ראשית הדברים
יש כל מיני עובדות שידועות על הרגלי הכתיבה של עגנון: ידוע שנהג לכתוב בעמידה. ידוע שכתב קודם כול בכתב יד, ושרק אחרי זה הודפסו הסיפורים במכונת כתיבה (אשתו אסתר היא שהדפיסה את כתב היד בגרסת מקור ועוד שני העתקים).
ידוע שעגנון היה קפדן ואפילו פרפקציוניסט לגבי הכתיבה, הוא תיקן ומחק, מחק ותיקן, ופרסם רק כשהכול היה מושלם בעיניו. מי שסייעה לעגנון להתקין את כתב היד אחרי השינויים, הייתה שוב אשתו אסתר. היא העתיקה את תיקוניו בכתב ידה היפה והברור, ובזכות העבודה המשותפת שלהם הגיע הנוסח השלם על כל תיקוניו לבית הדפוס.
עגנון היה מודע לנטייתו לתקן שוב ושוב ולכן כשהגיעה העת להדפיס את ספרו "אורח נוטה ללון", ביקש עגנון מהמו"ל המסור שלו זלמן שוקן להדפיס את הספר מהר ככל האפשר, כי ככל שיארך הזמן עד פרסומו, התריע הסופר, הוא ימשיך לעבוד עליו ולהכניס בו עוד ועוד שינויים ותיקונים.
מה עוד ידוע על כתיבתו של עגנון? ידוע שכתב ידו השתנה במהלך השנים ובמהלך העבודה על הספרים: תחילה היה כתב ידו מסודר וברור, ובזכות זה אפילו השיג עבודות בתור לבלר ב-1908, כשעלה ארצה בפעם הראשונה בעלייה השנייה. אז היה כתב ידו מסודר וזעיר. בדפים שעליהם כתב את סיפוריו השאיר עגנון גם רווחים רבים, כלומר שוב, הרבה מקום לתיקונים. עם השנים נעשה כתב היד ברור פחות ופחות, עד שנעשה קשה לפענוח, ורק הקרובים לו ומי שנעשו מומחים ליצירתו ידעו לקרוא אותו.
עגנון בעבודתו
השינוי המשמעותי ביותר באופי הכתיבה של עגנון התרחש לאחר ראשית שנות ה-50 כשנסע הסופר לשבדיה, שם חלה ולקה בליבו. נראה שאירוע הלב גרם לעגנון לבחון את חייו מחדש: הוא ראה את קוצר החיים ואת כל הסיפורים שעוד רצה לספר ושעוד לא הספיק לכתוב, ודברים אלה הביאו אותו להחלטה לכתוב יותר ולתקן פחות. ובאמת, מאז, כתב את סיפוריו פחות בקפדנות. את האחריות לתיקונים ולהכנת כתבי היד לדפוס, העביר לבתו, אמונה ירון. היא סידרה והתקינה את כתבי היד שלו לפרסום, בעבודה משותפת איתו ולפי רצונו. אחרי מותו, היא עשתה זאת בכוחות עצמה, ודאגה שכתבי היד שבעזבון שטרם פורסמו, יראו אור.
מי שסקרן להציץ אל מאחורי הקלעים של תהליך העבודה של עגנון, ימצא אולי קצות חוט במחברת מיוחדת שהתגלתה בספרייה, מחברת מתקופת עבודתו על יצירתו הגדולה על ימי העלייה השנייה בארץ – הרומן "תמול שלשום".
"תמול שלשום" הוא רומן שעגנון השקיע בו שנים של כתיבה מאומצת, והוא סיים את העבודה עליו בשנת 1945. על אף מאמציהם של חוקרים רבים, שטרחו וחיפשו אותו בכל מקום, כתב היד המקורי של "תמול שלשום" מעולם לא נמצא. אפשר שהוא הלך לאיבוד בבית הדפוס, אחרי שעומד והודפס, ואפשר שעגנון השתמש בדפיו לאחר מכן לאיזה צורך אחר, למשל בתור ניירות טיוטה (ידוע שעגנון אהב לכתוב על ניירות משומשים: בצד השני של טיוטות, של מכתבים ומעטפות ושל קבלות עבור ספרים שקנה לאוסף שלו.)
בכל זאת, מהעבודה על הרומן נשארו כמה מזכרות, בהן: עמוד חרוך ששרד מהשריפה בבית עגנון בתלפיות במאורעות 1929 ובו קטע מפרק מוקדם של הרומן, טיוטות וכתבי יד של קטעים שלא נכנסו לרומן בסופו של דבר והתפרסמו בתור סיפורים נפרדים (למשל, "כנגן המנגן") ועוד מזכרת מיוחדת – המחברת.
מדובר במחברת שורות פשוטה למראה עם שער כחול. מהי יש במחברת? רשימות של הכנה ל"תמול שלשום" בכתב ידו של עגנון. רשימות תחקיר לרומן הגדול. למשל, רשימות על יפו, שבהן מידע שהעתיק מכתבות בעיתונים העבריים, בהם עיתון "המגיד". היו לעגנון מחברות דומות שהכין במהלך העבודה על ספרים וסיפורים אחרים, אבל רק המחברת על "תמול שלשום" שרדה.
מה עוד במחברת? ובכן, יש בתוכה רשימות ארוכות עם שמות של דמויות מומצאות ושל דמויות אמיתיות, שמקורן ב"תמול שלשום". מעניין לגלות שכמה מהשמות הנזכרים במחברת כלל לא הופיעו בסופו של דבר ברומן הנדפס.
סוף המעשה
מדוע הכין עגנון את רשימת השמות? אפשר שרשם את כל השמות שרצה שיכנסו לספר בתחילת העבודה. אפשר שביקש לערוך סקירה לקראת סוף העבודה על הרומן וצאת הספר לאור. אפשר שכשעמד מול כתב היד המלא הוא ביקש לראות את כל השמות לנגד עיניו, ולהכריע מי לחיים ומי למוות, איזו דמות תיכנס לספר ואיזו תאבד בתהום הנשייה. מה שבטוח הוא שכותבים, חוקרים, אוהבי עגנון בכלל ו"תמול שלשום" בפרט, ישמחו להציץ במחברת של עגנון, ללמוד משיטת העבודה שלו, ואפילו לעבור על רשימת השמות ולבדוק מי נכנס לבסוף לרומן ומי "נפל בעריכה" ולא זכה.
הכתבה חוברה בעזרתו האדיבה של מר רפאל וייזר ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. וייזר היה מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה, והאחראי על ארכיון עגנון.
כתבות נוספות
עגנון, פיכמן וגדולי הסופרים דורשים: שמרו על השבת!
מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?
כך תהפוך למשורר הלאומי בתשעה צעדים פשוטים
מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?
הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה פורצת הדרך
