אתחיל בווידוי קצר, יש לי משיכה למפות גיאוגרפיות. זיכרון ילדות מתוק של ספר המפות הראשון שלי, גדול הממדים, עם הכריכה הכחולה ואותיות הזהב של השם המיתולוגי, אטלס (כינוי זה ניתן על ידי הגאוגרף ושרטט המפות גרארדוס מרקטור בשנת 1570). בפני הילד שהייתי נפתח צוהר לעולם, גילויים מרתקים ושיטוטים אינסופיים בנופים הדו ממדיים של ארצות רחוקות וקרובות, מרחב של צבעים, צורות, קווים משורטטים, נקודות, שמות משונים של מקומות ישוב, נתונים הכתובים בצמצום הכרחי והכל בהישג ידי המלטפת את דפי הספר שהלכו והתבלו.

הייתי חופשי, גם כשהייתי סגור בחדרי הקטן, הייתה לי האפשרות להגיע לכל פינה נידחת בעולם, הרחק מהמציאות היומיומית.אז, כלומר בשלהי שנות השישים של המאה הקודמת, האמנתי, אולי כי כך חינכו ולימדו אותי הורי ומערכת החינוך, שהמפות באטלס הן אחד הייצוגים של התפתחות העולם המודרני, סמל של עליונות המדע והתרבות, של האדם בחברה נאורה אל מול עולם ישן, נחשל וחשוך. אי לכך, גם האמנתי בתמימות של ילד, שכל המשורטט במפות וכל הנתונים הכתובים לצד המפה, על המדינות השונות, האוכלוסייה שלהן וכו', הם האמת המוחלטת שאינה ניתנת לסתירה או פרשנות אחרת מלבדם.

בחלוף השנים בשגרת מערכת החינוך הממלכתית בשנות ילדותי, הכפופה לסדר היום הממסדי, שעדיין אחז בתפישה שבניית העם היהודי השב למולדתו, כרוכה בהולדה חינוכית ותרבותית של יהודי חדש, נוצרה, לפחות אצלי, תמונת עולם דיכוטומית של נאור וחשוך, משכיל ונבער. אך ההרחבה הטבעית של מעגלי החשיפה למקורות מידע אחרים ונוספים על אלו של מערכת החינוך, שינתה את אותה משנה סדורה שממנה הייתי אמור לצמוח כיהודי חדש. העולם ההווה וההיסטוריה האנושית נחוו בעיני מורכבים הרבה יותר. הבנתי שבהתפתחות הספירלית של החברה האנושית, עומדים זה לצד זה, ניגודים והפכים, שלובים זה בזה השונות העמוקה ועם זאת הדמיון הבלתי נתפס לפעמים, של פרטים וחברות במקומות שונים ובתקופות שונות בכל הרבדים של ההתפתחות האנושית.

לראשונה ראיתי מפות עתיקות, השונות בתכלית ממפות האטלס המוכר, בחלון ראווה של חנות ספרים 'ישנים' ( אם לא נחשיב את מפות האוצר מספרי הילדות, כדוגמת אי המטמון של רוברט לואיס סטיבנסון. אבל זו כבר דרמה אחרת). חנות ספרים כזאת, אנטיקווריאט פולק (נוסד 1899) נמצאת עד היום ברח' קינג ג'ורג' 42 בתל אביב. ההתבוננות הראשונית במפות העתיקות, עוררה אצלי חוויה חדשה, שונה מאוד משיטוטי במפות האטלס. קודם כל הם צוירו ביד אמן, כך שהייתה רגישות גרפית, קומפוזיציה, צבעוניות. הופיעו דמויות, לעיתים משונות, בתים קטנים וכן הלאה. היה ברור שהמידע שמתקבל ממפות אלו אינו כזה שמאפשר, באמת להגיע ממקום למקום, אך מאפשר במקום זאת, הצצה ממשית לתוך ראשו של צייר המפות, אל תרבותו ואמונותיו, אל תחושותיו ורגשותיו כלפי המקום אותו צייר.

חשוב לציין, שאין הכתוב במאמר זה מתיימר לעשות סקירה היסטורית על התפתחות הקרטוגרפיה, מאחר ואין לכותב די ידע בנושא, אלא לתת נקודת מבט אישית של אמן, בהתייחסות ליצירתם של אמנים עכשוויים שיצירתם עוסקת באופן לעיתים ישיר ולעיתים עקיף, במיפוי גיאוגרפי כמייצג מיפוי תרבותי, פוליטי ונפשי. אין לי ספק שאותם אמנים שמאמר זה יציג, הכירו היטב הן את האטלס מימי בית הספר והן את המפות העתיקות.

נדבך נוסף להבנה שלמה יותר של האמנים ויצירותיהם, אותם אציג, הוא ההשפעה הרבה שהייתה לפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו (1926-1984) בתיאוריה הביקורתית שלו, בעיקר זו שפורסמה בספרו, הארכיאולוגיה של הידע שיצא לאור בשנת 1969 (יצא לאור בתרגום לעברית על ידי אבנר להב, בהוצאת רסלינג 2011), בו הגדיר באמצעות מושג 'השיח' את יחסי הכוחות המורכבים הנוצרים בחברה בכל רבדיה, השלטוניים, המוסדיים והאינדיבידואלים, שבמידה רבה קובעים את האופן בו הפרט בחברה חושב ופועל. תיאוריה זו מבקרת בחריפות את כל תחומי הידע והמדע מציגים עצמם כעוסקים בחקר האמת, באופן בלתי תלוי ומושפע. בתוך זה גם הקרטוגרפיה תהיה בהכרח מושפעת, גם אם באופן לא מודע, מאותו הלך הרוח או 'השיח' בשפתו של פוקו, של תקופתה.

התיאוריה של מישל פוקו, נותנת למעשה משנה תוקף לאמנים בני דורי, להתערב, לשנות ואף להרוס את המיפוי הגיאוגרפי של מקומות ספציפיים, כפי שהוא מוצג על ידי המערכות השלטוניות, הממסדיות והפרטיות. אם כי לא פחות מזה זרמים שונים בתולדות האמנות כבר תיקפו פעולות דומות, החל מראשית המאה ה- 20, זרמים כמו הדאדא ששאף לקעקע ולהרוס את ההגמוניה  הקיימת בתרבות, כמו ציור השפם על גבי הפורטרט של המונה ליזה (מרסל דושאן 1920), או ציור הדגל האמריקאי ( ג'ספר ג'ונס 1954) המשויך לזרם הפופארט.

עוד דמות שנודעה לה השפעה רבה על התפישה הביקורתית כלפי ההגמוניות, גם בתחומי המדע והמחקר, היא אדוארד סעיד (1935-2003), חוקר ספרות, פרופסור לאנגלית וספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה ממוצא פלסטיני, שבספרו, האוריינטליזם (1978) שכלל והרחיב את מושג 'השיח' של פוקו, על ידי ניתוח טקסטים קאנונים מכל תחומי הידע של התרבות המערבית, ביניהם, כתבי קארל מרקס (1818-1883) וספריו של גוסטב פלובר (1821-1880), על מנת לבסס את טענתו הפוליטית מעיקרה, כי השיח ההגמוני בתרבות המערבית נגוע בתפישות גזעניות ובבורות כלפי כל מה שאינו מערבי וכי יש לו השפעה מכרעת, עמוקה, אך סמויה בכל תחומי החיים של הפרט, עד כי הפרט אינו יכול להבחין בכך בעצמו, גם כשהוא כביכול מבצע מחקר מדעי נטול פניות.

כעת אביא בפניכם, סדרת יצירות של שני אמנים, שבהם זיהוי ומיפוי של מקומות גיאוגרפים שימשו אותם כמצע לחשיפה של מטענים רגשיים וביקורת תרבותית ופוליטית על מושא יצירתם. הראשון, מאיר גל (נולד ב 1956), אמן ישראלי אמריקאי, משויך לזרם האמנות המושגית, שתחילתה בראשית המאה ה – 20, עם יצירתו של מרסל דושאן, המזרקה (1917), באמצעותה מגדיר דושאן, אמנות העוסקת ברעיון כמרכזי ביצירתה ומבטל את חשיבות הצבעים, החומרים והטכניקות השונות. על פי דושאן היצירה היא תוצר של הפער בין הרעיון שבראשו של האמן לבין מימוש הרעיון. החל משנות ה- 60 של המאה הקודמת, האמנות המושגית הלכה ותפשה מקום מרכזי בעולם האמנות . על אף שמרכז חייו של מאיר גל נמצא בארצות הברית, הוא מוכר בעיקר כאמן פוליטי וביקורתי והרבה מעבודותיו עוסקות במצב התרבותי – פוליטי בישראל.

אפשר לראות במאיר גל את אחד האמנים פורצי הדרך, למה שמבקרי אמנות ותרבות בישראל,מכנים 'הגל המזרחי החדש', אמנים מתחומים שונים השמים במרכז השיח של יצירתם את עובדת היותם ממוצא מזרחי, ממקום של עצמה ורצון לשנות את ההגמוניה השלטת בכל תחומי החיים בישראל, בתרבות, בפוליטיקה וכו'. ללא ספק בעשור האחרון ישנם ביטויים מתוקשרים המנכיחים את התופעה במוזיקה הישראלית, בעולם הספרות, בעיקר בתחום השירה ובמרחב הפוליטי.

על סדרת העבודות, מחיקת המוזאונים הגדולים ( 1995/6), שהוצגה בתערוכה הקבוצתית, 'תחת מחיקה' במוזאון תל אביב בשנת 2015, כותב האמן:

"כל תצלום אוויר המצולם בישראל חייב לעבור אישור של הצנזור הצבאי. צלמי תצלומי אוויר חייבים לשלוח את הקונטקטים לצנזור הצבאי לבדיקה ביטחונית. הצנזור סוקר את תצלומי האוויר כדי לוודא שהם אינם מכילים פרטים המסגירים סודות מדינה. לאחר מכן מוחק הצנזור מהתמונות את כל האזורים אשר משמשים בסיס צבאי או שטח צבאי. כמו כן מוחק הצנזור גם מתקנים ומוסדות אחרים אשר משמשים לפעילות ביטחונית של המדינה.
כאשר הצלמים מגדילים את התמונות, הם חייבים למחוק את האזורים שהצנזור סימן כאסורים. עבירה על הוראות הצנזור הצבאי נחשבת פגיעה בביטחון המדינה, וההשלכות עלולות להיות חמורות ביותר.

המוזיאונים הגדולים בישראל התעלמו ומתעלמים עדיין מהמציאות הפוליטית שהם פועלים בה. לא רק שהם לא מגלים התנגדות או ביקורת למדינה, אלא שלרוב הם משתפים פעולה ותומכים במדיניות משרדי הממשלה והצבא. בהיותם כאלה, המוזיאונים אינם אלא שלוחה מוסווית של המנגנון המדכא של המדינה, ולכן חייבים להתייחס אליהם כאל מתקנים צבאיים. כפי שנוהגים במתקנים צבאיים רגישים המופיעים בתצלומי אוויר, גם מוזיאונים אלה יש למחוק מתצלומי אוויר, כדי שלא להסגיר את מיקומם ולא לפגוע בביטחון המדינה."

דוגמאות לשניים מהעבודות בסדרה זו (עוד על עבודותיו של מאיר גל אפשר ללמוד מהאתר הרשמי שלו: http://meirgal.squarespace.com):

השני, גל וינשטיין ( נולד ב 1970 ), פסל ואמן ישראלי שיצירותיו עושות שימוש בדימויים מההיסטוריה של החברה והתרבות בישראל.

נתחיל ביצירה – Nahalal Partly Cloudy, 2011 שהוצגה בביאנלה של פוארטו אלגרה, ברזיל 2011

פרט מהעבודה:

על עבודותיו בנושא העמק ונהלל של גל וינשטיין כותב יגאל צלמונה, אוצר אמנות והיסטוריון בספר, 100 שנות אמנות ישראלית (הוצאת מוזאון ישראל, ירושלים, 2010):

"עבודות מוכרות אחרות של וינשטיין עוסקות בשני אתרים חשובים מבחינת ההיסטוריה של ההתיישבות הציונית: עמק יזרעאל ומושב נהלל. לשאיפה ההיסטורית של התנועה הציונית בימיה הראשונים לשלוט בטבע ולשנות סדרי עולם – להפוך את ביצות החולה ועמק יזרעאל לשדות פורחים, נלוו לא רק חשיבות פוליטית, מעשית וחינוכית אלא גם ממד קוסמי-מוסרי: הניצחון של כוחות הטוב על הרע, של הקִדמה על המחלה ואוזלת-היד, של הציוויליזציה על ההזנחה, של התרבות על הטבע הפראי, של המערב על המזרח, ואולי אף יותר מכל אלה – של היהודי החדש הפעיל והיצרני על אויבו המר ביותר מבית: היהודי הישן, יציר הגלות."

עוד הוא כותב:

"דימוי העמק “נברא” במיצב של וינשטיין מצירוף של קטעי “שטיח מקיר לקיר” – חומר סינתטי, פשוט, עממי, חסר עומק ופיוטיות, פרי היגיון תעשייתי של ייצור חסכוני, נוח להדבקה והחלפה, שעקבות הזמן  קל וחומר סימני זיכרון של חיים ממשיים לא ניכרים בפני השטח שלו. הוא גם נראה כתצרף (פאזל), וכך הופך את אחד הפרויקטים המרכזיים של הציונות למשחק ילדים גדול שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש בכל עת."

עבודה נוספת של גל וינשטיין, שמש בגבעון דום' שהוצגה בביאנלה של ונציה, 2017:

על עבודה זו כותבת האוצרת תמי כץ-פריימן, בקטלוג התערוכה:

"מיצב הרצפה שבמפלס הביניים של הביתן (חלל התווך שבין שתי הקומות, שאפשר לצפות בו מעמדת תצפית בקומה העליונה) – העובש עובר משלב הייצוג אל הממשי. כאן אלה הם נבגים אמיתיים שמתרבים בתבניות פוליאוריתן בצורת חלקי פאזל, שנמזגו לתוכם קפה שחור וסוכר (“קפה בוץ”).

עמק יזרעאל — מסמליה המובהקים של ההתיישבות הציונית החלוצית ושל אידיאל החקלאות העברית — הוא נוף מיתולוגי המעוגן בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. כאן הוא נקשר גם לדימוי מוקדם של האמן — כאשר האישי והקולקטיבי נמזגים יחדיו.

העובש שמסמן הזנחה והתכלות הוא שמעניק בעבודה ממד של זמן וחיים לדימוי האיקוני של העמק. העמק המיתולוגי של ימי הזוהר של הציונות, המותג הישראלי של נס הפרחת השממה באמצעות נפלאות החקלאות המודרנית, הפך לעמק יזרעאל בחושך — פאזל רטוב, אפל ומעופש, שאולי אפילו מפיץ מחלות."

עוד על עבודותיו של האמן גל וינשטיין, אפשר למצוא באתר הבית שלו: http://gal-weinstein.com

אל מול פני אלה, ניתן לטעון שאמנים עכשוויים משתמשים במפות הגאוגרפיות כדימוי מייצג אישי, לאומי, חברתי ופוליטי, לתוכם הם מוזגים תכנים רעיוניים, המוסיפים נקודת מבט החסרה במפה הגאוגרפית כפי שהיא. דרך הטיפול של אמנים אלו במשמעות הסמלית של המפה הגאוגרפית, אפשר לקבל תמונה של תהליכים ותמורות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות המתרחשים במקום הגאוגרפי המצוין במפה ואינם מקבלים ביטוי במפה. באופן זה אמנים אלו לא רק מיישמים את התאוריות של פוקו וסעיד הלכה למעשה, אלא גם יוצרים תמהיל המחבר בין תפישת העולם של יוצרי המפות העתיקות לבין מדע הקרטוגרפיה בן זמננו.

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

כתבות נוספות

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות