"הקרמבו, אהובת ילדותי, תשווק מעתה ללא עטיפת האלומיניום, על פי בעלי העסק יחסכו יריעת אלומניום שיכולה להמתח מכאן ועד להודו. אני מקבל את החדשה ברגשות מעורבים. לא. לא אוהב את הקרמבו האהוב חשוף לעיני כל. מושפל. כבודו של הקרמבו פנימה."
כך מקונן העורך ואיש הספרות חיים פסח על הפשטת הקרמבו מעטיפת האלומיניום שלו, מהלך שעליו הכריזה חברת שטראוס של יוניליוור בסוף אוגוסט 2018.
חיים פסח אינו היחיד שמרגיש נבגד, הגולש יויו מ-Ynet מכריז: "חווית אכילת קרמבו כוללת את הורדת האלומיניום. אעבור למתחרים. חרם על כל מוצרי החברה!"
שינויי הקרמבו הביאו אותנו לחשוב על ראשית ימי הקרמבו בארץ ולנסות לנסח עבורכם הקוראים את קיצור תולדות הקרמבו:
"בראשית הייתה 'גלידה חמה'. כך קראו לגוש הקצף המוקשה שנדחס לתוך גביע של גלידה וצופה בשוקולד. אחר כך העסק התפתח לקרמבו. עוגייה, עליה כיפה של קצף ממותק בטעמים שונים – הראשון והפופולרי שהם וניל – מכוסה בשכבת ציפוי בטעם שוקולד. כשמבקיעים את שכבת השוקולד, הקצף נמרח על הפה וכל סביבותיו, אבל זה חלק מהעניין." כותבים אורן נהרי ושלמה פפירבלט בספרם "אוכל, קדימה אוכל!" (אריה ניר, 2008).
בערך שמוקדש לקרמבו מסבירים המחברים איך הקרמבו שמוגש בטמפרטורת החדר נעשה בארץ למאכל עונתי – גלידת חורף ולהיט החורף, וגם, שישראל היא שיאנית בתחום הקרמבו – מאות אלפי קרמבו מיוצרים בארץ מדי יום ועשרות מיליונים נאכלים כאן בשנה. אבל הקרמבו, למרות שהוא כה קרוב לליבנו, נולד במרחקים ואיננו המצאה ישראלית.
שוויצרי? דני? או איטלקי?
לפי הספר הומצא הקרמבו בדנמרק לפני למעלה ממאתיים שנה, אבל הדעות בקשר לעובדה הזו חלוקות.
בעמוד ארגון יוצאי מרכז אירופה טוענים: "מקורו באיטליה ויש דומים לו בגרמניה שם הוא נקרא בעבר "Negerkuss" (נֶגֵרְקוּס – נשיקת הכושי), אך לפני מספר שנים שונה שמו כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור כהה-העור, והוא מכונה כיום Schokokuss – 'נשיקת שוקו'. באוסטריה הקרמבו נקרא Schwedenbomben (שְׁוֵדֵנבּוֹמְבֵּן), כלומר "פצצה שוודית".
גורמים זרים מוסרים שהארגון שכח לציין שבהולנד הוא נקרא – ונֶחֶרִינֶטֶט (שַד או פטמת הכושית). אבל לא רק בשפות מרכז אירופה תולדתו של הקרמבו או לפחות של שמו, בחטא גזעני, בערבית הוא נקרא "ראס אל-עבד" – ראש העבד. ובעברית…
"די מדהים לחשוב שפעם, לפני הפוליטיקלי קורקט, היה מותר לומר ואפילו לכתוב באורח חופשי את המלה כושי ואף אחד לא הזדעזע. היה אפילו מוצר דמוי קרמבו שקראו לו 'כושי'", מספרים אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, בספרם "איפה היינו ומה עשינו", כתר 1996.
לא רק שכך נקראה אחת מגרסאות הקרמבו, אלא שגם כך, כדמות כהת עור בגרסה של קריקטורה גזענית, עוצב הלוגו לקרמבו העברי הראשון של חברת ארטיק – "קרמבו – התופין הממולא בקרם והמצופה בשוקולד. עשוי מהחומרים המשובחים ביותר ובשיטות הייצור החדישות ביותר. ערב לחיך ילדים ובוגרים כאחד. נמכר בקיוסקים ובחנויות המכולת המובחרות."
ב-1963 אפשר שהקרמבו ארטיק התעורר כבר לפוגענות שבלוגו שלו ושונה:
אגב, לגבי שאלת ערש הולדת הקרמבו, בפרסומת הזאת של חברת "ארטיק" כתוב: "'קרמבו' המוצר השוויצרי הנפלא בטעמו…"
והיא נתנה לי להחזיק לה את הקרמבו
חברת "ארטיק" הייתה חלוצה בקידום המוצרים שלה באמצעות מבצעים, שהבטיחו פרסים לאוכלי הארטיקטים והקרמבו האדוקים. למשל כאן: "בכל קרמבו ארטיק תמצאו אות אחת מהמשחק החינוכי והמעניין 'צרף נא' אספו 40 עטיפות מקרמבו ארטיק ושלחו לארטיק בת-ים… הקפידו לקנות קרמבו ארטיק ואספו את האותיות".
בשנות השישים והשבעים גילינו תופעה – הקרמבו הובטח בתור פרס לילדים בעלי חושיים בלשיים שהתבקשו לעזור במציאת מכוניות גנובות:
זה המקום לציין שבחלוף השנים חלו שינויים בשוק הקרמבו – חברת ארטיק נסגרה, חברות אחרות רצו להשתתף בחגיגות החורף וכך נולדו "בובו של ויטמן – בכיר מוצרי החורף של ויטמן" וגם ה"מנבו" וה"טעמבו" וחבריהם.
ב-2002 השתמשו שני צעירים ישראלים בשמו של הקרמבו האהוב וייסדו את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". לאור חדשות היום על השינוי בעטיפת הקרמבו – שנעטפו כל השנים ועד היום, אחד אחד, בעבודת יד, כותבת הגולשת נוני טל (בתגובה לאותו פוסט של חיים פסח): "תנועת הנוער ה נ פ ל א ה לילדים עם צרכים מיוחדים וילדים רגילים – כנפיים של קרמבו – נקראת כך, כי כמו שעוטפים כל קרמבו בנפרד, לפי צרכיו ובאהבה, כך עוטפים באהבה כל ילד בנפרד, על פי צרכיו. מה יהיה עכשיו?"
הראשון, שיר נהדר של המשוררת אגי משעול שכתבה עם התקבל הידיעה על הפרידה מהעטיפה: "יותר לא יעטפו קרמבו באלומיניום. החלטה מבורכת. הסוף לנייר האלומיניום הכחלחל. לפחות יישאר בשיר שלי כמזכרת."
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ מֵהַמַּכֹּלֶת
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ קוֹנָה שָׁם סֹלֶת
וְהִיא נָתְנָה לִי לְהַחֲזִיק לָהּ
אֶת הַקְּרֵמְבּוֹ
וְגַם בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי בַּקְבּוּ…
קִים שֶׁל טֶמְפּוֹ.
אבל טמפו כמובן זה כבר סיפור אחר…
בעת הכנת הכתבה פניתי לאספן הדי אור כדי שישתף אותנו בתמונות של כרזות, עטיפות ופרסומות לקרמבו מתוך אוסף ישראליאנה הנהדר שלו, אך הוא השיב שהוא בדיוק עובר עם האוסף למקום חדש ומסדר אותו ולכן לא יוכל הפעם לעזור. נשארתי לחפש אוצרות באוסף "עיתונות יהודית היסטורית" שלנו ואני מזמינה גם אתכם לצאת למסע באוסף. אולי תמצאו בו חומרים שלא היכרתם וקשורים למשפחה שלכם (אני מצאתי בו פעם כתבה של הסבא-רבא שלי שדיווח מיפו ב-1911) ואולי תמצאו בו עוד תמונות וסיפורים שישיבו אתכם לימי הילדות ויעוררו בכם זיכרונות מתוקים.
כתבות נוספות
נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר
מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!