.

משה אבידן

•

רוּחַ עִוְעִים. עָלִים יְבֵשִׁים

שׁוֹרְקִים, שׁוֹעֲטִים אַחֲרַי, נוֹשְׁכִים

בָּעֲקֵבִים, סַבִּים, מִסְתַּעֲרִים

עַל הַפָּנִים

עֲנָפִים נוֹפְלִים מִכָּל הָעֲבָרִים: חֲבָט!

צַמָּרוֹת מִטַּלְטְלוֹת, פּוֹרְעוֹת אֶת רֹאשָׁן,

שָׁרָשִׁים נֶאֱנָקִים לָצֵאת

 

בְּתוֹךְ כָּל זֶה הַלֵּב, מֶטְרוֹנוֹם בַּיְשָׁן,

רוֹתֵת

 

 

•

פֵיוֹת יְרַקְרַקּוֹת הִבְלִיחוּ

בֵּין הַחֲרַכִּים בַּחַלּוֹנוֹת

מַעֲרֻמֵּי הָעִיר

שָׂרוּעַ עַל מִכְסֵה מָנוֹעַ חַם חָתוּל נָמֵס אֶל תּוֹךְ

שְׁלוּלִית שֶׁל צֵל

שָׂעִיר

הָלַכְנוּ צֵל בְּעִקְבוֹת צֵל

 

שַׁבְנוּ וְנִכְנַסְנוּ לַנָּהָר פַּעַם וּפַעֲמַיִם

לָגַמְנוּ זִכְרוֹנוֹת שֶׁל זוֹ שֶׁל זֶה, אֲוִיר

בְּטַעַם מַיִם

גַּם לְקוֹלוֹת הַלַּיְלָה הָיָה צֵל

.

.

•

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, עַל סַפְסָל

בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס מְפַהֲקִים

שְׁנֵי מְשׁוֹרְרִים

 

משה אבידן, תושב גבעתיים, עובד בלואו־טק. השירים מתוך ספר שירתו הראשון, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן", שיראה אור בימים אלה בסדרת "כבר", הוצאת מוסד ביאליק.

 

 

ענת לויט

מלחמה פרטית

אֵינִי חַיֶּלֶת עֵץ אוֹ בְּדִיל אוֹ פַּח

אוֹ עוֹפֶרֶת, כִּי אִם אָדָם יָצוּק

מֵחֶרְדוֹתָיו, מִשְׁתּוֹחַחַת בְּשׁוּחוֹת

דָּם תַּחַת שָׁמֶיךָ.

 

אָנָּא עֲשֵׂנִי חַיֶּלֶת עֵץ אוֹ בְּדִיל אוֹ פַּח

אוֹ עוֹפֶרֶת, מְנִיפָה מִגּוּפָהּ הַחַי

דֶּגֶל כְּנִיעָה נָגוּעַ חֲלֻדָּה.

 

ענת לויט היא משוררת, סופרת ועורכת ספרים. פרסמה שישה ספרי שירה וארבעה ספרי פרוזה. ספר שיריה החדש, "היינו בגד אחד", יראה אור בקרוב. זכתה בפרס ורטהיים, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה.

 

 

עמרי משורר הרים

עין־כרם

חַפֵי־דַּעַת אוֹדְמִים עָבֵי־מוֹךְ.

עֲלֵי הַר עַרְפִלִּים אַט שָׁטִים.

כְּגֵץ רַעֲיוֹן, זוֹקֵר מִגְדַל־כֶּנֶס,

אֵיתָן בְּרוּחַ כִּלְיוֹן הָעִתִּים.

 

סַרְעַפוֹת גַּרְמִיּוֹת עָל יִזְעָקוּ,

בְּלֹא סוּת, נְטוּלוֹת סוּד־עָלִים.

וַיִּסְלֹל סַהַר־שָׁר תַּלְמֵי־נֹגַהּ,

זִיו הִלָּה, בְּדִידוּתוֹ יַעֲלִים.

 

מִנִּי יַעַר טָחוּב תָּן מֵילִיל,

וְחוֹמָה תְּנֻשַּׁק כְּפוֹר־קָרָה.

כְּפָר שׁוֹקֵעַ בְּעֹנֶג חֲלוֹם,

נוֹף נַפְשׁוֹ שֶׁל מוֹשֵׁךְ בְּשַׂעֲרָה.

 

עמרי משורר הרים נולד וגדל בירושלים. כיום מתגורר בבאזל, שוויץ, ועוסק בכתיבה, במוסיקה ובהוראת עברית.

