הכורח לרוקן מגירות עמוסות בחומר ישן מזמן לעיתים מסמכים מרגשים.
כך חשתי כאשר ידי אחזו בחוברת "משירי לטרון" שאבי אליעזר ז"ל הניח במגירה לפני 66 שנה. אלה שירים שחוברו במחנה לטרון, שבו נהגו הבריטים לכלוא את לוחמי המחתרות. כותרתה של החוברת – שאותה מסרתי לאוספי הספרייה הלאומית – מספרת על האירוע שלשמו רוכזו השירים: "הכנס החגיגי הראשון של עצורי הצריפים 7,8,9 מחנה 4 לטרון… 8.6.1952".
לפני שאספר מעט על עלילותיו של אבי אליעזר, ומדוע נכלא בלטרון, אי אפשר שלא להתייחס לרוחם של שירי החוברת: כיסופים לחירות, געגועים למשפחה ולאישה אהובה, רוח איתנה והומור. אפילו פח השירותים שמשמש את האסירים זוכה לשיר משלו: "שיר הקרדל".
על כריכת החוברת מופיע המוטו מלא התקווה של העצורים: "אַךְ מָחָר עִם אוֹר הַשַּׁחַר הַזָּרוּעַ, עַל אַפְּכֶם, לֵילוֹת, אֶהְיֶה חָפְשִׁי!". שורה שנשלפה מהשיר "לילות לטרון", שחיבר לוחם האצ"ל שלמה סקולסקי בעת מעצרו.
דפדפו בחוברת המלאה:
אליעזר גיל (גולדברג) התגייס לחיל האוויר הבריטי ביולי 1940 ושירת כנהג תובלה במדבר המערבי ובמצרים. במקביל, פעל במסגרת יחידת הרכש של ההגנה, ותפקידו היה להוביל בחשאי לארץ משלוחי נשק עבור המחתרת. בתחילת 1945 העביר ישראל גלילי, בכיר ההגנה, מסר חד-משמעי ללוי אברהמי, שעמד בראש פעולות הרכש במצרים: לפנינו ימים קשים ולכן כוחות ההגנה זקוקים לתחמושת כאוויר לנשימה.
עד מהרה רוכזו בשדה תעופה עזוב באזור תעלת סואץ כ-30 טון תחמושת. אליעזר וחבריו העבירו משלוח אחד בנסיעה ארצה בהצלחה. נותרו 15 טון. אז יזמו אליעזר ושלום לוין (עוזרו של אברהמי) תוכנית נועזת, להעביר את המשלוח הבא כשהם מצטרפים לשיירה של מכוניות משא נהוגות על ידי אנגלים מחיל האוויר הבריטי, שיצאה אחת לשבוע לשדה תעופה בארץ.
בהצטרפות כזאת היה הגיון, משום ששיירות כאלה כמעט לא נבדקו. אנשי ההגנה הכינו ניירות מסע, והשיירה יצאה לדרכה מאלכסנדריה. אלא שסמוך לאבו עגילה התלקחה והתפוצצה התחמושת במשאית שאותה נהג אליעזר, ואחד הארגזים התפרק וחשף את המשלוח.
אליעזר נעצר ונלקח לחקירות בקהיר שבמהלכן עבר עינויים קשים. על חקירתו הופקדו אנשי המשטרה החוקרת הבריטית (SIB). החוקרים דרשו לדעת מה מקור התחמושת ולאן היא מיועדת.
אליעזר (שכינוי החיבה שלו היה "דיב") לא פצה פה.
בהפוגות שבין סדרות העינויים ניסו החוקרים לשכנעו שישתף פעולה בדרכים שונות. הם אמרו לו שמנהיגי היישוב מתעלמים מסבלו ואינם דואגים לו. "כתוב בעיתון שהנציב העליון הזמין את בן גוריון לארוחת צהרים. בן גוריון יושב ואוכל להנאתו ואתה כאן סובל. מדוע? והרי הוא צריך לשבת במקומך, והוא אף אינו דואג לך"; הם טענו שאנשי ההגנה יהרגו אותו, לאחר שהבריטים יפיצו את השמועה שסיפר להם את כול הסודות; הם ניסו לפתות אותו בהבטחה שיקבל נתינות בריטית וג'וב קורץ מטעם האימפריה.
אליעזר שתק. המענים, שביקשו לשבור את רוחו, אף אמרו לו שאסרו את הוריו בתל אביב.
העינויים הפיזיים והנפשיים עוררו אצלו תחושת חוסר מוצא וחשש שיישבר. הוא החליט לשים קץ לחייו.
בשעת גילוח החל לחתוך את בטנו, תוך שהוא מתגבר על השומר שניסה להיאבק עמו. חבריו של השומר שהוזעקו כדי לסייע לו הצליחו להתגבר על העציר שותת הדם והוא נלקח לבית חולים צבאי. לאחר שהחלים, הועבר לכלא צבאי "רגיל" במצרים, ומשם, כעבור חודש הוטס כבול (עם עצירים ישראלים נוספים) מהליופוליס ללוד.
אליעזר הועמד למשפט צבאי ברמלה באשמת גניבת נשק והברחתו ארצה. הוא זוכה מחוסר הוכחות, וקיבל תעודת שחרור מן הצבא הבריטי שבה נאמר: "סיבת השחרור – שירותיו כבר אינם נחוצים".
אחר כך נלקח ללטרון כאזרח העצור לפי חוקי שעת חירום לזמן בלתי מוגבל. בפיקוד העליון של ההגנה נתקבלה החלטה לנקום ב-2 הבריטים שעינו אותו, ששמם היה ידוע. למשימה גובש צוות לוחמים. אך הבריטים, שחששו מנקמה, הקדימו והעבירו את המענים בסודיות להודו.
מנהיגי היישוב, שנעצרו בלטרון בשבת השחורה (29 ביוני 1946), שמעו על עלילותיו של העציר הוותיק אליעזר, שפעו חיבה כלפיו וטרם שחרורם ביטאו את הערכתם כאשר והעניקו לו למזכרת את ספרו של נלסון גליק, "הירדן", עם הקדשה "על חברות טובה במעצרנו המשותף" וצרפו את חתימותיהם.
לאחר שחרורו ממעצרו בדצמבר 1946, המשיך אליעזר לשרת בהגנה.
ערב יציאת האנגלים מהארץ השתתף במבצע גניבתם של שני טנקים בריטים – הקרומוולים – (29 ביוני, 1948) שהיו הגרעין להקמת חיל השריון. במבצע זה פיקד על חוליית האבטחה, שהובילה את הטנקים השועטים מבסיסם סמוך לשדה התעופה בחיפה, דרך ואדי מילק, ועד לנקודת המסתור שהוכנה ליד תל אביב. רצה הגורל, ולטרון – המקום שבו הבריטים עצרו את אליעזר, הוא כיום ביתו של המוזיאון לתולדות חיל השריון, המקום שבו מצאו את משכנם שני הטנקים שאליעזר היה שותף במבצע הנועז של גניבתם.
עם הקמת צה"ל שירת אליעזר כקצין בחיל השריון, ובמבצע סיני לחם עם חטיבה 7 שכבשה במסעה גם את אבו עגילה, המקום שבו נעצר עשור שנים קודם לכן על ידי הבריטים.
אליעזר נישא לאביבה, הצטרף כנהג ל"אגד" והיה אב לבת ולבן. הוא נפטר בתשעה באב, תש"ל (11 באוגוסט 1970), בן 48 שנים, במהלך טיפוס על הר סיני.
נ.ב. לקראת יום העצמאות תשפ"א-2021 יצר עימי קשר רן אברהמי והציג עצמו כבנו של מי שעמד בראש פעולות הרכש של "ההגנה" במצרים – לוי אברהמי. ביקשתי להיפגש עמו והוא נעתר בשמחה. בידיו היה ספר תנ"ך שדפיו מצהיבים כבר. הוא קיבל את הספר כמתנת בר-מצווה משלושה חבריו של אביו למחתרת שהיו עצורים בלטרון. הם גילפו על כריכת העץ של הספר את ברכתם מבית המעצר אל הנער הצעיר ר.א. והוסיפו את האות הראשונה של שמם: ג – גרשון ריטוב, ש – שלום לוין, ואבי שלי: א – אליעזר גיל. במפגשנו המרגש רן סיפר: "התנ"ך הזה הולך איתי לכל מקום".
