שלושה נאצים נכנסים למסעדה כשרה בוורשה.

ייתכן שזו נשמעת כמו שורת הפתיחה של בדיחה סרת טעם, אבל למעשה, מדובר בסיפור אמיתי.

באוקטובר 1934 שוטטו ברחובות ורשה שלושה "עיתונאים היטלריסטים" גרמנים ששהו בפולין למטרות מקצועיות. השלושה, שחיפשו אחר מקום לסעוד בו את נפשם נכנסו ל"מֶטְרֶפּוֹלֶה" – מסעדה יהודית כשרה. הם ישבו לשולחן, עיינו בתפריט והזמינו את אחד המטעמים היהודיים המוכרים ביותר בכל הזמנים: גפילטע פיש.

האורחים התענגו על המנה שהזמינו ועל כוסית ויסקי טובה, וביקשו מהתזמורת במסעדה לנגן שוב ושוב "את המנגינה הרוסית הנפלאה ההיא," כשכוונתם ל'קול נדרי', תפילת יום הכיפורים.

אוי ויי.

האורחים סיימו את מנת הגורמה שלהם, החמיאו לשף ובירכו את צוות המקום "אַאוּף וידֶרְזֵיְין!"

כיום, נראה לנו אולי מוזר שמאכל יהודי משונה כגפילטע פיש נכלל מלכתחילה בתפריטה של מסעדה ורשאית, שלא לדבר על העובדה שהמנה הוזמנה בידי אותם אורחים מסוימים.

לאלו מבינינו שאינם מכירים את התבשיל המסורתי, נספר שהגפילטע פיש הוא מאכל של קציצות מבושלות, שעשויות מכמה סוגי דגים שנטחנו יחד. באופן מסורתי מגישים את המנה בסעודות של ערב שבת לצד מטבל חזרת, העשוי מחזרת הגינה ומסלק. מנת הדגים הקלאסית מוכרת בגרסה מלוחה ובגרסה מתוקה, וויכוח עז ניטש סביב השאלה איזו גרסה היא "הנכונה". למעשה, אפשר לומר שסוגיית המחלוקת סביב הטעם המלוח או המתוק היא בעלת מאפיין גאוגרפי שניתן לתחום באמצעות מה שמכונה "קו גבול הגפילטע פיש".

הגפילטע פיש הוא פרי דלותן של משפחות יהודיות באירופה והכורח לנצל כל פירור יקר של חלבון – במקרה זה תוך ערבוב של הדגים עם בצל, ביצים ומצות. המילה "גפילטע", שביידיש פירושה "ממולא", מתארת את שיטת ההכנה שבמסגרתה מסירים את עור הדג, את בשרו טוחנים עם שאר המרכיבים ואז שבים ומכסים את התערובת בעור, כהכנה לבישול.

שיטה זו סייעה לא רק לנצל ביעילות כל פיסה קטנה של דג, אלא גם הביאה לתיקון סוגייה בהלכה היהודית שעימה התמודדו אוכלי דגים בשבת. "מלאכת בורר", שלפיה מפרידים דבר מדבר אחר, אסורה בשבת, וכתוצאה נאסר להפריד אז את עצמות הדג מבשרו. טחינת הדג והעצמות יחד מייתרת את ההפרדה ופותרת את הקושי.

כיוון שתהליך הכנת הגפילטע פיש המסורתי הוא מורכב, הציעו חברות מזון יהודיות גרסה קלה ונגישה יותר. בשנת 1931 חנכה לראשונה חברת המזון "מוצרי המזון של אתל בע"מ" גרסה של המעדן המתובל "משומרת בפחיות ברוב הצלחה", שנשאה חותם כשרות מטעמו של רב בשיקגו. ההכרזה המרגשת הבטיחה שטעמו של המוצר המשומר מעולה כמו טעמה של הגרסה הביתית, וכי להכנתו השתמשו במרכיבים איכותיים ובציוד היגייני.

כך בא לעולם הגפילטע פיש בצנצנת (הוא נמכר גם בפחיות שימורים) השוחה בג'לי. חברות מזון כשרות מתחרות על מקומן הנכסף על שולחן השבת ומבטיחות "גפילטע פיש כמו שאמא שלך נהגה להכין – רק אם הגפילטע פיש שנהגה להכין היה מעולה".