 

 

רוני אלדד

דברים כאלה

עַכְשָׁו כֻּלָּם תְּאוֹמִים זֵהִים שׁוֹמְעִים רוֹאִים דּוֹבְרִים אוֹתָהּ שְׂפַת גּוּף וְנֶפֶשׁ

כֻּלָּם דּוֹמִים לִדְבַר מָה אַחֵר שֶׁאֵינֶנּוּ הֵם בְּדִיּוּק

אֲבָל בְּדִיּוּק כָּזֶה רָצִיתִי גַּם אֲנִי אֶתְמוֹל

קָנִיתִי בִּשְׁלוֹשָׁה צְבָעִים

בְּרַעַשׁ גָּדוֹל אָמַרְנוּ:

מַדְהִים מַדְהִים מַדְהִים

 

וְכָל הַצְּבָעִים הַשָּׁנָה אֲדֻמִּים מְאֹד אֲדֻמִּים

וְהַקִּירוֹת, וְהַפְּתָחִים

כָּל כָּךְ דּוֹמִים

כֻּלָּם דּוֹבְרִים שָׂפָה אַחַת

 

וּבְשָׁעָה שֶׁזֶּה נִכְתָּב אִשָּׁה חוֹצָה בַּעֲפוּלָה רְחוֹב בְּאֲלַכְסוֹן

וּשְׁנֵי כְּלָבִים נוֹשְׁכִים לַמָּוֶת שְׁנֵי כְּלָבִים בְּתֵל אָבִיב

וּבְשָׁעָה שֶׁזֶּה נִקְרָא מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ לִישֹׁן מֻקְדָּם מִדַּי

וּבְצַד אַחֵר קָם מְאֻחָר מִדַּי עָיֵף מִדַּי רָחוֹק מִדַּי צָמֵא

וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַכֹּל מוֹסִיף לְהִדַּמוֹת לַמָּוֶת

לְהַכֺּל

 

.

לימי החול

מֵהַלֵּב, מֵהָאֶגְרוֹף, מֵהַמַּעֲבָר בֵּין הַחֲדָרִים

 

מֵהַבְּדִיחָה שֶׁלֹּא הוּבְנָה נָכוֹן

מֵהַנֶּגַע שֶׁפָּשַׁט בְּכָל מִלָּה

 

מֵהַכֶּלֶב הַזָּקֵן, מִצַּוָּארוֹן הַפְּלַסְטִיק הַמַּפְרִיד

אֶת הַיְּלָלָה

מֵהַפֶּצַע

 

מִיְּלָדִים רָצִים לְפֶתַע לְתוֹךְ הִתְקַהֲלוּת דְּרוֹרִים עַל מִדְרָכָה

מִתְּזָזִית בֶּהָלַת תְּעוּפָתָם הַשּׁוֹכֶכֶת פַּעַם

וְעוֹד פַּעַם

 

מִגִּלּוּי הָרוּחַ בְּאָזְנֵי הַמִּסְתַּפְּרִים קָצָר, מֵהַתְּהוֹם

מֵעֲיֵפוּת הֶחֳמָרִים: שָׁטִיחַ  "home sweet home"

לְצַד הַפַּח,

 

מֵהַחֹשֶׁךְ הַכָּבֶה מַהֵר מִדַּי בְּכָל חַדְרֵי הַמַּדְרֵגוֹת

מֵחַדְרֵי הַיִּחוּד מִמְּעוֹנוֹת אִשְׁפּוּז יוֹם

מִמְּכוֹנֵי הַיֹּפִי, הַלִּוּוּי, הַגְּמִילָה,

 

מֵחֹרֶף הַמִּלִּים, מֵעַרְבֵי קַיִץ מוּסָטִים אֶל הַשְּׁתִיקָה

מכָּל מִי שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא שָׁמַע

וְאָז קָם

מֵהַשָּׁעוֹת בָּהֶן קְצוֹת הַנֶּצַח

כֵּהִים מִפֶּחָם

 

מִכָּל מָה שֶׁמִּתְנַקֵּז בְּצִפִּיָּה אֶל הַמָּסוֹף

מֵאוּלַם מְקַבְּלֵי הַפָּנִים, מֵהַהֶמְיָה

מִכָּל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְנִגְאַל

וּמִכָּל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְהִתְבַּדָּה

מֵהָאָדָם, מֵהָאָדָם הָאָדָם הַזֶּה

 

רוני אלדד היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל וסטודנטית במסלול לכתיבה באוניברסיטת בן גוריון. כותבת תוכניות לימודים אלטרנטיביות בספרות ובתנ"ך, וביקורת אמנות וספרות ילדים בעיתון "מקור ראשון". השירים מתוך ספר שירתה הראשון, "יבוא", שיראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גילי חיימוביץ', נסים ברכה, שולמית אפפל ודניאל באומגרטן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

שיחה עם איה קניוק, מחברת "ממלכת האי-רצון", ספר הקיץ של המוסך

 

» בגיליון הקודם של המוסך: הבחירה ב"ממלכת האי-רצון" לספר הקיץ, וקטע מן הספר

 

מקום: חצר בית קפה תל אביבי, תחת עץ השקמה

זמן: בין ערביים

משוחחות: איה קניוק, דורית שילה, ריקי כהן

על השולחן: כמה ספלי קפה חזק, מכשיר הקלטה וספר הביכורים של איה קניוק, "ממלכת האי-רצון".

 

ריקי: נעים מאוד איה, קראנו את הספר שלך, ורצינו קודם כול לשאול אותך למה עכשיו. הכתיבה הגיעה מאוחר? היא לא המדיום הראשון שבו בחרת כדי להתבטא?

איה: ראשית, כן. מאוחר. ובאשר לחלק השני – כמעט להפך. כלומר אם בילדותי מישהו היה אומר עליי שאני אולי רוצה לכתוב, הייתי תופסת את זה כהאשמה, דבר נורא שנאמר עליי ואליי.

דורית: תוכלי להרחיב על זה? זה מאוד מעניין.

איה: ארחיב, אבל אני לא בטוחה… תראו, הייתה סתירה מסוימת כי מאוד אהבתי לקרוא. אהבתי לקרוא ונשענתי על הקריאה, אבל היה בי מעין סירוב לאפשרות שמא זה חלק ממני. הכתיבה הגיעה למרות אני.

דורית וריקי: זה מעניין, כי אמרנו במערכת המוסך שבמהלך הקריאה בספר אין תחושה שזה ספר ראשון. את פשוט הוצאת יצירה שלמה. נדמה כאילו השארת אותה אצלך, שמרת עליה כל השנים האלה, ועכשיו אמרת, הנה היא שלכם.

איה: אני מאוד שמחה לשמוע.

דורית וריקי: גם התפלאנו שאישה כתבה את הספר. ברוב המקרים סופרים גברים כותבים נשים, והנה את בכיוון ההפוך. זאת מתנה גדולה לראות את נפשם של גברים דרך עיניה של אישה. זה מכוון?

איה: לא… אני מניחה שלא. אני אומרת את זה מבלי לדעת יותר מכן. אני משערת, כי מבחינה ביוגרפית, כמו שאמרתי לך מקודם, לא כתבתי בכלל. ליתר דיוק זה לא שקרה המקרה ולא כתבתי, אלא שחיי היו פעולה שלא כתבתי בה. אני מניחה שמשום כך, מהסיבה הזאת ומסיבות אחרות שידועות פחות, ייתכן שזה לא מפתיע שהתגלה לי אותו ספר ראשון דווקא דרך מישהו. באמצעות אותה הזרה מובנית מעצם העובדה שהוא גבר. אני משערת שהיה לי קל יותר. אבל זה לא כל גבר, זה אדם [גיבור הספר]. זה האדם הזה.

דורית: הוא מוכר לך?

איה: תראי, הוא לא מוכר לי ביוגרפית לצורך העניין, והוא גם, בעיניי לפחות, הרבה יותר חזק ושווה ממני, הרבה דברים יותר ממני. אבל הוא כן מוכר לי מתוכי. לא מוכר ממקום שאני יכולה להסביר אותו, אבל כשדיברתי מתוכו כל דבר בו היה טבעי לי. אולי בדבר אחד בקשר אליו אני כן יכולה להגיד גם על עצמי הקיימת מחוץ לסיפור, שיש לנו איזושהי התקיימות פסיכו־פיזית שאני לא בהכרח שמחה איתה, מעין רעש פנימי כזה, הלמות. אף שאדם הוא איש הרבה יותר שלו ממני.

דורית: טוב, שלו הוא לא…

איה: יותר ממני. שלו יותר ממני. לפחות בתפיסתי. ואפשרות אחרת היא שמשום שהוא עצמו כבר בקע, אז הספר הציף אותי והתקיים בתוכי עוד לפני שכתבתי אותו, על אף הבעיה המובנית בהיותי אישה ובהיותו גבר. וגם, מאחר שמאוד הבהלתי את עצמי כשמצאתי שהצורה הפרטית של הרצון שלי היא לכתוב, אני משערת שביני וביני היה לי קל יותר לכתוב גבר. לא בגלל שקל לי יותר לדעת גבר מתוכי, אלא כי היה לי קל יותר מבחינת הדיאלוג הפסיכולוגי שניהלתי עם הבהלה מעצם העובדה שאני באמת עושה פעולה בעולם שלא נקראתי אליה. היה לי מפחיד יותר בתוך העור של עצמי, עור של אישה.

ריקי: את נותנת פה ושם אפיונים נשיים לגברים בספר, גם לארנסט וגם לאדם.

איה: כן, אני שמחה בכלל שהוא יכול לעבור כבן, ושמחה שהוא יכול בכלל לעבור כבן סטרייט. [צוחקות]

ריקי: מעניין אותי כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר, כי הוא נראה כמו ספר שלוקח הרבה שנים לכתוב.

איה: אני לא יכולה בדיוק לדייק, היה בי איזה סירוב אקטיבי מאוד להרפות לתוך אותו דבר שכנראה טבעי לי, כי אני באמת אוהבת לקרוא. הנקודה בזמן שבה עלה בי הספר היא בעצם הנקודה בזמן שבה לא היה לי מה לקרוא. תמיד נשענתי מאוד על הקריאה ופתאום לא היה לי איזה סיפור לרפד בו את כל הזיזים והחרכים, סיפור שהוא אינו אני כדי לדעת אותי. ולא כל ספר מתאים לכך, רק הספרים שיכולים לתת לי את המענה שאני זקוקה לו.

דורית: אילו ספרים למשל?

איה: תראי אני מנסה עכשיו לקרוא אותם שוב ואני הרבה פחות מתפעלת מהם. דוסטוייבסקי למשל, שוב ושוב ושוב, נניח שניים במיוחד – האחים קרמזוב והאידיוט. תומס מאן, יעקב וסרמן שמאוד אהבתי. אבל בעיקר דוסטוייבסקי, טולסטוי פחות. אני יכולה לראות את המקום שאליו פניתי שוב ושוב. התחלתי לקרוא עוד פעם את הר הקסמים, שהוא ספר נפלא, ופתאום מפריע לי שתומס מאן, שאף שידע כל כך הרבה דברים מתוכו, ושום דבר אנושי לא היה זר לו – אני מזהה אצלו דברים שקופים מדי. אז אני שבה וקוראת את הספר הנפלא הזה שקראתי אותו כמה פעמים ואומרת, לא, פה הוא לא ידע משהו על המציאות, ואי־הידיעה שלו מפריעה לי.

דורית: או ראיית מציאות שנכונה לפעם.

איה: מציאות שנכתבה על ידי גברים. גם היום הרבה מאוד גברים לא היו יודעים את זה.

דורית: גם צוויג כזה, אגב, אבל אני חושבת שהוא יותר מרוכך מתומאס מאן. כשצוויג מתאר נפש של אישה או מצב של אישה מרגישים שידע להתבונן.

איה: לצוויג היו כלים פסיכולוגיים כאלה, אבל עדיין זה מאותו מרחק של ניתוח פסיכולוגי ש'יודע את הדמות'. אני מסכימה איתך, קראתי אותו הרבה פעמים, אבל הוא לא היה לי תחליף חיים כמו דוסטוייבסקי.

דורית: אז בואי רגע נחזור לספר. את אישה בעלת מודעות חברתית ועמדה מוסרית בנוגע לחברה ולעולם שהיא חיה בהם. אבל את לוקחת אותנו בספר שלך לממלכה שהיא לא כאן. את מרחיקה את הקוראות והקוראים ממקום מוכר בישראל.

ריקי: "שלווה", בית החולים הפסיכיאטרי בספר, הוא שלוותה?

איה: לא. זה לא דומה בכלל לשלוותה. אמנם הייתי מאושפזת בהרבה בבתי חולים, גם בשלוותה. אבל אף אחד מהם לא היה כמו בתי החולים בספר. יכול להיות שמבלי לחשוב קראתי לזה "שלווה". אבל הוא לא דומה לשלוותה בכלל. ממש לא. הוא גם לא דומה לאף לא אחד מבתי החולים שהייתי בהם בחמש השנים שהייתי מאושפזת ושבהן העבירו אותי מבית חולים לבית חולים. בית החולים האחרון שהגעתי אליו היה בית חולים כרוני, אבל נשארתי בו רק ארבעה חודשים ואז שיחררו אותי. בדרך כלל לבית חולים כרוני נכנסים ולא יוצאים. וזה באמת היה הטיעון של אותו פסיכיאטר ששלח אותי לשם, "היא הרי לא תצא", אז לשם הוא שלח – ויצאתי. אבל מבחינת המקום, אין שום דמיון בין שלוותה לצורך העניין ובין "שלווה" שבספר.

ריקי: במידה מסוימת את כותבת דברים טובים על בית החולים הזה. בסך הכול הצוות מיטיב והמקום הומאני. אני חושבת שקצת בלבלת אותי עם הסטיגמה שיש לי על בתי חולים.

איה: את צודקת. לי עצמי יש דווקא סטיגמה מאוד גרועה עליהם. את רואה, הנה לא חשבתי על זה… ובכל זאת כך יצא המקום הזה. זה נכון שהוא לא מקום שלילי. לא חשבתי על זה.

דורית: כי אולי כך רצית? תיקון שלך?

איה: תראי, אפילו לא מדויק לקרוא ל'שלווה' שבספר שלי בית חולים, וגם לא מדויק לקרוא לו בית הבראה כמו בהר הקסמים. בשנים שהייתי בטיפולים נתקלתי באנשים שכבר לא היה ברור אם הם באמת, בעיקר באברבנאל. זה בית חולים כרוני והיו בו אנשים שכבר שלושים שנה שם. הרבה מהם ניצולי שואה שנפגעו. מקום ששוהים בו אנשים שמשהו פקע בחייהם ובנפשם ולא הייתה מערכת שידעה או הבינה מה לעשות איתם. הם נדחפו למקום שהוא רחב מספיק בשבילם, שרשת החרכים שבו מספיק גדולה. אז במובן הזה "שלווה" דומה למקום כזה. לא מטפלים שם באף אחד, זה מעין מקום של אנשים שהעולם ויתר עליהם, שהם בקצה של הקצוות.

דורית: אבל באותה מידה יכולת לכתוב ספר שבו המוסד מפלצתי, מקום נורא ואיום שמענה אנשים. אבל אף אחד לא מעונה בספר שלך. לא על ידי הממסד בכל אופן.

איה: אני לא יודעת מה לומר על זה, כי כל הדברים קרו בלי שאתכנן אותם בדיוק. וגם, אני מודה, בדיעבד, הנה, מן הראוי היה שאני עצמי, באופן פוליטי, אדבר על בתי חולים ואסביר את הפרובלמטיקה, אעיד עליה וגם אערער עליה. לא עלה בדעתי שאני בכלל לא עוסקת בזה, לא לשה את זה. לא דנה בזה. לא שואלת… לא חשבתי על זה בכלל. איך לא חשבתי מה אני אומרת בזה… אני. שיש בי כל כך הרבה דעות לגבי המוסדות האלה.

ריקי: אולי זה טוב, כי הספר הוא לא מניפסט.

איה: אולי בגלל ש"שלווה" לא דומה לשום מקום שהייתי בו, יכול להיות באמת שהוא מתחבר לכל העניין הזה עם הרצון.

דורית: את יכולה להרחיב על זה? הרי הספר נע סביב נושא הרצון. חשבנו במערכת שאת מתייחסת אל הכתיבה כאל מעשה של רצון ושהוא סממן של שפיות, אם הבנו אותך נכון, שיש חיבור בין הדברים.

איה: ראשית יש. זה לא סתם שהמערכת האבולוציונית דאגה שיהיו דברים שהם רפלקס. כמו הנשימה. אנחנו לא צריכות לקום בבוקר ולבחור לנשום. זאת אומרת יש דברים שככל שהם יותר קיומיים, יש להם גם הרבה פעמים כשלים מובְנים בגלל העובדה שהם רפלקסים והעולם מורכב יותר מרפלקסים. יש לזה השלכות. אבל לצורך העניין, הרצון שאני מדברת עליו הוא לא מה לרצות, אני לא מדברת על מושא הרצון, אני לא מדברת על דברים בעלי ערך או משמעות. אני אומרת לרצות שזה טיפה הרחבה של לנשום. לרצות לאכול. כשבן אדם אומר אני חי, אני קיים, הוא לא אומר אני רוצה להיות קיים. זאת התפלפלות כזאת. בעבר, בגלל סיפור חיי, המילה רצון הייתה מבחינתי מילה שסירבתי לדעת. לא רציתי ולא ידעתי, נעתי עם הרוח. גם כתלמידת בית ספר הייתי ככה, לא למדתי אלא אם מישהו ביקש ממני, הלכתי לשם, הלכתי לפה.

דורית: "נרציתי"

איה: בדיוק. נרציתי. כך הייתי. נרציתי. וברגע שהרצון נדחף לפתחי, נכנסתי ממש לבהלה קיומית שבקצה שלה יכולתי לעשות דברים ממש הרסנים כלפי עצמי, בלי כרגע להיכנס לשאלה מדוע, אבל זה דבר עמוק בי מאוד. והייתה סתירה מאוד גדולה בין האפשרות שלי כ"נרצית" ובין הדבר הכי מובהק שהסכמתי לרצות אותו – לקרוא. גם לא הסכמתי לבחור, זה היה קורה במקרה ודבר גרר דבר. אבל בגלל שזה כן דבר שקיים, החיבור הזה בין רצון ופעולה, אפשר למשל לראות אותו אצל ילדים קטנים, לא מלמדים אותם רצון כמו דברים אחרים, הוא נמצא במקום מאוד בסיסי. מקום גולמי מאוד.

דורית: אז היום הכתיבה היא אקט של הרצון?

איה: הכתיבה מבטאת את העובדה שאני מעיזה להתקיים בתוך רצון. באותה מידה יכולתי גם לרצות לא לכתוב. הכתיבה מבחינתי מייצגת את רשות הרצון. אבל זה לא הרצון לכתוב. בספר ארנסט קורא ל"שלווה" "ממלכת האי רצון", בעברית זה מאוד יפה – "האי רצון" שיכול לנשב בו רצון בהעדרו וגם במובן של אי, Island. זאת לא התפיסה שלי של בתי חולים לחולי נפש, אבל כן התפיסה של ארנסט שעומד בראש אחד כזה בספר. זה המקום שבא אחרי הרצון, המקום שבו הרצון פקע, בקע, חדל, איננו. זאת ממלכת האי־רצון.

ריקי: כמו למשל בבודהיזם, שמדבר על השחרור מרצון.

איה: נכון. אף שהבודהיזם, אני לא בקיאה ממש, לפחות בחלקו יש בו העניין של להיות איפה שאת. באופן כללי כל קידוש, כל פדסטל האי רצון, למשל אפילו אצל נזירות, כמעט מבהיל ומרתיע אותי.

דורית: כמו שבספר שלך אין צד אחד, יש רצון ויש אי רצון, אין סיבה אחת וכל דבר בו מורכב. יש דברים שצריך אומץ גדול לומר. למשל סיפורו של פייר. הוא "אהב" את בתו של בת זוגו בת השלוש־עשרה? הוא אנס אותה? את לא מוותרת לו אבל גם לא שופטת אותו.

ריקי: אני דווקא כן הרגשתי שיש אהדה לפייר על האובדן שלו.

איה: אתן צודקות בשאלות שלכן, אבל אני לא חשבתי על זה.

ריקי: אולי נתחיל מהדבר הכי פשוט, מה את חושבת על המעשה של פייר?

איה: תראי, אילו הייתי פוגשת את המעשה של פייר מחוץ לספר… אני קודם כול רוצה רגע לפתוח סוגריים, לצאת מחוץ לספר ולומר משהו עליי. הדבר שלדעתי שאני צריכה לעשות ולא עושה מספיק הוא כתיבה פוליטית.

ריקי: את לא כותבת דברים פוליטיים?

איה: לי ולחברתי תמר גולדשמיד יש אתר פוליטי, מחסן מילים – דיווחים מהגדה המערבית,  שהרבה זמן לא כתבתי בו. ובלי לשפוט כרגע מה אני עושה יותר טוב, יותר קל לי לכתוב ספר, סיפור, זה פשוט יוצא לי.

דורית: בכתיבה יש מעשה פוליטי? אקט מוסרי או של מחויבות?

איה: לא. הכתיבה היא זו שמנחמת אותי ואומרת לי שזה בסדר גם לכתוב את הפרוזה. כאילו אלה היתדות והדבר נעשה פתאום אפשרי לי והידיים שלי זורחות בתשוקה. ואם נחזור לשאלה שהתחילה את השיחה על הפוליטי, אני יכולה להגיד שאם מחוץ לספר היו מניחים לפתחי את הסיטואציה של פייר אז הייתי מתקשה. אני כל כך מלאת זעם בחוץ, זעם שלעיתים חוטא בנוקשות כלפי טבע האדם. אז במובן זה אני משערת שהייתי חמורה מאוד לגבי פייר. בואו נאמר שהייתי מסרבת לראות את המורכבות. הייתי אומרת – לא אני! אם הקורבן תרצה למצוא את המורכבות, אסכים דרכה לשקול. אבל אני שמחה שאני באמת מתגלה לעצמי בכתיבה כזו שיכולה להכיל יותר מורכבות. אם יש דבר שאני מקווה לו, זה שהכתיבה שלי היא לא כמו שאני בחיים.

ריקי: באילו מסגרות את פעילה פוליטית?

איה: עד שהקמנו את האתר ועד שהתחלתי ללכת לכיוון פוליטי, כבר הייתי בתוך איזה מהלך של רצון.

דורית: כלומר יכולת לנקוט עמדה פוליטית כלשהי?

איה: לנקוט עמדה פוליטית, זאת לא הייתה הבעיה. הבעיה הייתה לעשות פעולה בעולם, ללכת לאיזה מקום מעצמי, לא רק להיקרא. כל פעם עלו בי בקיעים והמערכת שבי שבה וריסקה את ראשית הרצון. אני היא ששמה מטילי איסור על כל דבר, מהפיזי ומהרוחני ועד הנפשי. אז הבקיעים היו. לא הייתי בקיאה בכלל במה שנעשה במדינה, אני ממש בימים אלה מכתתת רגליים ומלמדת את עצמי. יש לזה יתרונות וחסרונות כי אני לא הוחתמתי, דהיינו לא נספגו בי הדברים מתוך מערכת החינוך שמהם הייתי צריכה להיחלץ. הם מראש לא נספגו בי.

דורית: מה למשל היית צריכה ללמוד? עובדות כמו איפה עובר הקו הירוק?

איה: לא ידעתי גם את העדרו המכוון, מה שנקרא. אז הדברים קרו וככה הגעתי לפעילות פוליטית והתחלתי להצטרף למה שבא מעצמו, למשל האנרכיסטים ותעאיוש. אבל זה לא המזג שלי ללכת באופן הזה, יצא שהצטרפתי לא רק באופן אידאולוגי אלא באופן פרקטי, וכך הגעתי למחסומים ולקלנדיה, ופשוט התחלתי ללכת לשם עוד ועוד.

דורית: הלכת לבד למחסום? בשביל להתבונן?

איה: אני בכלל לא הלכתי… לא הייתי עצמאית בהתחלה. צעדתי בשבילים שאחרים שרטטו. הצטרפתי לכל מיני פעולות כי משהו בי היה חסר שקט, אז הלכתי עם מה שהזדמן. אבל יש משהו שהוא יותר מתאים לי לבד והייתי צריכה קודם להתחזק בתוך המקום. כששבתי וחזרתי למחסום קלנדיה הוא הפך למרכז שהכרתי בו אנשים ופניתי לדרך עצמאית יותר. זאת גם חולשתי, אגב, ככל שהאירוע גדול יותר כך אני מתקשה בו, מערכת העצבים שלי מתכווצת. אני צריכה לראות את האדם הבודד, המסוים, עם הפנים והשם הפרטי, ואז אני גם מבינה יותר וגם יכולה יותר לשאת. אחרת אני פשוט כמעט לא עומדת בזה. וכך חזרתי לקלנדיה ופגשתי שם את תמר, שהייתה עצמאית מהתחלה וצילמה. נפגשנו במחסום ושתינו נתבקשנו לכתוב על אירוע מסוים שהציף אותי מאוד. ביקשתי לראות את הווידאו שלה וככה התחברנו. מהרגע שפגשתי אותה נהיה לי קל יותר פתאום לא להצטרך את הארגונים השונים. מאז אנחנו מתהלכות לבד מול המציאות בדרכנו. אחר כך הקמנו את האתר כדי להציג את נקודת המבט שלנו מבלי להיתלות בשום מרחבים אחרים.

דורית: ומה בנוגע למרחבים אחרים שאת נעה בהם? המרחבים של השפה. בעצם גדלת בשתי שפות.

איה: קונקרטית אני נולדתי בארצות הברית לאמא ששפתה היחידה היא אנגלית. נגזר מזה שזאת שפתי הראשונה. הוריי באו לכאן, או היגרו, כשהייתי קטנה מאוד מאוד. אבל אמא שלי לא דיברה עברית, ועד היום לא מדברת עברית. האנגלית אם כן עטפה אותי בצורה מאוד מובהקת ועזה וחד־משמעית, כי אמא שלי הייתה זו שבערש שלה גדלתי. אף על פי שכבר חייתי בתוך עולם של עברית, מכיוון שאמא שלי לא מדברת עברית, השפה האנגלית תמיד נכחה בבית. למרות העובדה שמגיל שנה וחצי–שנתיים אני בסך הכול חיה בתוך עולם העברית, האנגלית היא מאוד שפת אם.

דורית: האנגלית זה בעצם אמא?

איה: כן, אמא.

דורית: לא רצית לכתוב באנגלית אף פעם?

איה: לא. לא. נראה לי שלא, אף שיש בתוכי שתי שפות טבעיות. האנגלית היא שפה טבעית, משפחתי באמריקה תטען שהאנגלית היא לא רק שפה טבעית לי אלא היא השפה שלי, הם התפלאו שאני כותבת בעברית, כי אני נשמעת להם כזו ששפתה היא אנגלית. אבל זה לא מדויק. במובן הטבעי של המילה זאת אכן שפתי. אבל במובן של אפשרויות העולם, של אוצר מילים – העברית היא שפתי. וגם יש בי אהבה לעברית. האנגלית היא שפה אקלקטית. כמעט לכל תת־קיום יש שם. אבל היא לא שפה שיש בה עיקרון מובנה, זאת אומרת אין בה אשכולות מילים כמו בעברית או כמו בערבית, משפחות של מילים, שהאותיות משחקות בה אחת עם השנייה ועם השורשים. עברית היא שפה סמיכה יותר. אמנם חולשתה היא בכך שעל מילה אחת נגזר לטפל ביותר מדבר אחד, אבל זה גם כוחה. המילה בעברית מהדהדת בהרבה רמות ושכבות משמעות.

דורית: את יודעת שאת נשמעת עכשיו יותר כמו מתרגמת מאשר סופרת.

איה: אני אוהדת את התרגום, אני רואה בזה כישרון שמצית את דמיוני, אבל הוא לא שלי. אין לי היכולת לעבור משפה לשפה בקלות. אני יכולה לשהות בשפה אחת ואחר כך באחרת, אבל אני לא יודעת לנוע ולנוד ממנה, השפה היא פלסטלינה, אבל לא המעברים בין השפות. אבל אני שונה מאנשים שלמדו שפות במובן הזה שהאנגלית והעברית הן הגורל שלי, לא בחרתי אותן מפאת יופיין. ואם נחזור לשאלה שלך, לכתוב באנגלית לא היה שאלה מבחינתי על אף היותה שפת אמי.

ריקי: אני רוצה לשאול אותך על אימהוּת. על ההחלטה שלך לתאר את האימהוֹת בספר שלך כפי שאת מתארת אותן – הן כולן בעיתיות.

איה: אני חייבת קודם כול להגיד שאימהוּת זה נושא שמאוד מעניין אותי. מעניין זאת מילה לא מדויקת… אגב גם בספר הבא שלי, שאני כותבת בימים אלה, יש אמא, יותר נורמלית [צוחקת]. בואו נאמר שברגע שאדם עלה בי אז כל השאר נגזרו מעצם זה שהוא עלה בי. כולל אמא שלו. אין לי תשובה למה האימהות בספר כאלה, אבל אני יכולה לומר שכן, אני מביטה במושג האימהות מהרבה מאוד טעמים. אחד הטעמים או אחד הדברים הוא שלתפיסתי המושג הזה באמת נחוץ לי, כאפשרות עולם, כי אני לא אֵם… אבל גם כי זה המקום שהוא מחוץ למוסר. זאת אומרת הא־מוסרי. זאת אומרת שהוא מקום אחר… לתפיסתי שלי זה פשוט הרגש הכי חזק שיש. אבל שוב אני אומרת את זה מבלי שאני עצמי נגעתי בו.

דורית: את בעצם אומרת שאת הרגש הכי חזק שיש את לא מרגישה?

איה: זה די מוזר כמה קל היה לי לא להרהר על הספר שלי; באמת באף אחד מהדברים שהעליתן לא הרהרתי. אין לי תשובה על הדבר הזה של האימהות. מבחינתי אלה האימהוֹת שבסיפור. נגזר עליהן להיות כאלה כי זה הסיפור. אני לא יודעת מה קדם למה. אבל אני לא אומרת שאני לא מרגישה את הרגש הזה, אבל אני ודאי לא יודעת אותו, כי אני לא אמא. אבל אני חושבת שאני כן מרגישה אותו. אני מתקרבת אליו מבלי להיות…

ריקי: תודה רבה איה, היה מענג ומחכים ומעניין כל כך לפגוש אותך. תודה שהגעת מירושלים לשוחח איתנו.

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך