתָיו.
אֲבָל הַנָּאצִים רָצְחוּ אֶת אִמּוֹ בַּמִּשְׂרָפוֹת.

לוּ עָלוּ עַל הָאֳנִיָּה, לֹא הָיָה בּוֹרֵחַ בַּיְּעָרוֹת,
לֹא הָיָה פּוֹגֵשׁ בְּסָבָתִי, מוֹלִיד אֶת אָבִי.
לֹא הָיִיתִי נוֹלֶדֶת –

מִנְיַן הַמֵּתִים הַמִּצְטָרְפִים לִסְכוּם לֵדָתִי
מְחַיֵּב. אֲנִי נוֹדֶדֶת בַּיַּמִּים, בַּיַּבָּשׁוֹת,
נִזְהֶרֶת מִן הַמָּקוֹם הָאֶחָד.
בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה יַלְדָּתִי מְנִיפָה לְעֶבְרִי
שֶׁלֶט בִּכְתַב יָדָהּ: ״בְּרוּחָה הַבָּאָה״.

(עמ' 27)

בשיר "גנאלוגיה" – כמתבקש משמו – פורשת טבת דיין בפני הקורא את אילן היוחסין הרגשי העומד, לתפיסתי, בבסיס ספרה החדש. כבשירים רבים, גם בו שפה בהירה ואירוניה דקה חושפות תהליך קשה ומורכב – חוויה ראשונית של בריחה ומוות מובילה למתח מתמשך בין הצורך להישאר בתנועה מתמדת ולהיזהר מן המקום האחד לבין חיפוש בית. כמתואר בשיר, תודעת המוות היא מיסודות עולמה הפנימי של טבת דיין ומרתק במיוחד להבחין בגילוייה המרובים כבר בשירים העוסקים בילדותה של הדוברת. לדוגמה, בשיר "אשכבה" (עמ' 23), שבו הדוברת, כילדה, חוקרת את המוות בשעת קבורת ציפור; בשיר "דפדוף באלבום" (עמ' 16), שבו נמצא המוות כל העת על סיפה של ההתרחשות; או בשיר "כותנה" (עמ' 14), שבו משחזרת הדוברת הרהורים במוות שעלו בה בשעת משחק באסם כותנה: "אֲנִי מְטַשְׁטֶשֶׁת אֶת פַּחַד הַגֹּבַהּ / וְהַחֲרָדָה שֶׁנַּפְסִיק פִּתְאוֹם לִנְשֹׁם, / בִּגְלַל חֶלְקִיקֵי הַכֻּתְנָה הַדְּחוּסִים בָּאֲוִיר / וּבִגְלַל שֶׁלֹּא תָּמִיד צָרִיךְ סִבָּה / כְּדֵי לְהַפְסִיק לִנְשֹׁם". יש להדגיש כי הדוברת, הן כילדה הן כאישה בוגרת, אינה בורחת מן המוות. היא בורחת עם המוות, עם "מנין המתים המצטרפים לסכום לידתי". הישארות "במקום האחד" חושפת אותה לכאב וסכנה, אך אין בה חרדה מן המוות כפשוטו – היא חרדה מן המוות רק כחוויה פנימית המתעוררת בשעה שנעצרת תנועתה המתמדת, תנועה שהיא מזהה עם תנועת החיים. למעשה, כדי לחיות טבת דיין הופכת את התנועה לבית, ביתה של אישה ברוחה ומלאת רוח.

להפיכת התנועה המתמדת לבית יש כמה וכמה ביטויים בספר. הרמה הגלויה לעין היא כמובן התנועה הגיאוגרפית – ישראל, קנדה, ארצות הברית, אוסטרליה – בכולן היה או יש לה בית המתואר כתחנה בדרכה אל הבית ההולך ומתהווה בתנועה עצמה. ברשימה זו אעסוק באופן שבו ביתה של המשוררות הולך ומתהווה בתנועתן המתמדת של מערכות יחסיה עם אימה, אהובה ובנותיה.

תנועת יחסי המשוררת עם אימה ומולה מתוארת בכמה שירים. אתמקד בשיר היפהפה "התבוננות מנקודת האין סוף" (עמ' 57), המדגים היטב את הדברים.

לִפְעָמִים הַזְּמַן הוּא רִבּוּעַ
בְּלוּחַ הַשָּׁנָה, לִפְעָמִים הוּא
מִנְיַן הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים מֵאָז שֶׁמַּתְּ מִמֶּנִּי
וְכִבְרַת הַמֶּרְחָק שֶׁעָשִׂיתִי
מִבֵּית יַלְדוּתִי שֶׁאָבַד מֵאָחוֹר.

אִי הַבַּיִת מִתְרַחֵק בְּיַם הַזְּמַן.
בְּתוֹכוֹ מִתְקַיְּמוֹת עֲדַיִן אֲרוּחוֹת הָעֶרֶב שֶׁלָּךְ.
פְּרָחִים צָפִים בְּקַעֲרִית עַל הַשֻּׁלְחָן. הַכְּתֻמִּים מְשׂוֹחֲחִים
עִם הַלְּבָנִים. אֲנַחְנוּ יְלָדוֹת. וְהַדֶּלֶת פְּתוּחָה.

כַּמָּה פְּעָמִים אִבַּדְתִּי אוֹתָךְ מֵאָז שֶׁהִתְחַלְתִּי? כְּלוֹמַר, מֵאָז הַתְחָלַת
הַהַתְחָלוֹת שֶׁלִּי. בַּלֵּדוֹת הָאֵלֶּה וּבָאֲחֵרוֹת;

בָּתִּים וְעוֹד בָּתִּים, אִיִּים
וְעוֹד אִיִּים וּבְכָל הָאִיִּים אִמָּהוֹת
וְכָל הָאִמָּהוֹת הֵן אַתְּ. כַּמָּה שִׁירִים
כָּתַבְתִּי עַל כָּךְ. כַּמָּה שְׁכָחוֹת
שַׁבְתִּי וְשָׁכַחְתִּי.

האם ובית הילדות מתוארים כאי בים, כנקודת ציון שביחס אליה נמדדת התנועה המתמדת – תנועת האישה הברוחה ההופכת לבית שהיא בונה בממד שבו מיטשטשת ההבחנה בין עזיבה וחזרה, התרחקות והתקרבות, עבר והווה. ביטוי נפלא לטשטוש המתואר ההופך את התנועה ליסוד הבית ניתן לראות בציפת הפרחים, המהווה את התיאור המרכזי למתרחש בתוך האי – שאיננו צף – לאחר שהופנם. תיאורים דומים של טשטוש הגבולות ואף של התכה בין לידה, חיים ומוות עומדים, לתפיסתי, במרכז ספרה הקודם של טבת דיין – ויהי תוהו – שהוקדש רובו ככולו לאבלה על מות אימה. דוגמה נוספת לדבר מצויה בשיר "קפיצת מחשבה קלה" (עמ' 42): "אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת הַזֶּה, בָּאוֹר / הַצְּפוֹנִי שֶׁשּׁוֹטֵף דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת, / הַיַּתְמוּת הָפְכָה אוֹתִי / דַּקָּה כָּל כָּךְ שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ / אֶת צְלִיל הֶהָרִים". גם כאן אובדן האם כבית כרוך במעבר לממד קיומי אחר, ממד שבו הבית חשוף ופתוח לשטף האור, והדוברת קשובה לעולם שמחוץ לבית ואף מתמזגת בו.

תנועה בלתי פוסקת ארוגה אל תוך תיאורי יחסיה של הדוברת עם אהובה ועם בנותיהם. חיים ואהבה מתגלים לה במקום שמתקיימת בו תנועה. בשיר "ימים רבים כל כך" (עמ' 34), לדוגמה, הדוברת ואהובה מצויים בתנועה מתמדת ההופכת להווה מתמשך: "לְעִתִּים אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁיָּצָאנוּ לְחַפֵּשׂ / אֶת עֲתִידֵנוּ. סְבִיבֵנוּ נִפְרַשׂ הֹוֶה / רָחוֹק מְאוֹד וְרָחָב, עַד הֶהָרִים, עַד / מֵעֵבֶר לֶהָרִים". השניים יוצאים את ביתם הסטטי והתנועה הופכת לממד שבו הם מתקיימים במשותף, ממד שהופך לביתם ובו הם הופכים לבית זו עבור זה וזה עבור זו. בהמשך השיר מתואר המעבר לממד המשותף גם כתהליך מיזוג והתכה: "בְּחַדְרֵנוּ אֲנַחְנוּ נִתָּכִים זֶה עַל זוֹ כִּנְהָרוֹת. […] אוֹתָהּ אֲדָמָה, רְחוֹקָה. / אַתָּה אוֹמֵר דְּבַר מָה / וְנִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי הַמְּדַבֶּרֶת // אֲנַחְנוּ הוֹפְכִים זֶה לָזוֹ קוֹל פְּנִימִי". התכה דומה בממד משותף חדש מופיעה גם בשיר העוקב "התנצלות" (עמ' 35): "קִירוֹת בֵּיתֵנוּ עוֹטְפִים אוֹתָנוּ כְּעוֹר". שלב נוסף בהתכה מתואר בשיר האחרון בספר, "תינוקת" (עמ' 110), שכולו תיאור התכת המשפחה כולה אל התינוקת החדשה שנולדה ומעברה אל ממד חדש שמעבר לזמן ולמקום. בשורותיו האחרונות של השיר מופיעה פעם נוספת תודעת המוות שאליה התייחסתי, תודעה המובילה דווקא להכרת הרצף והתנועה הבלתי פוסקת: "כְּפִי שֶׁהַלַּיְלָה כֻּלּוֹ מְבַקֵּשׁ לְהִתְנַקֵּז / אֶל תּוֹךְ כּוֹכָב קָטָן, אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו / אֶצְבְּעוֹתַיִךְ, אַפֵּךְ, בֶּכִי / וַעֲוִית הַפֶּה. הָיִינוּ / הַרְבֵּה סוֹפִים, / עָיַפְנוּ מְאוֹד. / עַכְשָׁו כֻּלָּנוּ הַתְחָלָה".

השיר "לאן שנצוף" (עמ' 82) הוא מן הדוגמאות המזוקקות ביותר לתהליך שתיארתי. כפי שציינתי, בשיר "התבוננות מנקודת האין סוף" מתרחשת טרנספורמציה של איכות האם והבית – עם הפנמתו של האי הנטוע בלב ים הופכת דווקא הציפה לאיכות המאפיינת אותו. תהליך זהה ומשלים מתרחש בשיר "לאן שנצוף". עתה הדוברת היא האם והיסוד עבור הבת, והיא כבר אינה אי כי אם מצוף ענק, היא בית המתהווה בתנועה מתמדת, בית שהוא ציפת הפרחים.

בִּתִּי מַנִּיחָה אֶת רֹאשָׁהּ עַל בִּטְנִי
כְּמַאֲזִינָה לְצֶדֶף גָּדוֹל,
שׁוֹמַעַת בִּי רַחַשׁ רוּחוֹת עַתִּיקוֹת
וְקוֹרֵאת רְמָזִים
לֹא מִזְּמַן יָצְאָה מֵהַבֶּטֶן הַזֹּאת,
נִפְלֶטֶת מִתּוֹךְ הַגַּלִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי הַמָּצוֹף הָעֲנָק
וּבִתִּי יְשֵׁנָה עָלַי
אֲנִי הַצָּב, שֶׁעָלָיו מֻנָּח הַיְּקוּם
וְהַיְּקוּם הוא בִּתִּי
אֲנִי הַגּוּף הַגָּדוֹל, חֹמֶר וַעֲצָמוֹת
וּבִתִּי נוֹשֵׂאת רִבּוֹא חֲלוֹמוֹת.

מִתַּחְתֵּינוּ וּמִסְּבִיבֵנוּ
אוֹקְיָנוֹס מֵימֵי הָאַהֲבָה
וְאוֹר קָטָן בַּמִּסְדְּרוֹן מִחוּץ לַחֶדֶר
הוּא מִגְדַּלּוֹר.

לְאָן שֶׁנָּצוּף שָׁם בַּיִת.

 

מיה טבת דיין, 'לאן שנצוף שם בית', מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2017.

.

הספר ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך