.
סניטר / לאוניד לוינזון
מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג
.
לא יכולתי לחלוף על פניה מבלי לאחל לה שתמות. אבל היא כבר לא הייתה יכולה למות. היא שכבה מתוחה כמיתר, ללא תנועה, ללא מילים. עדיין כל כך צעירה, נידונה להיזנח כאן בין הסדינים המלוכלכים, ורק העיניים, שעוד נותר בהן זיק מסוים, העידו שבתוך הקליפה ההרוסה הזאת עדיין פועמת נשמה.
הסיפור של החולה הזאת היה פשוט מאוד: חיתנו אותה עם חרדי כמוה, ומתוך הציווי של פרו ורבו היא החלה להביא ילדים לעולם, בזה אחר זה. עד ש… עד שמשהו בגוף שלה השתבש, ובמהלך אחת הלידות היא הפכה לבול עץ מתוח.
הבעל עשה הערכת מצב מהירה וקיבל אישור מהרבנים לשאת אישה אחרת. כדי למנוע בעיות מיותרות סיפרו לילדים שאימם מתה. היחידה שהגיעה לבקר את האישה המרוסקת, שצמותיה השחורות והחיות היו פזורות על הכרית עם חותמת בית החולים, הייתה ישישה קטנה וצנועה שנשאה צרור חפצים קטן בידיה. אבל מה כבר יכולה להועיל ישישה קטנה? היא תבכה ותלך. תבכה ותלך.
עכשיו שעת לילה. אבל לילה כזה אינו מביא עימו הקלה. הלילה הזה הוא כמו פניו של אדם לא בריא. הוא קטוע ורצוף הפרעות: שיעול, אנחות, נשימות כבדות מתוך שינה. לידי נמצא "בר מזל", עם שפמו היפה והשופע. כדי להעביר את הזמן לפני הזריחה הוא מספר לי אגדות עִם מוסר השכל, על איך צריך לחיות.
"אתה קמל," הוא אומר לי, אפילו לא בלעג אלא מתוך חמלה ורחמים. "אתה לא יודע לעשות שום דבר, אין לך תשוקה לחיים… תראה, לדוגמה, הכרתי בחור אחד, מבריק, ממשפחה של פרופסורים. אבא שלו הכיר את צ'אזוב, שר הבריאות. אחרי הלימודים הוא עבר ישר לעבוד במרכז המחקר, ומשם המשיך ללימודים בשווייץ. חזר משם, עשה תואר שני – נשאר לו רק להשלים תואר שלישי, ופתאום עשה מהפך והקים חברה עם שותפים. ולמה? כי הוא רצה לחיות. ולא אחר כך, אלא עכשיו, מיד. אתה מבין?"
"בר מזל" מתמתח וממשיך בפטרונות, "גם אני אחרי הלימודים לא ידעתי שום דבר, אבל התייחסתי לחולים במלוא תשומת הלב. וכן, התפרנסתי."
אני מקשיב לו בראש מורכן. באופן עקרוני אני מסכים איתו: זו בושה להיות עני.
אבל תודה לאל, סוף כל סוף מתפזר החושך מעבר לחלונות ואנחנו מדליקים אור בוהק, שכמעט שורף בעיניים, והולכים להעיר חולים.
בהתחלה את חנוך השמנמן, הלוקה בתסמונת דאון. אחר כך את מלכה, הזקנה הזעירה, הנאבקת מתוך שינה. ואז עוד שלושים קשישים שותקים: את הפריץ ראובן, קטוע הרגליים והידיים, בחדרו הנפרד, ולבסוף – את הסיוט החי, שכאילו יצא מתוך סרט אימה, האישה הענקית והמטורפת הקשורה למיטה. ברגע שהיא רואה מולה בן אדם פיה נפער כמו תהום, ואתה נשטף בזעקה נוראית, בלתי פוסקת.
ואחרי ההשכמה – האכלה. אני נותן אוכל לחנוך השמן ומספר לו סיפור כדי לשפר את האווירה:
"אתה מבין, חנוך," אני אומר לו, "אתמול בשכונת רוממה, אני עובר דרך מגרש משחקים, ושם בחול משחק ילד בן חמש בערך. ראש מגולח, פאות וכיפה על הראש. פתאום הוא מרים את עיניו ומסתכל אליי. ואני הרי בכלל לא דומה לאבא שלו… אין לי חליפה שחורה, זקן או פאות… הוא שואל אותי: 'תגיד, אתה גוי, נכון?' לא ידעתי מה לענות לו. נעתקו מילותיי. אתה מבין, גם עכשיו אני לא יודע מה לענות. אולי אתה יודע?"
אבל חנוך לא יודע, ורק מחייך חיוך מתוק ובולע דייסה.
"טוב, לא משנה," אני סולח לו על כבדות המחשבה, "העיקר שאכלת כמו שצריך." ומתוך רוחב לב אני מציע לו: "אספר לך עוד סיפור, יש לי כמה. אבל מחר, היום אני עייף."
אני קם, משאיר מאחוריי את חנוך השֹבע ועובר לליזה, ילידת רוסיה, שהגיעה לכאן לא מזמן. ברגע שאני מקרב את הכף לפה שלה, היא סוגרת את פיה בכף ידה ושואלת בלחש: "תגיד, אנחנו לא בגרמניה במקרה?"
"לא," אני עונה לה.
"אז איפה אנחנו?" היא שואלת בהקלה.
"בישראל."
"בישראל? אתה בטוח?"
"כן."
"אז בסדר…"
כשאני מסיים להאכיל אותה היא עדיין עוטה הבעת ספק.
המשמרת שלנו נגמרת. אני מחליף בגדים ויוצא בשמחה אל החיים הרגילים. "בר מזל" רץ מהר למכונית שלו – הוא צריך ללכת לישון ואחר כך לחזור ללימודים כדי להחזיר לעצמו את התואר, כדי שיוכל שוב לקחת שוחד. אני, אחרי לילה ללא שינה, מתהלך על האדמה המתעוררת וסופג אל תוך עצמי את הבוקר.
לפני עשר שנים, כשעבדתי בבית הסוהר, ניגש אליי אסיר אחד. פנים צהובים, ראש מגולח. שאל אותי: "אתה יהודי?"
"יהודי."
"גם אני. אל תחשוב שאני איזשהו רוצח." והוסיף בגאווה, "הייתי מנהל של מרכז מסחרי. הכל עבר דרך הידיים שלי. ככה שאתה מבין בעצמך…"
"אני מבין."
ואז קראו לו. "יהודון! היי, יהודון! בוא הנה מהר!"
"אני בא, אני בא!" הוא ענה במרמור, העיף מבט מסביב ויותר לא ראיתי אותו.
ועכשיו "בר מזל" מסביר לי איך צריך לחיות.
מלבד "בר מזל", נפלה בחלקי הזכות לעבוד גם עם המנהל לשעבר של שוק נבסקי בסנט פטרסבורג. למען האמת, חייתי בעבר בסנט פטרסבורג, אבל בשוק נבסקי לא הייתי אף פעם. ועכשיו הוא אומר לי שהשוק הזה הוא מקום מאוד מעניין ונעים. הוא ואשתו שכרו דירת חמישה חדרים בירושלים ומילאו אותה בחפצים שבכוונתם למכור, וזאת נוסף על החפצים שעוד צפויים להגיע באונייה. שוב ושוב הוא שואל אותי אם אני מעוניין לקנות פסנתר. אני מתנער ממנו בכעס.
"אתה שומע," אני פונה אל חנוך ביום המחרת, "ברוסיה הייתי מפקח רפואי. יום אחד שלחו אותי לבדוק מרפאת שיניים שכונתית. שם, באחד החדרים, אני פתאום רואה שאחד מרופאי השיניים מעביר את המכשירים שלו מפה של חולה אחד לפה של חולה אחר, בלי להחליף אותם ובלי לחטא. אני מתיישב לכתוב דוח, ופתאום קוראים לי לצאת לפרוזדור. אני יוצא. שם אני פוגש את אותו רופא שיניים:
'אתה יהודי?' הוא שואל אותי.
'כן.'
'אתה מתכוון לעלות לישראל?'
'מתכוון.'
'גם אני. אל תכתוב שום דבר. הגויים האלה תמיד ישנאו אותנו. אנחנו צריכים להסתדר בינינו…'
'תגיד,' אני שואל, "בישראל אתה תמשיך לעבוד כרופא שיניים?'
'ברור…'
'אז מה, כשאני אגיע אליך לטיפול אתה תכניס את הגועל הזה לתוך הפה שלי? עדיף שאקבור אותך כבר פה, ושלא תגיע לשם'…"
למשמע המילים האלה חנוך נד בראשו בחדות והכיפה שלו נפלה. הרמתי אותה והחזרתי למקום. לחנוך יש אח דואג שתמיד מקפיד שהכיפה תהיה על ראשו של אחיו החמוד.
אני הרי לא שכחתי דבר ולא התרגלתי לכלום. אני אוצר בתוכי זעם רב. אני רושם כל דבר ולא מתכוון לסלוח על כלום.
שבת. תעריף כפול. גם עבורי, וגם עבור "בר מזל" ועבור המנהל לשעבר, שהעלייה לארץ מחקה את כל עברם. הם מצאו ביניהם שפה משותפת ומשליכים קלפים על השולחן בעת ההפסקות. תעריף כפול מקבלת גם אחת האחיות, שכדי להדליק ולכבות את האור היא קוראת לי כל פעם – ואני בא. גם אני מפחד מאלוהים, אבל מאפשר לעצמי הקלות, ובמקביל מרשה לעצמי לא להתייסר מזה. העבודה כסניטר לימדה אותי שני דברים: הראשון – אין שום דבר מלוכלך. השני – לאדם יש זכות לזִקנה. לכל סוג של זִקנה. אפילו לסוג כזה.
במשך הזמן החולים הזקנים מפסיקים לדבר. הם אוכלים, ישנים, עושים באופן מכני מה שאתה מבקש מהם – אבל לא מדברים. הם מציבים חומה בינם לבין העולם, שכבר לא מעניין אותם. ואם הם בכל זאת אומרים מילה – זה רק בשפה שאימא לימדה אותם. כל השאר נמוג, נופל אל התהום. ואדם חוזר אל ההתחלה, עירום.
מלכה הולכת ונכבית. הכינוי המקומי שלה הוא "חתונה". פעם, לשמע המילה הזאת, הקשישה העולצת הייתה מתחילה לצחוק ולרקוד. וכשטמבל אחד שאל אותה פעם, בעודו קורץ לאחרים: "מלכה, תתחתני איתי?" מלכה כאילו קיבלה בחזרה את הצלילות שלה לרגע אחד, וענתה בפתאומיות: "לך תתחתן עם סבתא שלי!"
אבל עכשיו מלכה כבר לא רוקדת. היא יושבת אדישה ושפופה. זה מאז שהיא נפלה. לכאורה לא קרה כלום, היא לא שברה שום דבר, אבל היא איבדת את כוח החיוּת: התעורר בתוכה פחד, ועכשיו הוא אוכל אותה מבפנים ולא נותן לה ללכת. מיטתה של מלכה נמצאת בדיוק מול זו של החולה הרתוקה למיטה, שנאלצת לצפות כל פעם במוות של מישהו אחר.
עוד מעט יום כיפור. תעריף כפול. זהו הזמן שבו הגורל שלך נחתם בידי אלוהים. בלילה הזה, שהוא כולו זרוע כוכבים, אני אגש לאישה בעלת הצמות השחורות, הרתוקה למיטתה, ואשכב מעליה – שתיזכר. שעיניה יבערו, אפילו מתוך שנאה. זה יעורר את נפשה.
ובבוקר… בבוקר אני אתפטר.
בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, אנשים עושים כל מיני מעשים טובים אחד לשני. נותנים נדבה לקבצנים, מחייכים זה לזה ואפילו יכולים לדחות לך את מועד החזרת החוב.
אני בולע את זה כמו בננה.
.
לאוניד לוינזון, סופר, חי בישראל וכותב בשפה הרוסית. ספרו "ילדי פושקין" זכה בפרס מועצת התרבות של סנקט פטרבורג לרומן שנכתב ברוסית מחוץ לגבולות רוסיה. הספר תורגם לעברית בידי דינה מרקון וראה אור בשנת 2016 בהוצאת כתב.
» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: "לרפאה", מאת בעל הפרצוף
.
