קיצור תולדות הקרמבו

"בראשית הייתה 'גלידה חמה'. כך קראו לגוש הקצף המוקשה שנדחס לתוך גביע של גלידה וצופה בשוקולד. אחר כך העסק התפתח לקרמבו" - הכול על התופין הממולא בקרם והמצופה בשוקולד

"הקרמבו, אהובת ילדותי, תשווק מעתה ללא עטיפת האלומיניום, על פי בעלי העסק יחסכו יריעת אלומניום שיכולה להמתח מכאן ועד להודו. אני מקבל את החדשה ברגשות מעורבים. לא. לא אוהב את הקרמבו האהוב חשוף לעיני כל. מושפל. כבודו של הקרמבו פנימה."

כך מקונן העורך ואיש הספרות חיים פסח על הפשטת הקרמבו מעטיפת האלומיניום שלו, מהלך שעליו הכריזה חברת  שטראוס של יוניליוור בסוף אוגוסט 2018.

חיים פסח אינו היחיד שמרגיש נבגד, הגולש יויו מ-Ynet מכריז: "חווית אכילת קרמבו כוללת את הורדת האלומיניום. אעבור למתחרים. חרם על כל מוצרי החברה!"

שינויי הקרמבו הביאו אותנו לחשוב על ראשית ימי הקרמבו בארץ ולנסות לנסח עבורכם הקוראים את קיצור תולדות הקרמבו:

"בראשית הייתה 'גלידה חמה'. כך קראו לגוש הקצף המוקשה שנדחס לתוך גביע של גלידה וצופה בשוקולד. אחר כך העסק התפתח לקרמבו. עוגייה, עליה כיפה של קצף ממותק בטעמים שונים – הראשון והפופולרי שהם וניל – מכוסה בשכבת ציפוי בטעם שוקולד. כשמבקיעים את שכבת השוקולד, הקצף נמרח על הפה וכל סביבותיו, אבל זה חלק מהעניין." כותבים אורן נהרי ושלמה פפירבלט בספרם "אוכל, קדימה אוכל!" (אריה ניר, 2008).

בערך שמוקדש לקרמבו מסבירים המחברים איך הקרמבו שמוגש בטמפרטורת החדר נעשה בארץ למאכל עונתי – גלידת חורף ולהיט החורף, וגם, שישראל היא שיאנית בתחום הקרמבו – מאות אלפי קרמבו מיוצרים בארץ מדי יום ועשרות מיליונים נאכלים כאן בשנה. אבל הקרמבו, למרות שהוא כה קרוב לליבנו, נולד במרחקים ואיננו המצאה ישראלית.

שוויצרי? דני? או איטלקי? 

לפי הספר הומצא הקרמבו בדנמרק לפני למעלה ממאתיים שנה, אבל הדעות בקשר לעובדה הזו חלוקות.

בעמוד ארגון יוצאי מרכז אירופה טוענים: "מקורו באיטליה ויש דומים לו בגרמניה שם הוא נקרא בעבר "Negerkuss" (נֶגֵרְקוּס – נשיקת הכושי), אך לפני מספר שנים שונה שמו כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור כהה-העור, והוא מכונה כיום Schokokuss – 'נשיקת שוקו'. באוסטריה הקרמבו נקרא Schwedenbomben (שְׁוֵדֵנבּוֹמְבֵּן), כלומר "פצצה שוודית".

קרמבו, הגרסה האוסטרית

 

גורמים זרים מוסרים שהארגון שכח לציין שבהולנד הוא נקרא – ונֶחֶרִינֶטֶט (שַד או פטמת הכושית). אבל לא רק בשפות מרכז אירופה תולדתו של הקרמבו או לפחות של שמו, בחטא גזעני, בערבית הוא נקרא "ראס אל-עבד" – ראש העבד. ובעברית…

"די מדהים לחשוב שפעם, לפני הפוליטיקלי קורקט, היה מותר לומר ואפילו לכתוב באורח חופשי את המלה כושי ואף אחד לא הזדעזע. היה אפילו מוצר דמוי קרמבו שקראו לו 'כושי'", מספרים אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, בספרם "איפה היינו ומה עשינו", כתר 1996.

לא רק שכך נקראה אחת מגרסאות הקרמבו, אלא שגם כך, כדמות כהת עור בגרסה של קריקטורה גזענית, עוצב הלוגו לקרמבו העברי הראשון של חברת ארטיק – "קרמבו – התופין הממולא בקרם והמצופה בשוקולד. עשוי מהחומרים המשובחים ביותר ובשיטות הייצור החדישות ביותר. ערב לחיך ילדים ובוגרים כאחד. נמכר בקיוסקים ובחנויות המכולת המובחרות."

