שירה | שירים חדשים מאת מרב פיטון, רבקה איילון, ערן צלגוב ואורית נוימאיר פוטשניק

שָׁם הַקָּרוּסֵלוֹת מוּאָרוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ / וּבְרֵכוֹת מְמַלְּאוֹת יַמִּים מְתוּקִים. / אֲבָל בַּבֹּקֶר מַסּוֹקִים חָגִים סְבִיב רַקּוֹת הַשָּׁמַיִם / בְּסַכִּינֵי מַדְחֵף שְׁלוּפוֹת.

לאה ניקל, ללא כותרת, 1956

.

מרב פּיטוּן

קיץ

1.
שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר טוֹבָה לִכְבִיסָה.
סְדִינִים גְּדוֹלִים נָעִים, מוֹסְרִים כְּתָמִים
לָאוֹר הַמִּסְתַּנֵּן בֵּין פַּסֵּי מִתְקַן הַמַּתֶּכֶת.
בְּיֶתֶר הַזְּמַן הַקַּיִץ מְלַבֶּה אֲוִיר לְעָשָׁן
וְרֵיחַ מִלְחָמָה נָפוֹץ מִמֶּנּוּ
כְּמוֹ זְרָעִים נוֹרִים מִתַּרְמִיל.

יְרִיעוֹת הַכְּבִישִׁים שְׁחֹרוֹת וּמַעֲלוֹת אֵדִים
וְעַל הַמִּדְרָכָה הַמַּמְתִּינָה לְהִדָּרֵךְ
קִרְעֵי הַצֵּל קְטַנִּים וּמוּעָטִים.

בָּעֶרֶב מֻכְנָסוֹת הַיְּלָדוֹת הַבַּיְתָה.
חִפּוּשִׁיּוֹת הַלַּיְלָה מְחַפְּשׂוֹת מַחֲסֶה
בַּעֲצִימַת עֵינַיִם. אֲנַחְנוּ מוֹרִידִים תְּרִיסִים,
מַחְשִׁיכִים מַקְלְטִים בִּפְנֵי הַמִּבְזָקִים.

2.
לְמָחֳרָת עוֹלָה הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲרַכִּים
הַצָּרִים שֶׁל עַפְעַפֵּינוּ.
לִבֵּנוּ תָּפֵל וְרַק יָדֵינוּ מְלֵאוֹת
בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָם.

הַיְּלָדוֹת וַאֲנִי שׁוֹמְטוֹת כָּל אַחַת
שִׁכְחָה מִשֶּׁלָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הַנִּנְעֶלֶת –
סֵפֶר מוֹלֶדֶת, צַעֲצוּעַ, פְּרִי בְּשַׂקִּית.
מְנִיעוֹת דְּלָתוֹת וּמְנוֹעִים
לְהַשִּׂיג רַמְזוֹר קָצָר, אוֹפַנּוֹעַ חוֹצֶה, פְּקָק.
בִּשְׁמוֹנֶה יַחְרִידוּ אוֹתָנוּ
צִלְצוּל בֵּית הַסֵּפֶר,
צִפְצוּף הַחֲדָשׁוֹת.

אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִתְמַעֵט הָאוֹר וְנוֹפֵל.
הַפְּרִי הֶעָזוּב עַל הַשַּׁיִשׁ נִמְתָּק עַד בְּחִילָה.
בְּסֵפֶר הַלִּמּוּד נִטָּשִׁים עֲדַיִן
קְרָבוֹת רַבִּים עַל אֲדָמָה אַחַת.

3.
עַל שְׂפַת מִטָּתָן בָּעֶרֶב
הַיְּלָדוֹת מְשַׁרְבְּבוֹת רַגְלַיִם וּמְחַכּוֹת לַקַּיִץ,
שָׁם הַקָּרוּסֵלוֹת מוּאָרוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ
וּבְרֵכוֹת מְמַלְּאוֹת יַמִּים מְתוּקִים.

אֲבָל בַּבֹּקֶר מַסּוֹקִים חָגִים סְבִיב רַקּוֹת הַשָּׁמַיִם
בְּסַכִּינֵי מַדְחֵף שְׁלוּפוֹת.
סְחַרְחֹרֶת מִלְחָמָה מְאִיצָה
אֶת סִימָנֵי הָעוֹנָה:
פְּעִימוֹת לֵב בְּהוּלוֹת,
כְּאֵב חַד בְּצִדֵּי הַגּוּף, אָבְדַן
נְשִׁימָה.

קַרְקַע הַיּוֹם יַצִּיבָה
לְעֵת עַתָּה.

.

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. קובץ שיריה זכה במקום הראשון בתחרות ע"ש הרי הרשון בשנת 2006. שיריה התפרסמו בכתבי העת "הליקון" ו"כתובת" ובאנתולוגיות לשירה, ביניהן "מלכה עירומה". חיה בירושלים.

.

.

רבקה איילון

אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג בָּא מֵהַשּׁוֹאָה
קָנָה בְּדִָמִים דּוּנָם אֲדָמָה
לַעֲשׂות לוֹ בַּיִת עִם מִדָּה.
זָרַע תִּירָס, פֶּטְרוֹזִילְיָה.
אוּלַי יִהְיֶה כְּאַחֵינוּ
בְּנֵי הָעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה?
לֹא הָיָה.
הָלַךְ לִהְיוֹת נַגָּר.
הָלַךְ, הָלַךְ.
בַּבֹּקֶר לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ
הָלַךְ.
בֶָּעֶרֶב אַחֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ
חָזַר.
עִגּוּל נְסוֹרֶת עַל מִצְחוֹ
פַּטִּיש עַל מַסְמְרוֹ –
עָשָׂה אָרוֹן.

אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג לֹא רָצָה
שֶׁיִּצְחַק (בְּנוֹ) יִהְיֶה נַגָּר.
גַּם אַבָּא שֶׁל אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג
(גַּם כֵּן יִצְחַק), לֹא רָצָה שֶׁבְּנוֹ
יִהְיֶה נַגָּר, וְלֹא שָׁמַר הַשֵּׁם
עַל אַבָּא שֶׁל אָדוֹן,
וְלָקַח אוֹתוֹ אֵלָיו
אֶל הַמָּקוֹם שָׁם־שָׁם
וְאָמַר לוֹ הַשֵּׁם: לֹא כִּי בִּנְךָ.
וּבְנוֹ בָּא בָּאֳנִיָּה
לִהְיוֹת לוֹ נַגָּר בְּאֶרֶץ צִיּוֹן.
עָמַד בְּנוֹ שֶׁל אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג
עַל דַּעְתּוֹ וְלֹא נִהְיָה נַגָּר.
הִנֵּה מַגַּשׁ הָעֵץ עָלָיו נִקְדַּח
מִי לְהַשָּׁם וּמִי לְהַכָּאן
מִי יְבֹרָא לוֹ וּמִי יִבְרָא לוֹ.