הגפילטע פיש, מעדן יהודי שהוא פסגת אוכל הנשמה היהודי, זוכה לאזכורים באומנות היהודית, בספרים ובכמה שירים עממיים ביידיש שנכתבו לכבודו. אחד מאותם שירים, שנכתב בסוף המאה ה-19, אף הושמע ברדיו הישראלי! מחבר השיר מתאר את הטקסטורה הנפלאה ואת הטעם הנימוח שמציע הגפילטע פיש מדי שבת אצל שולחנה של אמא.

 

זהו מעדן בעל אלף טעמים
שטעמתי לראשונה למרגלותיה של אמי,
יקר, וטוב ולא בכדי
הוא המאכל הלאומי היהודי
נימוח בפה מיד כשנטעם
דגי הגפילטע יהודים בעצמם.

מי יכול לעמוד בפיתוי של מאכל עם חסות מוזיקלית כזאת?

הגפילטע פיש, 'המאכל הקטן שיכול היה', נעשה ברחבי העולם כולו סמל כה איקוני של המטבח ושל התרבות היהודיים עד שזכה בפסטיבל אוכל שיוסד לכבודו. ה'גפילטעפסט' הוא חגיגה שנתית שנערכת מדי שנה בשנה באירופה וחוקרת את המורשת, המסורת והתרבות היהודיות באמצעות אוכל.

וכך, בפעם הבאה שתשבו לשולחן השבת אצל סבתא, בארוחה שבה יוגשו לכם קציצות הדגים הנחות בג'לי רוטט, אולי תנסו אותן בכל זאת. מאות שנות מסורת יהודית לא טועות… נכון?

כתבות נוספות

"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם" – שיר הלל לסיר החמין

קיצור תולדות הקרמבו

הארטיק העברי הראשון

מתכוני האימה של שנות הארבעים

החוויה הקולינרית היהודית טומנת בחובה מידה מסוימת של גאונות, שאיננה זוכה להערכה מספקת. תוך שימוש במצרכים טריים מעטים בלבד, המציאו היהודים שפע של תבשילים, שניצלו במלואם את מעט המרכיבים שעמדו לרשותם.

כאשר אוכלים בשעת צהריים קרה של שבת קערה מהבילה ומעלת ניחוחות של חמין (צ'ולנט בלעז) שהוכן בקפידה – יש בדבר איזה קסם. אין אלא לתאר תבשיל זה כיצירת מופת של תושיה וכמעשה אמנות שעמדה במבחן הזמן והצליחה לעשות את הדרך הארוכה מימי הביניים אל בתי האוכל המודרניים, אל תחרויות הבישול ואל שולחן השבת הטיפוסי.

התבשיל, שמצטיין בסגנון "הכול הולך", הוא אוכל נחמה יהודי, שמקורו בהלכה היהודית האוסרת על בישול בשבת. את התבשיל מכינים ביום שישי בצהריים ומניחים לו להתבשל בישול ארוך ואיטי במהלך הלילה. הנזיד המסורתי והעשיר מורכב מהמצרכים הזמינים בעת הכנתו, והמרכיבים וסגנון ההכנה נבדלים ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, בכל מקום שבו נמצאו יהודים. את הצ'ולנט האשכנזי הטיפוסי מכינים משעועית או חיטה, שאריות עוף או בשר, תפוחי אדמה ומגוון תבלינים.

גם שמו של התבשיל לרוב משתנה בהתאם לגיאוגרפיה. מקובל לחשוב שמקור המילה צ'ולנט – 'טשאלנט' ביידיש – במילה 'שאלט' בצרפתית, שפירושה "חם", מתוך התייחסות לבישולו האיטי של הנזיד בסיר הניצב על אש קטנה. יש המאמינים שהמקור הוא עברי, במילה "שֶׁלָּן" – כלומר, נח – מתוך כוונה לבישול במהלך הלילה, שנועד להבטיח ארוחה חמה בשבת בצהריים. במסורת הספרדית מכונה התבשיל "חמין", מהמילה "חם".

היינריך היינה, המשורר המפורסם שהתנצר והפך לפרוטסנטי בעקבות לחצים פוליטיים, אהב כל כך את התבשיל עד שכתב עליו שיר ובו הוא מצהיר את אהבתו כלפיו ומשתף בתחושתו, שהמתכון לצ'ולנט ודאי נמסר למשה במעמד הר סיני על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו.

"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם,
שֶׁהָאֵל, הוּא בִּכְבוֹדוֹ,
אֶת מֹשֶׁה, לִמֵּד לִרְקֹחַ
בִּמְרוֹמֵי הָהָר סִינַי

צ'וּלְנְט הֲלֹא הוּא אַמְבְּרוֹזְיָה
הַכָּשֵׁר שֶׁל אֵל-אֱמֶת"

שירו של היינה נראה אולי כאהבה של ממש למנה ראויה לשמה של צ'ולנט, ומנגד, קונטרס קטן ופרודי מספר על אהבה אבודה, יריבות ואימה – נוכח סיר צ'ולנט שלמרבה הטרגדיה נשרף.

הקונטרס מספר על אדם זקן המסב עם משפחתו לשולחן השבת וממתין בקוצר רוח לסיר החמין המסורתי. התבשיל מגיע לשולחן והאיש מסיר את המכסה בציפייה להיעטף כליל בניחוחו המשכר של הנזיד המושלם, אבל תחת זאת, לחרדתו הוא מגלה שתכולת הסיר נשרפה כליל. כה גדול צערו למראה הסיר המפוחם עד שהוא חש שהוא מוכרח להספיד את הנזיד האומלל.

"חמין בר חמינא דנא ז"ל, המלך ברחמיו הניחהו בין תנור וכיריים, ובין הלשון והשפתיים והחיך והשיניים, הנשרף בשבת על לא חמס בכפו. תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו. המלך ברחמיו ירחם על אוכליו."

ההספד הסאטירי מסתיים בתפילת "מי שברך", שאותה נהוג לשאת כברכה לזולת, ובקריאה לאלוהים לברך את האלמוני האומלל שבשבת המלכה הוגשה לו קדרת צ'ולנט שרוף.

אותן דבקות ומסירות לצ'ולנט אנו מוצאים גם בנוהג שרווח בעיירות היהודיות באירופה, לפיו בימי שישי בצהריים נהגה כל משפחה לשאת את סיר הצ'ולנט שזה עתה התקינה אל האופה המקומי. שם נאטמו הסירים השונים של המשפחות בעיסת קמח ומים והוכנסו לתנורו של האופה לבישול לאורך הלילה. בשבת בצהריים, אחרי תפילות השבת, היתה העלייה לרגל משנה את כיוונה, והמשפחות היו מעבירות בזהירות את הסיר החם מהתנור הישר אל שולחן ארוחת הצהריים.

כיום יש לצ'ולנט חסידים משלו. בישראל נוהרים רבים בימי חמישי בערב לבתי אוכל בשכונות חרדיות לכבוד סוף השבוע. מי שאינם מתגוררים בסמוך למסעדה בה מגישים צ'ולנט יכולים לרכוש אותו מוכן באריזה ולהכינו בזריזות, ובמדינות מסוימות הוא אפילו נמכר בפחיות שימורים  – אם כי אנחנו בהחלט ממליצים על הגרסה הביתית.

אכילת הנזיד העשיר ועתיר הניחוחות פעמים רבות פועלת על הסועדים כמטה קסם – תופעה שאפשר להשוות רק לעייפות הנופלת על הסועד אחרי סעודת חג הודיה מושלמת – ויוצרת עבורם את האווירה המושלמת לתנומת צהריים טובה ביום המנוחה.

ישנה אמירה ישנה שטוענת, שאדם לא יכול לקרוא לעצמו יהודי טוב עד שלא אכל צ'ולנט בשבת – אבל אנחנו מאמינים שמקדרת צ'ולנט מוצלחת אפשר ליהנות בכל יום! אולי הגיע הזמן לשלוף את ספרי הבישול הישנים וללכת על זה?

רשימה זו נכתבה במסגרת יוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית לחיבור עם אירופה והנגשת האוספים שלנו לקהלים מגוונים באירופה ומעבר לה.

כתבות נוספות

קיצור תולדות הקרמבו

הארטיק העברי הראשון

מתכוני האימה של שנות הארבעים