דבר, 20.12.1962, עיתונות יהודית היסטורית

ב-1963 אפשר שהקרמבו ארטיק התעורר כבר לפוגענות שבלוגו שלו ושונה:

מעריב, 4.11.1963, עיתונות יהודית היסטורית

אגב, לגבי שאלת ערש הולדת הקרמבו, בפרסומת הזאת של חברת "ארטיק" כתוב: "'קרמבו' המוצר השוויצרי הנפלא בטעמו…"

"קרמבו דה לוקס" המוצר השוויצרי הנפלא – המתנה הנכונה לימי הולדת וימי שמחה לילדים, "מעריב", 17 בדצמבר 1963, עיתונות יהודית היסטורית


והיא נתנה לי להחזיק לה את הקרמבו

חברת "ארטיק" הייתה חלוצה בקידום המוצרים שלה באמצעות מבצעים, שהבטיחו פרסים לאוכלי הארטיקטים והקרמבו האדוקים. למשל כאן: "בכל קרמבו ארטיק תמצאו אות אחת מהמשחק החינוכי והמעניין 'צרף נא' אספו 40 עטיפות מקרמבו ארטיק ושלחו לארטיק בת-ים… הקפידו לקנות קרמבו ארטיק ואספו את האותיות".

מעריב, 8.12.1967, עיתונות יהודית היסטורית

בשנות השישים והשבעים גילינו תופעה – הקרמבו הובטח בתור פרס לילדים בעלי חושיים בלשיים שהתבקשו לעזור במציאת מכוניות גנובות:

רק 20 קרמבו, אבל יש כרטיסים לקרקס מוסקבה, נראה שגנבי המכוניות ממש אוהבים קרמבו. "מעריב", 31 באוגוסט 1966, עיתונות יהודית היסטורית

 

כדורגל או 50 קרמבו, "מעריב", 20 בינואר 1972. מודעה אמיתית לגמרי, עיתונות יהודית היסטורית

 

מעריב, נובמבר 1967, עיתונות יהודית היסטורית

זה המקום לציין שבחלוף השנים חלו שינויים בשוק הקרמבו – חברת ארטיק נסגרה, חברות אחרות רצו להשתתף בחגיגות החורף וכך נולדו "בובו של ויטמן – בכיר מוצרי החורף של ויטמן" וגם ה"מנבו" וה"טעמבו" וחבריהם.

ב-2002 השתמשו שני צעירים ישראלים בשמו של הקרמבו האהוב וייסדו את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". לאור חדשות היום על השינוי בעטיפת הקרמבו – שנעטפו כל השנים ועד היום, אחד אחד, בעבודת יד, כותבת הגולשת נוני טל (בתגובה לאותו פוסט של חיים פסח): "תנועת הנוער ה נ פ ל א ה לילדים עם צרכים מיוחדים וילדים רגילים – כנפיים של קרמבו – נקראת כך, כי כמו שעוטפים כל קרמבו בנפרד, לפי צרכיו ובאהבה, כך עוטפים באהבה כל ילד בנפרד, על פי צרכיו. מה יהיה עכשיו?"

אנחנו נקווה לטוב ונקנח, איך לא, בשני שירים:

הראשון, שיר נהדר של המשוררת אגי משעול שכתבה עם התקבל הידיעה על הפרידה מהעטיפה: "יותר לא יעטפו קרמבו באלומיניום. החלטה מבורכת. הסוף לנייר האלומיניום הכחלחל. לפחות יישאר בשיר שלי כמזכרת."

שיר מאת אגי משעול
והשיר השני, שיר המכולת האהוב של להקת כוורת, שלא שכחו לרגע את הקרמבו ואת חשיבותו:

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ מֵהַמַּכֹּלֶת
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ קוֹנָה שָׁם סֹלֶת
וְהִיא נָתְנָה לִי לְהַחֲזִיק לָהּ
אֶת הַקְּרֵמְבּוֹ
וְגַם בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי בַּקְבּוּ…
קִים שֶׁל טֶמְפּוֹ.

אבל טמפו כמובן זה כבר סיפור אחר…

 

 

בעת הכנת הכתבה פניתי לאספן הדי אור כדי שישתף אותנו בתמונות של כרזות, עטיפות ופרסומות לקרמבו מתוך אוסף ישראליאנה הנהדר שלו, אך הוא השיב שהוא בדיוק עובר עם האוסף למקום חדש ומסדר אותו ולכן לא יוכל הפעם לעזור. נשארתי לחפש אוצרות באוסף "עיתונות יהודית היסטורית" שלנו ואני מזמינה גם אתכם לצאת למסע באוסף. אולי תמצאו בו חומרים שלא היכרתם וקשורים למשפחה שלכם (אני מצאתי בו פעם כתבה של הסבא-רבא שלי שדיווח מיפו ב-1911) ואולי תמצאו בו עוד תמונות וסיפורים שישיבו אתכם לימי הילדות ויעוררו בכם זיכרונות מתוקים.

כתבות נוספות

הארטיק העברי הראשון

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

אפסות הקיום מול הנצח של יפו: הסיפור מאחורי 'פה ביפו'

"המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London."

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.

 

לְתָמִי הַזּוֹנָה יֵשׁ חֶדֶר בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

הִיא מְגַדֶּלֶת לְבַד אֶת הַיַּלְדָּה.

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין קְלִיֶנְטִים אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם,

הִיא מְנַדְנֶדֶת אוֹתָהּ בַּנַּדְנֵדָה.

 

פֹּה בְּיָפוֹ כֻּלָּם מְכֻבָּדִים

פֹּה בְּיָפוֹ אֲפִלּוּ הַיְלָדִים

שֶׁבֵּינֵינוּ אַחִים וַאֲחָיוֹת,

פֹּה בְּיָפוֹ הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת.

 

אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד…

 

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.

 

יָפוֹ הָעַתִּיקָה הִיא רָאֲתָה הַכֹּל כְּבָר בְּחַיֶּיהָ,

פֹּה יוֹנָה הַנָּבִיא הִבְרִיז לֵאלֹהִים,

מִדּוֹרֵי דּוֹרוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּהּ שָׁרִים עָלֶיהָ,

נוֹגְעִים בַּנֶּצַח וּמִתְפּוֹרְרִים.

 

פֹּה בְּיָפוֹ, עִם יוֹנֶה הַנָּבִיא, פֹּה בְּיָפוֹ,

וְכָל מַה שֶּׁנָּבִין עַל עַצְמֵנוּ, אַחִים וַאֲחָיוֹת

פֹּה בְּיָפוֹ, הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת…

 

הכל חוזר ליפו. גרתי ביפו בסוף שנות התשעים עם ננסי אשתי הראשונה, לימדתי אנגלית בתיכון סוקולוב לאור, וחלמתי חלומות על הקמת להקה. את התואר עשיתי בתל-אביב, למדתי באוניברסיטה תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ו-B.A כללי.

הייתי ואני עדיין באהבה אמנותית לבני אדם. לציורים ולסיפורים של אנשים. תמיד הייתי יושב ותוהה מה הסיפור של זה ומה העניין של זאת. זה עניין שמלווה אותי מגיל צעיר. אני זוכר שבאותה התקופה ראיתי ציור של ואן גוך, ציור שנקרא 'אוכלי תפוחי האדמה'. התחברתי למה שוואן גוך ניסה להעביר בציור, לרצון של הצייר לספר את הסיפור של המשפחה הכפרית האבודה והעצובה הזאת.

אוכלי תפוחי האדמה (De Aardappeleters), וינסנט ואן גוך. שנת 1885

יצירה נוספת שהתקשרה לסיפור היא שיר שנקרא Streets of London, הייתי שר אותו לפעמים בהליכה לבית הספר שבו לימדתי וחושב על כמה זה יהיה מעניין לכתוב שיר דומה על האנשים של יפו. המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London. וככה השכן שלי, משת"ף משוקם ששכחתי את שמו (לא קראו לו חיים וגם לא אחמד), כתב את עצמו לתוך המנגינה.

 

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.

 

 

כתבתי על הדמויות שהיו מסביבי. אפילו הקריאה "אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד" ("כל הכבוד פאהד"). פאהד היה הבן של המשת"ף,  אני זוכר את אימא שלו צועקת לו בחדר המדרגות. שתי מראות נוספים שפגשתי כל הזמן והכנסתי לשיר הם: נשים כמו תמי הזונה, והמוני פועלים זרים (אולג, לב וסשה מהשיר) שהיו שותים בחבורות עד שהיו מתעלפים בשעות הצהריים, סביבות השעה שחזרתי מיום עבודה בבית הספר.

 

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.

 

השיר הזה נובע מעניין שחזר שוב ושוב בשירים של שוטי הנבואה – ההתפעמות היהודית התנ"כית ממרחק שלושת אלפים שנה. הרגשתי שאני חולייה נוספת בשרשרת האנשים ששרים שירים ביפו, שמנסים לגעת בנצח, אבל גם אני כמו אלה שבאו לפני ועוד יבואו אחריי בדרך להתפורר. אפסות הקיום מול הנצח של יפו, שראתה הרבה מלבד רואי לוי בשנות התשעים המאוחרות.

את המנגינה הקיימת מצאתי בחיבור עם אברהם טל. אבל הייתי תקוע בפזמון, הייתה לי התחלה של שורה, "פה ביפו…", ננסי הוסיפה את "כולם מכובדים". את ההמשך אני כתבתי.

 

 

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

"מוזיקה זה לא הכול, אבל הכול זה מוזיקה": נפרדים מהמלחין נועם שריף

"השפה שלנו היא הדבר שנוצר בבית הכנסת, שם שרנו את המוזיקה הליטורגית... כאשר אתה שר את ההפטרה ואת פרשת השבוע, אתה שר את התנ"ך, זה מאחד אותנו... זה מה שמחבר את כל עם ישראל ואת הזמרים כמובן לדורותיהם... אתה מוצא הרבה משותף בין סשה ארגוב, נעמי שמר, שלום חנוך ואפרים שמיר."

המלחין נועם שריף, 1980. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

"יש תרבות ישראלית, יש תרבות יהודית,
התרבות היהודית שייכת לכאן בגדול.
אני רואה את עצמי קודם כל כמוזיקאי יהודי
ואחר כך יש לי כמובן את ההגדרה של מוזיקאי ישראלי"
("תיעוד יוצרים של מפעל הפיס" עם יואב קוטנר)

 

