שלושה נאצים נכנסים למסעדה כשרה בוורשה.
ייתכן שזו נשמעת כמו שורת הפתיחה של בדיחה סרת טעם, אבל למעשה, מדובר בסיפור אמיתי.
באוקטובר 1934 שוטטו ברחובות ורשה שלושה "עיתונאים היטלריסטים" גרמנים ששהו בפולין למטרות מקצועיות. השלושה, שחיפשו אחר מקום לסעוד בו את נפשם נכנסו ל"מֶטְרֶפּוֹלֶה" – מסעדה יהודית כשרה. הם ישבו לשולחן, עיינו בתפריט והזמינו את אחד המטעמים היהודיים המוכרים ביותר בכל הזמנים: גפילטע פיש.
האורחים התענגו על המנה שהזמינו ועל כוסית ויסקי טובה, וביקשו מהתזמורת במסעדה לנגן שוב ושוב "את המנגינה הרוסית הנפלאה ההיא," כשכוונתם ל'קול נדרי', תפילת יום הכיפורים.
אוי ויי.
האורחים סיימו את מנת הגורמה שלהם, החמיאו לשף ובירכו את צוות המקום "אַאוּף וידֶרְזֵיְין!"
כיום, נראה לנו אולי מוזר שמאכל יהודי משונה כגפילטע פיש נכלל מלכתחילה בתפריטה של מסעדה ורשאית, שלא לדבר על העובדה שהמנה הוזמנה בידי אותם אורחים מסוימים.
לאלו מבינינו שאינם מכירים את התבשיל המסורתי, נספר שהגפילטע פיש הוא מאכל של קציצות מבושלות, שעשויות מכמה סוגי דגים שנטחנו יחד. באופן מסורתי מגישים את המנה בסעודות של ערב שבת לצד מטבל חזרת, העשוי מחזרת הגינה ומסלק. מנת הדגים הקלאסית מוכרת בגרסה מלוחה ובגרסה מתוקה, וויכוח עז ניטש סביב השאלה איזו גרסה היא "הנכונה". למעשה, אפשר לומר שסוגיית המחלוקת סביב הטעם המלוח או המתוק היא בעלת מאפיין גאוגרפי שניתן לתחום באמצעות מה שמכונה "קו גבול הגפילטע פיש".
הגפילטע פיש הוא פרי דלותן של משפחות יהודיות באירופה והכורח לנצל כל פירור יקר של חלבון – במקרה זה תוך ערבוב של הדגים עם בצל, ביצים ומצות. המילה "גפילטע", שביידיש פירושה "ממולא", מתארת את שיטת ההכנה שבמסגרתה מסירים את עור הדג, את בשרו טוחנים עם שאר המרכיבים ואז שבים ומכסים את התערובת בעור, כהכנה לבישול.
שיטה זו סייעה לא רק לנצל ביעילות כל פיסה קטנה של דג, אלא גם הביאה לתיקון סוגייה בהלכה היהודית שעימה התמודדו אוכלי דגים בשבת. "מלאכת בורר", שלפיה מפרידים דבר מדבר אחר, אסורה בשבת, וכתוצאה נאסר להפריד אז את עצמות הדג מבשרו. טחינת הדג והעצמות יחד מייתרת את ההפרדה ופותרת את הקושי.
כיוון שתהליך הכנת הגפילטע פיש המסורתי הוא מורכב, הציעו חברות מזון יהודיות גרסה קלה ונגישה יותר. בשנת 1931 חנכה לראשונה חברת המזון "מוצרי המזון של אתל בע"מ" גרסה של המעדן המתובל "משומרת בפחיות ברוב הצלחה", שנשאה חותם כשרות מטעמו של רב בשיקגו. ההכרזה המרגשת הבטיחה שטעמו של המוצר המשומר מעולה כמו טעמה של הגרסה הביתית, וכי להכנתו השתמשו במרכיבים איכותיים ובציוד היגייני.
כך בא לעולם הגפילטע פיש בצנצנת (הוא נמכר גם בפחיות שימורים) השוחה בג'לי. חברות מזון כשרות מתחרות על מקומן הנכסף על שולחן השבת ומבטיחות "גפילטע פיש כמו שאמא שלך נהגה להכין – רק אם הגפילטע פיש שנהגה להכין היה מעולה".
הגפילטע פיש, מעדן יהודי שהוא פסגת אוכל הנשמה היהודי, זוכה לאזכורים באומנות היהודית, בספרים ובכמה שירים עממיים ביידיש שנכתבו לכבודו. אחד מאותם שירים, שנכתב בסוף המאה ה-19, אף הושמע ברדיו הישראלי! מחבר השיר מתאר את הטקסטורה הנפלאה ואת הטעם הנימוח שמציע הגפילטע פיש מדי שבת אצל שולחנה של אמא.
זהו מעדן בעל אלף טעמים
שטעמתי לראשונה למרגלותיה של אמי,
יקר, וטוב ולא בכדי
הוא המאכל הלאומי היהודי
נימוח בפה מיד כשנטעם
דגי הגפילטע יהודים בעצמם.
מי יכול לעמוד בפיתוי של מאכל עם חסות מוזיקלית כזאת?
הגפילטע פיש, 'המאכל הקטן שיכול היה', נעשה ברחבי העולם כולו סמל כה איקוני של המטבח ושל התרבות היהודיים עד שזכה בפסטיבל אוכל שיוסד לכבודו. ה'גפילטעפסט' הוא חגיגה שנתית שנערכת מדי שנה בשנה באירופה וחוקרת את המורשת, המסורת והתרבות היהודיות באמצעות אוכל.
וכך, בפעם הבאה שתשבו לשולחן השבת אצל סבתא, בארוחה שבה יוגשו לכם קציצות הדגים הנחות בג'לי רוטט, אולי תנסו אותן בכל זאת. מאות שנות מסורת יהודית לא טועות… נכון?
כתבות נוספות
"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם" – שיר הלל לסיר החמין