.

רבקה איילון עסקה שנים רבות בהוראה. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה – "דיבור עם ילדה" (כרמל, 2018), וספר עיון, "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד". שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 27 של המוסך.

.

.

ערן צלגוב

היסטוריה

לדרק וולקוט שהפליג לבלי שוב

וְהֵיכָן הֵן הַהִיסְטוֹרִיּוֹת שֶׁלָּכֶם?

הַיָּם, הַשְּׁחָפִים, אוֹתָם אֵלִים שֶׁנִּפַּצְתֶּם אֶל הַסְּלָעִים
מֵאֵיפֹה בָּאתֶם כָּל כָּךְ צוֹדְקִים
בְּלִי לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת?

הָיוּ שֶׁרָקְדוּ לִצְלִילִים אֲחֵרִים
שֶׁהַיָּם לִיחֵךְ אֶת רַגְלֵיהֶם
וְהַקּוֹנְכִיּוֹת גִּלּוּ לָהֶם בַּשְּׁרִיקוֹת הָעֲמוּמוֹת
סוֹדוֹת שֶׁל עֲנָוָה וְעָלִים —
הַרְבֵּה עָלִים.

זֶה לֹא נָכוֹן: הַכֹּל שֶׁקֶר
אֲפִלּוּ הַיָּם. אֲנִי הוֹלֵךְ וּמַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת עֲמֻקּוֹת
בַּחוֹף, מַבִּיט לְאָחוֹר וְהֵן אֵינָן.
כָּל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי הוּא שֶׁקֶר.
גַּם זֶה.

הַהִיסְטוֹרְיָה נִבְלַעַת
כָּל לַיְלָה מֵחָדָשׁ בַּיָּם
שֶׁאַחֲרֵי סְעָרָה
יִפְלֹט דָּגִים מֵתִים, חֲתִיכוֹת פְּלַסְטִיק שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּלֶּה
וְשִׁבְרֵי בַּקְבּוּקִים שֶׁיַּחְזִירוּ אוֹר כּוֹכָב
רַק אִם הָעַרְפִּיחַ דָּלִיל
בֶּאֱמֶת.

הַהִיסְטוֹרְיָה שָׁם –
בָּאוֹר הַמֻּחְזָר
שָׁם בַּנִּיצוֹץ שֶׁהָיָה
וְאֵינֶנּוּ כְּבָר.

אֵין דֶּרֶךְ לִשְׁמֹר עַל הָאוֹר
וְאֵין גַּם סִבָּה. בֵּינְתַיִם
קַר לִי, אֲנִי מַדְלִיק אֵשׁ.
מָתַיְשֶׁהוּ גַּם לִי יִקְרְאוּ לַחֲזֹר
מָתַיְשֶׁהוּ גַּם אֲנִי אֶהְיֶה
רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ.

 

איזה אור הוא היה

נִכְנַסְתָּ לַסִּיפּוּר הַזֶּה
כִּמְעַט בְּכֹחַ וְגָדַלְתָּ
וְגָדַל בְּךָ הַיֵּצֶר,
סְבַךְ הַגֶּפֶן,
וְרָצִיתָ לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ,
כִּי כָּכָה מְגַדְּלִים כֻּלָּם:
'תִּהְיֶה חָזָק, תַּחֲזֹר בָּרִיא, תַּרְאֶה לָהֶם וְתִשָּׁמֵר'
והִתְאַמַּנְתָּ מִגִּיל צָעִיר
בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ
עִם הַתְּנוּעוֹת, הַצְּעָקוֹת, הָאֱמוּנָה בַּדֶּרֶךְ
עִם הָרַעַד בַּיָּרֵךְ, הַזַּעַם בְּזָוִית הַפֶּה, וְהַבָּרָק
כֵּן, רָצִיתָ לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ.
וְאָז שָׁבַרְתָּ צֶלַע, אוּלַי שָׁבְרוּ לְךָ, יָרֵחַ אוֹ יָרֵךְ,
דַּוְקָא לֵב, בְּטֶרֶם אוֹרִאשׁוֹן
וְנִשְׁאַרְתָּ אִתָּהּ וְגִדַּלְתֶּם יֶלֶד
יְפֵה עֵינַיִים וְיָצָאתָ
מֵהַסִּיפּוּר
צוֹלֵעַ וְחוֹמֵל,
גִּבּוֹר.

בְּסִפּוּר אַחֵר, נִבְהַלְתָּ
מִתִּיעוּב דּוֹרוֹת
וְהַסִּפּוּרִים וְהָאֵימוֹת
שֶׁחִלְחֲלוּ כְּמוֹ אֶרֶס עַד לַיָּד שֶׁעַל הַהֶדֶק
וְהָיָה שָׁם
אִישׁ כָּמוֹךָ
וְהַלֵּב שֶׁלְּךָ קָפָא, דּוֹפֵק שִׂנְאָה יוֹקֶדֶת
וְהוּא כָּמוֹךָ
לֹא כּוֹבֵשׁ אֶת הַשִּׂנְאָה, רַק הוֹלִיךְ אוֹתָה אֵלֶיךָ
וְהוּא כָּמוֹךָ
עִם שִׂנְאָה לוֹהֶבֶת בַּסַּכִּין וְזַעַם בַּיָּרֵךְ,
בֶּטַח לֵב שָׁבוּר הָיָה לוֹ גַּם, בֶּן אָדָם,
אֲבָל לֹא כָּמוֹךָ
הוּא שָׁכַב כְּבָר
וְאַתָּה שָׁכַחְתָּ, לֹא כָּבַשְׁתָּ אֶת הַיֵּצֶר,
שֶׁלֻפַּף יָרֹק גּפָנִים סְבִיב הַצַּוָּאר, מִתְלֵה הַנֶּשֶׁק,
וְיָרִיתָ וְהָיִיתָ
רַק כּוֹבֵשׁ,
פַּחְדָן.

.