"אני לא אוהב את המילה מלחין", אמר בראיון ליואב קוטנר המוזיקאי, המלחין, המעבד והמנצח נועם שריף שהלך לעולמו באלול תשע"ח. "'מלחין' זה לחן, 'קומפוזיטור' זה to compose, זה משהו אחר".
נועם שריף, חתן פרס ישראל בתחום המוזיקה לשנת תשע"א, נולד ב-ג' בשבט תרצ"ה, ה-7 בינואר 1935 ברמת-גן בשם זיסל שריף. שריף סיפר למבקר המוזיקה חגי חיטרון כי נקרא בשם "זיסל" על שם סבו מצד אמו. אהרון שכטמן (לימים שמיר) אמר להוריו של שריף "מה אתם עושים? למה שלא תקראו לו פשוט נועם?" ומאז הפך שמו הרשמי ל"נועם זיסל שריף".
בין השנים 1952-1948, למד הנער נועם בגימנסיה הרצליה. שנותיו בגימנסיה ששכנה אז במיקומה הוותיק ברחוב אחד העם בתל-אביב היו לדבריו "הימים המאושרים ביותר שלי". שריף נודע במבטא "יקה" ייחודי, משל הייתה גרמנית שפת אמו. לימים סיפר כי סיגל לעצמו את המבטא מתוך רצון לחקות את מוריו היקיים פאול בן-חיים וזאב פריאל (פרידלנדר). בשירותו הצבאי שימש נגן קרן יער בתזמורת צה"ל. בין השנים 1959-1955 למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה, אז גם ייסד את תזמורת האוניברסיטה העברית בירושלים ושימש כמנצחה.

 

נועם שריף בביתו. צילום: יעל רוזן. כל הזכויות שמורות

 

נועם שריף נודע כמלחין יצירות מוזיקליות-קונצרטנטיות. בין יצירותיו הרבות בולטת הטרילוגיה: "מחייה המתים", "פסיון ספרדי" ו"תהלים של ירושלים", ששריף התבטא עליה כי "אסור לי להגיד שזו היצירה הטובה ביותר, אבל אולי המסכמת ביותר שאני כתבתי".
בשונה ממלחינים אחרים בתחום המוזיקה האמנותית-קונצרטנטית, שריף גם היה מעורב ביצירה ובעיבוד של זמר ישראלי פופולרי. במסגרת זו עיבד שירים ישראליים רבים, כתב מוזיקה לסרטים, ערך והגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה שונות ואף יזם את הופעתם המשותפת והנועזת של התזמורת הפילהרמונית ולהקת הצ'רצ'ילים בשנת 1970.

שיר מוכר של שריף הוא "הנך יפה רעייתי" שהלחין למילים מתוך "שיר השירים" ושנודע בביצועה של הזמרת אסתר עופרים.

 

 

"אני נוכחתי לדעת לדבר בגובה העיניים תמיד. מי שלא יורד אל העם גם לא עולה ממנו", אמר, "אבל השאלה היא מה זה נקרא 'לרדת אל העם'? מה זה 'מוזיקה אליטיסטית'? איינשטיין הוא פיזיקאי אליטיסטי, אבל כל אחד יודע שהיה איינשטיין, וזה חשוב. אנשים אוהבים שתעלה אותם, אנשים לא רוצים שאתה תרד ותגיד להם 'עכשיו אני עושה מוזיקה שתהיה פופולרית', לא. אנשים אוהבים דברים טובים…".

 

קטעי קישור לתוכנית "פגישה עם נועם שריף", ארכיון נועם שריף, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

 

נועם שריף, הוא אחד מתוך מאות יוצרים, מלחינים ומוזיקאים ישראלים ויהודיים שארכיוניהם שמורים בספרייה הלאומית. על דמותו ואישיותו מספרת ד"ר גילה פלם מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית: "פגשתי את נועם שריף בסוף שנות השבעים של המאה שעברה, כאשר הייתי עוזרת המחקר של פרופ' יהואש הירשברג אשר חקר את המלחין פאול בן חיים שנועם היה אחד מתלמידיו ומוקיריו, ואחר כך כחוקרת עצמאית, לעבודת המסטר שלי שהתמקדה בזמרת והמוזיקאית ברכה צפירה אשר נועם הכיר היטב וכתב לה מספר עיבודים. במשך השנים נפגשנו ושוחחנו על נושאים שונים הקשורים למוזיקה יהודית ומוזיקה בכלל.
נועם תמיד סיפר סיפורים מופלאים, דבריו הרציניים היו משולבים באנקדוטות ובבדיחות והשיחות נמשכו שעות רבות, ועוררו מחשבות על המוזיקה ותפקידה בחיים שלנו בארץ ובכלל. לפני יותר מעשר שנים נועם נענה לבקשתי להעביר את הארכיון שלו לספרייה הלאומית. הוא העביר למחלקת המוזיקה את כתבי היד של יצירותיו וכן מכתבים וגזרי עיתונות, היה ידיד מחלקת המוזיקה וביקר בה.
נועם ידע לשמור על קשר עם חבריו וחברי קהילת המוזיקה, חוקרים בתחומים מגוונים בתחום המוזיקולוגיה, מוזיקאים, מנצחים, מבצעים ומחנכים – תמיד עשה זאת בשמחה ותמיד גילה סקרנות למתרחש בתחום. המלחין והמוזיקאי מיכאל וולפה כינה אותו 'ליאונרד ברנשטיין הישראלי'. נועם נפטר בתאריך לידתו של ליאונרד ברנשטיין ואכן שילב בעשייתו את כל המגוון שברנשטיין פעל והיה אולי החלוץ בשילוב התחומים".

 

נועם שריף עם ליאונרד ברנשטיין (משמאל), לאחר “אקדמות למועד”, 1957, צילום: יצחק ברז

 

בין שני המלחינים ליאונרד ברנשטיין ונועם שריף התקיים קשר מיוחד. "ליאונרד ברנשטיין", סיפר שריף ליואב קוטנר "לימד אותי מה זה להיות מוזיקאי: אני נדרתי לעצמי אז, כשבא מישהו צעיר, בא תלמיד צעיר, אני תמיד אומר לו: 'תשמע, אתה תלמיד שלי היום, בעוד כמה חודשים אתה תהיה קולגה שלי'. ואני אוהב אותם ואני אוהב ללמד. את זה לקחתי מברנשטיין, שתמיד אמר: 'נועם, אני אוהב ללמד. צריך להיות רב. עשה לך רב וקנה לך חבר'". שריף גם שיתף את ברנשטיין בתיאוריות שונות על הימצאות תכונות מוזיקליות חוזרות בסגנונות מוזיקליים יהודיים של עדות שונות. ברנשטיין בתגובה אמר "נוֹעַם, אָיי נוֹו יוֹר סְטוֹרִי" ("אני מכיר את הסיפור שלך…").

 

כתב היד של היצירה "אשרי" מאת נועם שריף, ארכיון נועם שריף, מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית

 

שריף ייחס חשיבות מיוחדת למקורות היהודיים ולשפה העברית: "הרצף היחידי שישנו זה לא המנגינה, הרצף היחידי זה המילים… מה שמשותף זאת השפה, לא המנגינה… כל עדה ועדה אצלנו שרה מוזיקה שמושפעת ממקומות אחרים, אני מסתכל אל המוזיקה שטמונה בשפה… השפה שלנו היא הדבר שנוצר בבית הכנסת, שם שרנו את המוזיקה הליטורגית… כאשר אתה שר את ההפטרה ואת פרשת השבוע, אתה שר את התנ"ך, זה מאחד אותנו… זה מה שמחבר את כל עם ישראל ואת הזמרים כמובן לדורותיהם… אתה מוצא הרבה משותף בין סשה ארגוב, נעמי שמר, שלום חנוך ואפרים שמיר. כי זה קשור איך אנחנו שרים את השפה העברית שלנו, ללוש את השפה, זה המשפט האחד והיחידי שאני יכול לומר בביטחון שאני לא מתחרט עליו אף פעם".

נועם שריף הלך לעולמו והוא בן 83. הוא הותיר אחריו את רעייתו המלחינה אלה מילך-שריף, ילדים ונכד.

"מיליון דברים שאפשר להגיד ואולי בעצם לא צריך להגיד כלום. צריך לשמוע את המוזיקה וליהנות ממנה. מוזיקה זה לא הכול. אבל הכול זה מוזיקה".

 

 

כתבות נוספות

יום הולדת שמח, מר וגברת עממי!

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו: על המלחין חיים צור ז"ל

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

 




שירה | שירים חדשים מאת מרב פיטון, רבקה איילון, ערן צלגוב ואורית נוימאיר פוטשניק

שָׁם הַקָּרוּסֵלוֹת מוּאָרוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ / וּבְרֵכוֹת מְמַלְּאוֹת יַמִּים מְתוּקִים. / אֲבָל בַּבֹּקֶר מַסּוֹקִים חָגִים סְבִיב רַקּוֹת הַשָּׁמַיִם / בְּסַכִּינֵי מַדְחֵף שְׁלוּפוֹת.

לאה ניקל, ללא כותרת, 1956

.

מרב פּיטוּן

קיץ

1.
שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר טוֹבָה לִכְבִיסָה.
סְדִינִים גְּדוֹלִים נָעִים, מוֹסְרִים כְּתָמִים
לָאוֹר הַמִּסְתַּנֵּן בֵּין פַּסֵּי מִתְקַן הַמַּתֶּכֶת.
בְּיֶתֶר הַזְּמַן הַקַּיִץ מְלַבֶּה אֲוִיר לְעָשָׁן
וְרֵיחַ מִלְחָמָה נָפוֹץ מִמֶּנּוּ
כְּמוֹ זְרָעִים נוֹרִים מִתַּרְמִיל.

יְרִיעוֹת הַכְּבִישִׁים שְׁחֹרוֹת וּמַעֲלוֹת אֵדִים
וְעַל הַמִּדְרָכָה הַמַּמְתִּינָה לְהִדָּרֵךְ
קִרְעֵי הַצֵּל קְטַנִּים וּמוּעָטִים.

בָּעֶרֶב מֻכְנָסוֹת הַיְּלָדוֹת הַבַּיְתָה.
חִפּוּשִׁיּוֹת הַלַּיְלָה מְחַפְּשׂוֹת מַחֲסֶה
בַּעֲצִימַת עֵינַיִם. אֲנַחְנוּ מוֹרִידִים תְּרִיסִים,
מַחְשִׁיכִים מַקְלְטִים בִּפְנֵי הַמִּבְזָקִים.

2.
לְמָחֳרָת עוֹלָה הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲרַכִּים
הַצָּרִים שֶׁל עַפְעַפֵּינוּ.
לִבֵּנוּ תָּפֵל וְרַק יָדֵינוּ מְלֵאוֹת
בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָם.

הַיְּלָדוֹת וַאֲנִי שׁוֹמְטוֹת כָּל אַחַת
שִׁכְחָה מִשֶּׁלָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הַנִּנְעֶלֶת –
סֵפֶר מוֹלֶדֶת, צַעֲצוּעַ, פְּרִי בְּשַׂקִּית.
מְנִיעוֹת דְּלָתוֹת וּמְנוֹעִים
לְהַשִּׂיג רַמְזוֹר קָצָר, אוֹפַנּוֹעַ חוֹצֶה, פְּקָק.
בִּשְׁמוֹנֶה יַחְרִידוּ אוֹתָנוּ
צִלְצוּל בֵּית הַסֵּפֶר,
צִפְצוּף הַחֲדָשׁוֹת.

אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִתְמַעֵט הָאוֹר וְנוֹפֵל.
הַפְּרִי הֶעָזוּב עַל הַשַּׁיִשׁ נִמְתָּק עַד בְּחִילָה.
בְּסֵפֶר הַלִּמּוּד נִטָּשִׁים עֲדַיִן
קְרָבוֹת רַבִּים עַל אֲדָמָה אַחַת.

3.
עַל שְׂפַת מִטָּתָן בָּעֶרֶב
הַיְּלָדוֹת מְשַׁרְבְּבוֹת רַגְלַיִם וּמְחַכּוֹת לַקַּיִץ,
שָׁם הַקָּרוּסֵלוֹת מוּאָרוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ
וּבְרֵכוֹת מְמַלְּאוֹת יַמִּים מְתוּקִים.

אֲבָל בַּבֹּקֶר מַסּוֹקִים חָגִים סְבִיב רַקּוֹת הַשָּׁמַיִם
בְּסַכִּינֵי מַדְחֵף שְׁלוּפוֹת.
סְחַרְחֹרֶת מִלְחָמָה מְאִיצָה
אֶת סִימָנֵי הָעוֹנָה:
פְּעִימוֹת לֵב בְּהוּלוֹת,
כְּאֵב חַד בְּצִדֵּי הַגּוּף, אָבְדַן
נְשִׁימָה.

קַרְקַע הַיּוֹם יַצִּיבָה
לְעֵת עַתָּה.

.

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. קובץ שיריה זכה במקום הראשון בתחרות ע"ש הרי הרשון בשנת 2006. שיריה התפרסמו בכתבי העת "הליקון" ו"כתובת" ובאנתולוגיות לשירה, ביניהן "מלכה עירומה". חיה בירושלים.

.

.

רבקה איילון

אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג בָּא מֵהַשּׁוֹאָה
קָנָה בְּדִָמִים דּוּנָם אֲדָמָה
לַעֲשׂות לוֹ בַּיִת עִם מִדָּה.
זָרַע תִּירָס, פֶּטְרוֹזִילְיָה.
אוּלַי יִהְיֶה כְּאַחֵינוּ
בְּנֵי הָעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה?
לֹא הָיָה.
הָלַךְ לִהְיוֹת נַגָּר.
הָלַךְ, הָלַךְ.
בַּבֹּקֶר לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ
הָלַךְ.
בֶָּעֶרֶב אַחֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ
חָזַר.
עִגּוּל נְסוֹרֶת עַל מִצְחוֹ
פַּטִּיש עַל מַסְמְרוֹ –
עָשָׂה אָרוֹן.

אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג לֹא רָצָה
שֶׁיִּצְחַק (בְּנוֹ) יִהְיֶה נַגָּר.
גַּם אַבָּא שֶׁל אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג
(גַּם כֵּן יִצְחַק), לֹא רָצָה שֶׁבְּנוֹ
יִהְיֶה נַגָּר, וְלֹא שָׁמַר הַשֵּׁם
עַל אַבָּא שֶׁל אָדוֹן,
וְלָקַח אוֹתוֹ אֵלָיו
אֶל הַמָּקוֹם שָׁם־שָׁם
וְאָמַר לוֹ הַשֵּׁם: לֹא כִּי בִּנְךָ.
וּבְנוֹ בָּא בָּאֳנִיָּה
לִהְיוֹת לוֹ נַגָּר בְּאֶרֶץ צִיּוֹן.
עָמַד בְּנוֹ שֶׁל אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג
עַל דַּעְתּוֹ וְלֹא נִהְיָה נַגָּר.
הִנֵּה מַגַּשׁ הָעֵץ עָלָיו נִקְדַּח
מִי לְהַשָּׁם וּמִי לְהַכָּאן
מִי יְבֹרָא לוֹ וּמִי יִבְרָא לוֹ.

.

רבקה איילון עסקה שנים רבות בהוראה. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה – "דיבור עם ילדה" (כרמל, 2018), וספר עיון, "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד". שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 27 של המוסך.

.

.

ערן צלגוב

היסטוריה

לדרק וולקוט שהפליג לבלי שוב

וְהֵיכָן הֵן הַהִיסְטוֹרִיּוֹת שֶׁלָּכֶם?

הַיָּם, הַשְּׁחָפִים, אוֹתָם אֵלִים שֶׁנִּפַּצְתֶּם אֶל הַסְּלָעִים
מֵאֵיפֹה בָּאתֶם כָּל כָּךְ צוֹדְקִים
בְּלִי לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת?

הָיוּ שֶׁרָקְדוּ לִצְלִילִים אֲחֵרִים
שֶׁהַיָּם לִיחֵךְ אֶת רַגְלֵיהֶם
וְהַקּוֹנְכִיּוֹת גִּלּוּ לָהֶם בַּשְּׁרִיקוֹת הָעֲמוּמוֹת
סוֹדוֹת שֶׁל עֲנָוָה וְעָלִים —
הַרְבֵּה עָלִים.

זֶה לֹא נָכוֹן: הַכֹּל שֶׁקֶר
אֲפִלּוּ הַיָּם. אֲנִי הוֹלֵךְ וּמַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת עֲמֻקּוֹת
בַּחוֹף, מַבִּיט לְאָחוֹר וְהֵן אֵינָן.
כָּל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי הוּא שֶׁקֶר.
גַּם זֶה.

הַהִיסְטוֹרְיָה נִבְלַעַת
כָּל לַיְלָה מֵחָדָשׁ בַּיָּם
שֶׁאַחֲרֵי סְעָרָה
יִפְלֹט דָּגִים מֵתִים, חֲתִיכוֹת פְּלַסְטִיק שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּלֶּה
וְשִׁבְרֵי בַּקְבּוּקִים שֶׁיַּחְזִירוּ אוֹר כּוֹכָב
רַק אִם הָעַרְפִּיחַ דָּלִיל
בֶּאֱמֶת.

הַהִיסְטוֹרְיָה שָׁם –
בָּאוֹר הַמֻּחְזָר
שָׁם בַּנִּיצוֹץ שֶׁהָיָה
וְאֵינֶנּוּ כְּבָר.

אֵין דֶּרֶךְ לִשְׁמֹר עַל הָאוֹר
וְאֵין גַּם סִבָּה. בֵּינְתַיִם
קַר לִי, אֲנִי מַדְלִיק אֵשׁ.
מָתַיְשֶׁהוּ גַּם לִי יִקְרְאוּ לַחֲזֹר
מָתַיְשֶׁהוּ גַּם אֲנִי אֶהְיֶה
רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ.

 

איזה אור הוא היה

נִכְנַסְתָּ לַסִּיפּוּר הַזֶּה
כִּמְעַט בְּכֹחַ וְגָדַלְתָּ
וְגָדַל בְּךָ הַיֵּצֶר,
סְבַךְ הַגֶּפֶן,
וְרָצִיתָ לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ,
כִּי כָּכָה מְגַדְּלִים כֻּלָּם:
'תִּהְיֶה חָזָק, תַּחֲזֹר בָּרִיא, תַּרְאֶה לָהֶם וְתִשָּׁמֵר'
והִתְאַמַּנְתָּ מִגִּיל צָעִיר
בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ
עִם הַתְּנוּעוֹת, הַצְּעָקוֹת, הָאֱמוּנָה בַּדֶּרֶךְ
עִם הָרַעַד בַּיָּרֵךְ, הַזַּעַם בְּזָוִית הַפֶּה, וְהַבָּרָק
כֵּן, רָצִיתָ לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ.
וְאָז שָׁבַרְתָּ צֶלַע, אוּלַי שָׁבְרוּ לְךָ, יָרֵחַ אוֹ יָרֵךְ,
דַּוְקָא לֵב, בְּטֶרֶם אוֹרִאשׁוֹן
וְנִשְׁאַרְתָּ אִתָּהּ וְגִדַּלְתֶּם יֶלֶד
יְפֵה עֵינַיִים וְיָצָאתָ
מֵהַסִּיפּוּר
צוֹלֵעַ וְחוֹמֵל,
גִּבּוֹר.

בְּסִפּוּר אַחֵר, נִבְהַלְתָּ
מִתִּיעוּב דּוֹרוֹת
וְהַסִּפּוּרִים וְהָאֵימוֹת
שֶׁחִלְחֲלוּ כְּמוֹ אֶרֶס עַד לַיָּד שֶׁעַל הַהֶדֶק
וְהָיָה שָׁם
אִישׁ כָּמוֹךָ
וְהַלֵּב שֶׁלְּךָ קָפָא, דּוֹפֵק שִׂנְאָה יוֹקֶדֶת
וְהוּא כָּמוֹךָ
לֹא כּוֹבֵשׁ אֶת הַשִּׂנְאָה, רַק הוֹלִיךְ אוֹתָה אֵלֶיךָ
וְהוּא כָּמוֹךָ
עִם שִׂנְאָה לוֹהֶבֶת בַּסַּכִּין וְזַעַם בַּיָּרֵךְ,
בֶּטַח לֵב שָׁבוּר הָיָה לוֹ גַּם, בֶּן אָדָם,
אֲבָל לֹא כָּמוֹךָ
הוּא שָׁכַב כְּבָר
וְאַתָּה שָׁכַחְתָּ, לֹא כָּבַשְׁתָּ אֶת הַיֵּצֶר,
שֶׁלֻפַּף יָרֹק גּפָנִים סְבִיב הַצַּוָּאר, מִתְלֵה הַנֶּשֶׁק,
וְיָרִיתָ וְהָיִיתָ
רַק כּוֹבֵשׁ,
פַּחְדָן.

.

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, עורך ורושם. מעורכי כתב העת "דקה" (2007–2012), ומייסד־חבר בהוצאת "רָעָב", קולקטיב ספרותי של פעילי תרבות. מעורכי האנתולוגיה לשירה שחורה "כּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם", הוצאה מחודשת לתרגומי יצחק זלקינסון ("איתיאל הכושי"; "רם ויעל"), ו"שיעור גאוגרפיה: מבחר משירת כריס אבאני". שיריו תורגמו לאנגלית, הינדית, ספרדית וערבית. תרגם את מחזהו של דילן תומס, "בְּצֵל חורש חלב" (שוקן, 2015), שעתיד לעלות על במת סמינר הקיבוצים השנה. ספרו הראשון, "בְּחִירוֹת" (פרדס, 2013), זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם. ספרו השני, "גַּם הֶחָתוּל: שִׁיר־בּוּטִים" (פרדס, 2016), מלווה בסדרת רישומים שחלקם הוצגו בשתי תערוכות. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 20 של המוסך.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

כך

יָשַׁבְתִּי בַּצַּד לְבַדִּי בַּכִּתָּה,
הַשָּׁעוֹת מַחְלִיקוֹת עַל פָּנַי וְעוֹבְרוֹת
בִּדְמָמָה מְפֹהֶקֶת אֶל תּוֹךְ מַחְבָּרוֹת
וּסְפָרִים מַשְׁמִימִים, כָּךְ הִכַּרְתִּי אוֹתָהּ.

כִּתָּה מְזַמְזֶמֶת, מוֹרָה עֲיֵפָה,
הַמִּלִּים הִתְנַפְּלוּ אֶל תּוֹכִי מִן הַדַּף
וְיָשַׁבְתִּי שְׁקֵטָה, הֲלוּמָה כְּשֶׁנֶּחְשַׂף
סוֹד הַפַּחַד, סוֹדָהּ שֶׁל אֱמֶת חֲרוּפָה.

כִּי הָיְתָה שָׁם תָּמִיד בְּתוֹךְ אֹבֶךְ אִלֵּם
חֲרָדָה מְחַלְחֶלֶת, אֵימָה לְלֹא שֵׁם.
הָאֱמֶת נִנְעֲצָה כְּסַכִּין מְלֻבֶּנֶת

וּפִלְּחָה עַרְפִלִּים וּבְאוֹר סַנְוֵרִים
זָהֲרוּ אֲיֻמִּים וּפְשׁוּטִים הַשְּׁבָרִים.
פִּקְּחִי אֶת עֵינַיִךְ, בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת.

 

עקרון העונג

חָמַקְתִּי עִם עֹפֶר מִתּוֹךְ הַמְּסִבָּה אֶל הָרְחוֹב וּבְטֶרֶם
חָלְפָה לָהּ דַּקָּה נִכְרְכָה כְּבָר יָדוֹ עַל כְּתֵפִי וּמִקֵּץ
עוֹד אַחַת רִפְרְפוּ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁדַי שֶׁנֵּעוֹרוּ אֶל זֶרֶם
שֶׁל עֹנֶג שׁוֹטֵף. הִתְמַסַּרְתִּי. הִשְׁתַּקְתִּי זִמְזוּם מְעַקְצֵץ
בְּאָזְנַי: שִׁמְרִי עַל כְּבוֹדֵךְ. בָּחַרְתִּי בָּעֹנֶג, בָּאֵלֶם.
עֵינַיִם בּוֹלְשׁוֹת חִישׁ גָּלְשׁוּ בִּלְחִישׁוֹת מִצַּמֶּרֶת הָעֵץ.
כִּתָּה ח' שְׁנִיָּה צָעֲקָה, אַתְּ זוֹנָה וְהִכְרִיזָה עַל חֵרֶם.
הָלַכְתִּי מֻקֶּפֶת שְׁרִיקוֹת, לַהֲקַת הָעוֹרְבִים שֶׁל הַסֶּקְס.

הָלַכְתִּי מִשָּׁם וְהָלַכְתִּי בַּדֶּרֶךְ לְלֹא חֲזָרָה,
שְׁרִיקוֹת הָעוֹרְבִים בְּאָזְנַי, אַךְ עוֹרִי הַסַּמּוּר מַאֲזִין
לְשֶׁטֶף הָעֹנֶג הַהוּא, לִמְשִׁיכַת הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי,
לַגּוּף הָרָעֵב לְמַגָּע וְלַקּוֹל הַחוֹזֵר וְסוֹנֵט בִּי:
תְּמוּרַת הַלִּטּוּף הַחוֹלֵף מִשָּׁדַי עַד עַמּוּד הַשִּׁדְרָה,
אֶשָּׂא אֶת מַשָּׂא הַשְּׁרִיקוֹת. אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב, 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים, תרגומים ורשימות פרי עטה התפרסמו בגיליונות כתבי העת הו!, מאזניים והמוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת משה אבידן, ענת לויט, עמרי משורר הרים ורוני אלדד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך