מה זו ספרייה לאומית דיגיטלית, או בקיצור: מה אנחנו עושים כאן בכלל?

הספרייה הלאומית של מדינת ישראל היא המקום שבו שמורים אוצרות התרבות של החברה הישראלית לגווניה ושל העם היהודי לדורותיו. האוצרות האלו אינם שלנו, הם שלכם.

תרשו לי להתחיל בווידוי: עד לפני כמה שנים לא ידעתי מה עושה הספרייה הלאומית. למעשה, לא ידעתי בכלל שקיימת ספרייה לאומית במדינת ישראל. ואחרי ששמעתי שהיא קיימת, חשבתי לעצמי: היי, למה צריך ספרייה לאומית בעידן הדיגיטל? הרי במאה ה-21 כל מה שצריך קיים ונגיש עבורנו במרחק הקלקה. כל בניין הספרייה הלאומית יכול להיכנס בדיסק און קי אחד קטן.

אז הנה הפתעה ראשונה: ספריות ברחבי העולם כולו הפכו להיות רלבנטיות מתמיד בעידן האינטרנט. דווקא עם עומס המידע שקיים ברשת, עם אינסוף מסרים ותכנים שמפציצים אותנו כל הזמן בכל מקום שבו אנו נמצאים, יש חשיבות אדירה למקום שעושה סדר בבלגן: מקום שבו אפשר למצוא את פיסת המידע הנכונה בדיוק בזמן הנכון.

הספרייה הלאומית של מדינת ישראל היא המקום שבו שמורות כל פיסות המידע הללו – אוצרות התרבות של החברה הישראלית לגווניה ושל העם היהודי לדורותיו. שמורים כאן עשרות מיליוני ספרים, כתבי יד, פריטים ארכיוניים, עיתונים, תצלומים, כרזות, מפות, כל המוזיקה העברית שנוצרה אי פעם, חומרי רדיו וטלוויזיה ישראליים, ועוד ועוד. אפילו את האינטרנט הישראלי הספרייה "קוצרת" ושומרת למען הדורות הבאים.

אבל כל זה לא מספיק אם האוצרות הללו שוכבים במחסנים, או לכל היותר זמינים לעיון למי שמגיע לירושלים. כאן מגיע התפקיד שלנו: להעלות את כל האוצרות האלה לרשת, לוודא שיהיה אפשר למצוא אותם, לצפות בהם ולהשתמש בהם בקלות ובנוחות, וגם לספר לכם על כל האוצרות הנפלאים האלה – כדי שתדעו, תכירו, תיהנו ותשתפו.

הבלוג החדש הוא מקום שבו כותבים ומדברים על תרבות, ספרות, היסטוריה, מוזיקה עברית, יהדות, פילוסופיה, או בקיצור – כל תחום שיעלה על דעתכם ושמרכיב את מי שאנחנו בעצם. הבלוג הוא רק הצעד הראשון של המסע המופלא שלנו, מסע שסופו – כך אנחנו מקווים – הוא מהפכה אמיתית. אתם מוזמנים להצטרף אלינו ולהיות חלק מהמסע הזה.

ואם כבר אתם פה – אולי תאהבו:

צפו בסיפורו של מחזור קטלוניה

תמונות נדירות: 150 שנה בכותל המערבי

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50

 

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו

ספריה ושיריה של לאה גולדברג מלווים אותנו כבר עשרות שנים, אבל כמה אתם באמת מכירים את יצירתה? הספרייה הלאומית גאה להציג: חידון מיוחד על ספרי ושירי הילדים של היוצרת האהובה

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

חושבים שאתם יודעים הכל על יצירתה של לאה גולדברג? נראה אתכם!




הסיפור המדהים של החייל שתיעד את עצמו מחלץ גופות בסיוע חיילי אויב

התמונות ההיסטוריות הללו היו עלולות לגרום למותו של יעקב יניב, סמל צעיר בעת מלחמת השחרור, או לכל הפחות לנפילתו בשבי. אבל המבצע שיזם וביצע לבדו נגמר בטוב: בסיוע חיילי אויב מצרים ופלסטינים הוא הצליח להביא את גופותיהם של שני חיילים לקבר ישראל, לתעד את עצמו בחילוץ, ואחר כך לאתר את זהותם של החללים. ככה זה קרה.

יעקב יניב עומד במרכז התמונה שצולמה במפגש בין החיילים הישראלים והמצרים

​המבצע

ראשית הסיפור ב"מבצע יקב" באוקטובר 1948, מבצע לכיבוש בית ג'אלה שאליו נשלחה חטיבה שלמה בת שלושה גדודים: גדוד בית חורון, גדוד מוריה וגדוד 64. מפקד המבצע היה משה דיין.

גדוד בית חורון הצליח לעבור את פס מסילת הברזל, שהיה הקו שהפריד בין הישראלים ובין המצרים (ליד עין יעל של היום, מתחת לגן החיות התנ"כי). אנשי גדוד 64 יצאו לפעולה נגד הכפר וואלג'ה. גיבור הסיפור שלנו, יעקב יניב (נובק), היה סמל כיתה בגדוד זה. הוא היה אז בן 20, ורק כמה חודשים קודם, הגיע מתל אביב לשורות ההגנה בירושלים. גדוד 64 לא נקלע לקרב, אך נורתה עליו "אש ידידותית" מיחידת מרגמות. למרבה המזל, איש מהגדוד לא נפגע. אנשי גדוד מוריה יצאו להתקפה בלילה, אך לא הצליחו בשום אופן לעבור את מסילת הברזל לעבר הגבעה שעליה שלטו המצרים. מקלע ברן אחד ירה ללא הרף לעבר היחידה הקדמית של מוריה ומנע את התקדמותה. מבצע יקב היה כישלון צבאי צורב.

בשעת לילה מאוחרת קיבלו שלושת גדודי החטיבה הוראה לסגת. לאנשי גדוד בית חורון היו שישה הרוגים בפעולה. ארבעה מתוכם הצליחו החיילים להחזיר איתם, אך שניים נותרו בשטח.

 

הגופות

כעבור חודש וחצי, ב-3.12.48, יעקב יניב ואנשיו ישבו בביתן על גבעת מלחה, השקיפו על קו מסילת הברזל שלמטה ותצפתו על הכוח המצרי. כיום, ממלאים בתי שכונת מלחה את כל שטח הגבעה החשופה שמאחורי הכפר הערבי ששכן שם אז סמוך לכביש.

כמה מאנשי הכוח המצרי ירדו מהמוצב שלהם וצעקו אל יניב ואנשיו: "יש אצלנו שתי גופות. אם אתם רוצים – קחו אותן". יעקב יניב שמע ונדהם. הוא לקח איתו כמה מאנשיו, והם ירדו מהגבעה והגיעו עד מסילת הברזל של הרכבת מימי המנדט, שנמתחה מתל אביב לירושלים, היכן שחיכו להם המצרים. הוסכם שהוא וכמה מחייליו יצאו למוצב המצרי להביא את הגופות ושניים מהחיילים המצריים יישארו למטה בתור "ערבון", בעוד חברי הכיתה של יעקב יניב ישגיחו עליהם עד שכוחותינו ישובו בשלום.

 

החילוץ

יעקב יניב חצה את פסי הרכבת והלך למעוז המצרי על ההר שממול, נושא עמו רק את מצלמת הקודאק שלו. בדרך העולה אל ההר שבו ישבו המצרים הייתה חורשת עצים צפופה. יניב הלך בין העצים כאשר אחריו פוסע ומשגיח מקרוב אחד מחיילי הגדוד המצרי, חייל רזה וגבוה ממוצא סודני, חמוש בתת מקלע טומי. בהמשך יגלה יניב שזה המקלען שסיכל במו ידיו את המתקפה של גדוד מוריה. הם המשיכו אל עמדת המצרים שנקראה "התעלה הלבנה", חפירה מימי הטורקים ומלחמת העולם הראשונה שנבנתה להגנה מפני מתקפה של הבריטים.

מי היו המצרים שהתבצרו שם בזמן המלחמה ב-48'? היו אלה יחידות של האחים המוסלמים של אותה תקופה. איך הגיעו לשם? הצבא המצרי שפלש לארץ ב-48' יצא לכיוון תל אביב ונעצר באשדוד. חלקים ממנו פנו מזרחה לכיוון הרי יהודה ומשם המשיכו לירושלים, וביניהם היו יחידות של האחים המוסלמים, כמו היחידה שבסיפורנו.

 

יעקב יניב עומד במרכז התמונה שצולמה במהלך המפגש

 

עם הגיעו לתעלה, נפגש יעקב יניב עם מפקד הכוח המצרי, וגילה להפתעתו שהמפקד הוא פלסטיני מקומי מבית צפאפא. הם דיברו ביניהם באנגלית, ולבסוף אמר לו המפקד הפלסטיני: "אתה יכול לקחת את הגופות", והחווה בידו אל גופות החללים שהיו שרועות על הקרקע במרחק של כ-20 מטרים מהם. יניב ראה מראה לא קל של גוויות חשופות לגמרי, אולם במבט מקרוב הבין שהגופות לא עברו התעללות, ושמצבן הקשה היה תוצאה של הזמן שחלף מאז שנהרגו.

יניב שלח להביא שמיכות ואלונקות כדי לקחת את החללים לצד הישראלי. בינתיים הציע לו המפקד הפלסטיני כוס תה, והם ישבו לשתות יחד. אז סיפר לו האיש שהוא היה מפקד הכוח שהתקיף את שכונת מקור חיים מבית צפאפא כמה חודשים קודם לכן. יעקב יניב המופתע סיפר לו שהמפקד שלו באותו זמן, איש הפלמ"ח דניאלי, היה יליד מקור חיים, והיה גם המפקד שהגן על מקור חיים מההתקפות שהגיעו מבית צפאפא.

יניב ישב במוצב המצרי ולא פחד. הוא מספר שהיחס אליו היה הגון: הרי הם אפילו הזמינו אותו לכוס תה, וכולם שתו יחד. אפשר לומר כי זה היה מעשה נסים, או רגע אבסורדי, באמצע המלחמה והקרבות הנוראים של מלחמת השחרור.

בעודם יושבים ושותים התאספו סביבם חיילים במעגל, וכשהגיעו האלונקות והשמיכות, קם המפקד הפלסטיני ואמר: "אני אעזור לך לקחת את האלונקה". הוא ניגש ואחז בשתי הידיים בצד אחד של האלונקה, יניב אחז בה מהצד השני ויחד הם ירדו במורד הגבעה בכיוון מסילת הברזל. חיילים אחרים נשאו את האלונקה השנייה.

 

התמונות

כשהגיעו עם גופות החללים לנקודת המפגש, שבה חיכו החיילים הישראלים והמצרים, כבר הגיעו אנשים מהיחידה של יניב לקחת את הגופות. אז שלף יניב את מצלמת הקודאק. זו הייתה מצלמה מרובעת, שקנה במשכורת הראשונה שלו כשעבד בסניף אלנבי המרכזי של הדואר בתל אביב, לפני המלחמה. יניב תפס את הרגע והנציח את החיילים משני הצדדים, הנפגשים לרגע אחד בתוך המלחמה בתור אויבים, אבל גם בתור מי שהיו שותפים לפני רגע למבצע של הבאת גופות חיילי צה"ל לקבר ישראל, מבצע שכל מי שהשתתף בו למעשה סיכן את חייו.

דניאלי, מפקדו של יעקב יניב, החרים את הפילם, סרט הצילום שעליו היו התמונות, ואיים על יניב שיעמוד למשפט צבאי. דניאלי ראה בחומרה את מבצע החילוץ שיזם פקודו – מבצע שאמנם הסתיים בשלום, אך סיכן את חיי יניב ואפשר שגם את חיי חבריו לכיתה, מבצע שיצא אליו על דעת עצמו ובלי לקבל אישור מאיש. מובן שגם לו ביקש, לעולם לא היה מקבל אישור למבצע שכזה בתוככי המוצב המצרי באמצע המלחמה. להפתעת יניב, כעבור כמה ימים הוחזר לו הפילם, והאיום במשפט צבאי לא מומש מעולם.

 

מימין: מפקד הכוח המצרי, יניב (על כתפו רצועת המצלמה),
המקלען הסודני. יושב: חייל ההגנה

 

המחילה

שנים אחר כך שאל יניב את מפקדו דניאלי למה לא העמיד אותו אז למשפט, ודניאלי השיב שיום אחרי האירוע הגיע לסיור בקו מפקד האזור, משה דיין. דיין שמע מדניאלי את הסיפור והגיב בתנועת יד אופיינית של ביטול, ובעצם הורה לדניאלי להניח לעניין. נראה שבעיני דיין, מעשה הגבורה של יעקב יניב גבר על העבירה. כאשר הוחזר הפילם לידיו, החביא אותו יניב ופיתח את התמונות ברגע שעלה בידו, ומאז הן היו שמורות אצלו. יום אחד קיבל טלפון מההיסטוריון הצבאי ד"ר ניר מן, ששמע עליו כשערך מחקר היסטורי על "מבצע יקב". הם נפגשו, מן ראה את התמונות והציע ליניב לתרום אותן לספרייה הלאומית בשל ערכן ההיסטורי.

 

ההרוגים

עברו שנים רבות, אך יעקב יניב לא יכול היה להפסיק לחשוב על האנשים שאת גופותיהם הביא לקבר ישראל, וביקש לדעת מי היו. הוא התחיל לחקור ולחפש תשובות, אך נתקל בקשיים רבים, משום שהוא לא היה מאותו גדוד שממנו היו הנפגעים, והיה בידו רק מידע מועט. הוא יצר קשר עם האגף להנצחת החייל במשרד הביטחון, וסיפר להם את סיפורו. המידע שקיבל מהם כלל שמות חיילים ומסמכים, אבל היה שגוי בחלקו: לפי הרישום שלהם רק גופה אחת הגיעה באותו יום.

לבסוף החליט ללכת בעצמו לבית הקברות ולחפש את הקברים. בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, שם קבורים החללים לפי המלחמות והתאריכים, חיפש את הקברים שעליהם השמות שקיבל. הוא גילה שאחד מהם היה קבור בראש ההר והאחר במורד ההר, במרחק מאה מטרים. גם על הקבר שלמטה היה כתוב שההרוג מת באותו תאריך. יניב לא הבין מדוע שני אנשים שנהרגו באותו מקום, שירתו באותה יחידה וגופותיהם הובאו יחד, על ידו, קבורים במקומות שונים, והוא סיפר על כך למשרד הביטחון וביקש לקבור אותם זה לצד זה. אנשי משרד הביטחון הבטיחו שהדבר יעשה.

לבסוף נודע ליעקב יניב מי היו שני החיילים שנפלו ב"מבצע יקב" ושאת חייו סיכן כדי להביאם לקבר ישראל: שניהם היו פליטי שואה שהספיקו לשהות רק זמן מועט בארץ לפני שנשלחו לחזית. שניהם בלי אף קרוב בעולם, נצר אחרון למשפחתם.
מאז, כל שנה, בערב יום הזיכרון, יעקב יניב עולה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל ומניח על קבריהם זרי פרחים.

 

חללי מבצע יקב שחולצו על ידי יעקב יניב

צבי קנר

צבי קנר היה יליד העיר יאסי ברומניה, שעבד בתור נגר וחיכה לעלות לארץ כשהחלה המלחמה. הוא הצליח לעבור את המלחמה, אך איש ממשפחתו שגורשה למחנות עבודה לא שרד. ב-48' הגיע ארצה באניית מעפילים שנתפסה, והוחזק כמה חודשים בקפריסין. הוא התגייס ב-8.8.48 ונפל ב-20.10.48. בן 21 היה במותו.

 

 

שמואל שימנסקי

שמואל שימנסקי, יליד פולין, היה חייט צעיר שגויס לצבא הפולני הסדיר. הוא נלחם עם הצבא הרוסי והגיע עד ברלין, וקיבל אותות הצטיינות ומדליות על שירותו ואומץ לבו. לפני המלחמה היה חבר בשומר הצעיר, ואחריה, כשגילה שאיש ממשפחתו לא נותר בחיים, יצר שוב קשר עם אנשי השומר הצעיר והצטרף לקיבוץ שאיתו העפיל באחת מאניות ההעפלה האחרונות לארץ. הוא הגיע ארצה ב-48', התגייס לצה"ל ונשלח בעת מבצע "יקב" להשתתף בקרבות נגד המצרים, שם נהרג. בן 29 היה במותו.

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

המסורת הרבנית המפוארת שממנה הגיע יאיר לפיד

ביום רביעי, ה-22 במרץ 2017, ביקרו בספרייה הלאומית יו"ר מפלגת יש עתיד, ח"כ ושר האוצר לשעבר יאיר לפיד, יחד עם אמו הסופרת שולמית לפיד. בין הפריטים שהוצגו בפניהם הייתה דרשה שכתב הרב שלמה זלמן קליין, סבא-רבא של יאיר לפיד. כיצד הגיעה הדרשה, יחד עם פריטים רבים מאוסף משפחת קליין, אל הספרייה הלאומית?

דרשת הרב שלמה זלקן קליין מתוך אוספי הספרייה הלאומית

״קיומה של מדינת ישראל מבוסס על הזהות היהודית שנצרבה בכתבים האלה, מקפקא ועד עגנון, מהסבא רבא שלי שיושב וכותב בלילה דרשה לבית הכנסת בטרנסילבניה לאור העששית, עד אמא שלי שכותבת ספרים בתל אביב".

(יאיר לפיד במהלך ביקורו בספרייה הלאומית)

שולמית ויאיר לפיד בביקור בספרייה הלאומית. צילום: עידית צוק-הורוביץ

גלגולה של דרשה עברית

בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת ביקר העיתונאי, סופר ואיש "תנועת המזרחי" דוד גלעדי בעיירת מולדתו, סילאדי-טשעה אשר בטרנסילבניה שברומניה. גלעדי, סבו של יאיר לפיד ואביה של שולמית, גילה במהלך שהותו בעיירה שאחד מתושביה מחזיק בביתו כתבים של אביו, הרב שלמה זלמן קליין, שהיה לפני השואה רבה של העיירה. כששמע שגלעדי מעוניין בכתבים, החזירם ללא תמורה.

הרב שלמה זלמן קליין, אביו של דוד גלעדי. התמונה לקוחה מתוך ספר שליקט גלעד – הספר המוקדש לחידושי אגדה, הלכה ודרשות שהשאיר אחריו אביו, "לקוטי שלמה ספר האסיף"

מצבור הכתבים הנשכח הכיל דרשות, פירושים והתכתבויות תורניות, ואפילו ביוגרפיה שחיבר הרב שמואל (שמעלקע) קליין, סבא-רבא של גלעדי ומחבר הספר "צרור החיים". בנוסף, הכיל האוסף גם מסמכים אישיים של בני המשפחה, בעיקר מתוך מהעיזבון של דודו של גלעדי, הרב אליהו קליין – בין המסמכים נמצאו כתבי הסמכה לרבנות ו"תנאים" של אירוסין.

דרשת הרב שלמה זלקן קליין מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

המיוחד בדרשה שהוצגה בפני שולמית ויאיר לפיד היה המסר שביקש להעביר הרב קליין, מסר בעל משמעות חברתית ומוסרית רחבה. הדרשה מתייחסת לאחת מפרשיות השבוע האחרונות, "פרשת כי תישא", והוא כתב על נייר צר וארוך בראשו.

הרב שלמה זלמן קליין כתב את הדברים הבאים בעקבות הפסוקים הבאים (שמות כח: ט-כא): "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל … ועשית חושן משפט … ומלאת בו מלאת אבן… והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמתם … איש על שמו תהינה, לשני עשר שבט".

הרב קליין שאל "למה היו צריכין לכתוב השמות ביחד על כתפות האפוד באבני השוהם. ועל חושן המשפט היו כל השמות חרותים לבדנה, כל אחד ואחד על אבן מיוחד!?". כלומר, מדוע הייתה כפילות – שמות שבטי ישראל נכתבו גם על כתפות האפוד של הכהן הגדול וגם על כל אחת מאבני החושן!

מימין לשמאל: מנכ"ל הספרייה הלאומית מר אורן וינברג, ח"כ יאיר לפיד ויושב ראש דירקטוריון הספרייה הלאומית מר דוד בלומברג. צילום: עידית צוק-הורוביץ

כדי להשיב על הדבר, השתמש הרב קליין במאמר הלל ממסכת אבות (א:יד): "אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". וכך הוא טוען: מצד אחד: "שהאדם בל יסמוך את עצמו בשום דבר שבעולם על חבירו ועל הכלל, אלא יעשה הוא בעצמו מה שמוטל עליו, הן בדברים הנוגעים אל ה', והן בדברים אשר נוגעים לבני אדם, לטובת הציבור ולטובת עניים". כלומר, מצד אחד אדם צריך להסתמך על עצמו ולראות כיצד הוא פותר את בעיותיו לבדו. מצד שני, "אכן גם את זה לא יאמר האדם, אני אעשה את שלי, ומה לי הכל, אין אני צריך לסיועם, כי מי יודע מה יולד יום, אם עתה לא יצטרך להכלל, אולי לאחר זמן והיה צריך לו?".

כלומר, לא יאמר האדם שהוא לעולם יסתדר לבד, וצריך הוא לדעת שלעתים הוא צריך להסתמך על החברה הסובבת. ומכאן תשובה לשאלה: "שמשום זה נחרתו כל השמות ביחד על אבני השוהם, כלומר שכל אחד ואחד ערבים זה בעבור זה, ועל החושן נחרתו השמות לבדם, רוצה לומר כזה, שבל יסמוך האדם על הערבות, אלא יהיה לאיש לו לעצמו".

ביוגרפיה של הרב שמואל (שמעלקא) קליין, סבו של הרב שלמה זלמן קליין. דוד גלעדי היה זה שהוציאו לאור. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

מתוך הכרה בחשיבות ההיסטורית והלאומית (ולא רק המשפחתית-פרטית) של האוסף, תרמה בתו של דוד גלעדי, הסופרת שולמית לפיד, את האוסף יקר המציאות הזה אל הספרייה הלאומית לפני מספר שנים.

יאיר לפיד בוחן את מחברת העברית של פרנץ קפקא. צילום: עידית צוק-הורוביץ
יאיר ושולמית לפיד בוחנים את 'כתר דמשק' יחד עם יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית מר דוד בלומברג וראש אגף אוספים ד"ר אביעד סטולמן. צילום: עידית צוק-הורוביץ