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, עורך ורושם. מעורכי כתב העת "דקה" (2007–2012), ומייסד־חבר בהוצאת "רָעָב", קולקטיב ספרותי של פעילי תרבות. מעורכי האנתולוגיה לשירה שחורה "כּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם", הוצאה מחודשת לתרגומי יצחק זלקינסון ("איתיאל הכושי"; "רם ויעל"), ו"שיעור גאוגרפיה: מבחר משירת כריס אבאני". שיריו תורגמו לאנגלית, הינדית, ספרדית וערבית. תרגם את מחזהו של דילן תומס, "בְּצֵל חורש חלב" (שוקן, 2015), שעתיד לעלות על במת סמינר הקיבוצים השנה. ספרו הראשון, "בְּחִירוֹת" (פרדס, 2013), זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם. ספרו השני, "גַּם הֶחָתוּל: שִׁיר־בּוּטִים" (פרדס, 2016), מלווה בסדרת רישומים שחלקם הוצגו בשתי תערוכות. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 20 של המוסך.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

כך

יָשַׁבְתִּי בַּצַּד לְבַדִּי בַּכִּתָּה,
הַשָּׁעוֹת מַחְלִיקוֹת עַל פָּנַי וְעוֹבְרוֹת
בִּדְמָמָה מְפֹהֶקֶת אֶל תּוֹךְ מַחְבָּרוֹת
וּסְפָרִים מַשְׁמִימִים, כָּךְ הִכַּרְתִּי אוֹתָהּ.

כִּתָּה מְזַמְזֶמֶת, מוֹרָה עֲיֵפָה,
הַמִּלִּים הִתְנַפְּלוּ אֶל תּוֹכִי מִן הַדַּף
וְיָשַׁבְתִּי שְׁקֵטָה, הֲלוּמָה כְּשֶׁנֶּחְשַׂף
סוֹד הַפַּחַד, סוֹדָהּ שֶׁל אֱמֶת חֲרוּפָה.

כִּי הָיְתָה שָׁם תָּמִיד בְּתוֹךְ אֹבֶךְ אִלֵּם
חֲרָדָה מְחַלְחֶלֶת, אֵימָה לְלֹא שֵׁם.
הָאֱמֶת נִנְעֲצָה כְּסַכִּין מְלֻבֶּנֶת

וּפִלְּחָה עַרְפִלִּים וּבְאוֹר סַנְוֵרִים
זָהֲרוּ אֲיֻמִּים וּפְשׁוּטִים הַשְּׁבָרִים.
פִּקְּחִי אֶת עֵינַיִךְ, בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת.

 

עקרון העונג

חָמַקְתִּי עִם עֹפֶר מִתּוֹךְ הַמְּסִבָּה אֶל הָרְחוֹב וּבְטֶרֶם
חָלְפָה לָהּ דַּקָּה נִכְרְכָה כְּבָר יָדוֹ עַל כְּתֵפִי וּמִקֵּץ
עוֹד אַחַת רִפְרְפוּ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁדַי שֶׁנֵּעוֹרוּ אֶל זֶרֶם
שֶׁל עֹנֶג שׁוֹטֵף. הִתְמַסַּרְתִּי. הִשְׁתַּקְתִּי זִמְזוּם מְעַקְצֵץ
בְּאָזְנַי: שִׁמְרִי עַל כְּבוֹדֵךְ. בָּחַרְתִּי בָּעֹנֶג, בָּאֵלֶם.
עֵינַיִם בּוֹלְשׁוֹת חִישׁ גָּלְשׁוּ בִּלְחִישׁוֹת מִצַּמֶּרֶת הָעֵץ.
כִּתָּה ח' שְׁנִיָּה צָעֲקָה, אַתְּ זוֹנָה וְהִכְרִיזָה עַל חֵרֶם.
הָלַכְתִּי מֻקֶּפֶת שְׁרִיקוֹת, לַהֲקַת הָעוֹרְבִים שֶׁל הַסֶּקְס.

הָלַכְתִּי מִשָּׁם וְהָלַכְתִּי בַּדֶּרֶךְ לְלֹא חֲזָרָה,
שְׁרִיקוֹת הָעוֹרְבִים בְּאָזְנַי, אַךְ עוֹרִי הַסַּמּוּר מַאֲזִין
לְשֶׁטֶף הָעֹנֶג הַהוּא, לִמְשִׁיכַת הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי,
לַגּוּף הָרָעֵב לְמַגָּע וְלַקּוֹל הַחוֹזֵר וְסוֹנֵט בִּי:
תְּמוּרַת הַלִּטּוּף הַחוֹלֵף מִשָּׁדַי עַד עַמּוּד הַשִּׁדְרָה,
אֶשָּׂא אֶת מַשָּׂא הַשְּׁרִיקוֹת. אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב, 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים, תרגומים ורשימות פרי עטה התפרסמו בגיליונות כתבי העת הו!, מאזניים והמוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת משה אבידן, ענת לויט, עמרי משורר הרים ורוני אלדד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ביקורת | מוטי פוגל על "חנויות קינמון / בית־המרפא בסימן שעון־החול" מאת ברונו שולץ

"המסחר הוא הטרנסצנדנטי, הבלתי נתפס. המסחר מבטיח לנו חיים אחרים, חיים בלתי אפשריים, הצמחת שיער ללא גבול, נדודים אינסופיים וציפורים יפהפיות המזמרות שירי כיסופים."

אביבה אורי, ללא כותרת (פרט), 1967

.

המסחר הוא הגאולה / מוטי פוגל

.

"כי ספרים רגילים הם כמו כוכבים נושרים. לכל אחד מהם רק רגע אחד שבו הוא ממריא בצווחה כמו עוף החול, בוער בכל דפיו. בשל הרגע האחד הזה, בשל הרף־העין היחיד, אנחנו אוהבים אותם אחר־כך, אף שבינתיים הפכו לאפר." כך כותב ברונו שולץ בסיפור "הספר", וכך הם ספרים רגילים. אך סיפוריו של ברונו שולץ אינם רגילים ואינם ככוכבים נושרים. בכל רגע הם עשויים להמריא בצווחה, ושלא כמו ספרים רגילים, הם אינם הופכים לאפר. לכן, קשה לקרוא את שולץ, אשר בשונה מסופרים אחרים, אינו מתיר רגע מנוחה. אם רק נרפרף על המילים, לא נבין מה קורה במשפט הבא. היופי העצום בספריו של שולץ הוא יופי התובע תשומת הלב מלאה.

הסיפור "הספר" הוא אחד מעשרים וחמישה הסיפורים הכלולים בשני הספרים שהספיק ברונו שולץ לפרסם בימי חייו: חנויות קינמון ובית־המרפא בסימן שעון־החול, שתורגמו מחדש מפולנית בידי מירי פז. איני יודע פולנית, ועליי להודות בבושה שאת התרגום הקודם לא קראתי, ובכל זאת הקסם של שולץ ניכר בתרגום החדש.

למראית עין, סיפוריו של שולץ מקיימים קשר רופף, אם בכלל למציאות. לאמיתו של דבר, הם מראים לנו את העולם כפי שהוא באמת, ויותר נכון לומר – סיפוריו תובעים מאיתנו לשנות את מבטנו על העולם ולהביט בו ממש. הוא מראה לנו את הפלאים הגלויים למי שמקדיש את תשומת ליבו המלאה והמוחלטת לסובב אותו.

כך למשל מתאר שולץ את פירורי האבק הנראים בעמוד האור שמטילה השמש: "חלון החדר, מלא שמיים עד גדותיו, גאה באינסוף הנסיקות, שנשפכו אל הווילונות האחוזים בלהבות אשר העלו עשן וגלשו מטה בצללי זהב וברטט ספירלות של אוויר. על השטיח היה מונח מרובע אלכסוני יוקד, נע באדווה זוהרת ואינו מסוגל להינתק מן הרצפה. עמוד האש זיעזע אותי עד עומק נשמתי … תתעוררו – צעקתי – בוא מהר לעזור לי! איך אני יכול להתמודד עם השיטפון הזה לבדי". זה מראה יומיומי, אך מי שמביט בו באמת רואה שאלו אינם פירורי אבק, אלא עמוד אש, שיטפון של אור.

המספר בכל הסיפורים הוא בן דמותו של ברונו שולץ, והוא מספר על ילדותו ונעוריו כבנו של סוחר אריגים כושל. מנקודת מבטו של הילד והנער שהיה הוא כותב על אביו ומחלותיו, על טבעו הגחמני של הזמן, על ציפורים ועל עונות השנה, אך הגיבור הגדול שלו הוא המסחר. חשיבותו של המסחר מתגלה בסיפור "הספר", הפותח את הקובץ בית־המרפא בסימן שעון־החול. בסיפור זה המספר כותב על חיפושיו אחרי הספר בה"א הידיעה, "בלי תוספת של הגדרות ותארים". זה הספר שהיה מזמן, "אמא טרם היתה אז", והוא מושווה לאלוהים – "הדבר הזה שאין לו מידה, קדושה שאין לה שיעור". הספר הקדוש הזה אבד, ובני משפחת המספר מציעים לילד הכועס ספרים שונים. "אחד מהם היה כרך כבד … פתחתי אותו. זה היה התנ"ך … נשאתי עיניים אל אבא ובמבט מאשים קראתי: אתה יודע, אבא, אתה יודע היטב… הספר הזה הסגיר אותך. למה אתה נותן לי את הספר הפגום הזה מהספרים החיצוניים, את הזיוף הכושל, את ההעתקה האלף, לאן העלמת את הספר?" (עמ' 111).

אביו של המספר טוען שהספר הוא מיתוס שמעולם לא התקיים, אבל "למעשה, באותה עת כבר היה בידי בדל של הספר." זו פיסת נייר שאדלה המשרתת הראתה לו. "הבטתי בציור. על הדף הגדול היתה תמונת אשה גוצה ומוצקה, שפניה מעידות על מרץ ועל ניסיון. רעמת שיער ענקית גלשה מראשה של הגברת הזאת, החליקה בכבדות על גבה ונגררה בפקעות עבות על הרצפה … והטקסט המודפס בצד, שגולל את תולדות הפלא באותיות עבות, נפתח במלים: אני, אנה קסילג, ילידת קרלוביץ במורביה, סבלתי מצמיחת שיער דלילה… ופתאום עלתה בי מחשבה שהכתה אותי בתדהמה, ונעמדתי כולי בלהבות. זה הספר – עמודיו האחרונים, התוספת הבלתי רשמית שלו … משכתי מידי אדלה את גיליון הנייר ובקול שסירב לציית לי רשפתי: מהיכן לקחת את הספר הזה? טיפש – אמרה ומשכה בכתפיה – הוא הלוא מונח כאן תמיד, וכל יום אנחנו תולשים ממנו דפים כדי לעטוף בשר באטליז, ואת ארוחת הצהריים של אביך."

השרידים האחרונים של הספר, אותו ספר בה"א הידיעה – זה שהיה קיים עוד בטרם הייתה אם, "קדושה שאין לה שיעור", זה שהתנ"ך הוא רק זיוף כושל שלו – הם עשרים עמודים של פרסומות לתכשירים להצמחת שיער, תיבות נגינה, קנריות אמיתיות מהרי הרץ ומדריכים רוחניים מפוקפקים.

בתחילה המספר סבור שכל אלו אינם אלא שאריות עלובות של הטקסט הקדוש, אך מאוחר יותר הוא כבר מבין שהמודעות עצמן הן הטקסט של הספר ואומר, "צללתי בקריאה ושכחתי את ארוחת־הצהריים. התחושה המוקדמת לא הטעתה אותי. זה היה הספר האותנטי, המקור הקדוש, למרות מצבו הירוד ומכמיר־הלב בהווה".

הספר הקדוש הוא פרסומות מסחריות. אך מדוע? מדוע המסחר כה קדוש וחשוב? מהו טבעו של המסחר? כיוון לתשובה נמצא בסיפור "רחוב התנינים", שבו מתואר הרובע התעשייתי־מסחרי של העיר. זהו רובע טפילי, אלדורדו של עריקי המוסר והכבוד העצמי, "שדייריו הם חלאות־אדם, יצורים שטחיים חסרי־אופי, ממש זוהמה מוסרית, זן אנושי פגום". תושבי העיר נמשכים אל הקסם הקלוקל של הרובע, אך מגלים שרחוב התנינים הוא רחוב של אחיזת עיניים. בניסיון לרכוש בגד מתברר שחנות הבגדים אינה אלא חזית לחנות עתיקות המחזיקה אוסף של כתבי עת מפוקפקים. בסוף הסיפור מגיע אופיו החקייני, המתעתע, של הרובע לשיא. "תקוותינו היו אי־הבנה. המראה הדו־משמעי של המקום ושל צוות השירות היה אחיזת עיניים, הקונפקציה היתה קונפקציה אמיתית, ולזבן לא היו כוונות סמויות."

בסיפור "בית־המרפא בסימן שעון־החול" נוסע המספר לבקר את אביו השוהה בבית הבראה משונה, ואומר, "אני מתחיל להתחרט על כל היוזמה. אולי טעינו שהתפתינו למודעה הערמומית והחלטנו לשלוח לכאן את אבא. זמן מוחזר לאחור – זה צילצל נפלא, אך מה קורה בפועל? האם מקבל כאן מישהו זמן במלוא ערכו, זמן אמיתי, זמן שנלקח מגליל אריג חדש, מדיף ניחוח של טריות וצבע? בדיוק להיפך. זה זמן משומש, בלוי מניצולו בידי אנשים אחרים, זמן מהוה מלא חורים כמו מסננת." המסחר מבטיח לנו את החזרת הזמן לאחור, אך זוהי סחורה סוג ב'.

המסחר הוא טפיל, המסחר הוא רמאי המבטיח לנו תענוגות ללא כיסוי. יש בו אשליה של שחיתות, של מין, של חדשנות, אך שיא השחיתות וההונאה היא בהיותו אשליה כפולה, שבעצם אינה מבטיח דבר מכל אלה. הוא מושך אותנו לדמיין תענוגות נפלאים, מציאות פנטסטית שמעבר למציאות היומיומית, אך אחרי שנסחפנו בתעתועיו של המסחר אנו מגלים שגם הדמיון הוא תעתוע, המסחר הטעה אותנו לחשוב שהוא מבטיח לנו פנטזיה, בשעה שכל מה שהובטח לנו הוא המציאות היומיומית. המסחר הוא פשוט מסחר. חנות הבגדים היא חנות בגדים.

אם כן, המסחר אינו אלא מקצוע טפילי, תרמית על גבי תרמית. טפיל כמו מקק, טפיל כמו יהודי. ברונו שולץ היה סופר יהודי, והיהודים מופיעים בסיפוריו במאפייניהם הסטריאוטיפיים: מקקים, טפילים, זן אנושי פגום, סוחרים, נוודים נצחיים שאין להם בית. היום פה מחר שם. אותם צוענים נודדים במודעות הספר. מה הם אם לא יהודים?

בסיפור "ליל מכירת העונה" המספר כותב על "קבוצות של יהודים בגלימות צבעוניות ובכובעי פרווה גדולים. אלה היו אנשי כנסת הגדולה", ועל "אבות העיר, חברי הסנהדרין הגדולה". אלה הופכים לעדת ציפורים משונה, "שבט הציפורים המנוונות", שבט מנודה, וכשהן נופלות אפשר לראות את "כל העליבות של הדור המרושש הזה". כמו המסחר, הן "ריקות מבפנים אך ססגוניות להפליא מבחוץ". בסיפור "מקקים", האב המדוכא הופך למקק ואולי לפוחלץ של קונדור והמספר אומר: "הוא התמזג לחלוטין עם השבט השחור והמוזר. ובכל זאת, אמרתי נבוך, אני בטוח שהוא הקונדור. אמא הביטה בי מבעד לריסים. אל תענה אותי, יקירי, הרי כבר אמרתי לך שאבא הוא סוכן־נוסע שנודד בכל הארץ". האב אינו רק בעל חנות כושל. האב הוא קונדור הוא מקק הוא סוכן נוסע הוא היהודי הנצחי. הוא מת כמה פעמים ושוב ושוב חוזר לחיים, והספר מסתיים באב ש"גרר את עצמו בכוחותיו האחרונים הלאה, לפתוח בנדידה חסרת בית".

המסחר אינו המציאות הכושלת שממנה מנסה המספר לברוח, אלא אמצעי הבריחה וההיחלצות מהעולם, כלי הגאולה. המסחר הוא פנטזיה על עולמות אחרים, ויותר מזה, הוא מה שמעניק קסם לעולם המדורדר והאפור. היהודים הם מי שחולמים על גאולה, כמוהם כסופרים.

ברונו שולץ מאמץ את הסטריאוטיפ האנטישמי והופך אותו לכלי הגאולה. נכון, הוא אומר, היהודים הם סוחרים טפילים, והאל שלנו הוא המסחר. איננו אנשים יצרניים אלא מאחזי עיניים. הספר, אותו ספר נצחי שכל הספרים משתלשלים ממנו הוא אוסף בדיות שנועדו למכור תכשירים מפוקפקים. האב הוא סוכן־נוסע או מקק. אך הפרודיה הזו אינה רק בדיחה על חשבונו של קפקא. אתם רשאים לראות בנו שרצים, אומר שולץ, טפילים מנוונים החיים לצד המציאות. זה מי שאנחנו, וכך אנחנו מצילים את העולם, אנחנו מחדירים בו קסם.

המסחר הוא הטרנסצנדנטי, הבלתי נתפס. המסחר מבטיח לנו חיים אחרים, חיים בלתי אפשריים, הצמחת שיער ללא גבול, נדודים אינסופיים וציפורים יפהפיות המזמרות שירי כיסופים. סופר האמת הוא בן דמותו של הסוחר היהודי. שניהם יוצרים אשליות, שניהם מפזרים הבטחות שאין להם כיסוי. "אין זו אשמתנו אם לפעמים ניראה כאותם מוכרים של בדים בלתי־נראים, הממחישים באמצעות מבחר של תנועות והבעות את סחורת תרמיתם". הטיפש אינו מי שחושב שהוא רואה בד צבעוני, אלא מי שאינו מוכן לראות את הבד הבלתי נראה. מי שרואה את ריבוע האור ואינו רואה את עמוד האש.

.

מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה. רשימה וסיפור פרי עטו הופיעו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

ברונו שולץ, "חנויות קינמון / בית־המרפא בסימן שעון־החול', הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2018. מפולנית: מירי פז.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי על "המדריך לעוזרות הבית" מאת לוסיה ברלין

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ובעברית | במלאת 82 שנה לרצח פדריקו גרסייה־לורקה, תמונה מ"חתונת דמים" בתרגום טל ניצן

"נום ילדי, עצום עיניים, / אספר לך על סוס / שהיה צמא למים / אך סירב לשתות / כי שחורים היו המים / וסביבם ירוק." פרסום ראשון לתרגום חדש

אהרן גלעדי, דמויות (פרט), שנות החמישים/שישים

.

מתוך "חתונת דמים" (1932) / פדריקו גרסייה־לורקה

מספרדית: טל ניצן

 

מערכה ראשונה, תמונה שנייה

חדר צבוע ורוד, עם כלי נחושת וזרי פרחים. במרכז שולחן מכוסה מפה. שעת בוקר. החותנת של ליאונרדו מנענעת ילד בזרועותיה. אשתו, בפינה השנייה, סורגת גרב.

 

החותנת: נום ילדי, עצום עיניים,
אספר לך על סוס
שהיה צמא למים
אך סירב לשתות
כי שחורים היו המים
וסביבם ירוק.
נום ילדי, זימרו המים
תחת גשר בין גדות
אך תוכם נסתר מעין
וזנבם ארוך.

האישה: (בלחש) ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.
כי קפאה רעמתו
ורגליו פצועות,
ופגיון דקיק כסוף
בעיניו נעוץ.
אז ירדו אל הנהר,
אַי, כיצד ירדו!
והדם שתת, ניגר,
עַז מִמֵי נהר.

האישה: ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

האישה: לא רצה הסוס לגשת
לגדה הרטובה,
עַט נחיל זבובים של כסף
על חוטמו החם.
אל הרים קשים כאבן
ערירי נשא קולו,
והנחל, נחל מוות,
על גרונו הכביד עוּלו.
אַי, סירב הסוס לשתות
ממי נהר שחורים!
אַי, כאֵב של שלג לו,
לסוס השחרית!

החותנת: אל תיגש לכאן, עצור!
סגור את החלון
בחלום על ענפים,
בענף־חלום.

האישה: נרדם כבר ילדי.

החותנת: שותק כבר ילדי.

האישה: ראה־נא, הסוס,
יש כר לילדי.

החותנת: וערש פלדה.

האישה: ושמיכה רקומה.

החותנת: נום ילדי, עצום עיניים.

האישה: אַי, הסוס צמא למים
אך סירב לשתות.

החותנת: אל תבוא לכאן, עצור!
בְּרח להר עם ערב.
אל העמק האפור,
שם סוסה דוהרת.

האישה: (מביטה) נרדם כבר ילדי.

החותנת: נח כבר ילדי.

האישה: (בלחש) ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: (קמה, חרש) ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

(יוצאת עם הילד. נכנס ליאונרדו.)

ליאונרדו: מה עם הילד?

האישה: נרדם.

ליאונרדו: אתמול לא הרגיש טוב. בלילה בכה.

האישה: (בעליזות) היום הוא פורח. ואתה? הלכת אל הנפח?

ליאונרדו: משם אני בא. היית מאמינה? כבר יותר מחודשיים אני מרכיב לסוס פרסות חדשות, וכל פעם הן נופלות. נראה כאילו הוא עוקר אותן בָאבנים.

האישה: אולי אתה פשוט רוכב עליו הרבה?

ליאונרדו: לא. אני כמעט לא משתמש בו.

האישה: אתמול אמרו לי השכנות שראו אותך בקצה המישור.

ליאונרדו: מי אמר?

האישה: הנשים שקוטפות צלפים. באמת התפלאתי. זה היית אתה?

ליאונרדו: לא. מה יש לי לחפש בשממה ההיא?

האישה: זה מה שאמרתי. אבל הסוס היה מכוסה זיעה כולו.

ליאונרדו: את ראית אותו?

האישה: לא. אמא שלי ראתה.

ליאונרדו: היא עם הילד?

האישה: כן. אתה רוצה לימונדה?

ליאונרדו: עם מים קרים מאוד.

האישה: איך לא באת לארוחה!…

ליאונרדו: הייתי עם שוקלי התבואה, זה תמיד נמשך הרבה זמן.

האישה: (מכינה את המשקה. בעדינות רבה) והם משלמים טוב?

ליאונרדו: הם משלמים כמה שצריך.

האישה: אני צריכה שמלה והילד – כובע עם סרטי קשירה.

ליאונרדו: (קם) אני הולך לראות אותו.

האישה: זהירות, הוא ישן.

החותנת: (נכנסת) מי מדהיר סוס בצורה כזאת? הוא שוכב שם למטה והעיניים שלו יוצאות מהחורים כאילו הגיע מקצה העולם.

ליאונרדו: (בחמיצות) אני.

החותנת: סליחה, זה הסוס שלך.

האישה: (במבוכה) הוא היה עם שוקלי התבואה.

החותנת: מצדי, שיתפגר. (מתיישבת. שהייה)

האישה: הלימונדה קרה?

ליאונרדו: כן.

האישה: שמעת שעומדים לבקש את ידה של בת דודתי?

ליאונרדו: מתי?

האישה: מחר. החתונה תיערך בעוד חודש. אני מקווה שיזמינו אותנו.

ליאונרדו: (מרצין) אני לא יודע.

החותנת: נדמה לי שאמו של החתן לא מאוד מרוצה מהשידוך הזה.

ליאונרדו: ואולי היא צודקת. זו בחורה שצריך להיזהר איתה.

האישה: לא יפה בעיניי להשמיץ בחורה טובה.

החותנת: (בהדגשה) אבל הוא אומר את זה כי הוא מכיר אותה. את לא זוכרת שהיה מאורס לה שלוש שנים?

ליאונרדו: אבל עזבתי אותה. (לאשתו) עכשיו תתחילי לבכות? די, נו! (מסיר בכוח את ידיה מעל פניה) בואי נלך לראות את הילד.

(יוצאים מחובקים. נערה נכנסת בריצה, שמחה.)

הנערה: גברת.

החותנת: מה קרה?

הנערה: החתן בא לחנות וקנה את הדברים הכי טובים.

החותנת: בא לבדו?

הנערה: לא, עם אמא שלו. אישה רצינית, גבוהה. (מחקה אותה) איזה פאר!

החותנת: לא חסר להם כסף.

הנערה: ואיזה גרבי תחרה הם קנו! אַי, איזה גרביים! חלום של כל אישה! תראי, גברת: כאן סנונית (מצביעה על הקרסול), כאן ספינה (מצביעה על השוק), וכאן ורד (מצביעה על הירך).

החותנת: ילדה!

הנערה: ורד עם זרעים ועם גבעול! אַי! והכול מִמֶשי!

החותנת: כסף נדבק לכסף.

(מופיעים ליאונרדו ואשתו.)

נערה: באתי לספר לכם מה הם קנו.

ליאונרדו: (בקול קשה) זה לא מעניין אותנו.

האישה: תן לה לספר.

החותנת: ליאונרדו, לא צריך להתרגז.

הנערה: סליחה. (יוצאת בבכי)

החותנת: למה אתה חייב לריב עם כולם?

ליאונרדו: לא שאלתי לדעתך. (מתיישב)

החותנת: בסדר. (שהייה)

האישה: (לליאונרדו) מה מטריד אותך? מה מנקר לך בראש? אל תסתיר ממני…

ליאונרדו: עזבי.

האישה: לא. אני רוצה שתביט בי ותענה לי.

ליאונרדו: עזבי אותי בשקט. (קם)

האישה: לאן זה?

ליאונרדו: את מוכנה לשתוק?

החותנת: (לבתה, בתקיפות) שתקי! (ליאונרדו יוצא) הילד!

(יוצאת וחוזרת עם הילד בזרועותיה. האישה נשארה קפואה על עומדה.)

החותנת: כי קפאה רעמתו
ורגליו פצועות,
ופגיון דקיק כסוף
בעיניו נעוץ.
אז ירדו אל הנהר,
אַי, כיצד ירדו!
והדם שתת, ניגר,
עַז מִמֵי נהר.

האישה: (מסתובבת לאט, כמו מתוך חלום) ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

האישה: נום ילדי, עצום עיניים.

החותנת: אַי, הסוס צמא למים
אך סירב לשתות.

האישה: (בנימה דרמטית) אל תבוא לכאן, עצור!
בְּרח אל ההרים.
אַי, כאֵב של שלג לו,
לסוס השחרית!

החותנת: (בבכי) נרדם כבר ילדי…

האישה: (בבכי, מתקרבת לאט) נח כבר ילדי…

החותנת: ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

האישה: (בבכי, נשענת על השולחן) ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

 

מסך

 

קטע מתוך תרגום חדש עבור הפקת התיאטרון "הלוואי שהייתָ אישה" בבימוי עירא אבנרי. הצגת הבכורה תהיה בתיאטרון תמונע ב-5 בדצמבר 2018.
תודה לד"ר בלהה בלום על הייעוץ.

 

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שבעה שירים מאת מרגרט אטווד, בתרגום הילה אהרן בריק

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

בעבודה | "סניטר", סיפור שאין בו הקלה

"העבודה כסניטר לימדה אותי שני דברים: הראשון – אין שום דבר מלוכלך. השני – לאדם יש זכות לזִקנה. לכל סוג של זִקנה. אפילו לסוג כזה." מאת לאוניד לוינזון

פנחס אברמוביץ, מופשט מס' 54, 1969

.

סניטר / לאוניד לוינזון

מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

.

לא יכולתי לחלוף על פניה מבלי לאחל לה שתמות. אבל היא כבר לא הייתה יכולה למות. היא שכבה מתוחה כמיתר, ללא תנועה, ללא מילים. עדיין כל כך צעירה, נידונה להיזנח כאן בין הסדינים המלוכלכים, ורק העיניים, שעוד נותר בהן זיק מסוים, העידו שבתוך הקליפה ההרוסה הזאת עדיין פועמת נשמה.

הסיפור של החולה הזאת היה פשוט מאוד: חיתנו אותה עם חרדי כמוה, ומתוך הציווי של פרו ורבו היא החלה להביא ילדים לעולם, בזה אחר זה. עד ש… עד שמשהו בגוף שלה השתבש, ובמהלך אחת הלידות היא הפכה לבול עץ מתוח.

הבעל עשה הערכת מצב מהירה וקיבל אישור מהרבנים לשאת אישה אחרת. כדי למנוע בעיות מיותרות סיפרו לילדים שאימם מתה. היחידה שהגיעה לבקר את האישה המרוסקת, שצמותיה השחורות והחיות היו פזורות על הכרית עם חותמת בית החולים, הייתה ישישה קטנה וצנועה שנשאה צרור חפצים קטן בידיה. אבל מה כבר יכולה להועיל ישישה קטנה? היא תבכה ותלך. תבכה ותלך.

עכשיו שעת לילה. אבל לילה כזה אינו מביא עימו הקלה. הלילה הזה הוא כמו פניו של אדם לא בריא. הוא קטוע ורצוף הפרעות: שיעול, אנחות, נשימות כבדות מתוך שינה. לידי נמצא "בר מזל", עם שפמו היפה והשופע. כדי להעביר את הזמן לפני הזריחה הוא מספר לי אגדות עִם מוסר השכל, על איך צריך לחיות.

"אתה קמל," הוא אומר לי, אפילו לא בלעג אלא מתוך חמלה ורחמים. "אתה לא יודע לעשות שום דבר, אין לך תשוקה לחיים… תראה, לדוגמה, הכרתי בחור אחד, מבריק, ממשפחה של פרופסורים. אבא שלו הכיר את צ'אזוב, שר הבריאות. אחרי הלימודים הוא עבר ישר לעבוד במרכז המחקר, ומשם המשיך ללימודים בשווייץ. חזר משם, עשה תואר שני – נשאר לו רק להשלים תואר שלישי, ופתאום עשה מהפך והקים חברה עם שותפים. ולמה? כי הוא רצה לחיות. ולא אחר כך, אלא עכשיו, מיד. אתה מבין?"

"בר מזל" מתמתח וממשיך בפטרונות, "גם אני אחרי הלימודים לא ידעתי שום דבר, אבל התייחסתי לחולים במלוא תשומת הלב. וכן, התפרנסתי."
אני מקשיב לו בראש מורכן. באופן עקרוני אני מסכים איתו: זו בושה להיות עני.

אבל תודה לאל, סוף כל סוף מתפזר החושך מעבר לחלונות ואנחנו מדליקים אור בוהק, שכמעט שורף בעיניים, והולכים להעיר חולים.
בהתחלה את חנוך השמנמן, הלוקה בתסמונת דאון. אחר כך את מלכה, הזקנה הזעירה, הנאבקת מתוך שינה. ואז עוד שלושים קשישים שותקים: את הפריץ ראובן, קטוע הרגליים והידיים, בחדרו הנפרד, ולבסוף – את הסיוט החי, שכאילו יצא מתוך סרט אימה, האישה הענקית והמטורפת הקשורה למיטה. ברגע שהיא רואה מולה בן אדם פיה נפער כמו תהום, ואתה נשטף בזעקה נוראית, בלתי פוסקת.

ואחרי ההשכמה – האכלה. אני נותן אוכל לחנוך השמן ומספר לו סיפור כדי לשפר את האווירה:

"אתה מבין, חנוך," אני אומר לו, "אתמול בשכונת רוממה, אני עובר דרך מגרש משחקים, ושם בחול משחק ילד בן חמש בערך. ראש מגולח, פאות וכיפה על הראש. פתאום הוא מרים את עיניו ומסתכל אליי. ואני הרי בכלל לא דומה לאבא שלו… אין לי חליפה שחורה, זקן או פאות… הוא שואל אותי: 'תגיד, אתה גוי, נכון?' לא ידעתי מה לענות לו. נעתקו מילותיי. אתה מבין, גם עכשיו אני לא יודע מה לענות. אולי אתה יודע?"
אבל חנוך לא יודע, ורק מחייך חיוך מתוק ובולע דייסה.

"טוב, לא משנה," אני סולח לו על כבדות המחשבה, "העיקר שאכלת כמו שצריך." ומתוך רוחב לב אני מציע לו: "אספר לך עוד סיפור, יש לי כמה. אבל מחר, היום אני עייף."

אני קם, משאיר מאחוריי את חנוך השֹבע ועובר לליזה, ילידת רוסיה, שהגיעה לכאן לא מזמן. ברגע שאני מקרב את הכף לפה שלה, היא סוגרת את פיה בכף ידה ושואלת בלחש: "תגיד, אנחנו לא בגרמניה במקרה?"

"לא," אני עונה לה.

"אז איפה אנחנו?" היא שואלת בהקלה.

"בישראל."

"בישראל? אתה בטוח?"

"כן."

"אז בסדר…"

כשאני מסיים להאכיל אותה היא עדיין עוטה הבעת ספק.

המשמרת שלנו נגמרת. אני מחליף בגדים ויוצא בשמחה אל החיים הרגילים. "בר מזל" רץ מהר למכונית שלו – הוא צריך ללכת לישון ואחר כך לחזור ללימודים כדי להחזיר לעצמו את התואר, כדי שיוכל שוב לקחת שוחד. אני, אחרי לילה ללא שינה, מתהלך על האדמה המתעוררת וסופג אל תוך עצמי את הבוקר.

לפני עשר שנים, כשעבדתי בבית הסוהר, ניגש אליי אסיר אחד. פנים צהובים, ראש מגולח. שאל אותי: "אתה יהודי?"

"יהודי."

"גם אני. אל תחשוב שאני איזשהו רוצח." והוסיף בגאווה, "הייתי מנהל של מרכז מסחרי. הכל עבר דרך הידיים שלי. ככה שאתה מבין בעצמך…"

"אני מבין."

ואז קראו לו. "יהודון! היי, יהודון! בוא הנה מהר!"

"אני בא, אני בא!" הוא ענה במרמור, העיף מבט מסביב ויותר לא ראיתי אותו.

ועכשיו "בר מזל" מסביר לי איך צריך לחיות.

מלבד "בר מזל", נפלה בחלקי הזכות לעבוד גם עם המנהל לשעבר של שוק נבסקי בסנט פטרסבורג. למען האמת, חייתי בעבר בסנט פטרסבורג, אבל בשוק נבסקי לא הייתי אף פעם. ועכשיו הוא אומר לי שהשוק הזה הוא מקום מאוד מעניין ונעים. הוא ואשתו שכרו דירת חמישה חדרים בירושלים ומילאו אותה בחפצים שבכוונתם למכור, וזאת נוסף על החפצים שעוד צפויים להגיע באונייה. שוב ושוב הוא שואל אותי אם אני מעוניין לקנות פסנתר. אני מתנער ממנו בכעס.

"אתה שומע," אני פונה אל חנוך ביום המחרת, "ברוסיה הייתי מפקח רפואי. יום אחד שלחו אותי לבדוק מרפאת שיניים שכונתית. שם, באחד החדרים, אני פתאום רואה שאחד מרופאי השיניים מעביר את המכשירים שלו מפה של חולה אחד לפה של חולה אחר, בלי להחליף אותם ובלי לחטא. אני מתיישב לכתוב דוח, ופתאום קוראים לי לצאת לפרוזדור. אני יוצא. שם אני פוגש את אותו רופא שיניים:

'אתה יהודי?' הוא שואל אותי.

'כן.'

'אתה מתכוון לעלות לישראל?'

'מתכוון.'

'גם אני. אל תכתוב שום דבר. הגויים האלה תמיד ישנאו אותנו. אנחנו צריכים להסתדר בינינו…'

'תגיד,' אני שואל, "בישראל אתה תמשיך לעבוד כרופא שיניים?'

'ברור…'

'אז מה, כשאני אגיע אליך לטיפול אתה תכניס את הגועל הזה לתוך הפה שלי? עדיף שאקבור אותך כבר פה, ושלא תגיע לשם'…"

למשמע המילים האלה חנוך נד בראשו בחדות והכיפה שלו נפלה. הרמתי אותה והחזרתי למקום. לחנוך יש אח דואג שתמיד מקפיד שהכיפה תהיה על ראשו של אחיו החמוד.

אני הרי לא שכחתי דבר ולא התרגלתי לכלום. אני אוצר בתוכי זעם רב. אני רושם כל דבר ולא מתכוון לסלוח על כלום.

שבת. תעריף כפול. גם עבורי, וגם עבור "בר מזל" ועבור המנהל לשעבר, שהעלייה לארץ מחקה את כל עברם. הם מצאו ביניהם שפה משותפת ומשליכים קלפים על השולחן בעת ההפסקות. תעריף כפול מקבלת גם אחת האחיות, שכדי להדליק ולכבות את האור היא קוראת לי כל פעם – ואני בא. גם אני מפחד מאלוהים, אבל מאפשר לעצמי הקלות, ובמקביל מרשה לעצמי לא להתייסר מזה. העבודה כסניטר לימדה אותי שני דברים: הראשון – אין שום דבר מלוכלך. השני – לאדם יש זכות לזִקנה. לכל סוג של זִקנה. אפילו לסוג כזה.

במשך הזמן החולים הזקנים מפסיקים לדבר. הם אוכלים, ישנים, עושים באופן מכני מה שאתה מבקש מהם – אבל לא מדברים. הם מציבים חומה בינם לבין העולם, שכבר לא מעניין אותם. ואם הם בכל זאת אומרים מילה – זה רק בשפה שאימא לימדה אותם. כל השאר נמוג, נופל אל התהום. ואדם חוזר אל ההתחלה, עירום.

מלכה הולכת ונכבית. הכינוי המקומי שלה הוא "חתונה". פעם, לשמע המילה הזאת, הקשישה העולצת הייתה מתחילה לצחוק ולרקוד. וכשטמבל אחד שאל אותה פעם, בעודו קורץ לאחרים: "מלכה, תתחתני איתי?" מלכה כאילו קיבלה בחזרה את הצלילות שלה לרגע אחד, וענתה בפתאומיות: "לך תתחתן עם סבתא שלי!"

אבל עכשיו מלכה כבר לא רוקדת. היא יושבת אדישה ושפופה. זה מאז שהיא נפלה. לכאורה לא קרה כלום, היא לא שברה שום דבר, אבל היא איבדת את כוח החיוּת: התעורר בתוכה פחד, ועכשיו הוא אוכל אותה מבפנים ולא נותן לה ללכת. מיטתה של מלכה נמצאת בדיוק מול זו של החולה הרתוקה למיטה, שנאלצת לצפות כל פעם במוות של מישהו אחר.

עוד מעט יום כיפור. תעריף כפול. זהו הזמן שבו הגורל שלך נחתם בידי אלוהים. בלילה הזה, שהוא כולו זרוע כוכבים, אני אגש לאישה בעלת הצמות השחורות, הרתוקה למיטתה, ואשכב מעליה – שתיזכר. שעיניה יבערו, אפילו מתוך שנאה. זה יעורר את נפשה.

ובבוקר… בבוקר אני אתפטר.

בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, אנשים עושים כל מיני מעשים טובים אחד לשני. נותנים נדבה לקבצנים, מחייכים זה לזה ואפילו יכולים לדחות לך את מועד החזרת החוב.

אני בולע את זה כמו בננה.

.

לאוניד לוינזון, סופר, חי בישראל וכותב בשפה הרוסית. ספרו "ילדי פושקין" זכה בפרס מועצת התרבות של סנקט פטרבורג לרומן שנכתב ברוסית מחוץ לגבולות רוסיה. הספר תורגם לעברית בידי דינה מרקון וראה אור בשנת 2016 בהוצאת כתב.

 

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: "לרפאה", מאת בעל הפרצוף

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך