.

משה אבידן

•

רוּחַ עִוְעִים. עָלִים יְבֵשִׁים

שׁוֹרְקִים, שׁוֹעֲטִים אַחֲרַי, נוֹשְׁכִים

בָּעֲקֵבִים, סַבִּים, מִסְתַּעֲרִים

עַל הַפָּנִים

עֲנָפִים נוֹפְלִים מִכָּל הָעֲבָרִים: חֲבָט!

צַמָּרוֹת מִטַּלְטְלוֹת, פּוֹרְעוֹת אֶת רֹאשָׁן,

שָׁרָשִׁים נֶאֱנָקִים לָצֵאת

 

בְּתוֹךְ כָּל זֶה הַלֵּב, מֶטְרוֹנוֹם בַּיְשָׁן,

רוֹתֵת

 

 

•

פֵיוֹת יְרַקְרַקּוֹת הִבְלִיחוּ

בֵּין הַחֲרַכִּים בַּחַלּוֹנוֹת

מַעֲרֻמֵּי הָעִיר

שָׂרוּעַ עַל מִכְסֵה מָנוֹעַ חַם חָתוּל נָמֵס אֶל תּוֹךְ

שְׁלוּלִית שֶׁל צֵל

שָׂעִיר

הָלַכְנוּ צֵל בְּעִקְבוֹת צֵל

 

שַׁבְנוּ וְנִכְנַסְנוּ לַנָּהָר פַּעַם וּפַעֲמַיִם

לָגַמְנוּ זִכְרוֹנוֹת שֶׁל זוֹ שֶׁל זֶה, אֲוִיר

בְּטַעַם מַיִם

גַּם לְקוֹלוֹת הַלַּיְלָה הָיָה צֵל

.

.

•

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, עַל סַפְסָל

בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס מְפַהֲקִים

שְׁנֵי מְשׁוֹרְרִים

 

משה אבידן, תושב גבעתיים, עובד בלואו־טק. השירים מתוך ספר שירתו הראשון, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן", שיראה אור בימים אלה בסדרת "כבר", הוצאת מוסד ביאליק.

 

 

ענת לויט

מלחמה פרטית

אֵינִי חַיֶּלֶת עֵץ אוֹ בְּדִיל אוֹ פַּח

אוֹ עוֹפֶרֶת, כִּי אִם אָדָם יָצוּק

מֵחֶרְדוֹתָיו, מִשְׁתּוֹחַחַת בְּשׁוּחוֹת

דָּם תַּחַת שָׁמֶיךָ.

 

אָנָּא עֲשֵׂנִי חַיֶּלֶת עֵץ אוֹ בְּדִיל אוֹ פַּח

אוֹ עוֹפֶרֶת, מְנִיפָה מִגּוּפָהּ הַחַי

דֶּגֶל כְּנִיעָה נָגוּעַ חֲלֻדָּה.

 

ענת לויט היא משוררת, סופרת ועורכת ספרים. פרסמה שישה ספרי שירה וארבעה ספרי פרוזה. ספר שיריה החדש, "היינו בגד אחד", יראה אור בקרוב. זכתה בפרס ורטהיים, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה.

 

 

עמרי משורר הרים

עין־כרם

חַפֵי־דַּעַת אוֹדְמִים עָבֵי־מוֹךְ.

עֲלֵי הַר עַרְפִלִּים אַט שָׁטִים.

כְּגֵץ רַעֲיוֹן, זוֹקֵר מִגְדַל־כֶּנֶס,

אֵיתָן בְּרוּחַ כִּלְיוֹן הָעִתִּים.

 

סַרְעַפוֹת גַּרְמִיּוֹת עָל יִזְעָקוּ,

בְּלֹא סוּת, נְטוּלוֹת סוּד־עָלִים.

וַיִּסְלֹל סַהַר־שָׁר תַּלְמֵי־נֹגַהּ,

זִיו הִלָּה, בְּדִידוּתוֹ יַעֲלִים.

 

מִנִּי יַעַר טָחוּב תָּן מֵילִיל,

וְחוֹמָה תְּנֻשַּׁק כְּפוֹר־קָרָה.

כְּפָר שׁוֹקֵעַ בְּעֹנֶג חֲלוֹם,

נוֹף נַפְשׁוֹ שֶׁל מוֹשֵׁךְ בְּשַׂעֲרָה.

 

עמרי משורר הרים נולד וגדל בירושלים. כיום מתגורר בבאזל, שוויץ, ועוסק בכתיבה, במוסיקה ובהוראת עברית.

 

 

רוני אלדד

דברים כאלה

עַכְשָׁו כֻּלָּם תְּאוֹמִים זֵהִים שׁוֹמְעִים רוֹאִים דּוֹבְרִים אוֹתָהּ שְׂפַת גּוּף וְנֶפֶשׁ

כֻּלָּם דּוֹמִים לִדְבַר מָה אַחֵר שֶׁאֵינֶנּוּ הֵם בְּדִיּוּק

אֲבָל בְּדִיּוּק כָּזֶה רָצִיתִי גַּם אֲנִי אֶתְמוֹל

קָנִיתִי בִּשְׁלוֹשָׁה צְבָעִים

בְּרַעַשׁ גָּדוֹל אָמַרְנוּ:

מַדְהִים מַדְהִים מַדְהִים

 

וְכָל הַצְּבָעִים הַשָּׁנָה אֲדֻמִּים מְאֹד אֲדֻמִּים

וְהַקִּירוֹת, וְהַפְּתָחִים

כָּל כָּךְ דּוֹמִים

כֻּלָּם דּוֹבְרִים שָׂפָה אַחַת

 

וּבְשָׁעָה שֶׁזֶּה נִכְתָּב אִשָּׁה חוֹצָה בַּעֲפוּלָה רְחוֹב בְּאֲלַכְסוֹן

וּשְׁנֵי כְּלָבִים נוֹשְׁכִים לַמָּוֶת שְׁנֵי כְּלָבִים בְּתֵל אָבִיב

וּבְשָׁעָה שֶׁזֶּה נִקְרָא מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ לִישֹׁן מֻקְדָּם מִדַּי

וּבְצַד אַחֵר קָם מְאֻחָר מִדַּי עָיֵף מִדַּי רָחוֹק מִדַּי צָמֵא

וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַכֹּל מוֹסִיף לְהִדַּמוֹת לַמָּוֶת

לְהַכֺּל

 

.

לימי החול

מֵהַלֵּב, מֵהָאֶגְרוֹף, מֵהַמַּעֲבָר בֵּין הַחֲדָרִים

 

מֵהַבְּדִיחָה שֶׁלֹּא הוּבְנָה נָכוֹן

מֵהַנֶּגַע שֶׁפָּשַׁט בְּכָל מִלָּה

 

מֵהַכֶּלֶב הַזָּקֵן, מִצַּוָּארוֹן הַפְּלַסְטִיק הַמַּפְרִיד

אֶת הַיְּלָלָה

מֵהַפֶּצַע

 

מִיְּלָדִים רָצִים לְפֶתַע לְתוֹךְ הִתְקַהֲלוּת דְּרוֹרִים עַל מִדְרָכָה

מִתְּזָזִית בֶּהָלַת תְּעוּפָתָם הַשּׁוֹכֶכֶת פַּעַם

וְעוֹד פַּעַם

 

מִגִּלּוּי הָרוּחַ בְּאָזְנֵי הַמִּסְתַּפְּרִים קָצָר, מֵהַתְּהוֹם

מֵעֲיֵפוּת הֶחֳמָרִים: שָׁטִיחַ  "home sweet home"

לְצַד הַפַּח,

 

מֵהַחֹשֶׁךְ הַכָּבֶה מַהֵר מִדַּי בְּכָל חַדְרֵי הַמַּדְרֵגוֹת

מֵחַדְרֵי הַיִּחוּד מִמְּעוֹנוֹת אִשְׁפּוּז יוֹם

מִמְּכוֹנֵי הַיֹּפִי, הַלִּוּוּי, הַגְּמִילָה,

 

מֵחֹרֶף הַמִּלִּים, מֵעַרְבֵי קַיִץ מוּסָטִים אֶל הַשְּׁתִיקָה

מכָּל מִי שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא שָׁמַע

וְאָז קָם

מֵהַשָּׁעוֹת בָּהֶן קְצוֹת הַנֶּצַח

כֵּהִים מִפֶּחָם

 

מִכָּל מָה שֶׁמִּתְנַקֵּז בְּצִפִּיָּה אֶל הַמָּסוֹף

מֵאוּלַם מְקַבְּלֵי הַפָּנִים, מֵהַהֶמְיָה

מִכָּל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְנִגְאַל

וּמִכָּל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְהִתְבַּדָּה

מֵהָאָדָם, מֵהָאָדָם הָאָדָם הַזֶּה

 

רוני אלדד היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל וסטודנטית במסלול לכתיבה באוניברסיטת בן גוריון. כותבת תוכניות לימודים אלטרנטיביות בספרות ובתנ"ך, וביקורת אמנות וספרות ילדים בעיתון "מקור ראשון". השירים מתוך ספר שירתה הראשון, "יבוא", שיראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גילי חיימוביץ', נסים ברכה, שולמית אפפל ודניאל באומגרטן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

תקלה זמנית במערכת השמש / יולי מלכא

.

למחרת היא לא זרחה. לא זרחה לפי כל הדעות, לפי כל הזמנים, לפי כל היומנים וכל הלוחות, לפי האשכנזים ולפי הספרדים. לא זרחה בזמן ירושלים ולא בזמן ישראל, לא בשעות מלאות ולא בשעות חלקיות. לא זרחה כל היום. מתפללים חרוצים הגיעו לתפילת ותיקין אך לא עמדו לתפילת שמונה עשרה שהרי היא לא הנצה, החמה. אף אחד לא היה יכול להבחין בין תכלת ללבן, בין יום ובין לילה, גם לא השׂכוִי. ילדים שגרו במישור החוף חיפשו אותה בים, כי שם היא נראתה לאחרונה. הים היה חשוך וקר. מטיילים עלו על הרים גבוהים ולא מצאו.

העולם היה חשוך מאוד ומואר מאוד בו־זמנית – אורות של טלפונים נצנצו בכל מקום וחברת החשמל עבדה בתפוקה מלאה ובשיא של כל הזמנים. הכול היה מואר באורות הניאון כמו בשתים־עשרה בלילה, אף על פי שהשעונים הראו צהרי היום. רק בעזה היה חושך, כרגיל. במשרד הביטחון בקריה ניסו לבדוק אם השמש לא זרחה גם במדינות נוספות במזרח התיכון. לא. רק בגבולות ישראל, מהירדן עד הים. כולל הרשות.

הקווים והרשתות קרסו. אנשים התקשרו לכל המוקדים האפשריים אבל אף מוקד לא ידע מה לענות. במנוע החיפוש של גוגל היו אינספור וריאציות של שאלות שהקלידו הגולשים בניסיון לגלות את התשובה.

פרשת בֹּא, זאת עם הארבה והחושך, נעשתה אקטואלית במיוחד. אסטרונומים, חוקרי חלל ואסטרופיזיקאים הכירו היטב את תופעת ליקוי החמה, אבל עכשיו זה היה משהו אחר ולא היו להם כל תשובה, פתרון או אפילו התחלה של השערה.

אף אחד לא הצליח לתאר בדיוק מה זה אומר, אבל לכולם הייתה אותה תחושה מעיקה ומטרידה שלעיתים מכנים אותה תחושת חרדה קיומית.

.

*

.

היא מעולם לא לקחה יום חופש, מעולם לא איחרה, מעולם לא נעדרה ללא סיבה מוצדקת. תמיד עשתה את המוטל עליה, בדייקנות, בחריצות ובהתמדה מעוררת השתאות. לעיתים הירח הסתיר אותה, אבל כולם ידעו שזה זמני. שלוש מאות שישים וחמישה ימים בכפולות של אלפי שנים, היא לא פספסה אף לא יום אחד. והיום נשבר לה. היא סיננה קללה בשפה שמית עתיקה, כיבתה את הטלפון והתכסתה בפוך קליל מעונן מאחורי הים. אלפי שעונים מעוררים שצלצלו, צפצפו, שרו  וקראו כתרנגולים ברחבי ישראל באותו בוקר לא הזיזו לה את גבותיה החמות. היום אני לא קמה ושיתהפך העולם. מגיע לה, למדינה הזאת. מגיע לה שיום אחד השמש לא תזרח פה. עם כל ההייטק והווייז שלהם, שיסתדרו בלעדיה ליום אחד. גם ככה כולם פה לא רואים בעיניים, באור או בחושך. אז היום היא לא תזרח, אפשר לחשוב. מה יעשו לה? יחליפו אותה? יביאו שמש מגלקסיה אחרת?

היא עצמה עיניים ושקעה בשנת שמש מתוקה. והעולם התהפך.

.

*

.

גיל חיכה.

חמישה עשר בני משפחת ויסוצקי מניו ג'רזי עמדו לצידו על פסגת המצדה, רועדים מקור למרות מעילי היוניקלו החדישים שלגופם. רוברט, סטנלי וסמואל האחים לבית ויסוצקי, נשותיהם וילדיהם המתבגרים היו מלאי התרגשות קולנית, למרות ואולי בגלל השעה המוקדמת. על מסך האפליקציה הראו הספרות שש ושלושים בדיוק, ותשע מעלות צלסיוס. קר, אבל נהדר. בעוד דקות אחדות תזרח השמש ויום חדש יתחיל. משפחת ויסוצקי, היום הראשון בטיול המרגש שלהם לישראל, בפעם הראשונה בחייהם. איזו פתיחה מושלמת ליום ראשון מושלם!

תכתובת המיילים בין גיל לרוברט, האח הבכור, המארגן של הטיול, הייתה קצרה ועניינית.  רוברט ציין ששמע על גיל מחברים אחרים שביקרו בארץ, וגם קרא עליו בטריפאדוויזר. מדריך מעולה, אינטליגנטי וידען, יודע להתאים את הטיול לקבוצה כמו כפפה ליד, ממליצים בחום על גיל ישראלי. הם סגרו תאריכים ומחירים ובמייל השלישי רוברט כתב לו כך:

היי גיל, מה שלומך?

אז לגבי התוכנית – כמו שכבר הזכרתי, זו פעם ראשונה שלנו בארץ ונשמח לראות הכול. הדבר הכי חשוב מבחינתנו הוא להתחיל את הטיול בזריחה במצדה. קראנו ושמענו מחברים שזו אחת החוויות המדהימות והמיוחדות ביותר בישראל. אנחנו נוחתים בשעה שמונה בערב, ננוח כמה שעות במלון בתל אביב ונהיה מוכנים לצאת לדרך כדי להגיע בזמן לזריחה הראשונה שלנו בארץ.

אחר כך – הכול פתוח ואנחנו שלך! נשמח אם תוכל לכתוב ולשלוח לי בהקדם את התוכנית המשוערת של הטיול כדי שאוכל לעבור עליה עם אשתי ושאר בני המשפחה. למלונות אנחנו נדאג.

מחכים לשמוע ממך,

תודה רבה על הכול,

כל טוב,

רוברט.

"וי אר אול יורס" הדהדו בראשו מילותיו של רוברט. כבר עשרות פעמים הוא עשה את זה. מתעורר בחושך, נגרר ללובי של אחד ממלונות הטיילת, שותה קפה שחור מגעיל, מתעפץ על הכורסאות הירוקות וחושב על פרטי הפרטים של היום הארוך ארוך שעומד לפניו, עוד לפני שהלילה נגמר. אין מה לומר, זה כסף מעולה. בסך הכול זה גם די נחמד רוב הזמן, אנשים טובים, מקומות יפים.  ואחרי שתזרח השמש הכול ייראה הרבה יותר טוב. החושך תמיד מקשה.

המחשבה על הזריחה מילאה אותו אופטימיות וציפייה. יהיה יום טוב היום עם הוויסוצקים. מהפגישה הקצרה בשדה והנסיעה העייפה למלון הם עשו עליו רושם של משפחה קלילה ושמחה, הפי ג'וּז כאלה. אולי רק חוץ מסטנלי? אחיו הצעיר של רוברט נראָה קצת ספקני, או ביקורתי, הוא לא הצליח להבין בדיוק. שטויות. בטח סתם עייף, כמו כולם, בכל זאת טיסה טרנס־אטלנטית. הוא אוכל אותם בלי מלח. יהיה יום טוב.

בעשרה לשלוש התייצבו בלובי ראשוני הוויסוצקים – רוברט ואליסה, רעננים ושמחים כאילו לא טסו חצי עולם וישנו שעתיים. אחריהם נסחבו שלושה מתבגרים ממורמרים שזריחה במצדה לא עניינה אותם כהוא זה. הם היו גמורים מהטיסה, עצבניים מהשעה המוקדמת להחריד שבה העירו אותם, וזועמים על התוכנית הקריפית של אבא שלהם. תמיד הוא והשטויות שלו! אי אפשר לנוח כמו בני אדם אחרי טיסה של ארבע־עשרה שעות? למה חייבים לעשות את זה דווקא עכשיו? זריחה אפשר לראות כל יום!  כאילו, מישהו יגנוב לכם את השמש?

בתוך כמה דקות המיניבוס הקטן התמלא בשאר הוויסוצקים המתעוררים לאיטם, סך הכול שישה מבוגרים ותשעה ילדים בתפרוסת גילים שבין שבע לשמונה־עשרה. המבוגרים ישבו מקדימה עם רוברט ואליסה העליזים והילדים נמרחו על המושבים עם אוזניות ונרדמו מיד. וכעבור כמה שעות, אחרי נסיעה מפותלת וטיפוס מאומץ בסוללה, הם עמדו על פסגת המצדה וחיכו.

גיל התחיל לחשוד קצת לפני שש, כשהשמיים לא התבהרו כמו תמיד בדקות שלפני הזריחה. החושך היה מוחלט וגמור ובלי שום סימן לאור מתקרב. ועכשיו השעה הייתה כבר שבע ורבע וכלום לא קרה. בני משפחת ויסוצקי הראו סימני חוסר נחת אבל עוד לא הצליחו להגדיר מה בדיוק מפריע להם.

הוא הוציא את הטלפון מהכיס והתכוון לכתוב הודעה בווטסאפ הקבוצתי של 'מורי דרך – שיתוף ועזרה הדדית', אבל לא ידע איך לנסח את זה כדי לא לצאת ממש מטומטם. "בוקר טוב חברים, אני עם קבוצה במצדה והשמש לא זרחה. מישהו יודע על זה משהו?", "יש בעיה עם הזריחה במצדה היום?", "עוד מישהו נתקל בבעיות בזריחה?"

שום ניסוח לא התאים, הכול היה נראה מגוחך וגרוטסקי כמו המצב עצמו. הוא נכנס גם לקבוצת פייסבוק של מורי דרך מוסמכים, לקבוצה של מורי דרך בתיירות נכנסת וגם לקבוצה של מדריכי תו תקן, ליתר ביטחון. אולי שם יודעים משהו? בשום מקום לא הייתה כל התייחסות. פוסטים רגילים על שעות פתיחה, השתלמויות ותלונות על האגודה. לשכה לתיאום טיולים? הוא חייג שש פעמים שתיים וחיכה.

"חדר מצב שלום, "

"שלום, מדבר גיל, אני מורה דרך ו… אני נמצא עכשיו עם קבוצה במצדה, אנחנו אההה… אנחנו מחכים לזריחה והשמש אההה… היא… היא לא זורחת… אתם אולי יודעים על זה משהו? אני פשוט לא יודע למי לפנות."

בצד השני של הקו היה רעש גדול, המוקדנים קרסו תחת עומס השיחות וחוסר האונים. "גם אצלנו היא לא זרחה הבוקר," השיבה המוקדנית,  "אנחנו מנסים לברר מה הבעיה. תשאיר את המספר שלך ונשתדל לחזור אליך."

גיל ניתק. הוויסוצקים הבינו שמשהו קורה והחלו לאבד סבלנות. הם היו כאן כבר כמעט שעתיים וחצי, הספיקו לשתות קפה מגזיה, לעלות את הסוללה, לשתות עוד קפה אחרי הסוללה, להטעין את הסוללה, לאכול את כל הקרואסונים שקנו בערב ברחוב הירקון ולהצטלם סלפי בחושך, רגע לפני. התמונה הבאה הייתה אמורה להיות סלפי על רקע הרי מואב, אל מול הזריחה הראשונה שלהם בארץ, אבל תמונה כזו לא הגיעה.

סטנלי ורוברט ויסוצקי ניגשו לגיל וביקשו ממנו לבוא איתם הצידה. "וואטס גואינג און גיל? איפה השמש?" שאל סטנלי בכעס אמריקאי מנומס. "הגענו למסדה במיוחד כדי לראות את הזריחה, השעה כבר שבע וחצי והשמש עדיין לא זרחה. מה קורה פה?" גיל לא ידע מה לענות לו והסתכל על רוברט. רוברט היה נבוך בדיוק כמוהו. שלושתם, גיל, רוברט וסטנלי עמדו זה ליד זה ובהו באופק הלא נראה. "אני לא יודע, חברים. אני באמת לא יודע איפה השמש. אבל זה בטח יסתדר תכף…" וכי מה היה יכול לומר להם?

הוא הסתכל סביב ובמרחק מה הבחין במבטים נבוכים של עוד שלושה מורי דרך די מבוגרים, עבי בשר, עם תיקי גב גדולים וכובעים רחבי שוליים. יחד הם דמו לעדר קרנפים קטן. ועוד הייתה שם מורת דרך צעירה אחת, ילדונת ממש. השלושה הצטופפו יחד וניסו לטכס עצה, חסרי אונים. הילדונת כמעט בכתה. קבוצת בני נוער עייפים התפרשה על הרצפה, והמבוגרים האחראיים שביניהם הקיפו את מורת הדרך האומללה בקולות כעוסים.

גיל התקרב אל מורי הדרך. אחד מהם תפס אותו ביד והצביע על הקבוצה שלו – פולנים, או רומנים, בחושך היה קשה להבחין: "תגיד לי, מה זה הדבר הזה? הם נסעו פה את כל העולם לראות ת'זריחה במצדה, מה אני עושה איתם עכשיו? מה אני עושה? איפה השמש המזורגגת!?" מזורגגת, זו מילה שהוא כבר מזמן לא שמע. אלה מורי דרך עם מספר רישיון בן שלוש ספרות.

לאף אחד לא היו תשובות.

מדוכא, נבוך ומבולבל הוביל גיל את משפחת ויסוצקי בשבילי מצדה, בחושך מוחלט ובקור בשעה שמונה בבוקר. כולם נגררו אחריו רוטנים וכועסים. האחים ונשותיהם הלכו כדבוקה בסוף, דיברו בשקט ומדי פעם שלחו אליו מבטים מלאי חימה.

הוא רצה להיעלם, להתאדות, להיבלע באדמה. חשב לביים פציעה אנושה. זה עלול להתפרש כניסיון התאבדות והלוא כבר עשו את זה כאן לפניו כך שיש לו איזה תקדים מקומי. אולי זה משהו באוויר, סינדרום מצדה, יגידו אחר כך.

ומה עוד יגידו על מורה דרך ששלח יד בנפשו במצדה לבל יפול בידי קבוצתו הזועמת? זה יהיה מעשה שפלות, לא מעשה גבורה. מי ידריך את משפחת ויסוצקי אם הוא ימות ומה הם יכתבו על כל זה בטריפאדוויזר? "המדריך גיל ישראלי אכזב אותנו מאוד, פעמיים. אחרי שהשמש לא זרחה במסדה, בניגוד גמור לסיכום בינינו, גיל התאבד והשאיר אותנו לבד באמצע הטיול, ביום הראשון של הטיול הראשון שלנו בארץ. אנחנו המומים ופגועים, שלא לדבר על הכסף שהפסדנו. אנחנו ממש לא ממליצים להעסיק אותו."

לא. התאבדות היא מעשה לא מקצועי בעליל. הוא לא יכול לסכן ככה את כל הקריירה שלו.

את המכתב של אלעזר בן יאיר קרא גיל לאורו של הסמארטפון, בהרבה פחות הבעה ופאתוס מבדרך כלל. על ההצגה הקבועה של מפגש הקנאים עם הרומאים הראשונים הוא ויתר. גם ככה לא רואים כלום.

התכנון היה לרדת כרגיל בשביל הנחש ולאכול ארוחת בוקר במסעדה למרגלות ההר. במצב העניינים החדש שנוצר לא היה ברור אם הארוחה הנדרשת היא בוקר דווקא, זה לא הסתדר עם החושך. גם הרכבל עבד בחושך, בפעם הראשונה זה שנים רבות ובחריגה מוחלטת מהנהלים. הרכבל אף פעם לא עובד בחושך! כל האתר סגור בחושך! אבל עכשיו השעה הייתה כבר תשע, היה חושך מוחלט והרכבל עבד כרגיל. כשישבו במסעדה וחיכו לארוחת הבוקר הישראלית שהזמינו, עייפים ומבולבלים עד מוות, בדיוק צלצל הטלפון של גיל. אימא? אולי קרה משהו?

"גילי, טוב שאתה עונה, איפה אתה? קראתי עכשיו באינטרנט שיש איזושהי תקלה זמנית במערכת השמש ומיד חשבתי שאתה בטח תדע על זה יותר ממני. שמעת על זה?"

"תקלה במערכת השמש? אבל איך מערכת השמש יכולה להתקלקל? זה לא איזה משהו נצחי כזה?" מרוב תדהמה הוא שכח להנמיך את קולו וכמעט צעק. "וכתבו גם מתי זה אמור יסתדר? כמה זמן זה אמור לקחת?"

"כתוב פה שבמשרד האנרגיה בודקים. חוץ מזה לא אמרו כלום. איפה אתה? גם אצלכם חושך?"

"אימא, אני אחזור אלייך," מלמל וניתק. הוא יצא מהמסעדה, משאיר את הוויסוצקים להטביע את אכזבתם בשקשוקה וסלט ישראלי עם קפה שחור חזק. על המדרכה התקבצו שלושת הקרנפים שפגש למעלה. הפולני־רומני נפנף בידיו וצעק משהו על השחיתות. גיל חשב על משחקי השורשים שח"ת–חש"ך–שכ"ח–כח"ש וחייך לעצמו, מופתע מסוג המחשבות הזה לאור הנסיבות. הוא הציץ בטלפון וראה את הכותרות.

"תגידו, אתם הבנתם מה קרה?" הוא פנה אליהם, "מתברר שיש איזו תקלה זמנית במערכת השמש! מה זה הדבר הזה?!"

השלושה הסתכלו עליו לרגע, היה נראה שאחד מהם מנסה להגיד משהו אבל הפולני־רומני לא נתן לו לפתוח את הפה והמשיך לצעוק, שוכח איך הוא עצמו נתקף פאניקה שם למעלה לפני שעה קלה, כשתפס את גיל בשרוול, משווע למעט תמיכה קולגיאלית.

גיל התרחק מהם. סובארו קטנה הדליקה אורות והחלה בנסיעה איטית ביציאה מהחניה. מה הוא יעשה עכשיו עם הוויסוצקים כל היום? איך הוא ייקח אותם לים המלח בחושך? ומתי תסתיים התקלה הדפוקה הזאת? לאף אחד אין מושג! הלך, הלך היום, הלך הטיול, הלכו הרזומה והשם הטוב שלו, הלכו ההמלצות, הלכה העבודה כולה, חמש־עשרה שנה של בניית מוניטין וקהל לקוחות נאמן, הכול הלך. תקלה במערכת השמש! בני זונות.

גיל רץ אל הסובארו ותפס אותה ביציאה ממגרש החניה. הוא ידע שהוא גוזר על עצמו התאבדות מקצועית. הרי היה יכול להציל משהו מהיום הזה אם היה נשאר עם הוויסוצקים. היו מאלתרים משהו, הלוא אין זו אשמתו שהשמש לא זרחה. הוא לא מורה הדרך היחיד שכך קרה לו היום. מה עושים היום שאר חבריו – בתל אביב, בירושלים, באילת? מה יעשו מורי הדרך הזקנים אחרי ארוחת הבוקר? הרי אומרים שזו תקלה במערכת השמש, זמנית אמנם, אבל בכל המערכת, תקלה כללית…

כל המחשבות האלה עברו מהר בראשו, אבל ההחלטה הלא־רציונלית שהתקבלה בשברירי שנייה חשוכים של כאוס קיומי הייתה חזקה ממנו. לימים, הוא לא יֵדע להסביר מה גרם לו לפעול כך, בניגוד לכל היגיון. כנראה מצב לחץ, עקה, חרדה קיומית שמולידה התנהגות לא־רציונלית במצבי משבר.

"חברים, אפשר לנסוע איתכם? לא משנה לי לאן." הסובארו נעלמה בחשכת המדבר וגיל ניתק את הטלפון. בזווית העין הוא ראה את סטנלי ויסוצקי יוצא בנפנוף ידיים מהמסעדה וצועק משהו לעברו, היה חשוך מכדי להבין את המילים. הוא החליט לנטוש את הוויסוצקים במצדה בחושך ושיתהפך העולם. והעולם התהפך.

.

*

.

סטנלי חזר פנימה וסיפר לכולם את מה שהוא זה עתה ראה. בני משפחתו בהו בו, מסרבים להאמין שדבר כזה יכול בכלל לקרות. מילא שמש שלא זורחת, אבל מדריך שבורח?

שלושת האחים הלכו לחפש את המנהל הגדול ומצאו את מנהל המשמרת במסעדה.

"אקסקיוז מי," פנה אליו רוברט בנימוס, "אנחנו מחפשים מורה דרך, שלנו ברח לנו לפני כמה דקות והשאיר אותנו פה לבד… ודרך אגב" הוא המשיך אחרי הפסקת מבוכה קלה, "יש לך מושג מה הבעיה עם השמש היום? מה קרה?"

מנהל המשמרת אמר שאין לו מושג מה קרה היום לשמש, שגם הוא בחשכה כמוהם בדיוק, ושלצערו הוא לא יכול לעזור כי הוא קשור למסעדה ולא לאתר המסדה. רוברט ניסה להתקשר לגיל. החושך בחוץ היה שקט, אטום ומוחלט, בדיוק כמו הקו בצד השני. השעון הראה עשר ורבע.

סמואל ויסוצקי, האח השלישי, החליט לגשת אל קבוצת הגברים שעמדה בצד, אחד מהם ענד לצווארו תג שם וחבש כיפה על ראשו הקירח. הם נראו לו מבינים וסמואל גם זכר שלגיל היה תג כזה, כנראה משהו של מדריכים. הוא שאל אותו את אותן שתי שאלות – איפה אפשר למצוא מורה דרך, ואם יש איזושהי בעיה עם השמש היום.

הכיפה־קירח אמר שינסה לעזור עם המורה דרך אבל גם הוא לא ידע מה קרה לשמש. בקבוצות הווטסאפ התחילו להפיץ עכשיו איזה משהו על תקלה זמנית במערכת, אבל זה נשמע לו כמו שטות גמורה. שלושים שנה הוא מורה דרך ולא ראה דבר כזה. הכול מושחת פה, זה למה.

עד מהרה נמלאו הרשתות החברתיות ברשומות חרדה של גולשים, וכן מצאה לה את מקומה גם השמועה על מדריך שברח והשאיר את הקבוצה שלו במצדה, לבד, בחושך. סטנלי ויסוצקי רתח מזעם, צעק על כולם וקילל. זה היה מחזה בלתי נעים. גיל צדק כשחשד בו. היום הראשון של הוויסוצקים בארץ היה כישלון.

אחרי כחצי יום של חיפושים מצאה משפחת ויסוצקי בפייסבוק מורה דרך חלופי, אבל לאף אחד כבר לא היה מצב רוח לטיול. הם הזמינו מונית גדולה ותמורת דולרים רבים בחושך חזרו למלון בתל אביב וישנו עשר שעות רצופות. כשהתעוררו, בחושך של הלילה שלמחרת, ביקשו כל ילדי משפחת ויסוצקי לטוס הביתה מיד. הקטע הזה עם השמש אתמול היה, כאילו, ממש מוגזם. אחרי שיחות ארוכות בניסיון להגיע לפשרה הוסכם שהטיול יקוצר.

סטנלי דאג לקטול את גיל בטריפאדוויזר וגיל מחק משם את הפרופיל העסקי שלו. אחרי הסיפור ההוא עם השמש והבריחה מהוויסוצקים הוא לא עבד יותר כמורה דרך ועשה הסבה מקצועית להוראה. ארבע פעמים בשבוע היה מתייצב בכיתת הערב של האולפן ללימוד עברית בירושלים. בין שלימד עולים רוסים, צרפתים או אמריקאים, הדבר הראשון שעשה כשנכנס לכיתה בכל ערב היה לגשש אחרי מתג מנורות הפלורוסנט.

.

יולי מלכא היא מורת דרך ירושלמית ועוסקת בכתיבת תוכן חינוכי בפלטפורמות שונות, משוטטת בין מקומות, אנשים ומילים.

.

» במדור הילוך ראשון בגיליון קודם של המוסך: "השמיים של ואן גוך", מאת סמדר גולן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.
שירים מתוך המבחר "אלה ידַי, זה העולם" / מרגרט אטווד

מאנגלית: הילה אהרון בריק

 

לעוף בתוך הגוף שלָך

רֵאוֹתַיִךְ מִתְמַלְּאוֹת וּמִתְרַחֲבוֹת,

כְּנָפַיִם שֶׁל דָּם וָרֹד, וְעַצְמוֹתַיִךְ

מִתְרוֹקְנוֹת, הוֹפְכוֹת חֲלוּלוֹת.

כְּשֶׁתִּנְשְׁמִי תַּמְרִיאִי מַעְלָה, כְּמוֹ כַּדּוּר פּוֹרֵחַ

גַּם לִבֵּךְ קַל וְעָצוּם,

פּוֹעֵם בְּשִׂמְחָה צְרוּפָה, בְּהֶלְיוּם צָרוּף.

הָרוּחוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ נוֹשְׁבוֹת דַּרְכֵּךְ,

אֵין דָּבָר מֵעָלַיִךְ,

עַכְשָׁיו אַתְּ רוֹאָה אֶת הָאָרֶץ כְּתַכְשִׁיט עֲגַלְגַל,

מַקְרִין סְבִיבוֹ בְּאַהֲבָה כָּחֹל־יָם.

 

זֶה קוֹרֶה לָךְ רַק בַּחֲלוֹמוֹת.

אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת, לִבֵּךְ אֶגְרוֹף מִתְנוֹפֵף,

אָבָק עָדִין מַדְבִּיק אֶת הָאֲוִיר שֶׁאַתְּ נוֹשֶׁמֶת,

הַשֶּׁמֶשׁ נְחשֶׁת כְּבֵדָה שֶׁבּוֹעֶרֶת בְּלַהַט

אֶל קַרְקָעִית הַקְּלִפָּה הָאוֹפְּטִימִית שֶׁל הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁלָּךְ

זֶה תָּמִיד הָרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי יְרִיָּה.

אַתְּ מְנַסָּה וּמְנַסָּה לְהִתְרוֹמֵם אֲבָל אֵינֵךְ יְכוֹלָה.

.

.

שיחה

הָאִיש פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף הַדְּרוֹמִי

בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ וּבְחֻלְצָה יוֹמְיוֹמִית

עִם שְׁתֵּי נָשִׁים יְפֵהפִיּוֹת.

הוּא יַצְרָן מְכוֹנוֹת

לַעֲקִירַת צִפָּרְנַיִם,

שֶׁמְּשַׁגְּרוֹת שׁוֹקִים חַשְׁמַלִּיִּים

דֶּרֶךְ הַמֹּחַ וְאֵיבְרֵי הַמִּין.

הוּא לֹא בּוֹדֵק ולא נוֹכֵחַ,

הוּא רַק מוֹכֵר. גְּבִרְתִּי הַיְּקָרָה,

הוּא אוֹמֵר, אַתְּ לֹא מַכִּירָה

אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה. הֵם לֹא מְבִינִים

שׁוּם דָּבָר אַחֵר. מָה יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת?

הִיא אָמְרָה. לָמָּה הוּא הָיָה בַּמְּסִבָּה הַזֹּאת?

.

.

ענייני נשים

הָאִשָׁה בַּמִּתְקָן הַמְּמֻסְמָר

הַנִּנְעָל סְבִיב הַמָּתְנַיִם וּבֵין

הָרַגְלַיִם, מְחוֹרָר כְּמוֹ מְסַנֶּנֶת תֵּה,

הִיא מֻצָּג מִסְפַּר 1.

 

הָאִשָּׁה בְּשָׁחֹר עִם חַלּוֹן מְרֻשָּׁת

לְהַבִּיט דַּרְכּוֹ וְיָתֵד בְּאֹרֶךְ

עֲשָׂרָה סֶנְטִימֶטְרִים שֶׁתְּקוּעָה

לָהּ בֵּין הָרַגְלַיִם כָּךְ שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהֵאָנֵס

הִיא מֻצָּג מִסְפַּר 2.

 

מֻצָּג מִסְפַּר 3 הוּא הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה

שֶׁמְּיַלְּדוֹת דָּחֲפוּ לַשִֹּיחִים

וְהִכְרִיחוּ לָשִׁיר בְּעוֹדָן מְגָרְדוֹת אֶת הַבָּשָׂר

שֶׁבֵּין רַגְלֶיהָ, וְאָז קָשְׁרוּ אֶת יְרֵכֶיהָ

עַד שֶׁפְּצָעֶיהָ הִגְלִידוּ וְהִיא נֶחְשְׁבָה לְמִי שֶׁהִבְרִיאָה.

עַכְשָׁיו תּוּכַל לְהִנָּשֵׂא.

בְּכָל לֵדָה יַחְתְּכוּ אוֹתָהּ

לִרְוָחָה וְאָז יִתְפְּרוּ.

גְּבָרִים אוֹהֲבִים נָשִׁים מְתוּחוֹת.

אִם הֵן מֵתוֹת מִזֶּה קוֹבְרִים אוֹתָן בִּזְהִירוּת.

 

הַמֻּצָּג הַבָּא שְׁכוּבָה עַל גַּבָּהּ

בְּעוֹד שְׁמוֹנִים גְּבָרִים בַּלַּיְלָה

עוֹבְרִים דַּרְכָּהּ, עֲשָׂרָה בְּשָׁעָה.

הִיא מַבִּיטָה בַּתִּקְרָה, מַקְשִׁיבָה

לַדֶּלֶת הַנִּפְתַּחַת וְנִסְגֶּרֶת.

כָּל הַזְּמַן פַּעֲמוֹן מְצַלְצֵל.

אִיש אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָאן.

 

שִׂימוּ לֵב שֶׁהַמְּשֻׁתָּף לְכֻלָּן נִמְצָא

בֵּין הָרַגְלַיִם. הַאִם בְּשֶׁל כָּךְ

פּוֹרְצוֹת מִלְחָמוֹת?

אַדְמַת אוֹיֵב, אַדְמַת

הֶפְקֵר, חוֹדְרִים אֵלֶיהָ בַּחֲשַׁאי,

מְגֻדֶּרֶת, תּוֹפְסִים עָלֶיהָ בַּעֲלוּת אֲבָל לֹא לְגַמְרֵי,

זִירָה להִסְתַּעֲרֻיּוֹת נוֹאֲשוֹת

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, מַלְכֹּדֶת

לְמַעֲשֵׂי רֶצַח דְּבִיקִים, כִּפְפוֹת מְנַתְּחִים מִגּוּמִי

שַׁמְנוּנִיּוֹת מִדָּם, בָּשָׂר נִרְפֶּה, הַהִתְפַָּרְצוּת

שֶׁל כֹּחַ מַטְרִיד מִבִּפְנִים.

 

זֶה אֵינֶנּוּ מוּזֵאוֹן.

מִי הִמְצִיא אֶת הַמִּלָּה "אַהֲבָה"?

.

.

וריאציות על המילה "שינה"

אֲנִי רוֹצָה לִצְפּוֹת בְּךָ בִּשְׁנָתְךָ.

זֶה כַּנִּרְאֶה לֹא יִקְרֶה.

אֲנִי רוֹצָה לִצְפּוֹת בְּךָ,

בִּשְׁנָתְךָ. הָיִיתִי רוֹצָה לִישֹׁן

אִתְּךָ, לְהִכָּנֵס

לִשְׁנָתְךָ כְּשֶׁהַגַּל שֶׁלָּהּ, חָלָק וְאָפֵל,

מַחֲלִיק מֵעַל רֹאשִׁי

 

וְלָלֶכֶת אִתְּךָ דֶּרֶךְ יַעַר הֶעָלִים הַכְּחֻלִּים־יְרֻקִּים

הַמִּזְדַּהֵר, הַסְסָנִי,

עִם הַשֶּׁמֶשׁ הַמֵּימִית וּשְׁלֹשֶׁת הַיְּרֵחִים

אֶל הַמְּעָרָה שֶׁבָּהּ תִּהְיֶה חַיָּב לָרֶדֶת

אֶל הַפַּחַד הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר שֶׁלְּךָ

 

אֲנִי רוֹצָה לָתֵת לְךָ אֶת עֲנַף

הַכֶּסֶף, אֶת הַפֶּרַח הַקָּטָן הַלָּבָן, אֶת הַמִּלָּה

הָאַחַת שֶׁתָּגֵן עָלֶיךָ

מִן הָאֵבֶל שֶׁבְּמֶרְכַּז

חֲלוֹמְךָ, מִן הָאֵבֶל

שֶׁבַּמֶּרְכָּז. הָיִיתִי רוֹצָה שׁוּב לַעֲקֹב

אַחֲרֶיךָ בַּמַּעֲלֶה הָאָרֹךְ שֶׁל הַמַּדְרֵגוֹת

וְלַהֲפֹךְ

לִסְפִינָה שֶׁתָּשִׁיט אוֹתְךָ חֲזָרָה

בִּזְהִירוּת, לֶהָבָה

בִּשְׁתֵּי יָדַיִם קְעוּרוֹת

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ גּוּפְךָ שׁוֹכֵב

לְצִדִּי, וְאַתָּה נִכְנָס

אֵלָיו בְּקַלּוּת כְּמוֹ נְשִׁימָה פְּנִימָה

 

הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת הָאֲוִיר

שֶׁמְּאַכְלֵס אוֹתְךָ לְרֶגַע אֶחָד

בִּלְבַד. הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת הַבִּלְתִּי מֻרְגָּשׁ

וְהַהֶכְרֵחִי.

.

.

הרגע

הָרֶגַע שֶׁבּוֹ, אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת

שֶׁל עֲבוֹדָה קָשָׁה וּמַסָּע אָרֹךְ,

אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמֶרְכַּז חֶדֶר מִשֶּׁלָּךְ,

בַּיִת, שְׁנֵי דּוּנָמִים, קִילוֹמֶטֶר מְרֻבָּע, אִי, אֶרֶץ,

סוֹף־סוֹף יוֹדַעַת אֵיךְ הִגַּעְתְּ לְכָאן

וְאוֹמֶרֶת: "זֶה שֶׁלִּי",

 

הוּא הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הָעֵצִים מְסִירִים

מֵעַל גּוּפֵךְ אֶת זְרוֹעוֹתֵיהֶם הָרַכּוֹת,

הַצִּפֳּרִים מְשִׁיבוֹת לְעַצְמָן אֶת שְׂפָתָן

הַצּוּקִים נִסְדָּקִים וְקוֹרְסִים,

הָאֲוִיר נָסוֹג מִמֵּךְ כְּמוֹ גַּל

וְאֵינֵךְ יְכוֹלָה לִנְשֹׁם.

 

"לֹא", הֵם לוֹחֲשִׁים. "אֵין לָךְ כְּלוּם.

הָיִית אוֹרַחַת, פַּעַם אַחַר פַּעַם

טִפַּסְתְּ עַל הַגִּבְעָה, הֵנַפְתְּ אֶת הַדֶּגֶל, הִצְהַרְתְּ.

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁתַּיַּכְנוּ לָךְ.

מֵעוֹלָם לֹא מָצָאת אוֹתָנוּ.

זֶה הָיָה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ".

.

.

לקונן על חתולים

אֲנַחְנוּ נַעֲשִׂים רַגְשָׁנִיִּים מִדַּי

לְגַבֵּי בַּעֲלֵי חַיִּים מֵתִים.

אֲנַחְנוּ נִהְיִים בַּכְיָנִים.

אֲבָל רַק כְּלַפֵּי אֵלֶּה עִם הַפַּרְוָה,

רַק לְאֵלֶּה הַדּוֹמִים לָנוּ,

לְפָחוֹת קְצָת.

 

אֵלֶּה עִם הָעֵינַיִם הַגְּדוֹלוֹת,

עֵינַיִם הַפּוֹנוֹת לְפָנִים.

אֵלֶּה עִם הָאַף הַקָּטֹן

אוֹ הַמַּקּוֹר צְנוּעַ הַמִּדּוֹת.

 

אִישׁ לֹא יְקוֹנֵן עַל עַכָּבִישׁ

אוֹ עַל עַקְרָב.

תּוֹלְעֵי מֵעַיִם אֵינָן זוֹכוֹת לִיְבָבוֹת.

גַּם לֹא דָּגִים.

גּוּרֵי כֶּלֶב יָם עוֹשִׂים לָנוּ אֶת זֶה,

וּכְלָבִים, יַנְשׁוּפִים לִפְעָמִים.

חֲתוּלִים כִּמְעַט תָּמִיד.

 

מָה אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים, שֶׁהֵם כְּמוֹ יְלָדִים מֵתִים?

מָה אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים, שֶׁהֵם חֵלֶק מֵאִתָּנוּ?

נֶפֶשׁ הַחַיָּה

חֲפוּנָה אֵי־שָׁם לְיַד הַלֵּב,

מְבֻלְבֶּלֶת וְרוֹחֶשֶׁת אֵמוּן,

חִיּוּנִית וְיוֹצֵאת לְשַׁחֵר,

אַלִּימָה כְּנֶגֶד צוּרוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁל חַיִּים,

וּשְׂמֵחָה רֹב הַזְּמַן

וְטִפְּשָׁה גַּם?

(לָמָּה כִּמְעַט תָּמִיד חֲתוּלִים? לָמָּה חֲתוּלִים מֵתִים

סוֹחֲטִים כָּאֵלֶּה דְּמָעוֹת נִלְעָגוֹת?

מַדּוּעַ הָאֵבֶל כֹּה כָּבֵד?

מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים

לִרְאוֹת בַּחֲשֵׁכָה בִּלְעֲדֵיהֶם?

מִפְּנֵי שֶׁקַּר לָנוּ

בְּלִי הַפַּרְוָה שֶׁלָּהֶם? מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְנוּ

אֶת הָעוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁאֲנַחְנוּ מֵיטִיבִים לְהַסְתִּיר,

זֶה שֶׁהָיִינוּ עוֹטִים

כְּשֶׁרָצִינוּ לַעֲשׂוֹת חַיִּים,

כְּשֶׁרָצִינוּ לַהֲרֹג דְּבָרִים

בְּלִי נִיד עַפְעַף,

כְּשֶׁרָצִינוּ לְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַמִּשְׁקָל הַכָּבֵד הַסָּמִיךְ

שֶׁל הֱיוֹת אָדָם?)

.

.

המשוררים בשלהם

הַמְּשׁוֹרְרִים בְּשֶׁלָּהֶם.

קָשֶׁה לְהִפָּטֵר מֵהֶם,

וֶאֱלֹהִים יוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ מִי שֶׁנִּסּוּ.

אֲנַחְנוּ חוֹלְפִים עַל פְּנֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ,

עוֹמְדִים שָׁם עִם קְעָרוֹת שֶׁל מְקַבְּצֵי נְדָבוֹת,

תַּחְפֹּשֶׂת מִימֵי קֶדֶם.

אֵין בָּהֶן דָּבָר עַכְשָׁיו

פְּרַט לִזְבוּבִים מְיֻבָּשִׁים וּמַטְבְּעוֹת פְּגוּמִים.

הֵם בּוֹהִים לְפָנִים.

הֵם מֵתִים אוֹ מָה?

וּבְכָל זֹאת לְמַרְבֵּה הָרֹגֶז

הֵם נִרְאִים כְּיוֹדְעִים יוֹתֵר מֵאִתָּנוּ.

 

יוֹתֵר מָה?

מָה הֵם מִתְיַמְּרִים לָדַעַת?

תִּפְלְטוּ אֶת זֶה כְּבָר, אֲנַחְנוּ מְסַנְּנִים כְּלַפֵּיהֶם.

דַּבְּרוּ בְּרוּרוֹת!

אִם תְּחַפְּשׂוּ תְּשׁוּבָה פְּשׁוּטָה

הֵם יַעֲמִידוּ פְּנֵי מְשֻׁגָּעִים,

אוֹ שִׁכּוֹרִים, אוֹ עֲנִיִּים.

זֶה מִכְּבָר

הֵם עוֹטִים אֶת הַתַּחְפּוֹשׂוֹת הָאֵלֶּה,

אֶת הַסְּוֶדֶרִים הַשְּׁחֹרִים, בְּלוּיֵי הַסְּחָבוֹת,

ועַכְשָׁיו אֵינָם יְכוֹלִים לְהָסִיר אוֹתָם.

וְיֵשׁ לָהֶם בְּעָיוֹת שִׁנַּיִם.

זוֹ אַחַת הַצָּרוֹת שֶׁלָּהֶם.

לֹא הָיָה מַזִּיק לָהֶם טִפּוּל דֶּנְטָלִי.

 

יֵשׁ לָהֶם גַּם בְּעָיוֹת עִם הַכְּנָפַיִם.

לָאַחֲרוֹנָה הֵם לֹא מְסַפְּקִים אֶת הַסְּחוֹרָה

בְּמַחְלֶקֶת הַתְּעוּפָה.

לֹא עוֹד דְּאִיָּה וְלֹא זֹהַר,

לֹא עוֹד תִּמְרוּנִים בַּשָּׁמַיִם.

עַל מָה מְשַׁלְּמִים לָהֶם לַעֲזָאזֵל?

(אִם מְשַׁלְּמִים לָהֶם).

הֵם לֹא מַצְלִיחִים לְהִתְרוֹמֵם מֵהַקַּרְקַע,

הֵם וְנוֹצוֹתֵיהֶם הַמְּרֻפָּשׁוֹת.

אִם הֵם עָפִים זֶה כְּלַפֵּי לְמַטָּה,

אֶל הָאֲדָמָה הַלַּחָה הָאֲפֹרָה.

 

הִסְתַּלְּקוּ, אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים,

וּקְחוּ אִתְּכֶם את הָעֶצֶב הַמַּשְׁמִים הַזֶּה.

אֵינְכֶם רְצוּיִים כָּאן.

שְׁכַחְתֶּם אֵיךְ לְסַפֵּר לָנוּ

כַּמָּה אֲנַחְנוּ נִפְלָאִים.

אוֹ אֵיךְ אַהֲבָה הִיא תָּמִיד הַתְּשׁוּבָה:

זֶה תָּמִיד מָצָא חֵן בְּעֵינֵינוּ.

שְׁכַחְתֶּם אֵיךְ לְלַקֵּק לָנוּ.

אֵיפֹה כָּל הַשֵּׂכֶל שֶׁלָּכֶם, אֵיפֹה כָּל הַקֶּסֶם.

 

אֲבָל הַמְּשׁוֹרְרִים בְּשֶׁלָּהֶם.

מָה הֵם בְּלִי הַהִתְעַקְּשׁוּת.

לא יְכוֹלִים לָשִׁיר, לא יְכוֹלִים לָעוּף.

רַק מְקַפְּצִים וּמְקַרְקְרִים

וְנֶחְבָּטִים כְּנֶגֶד הָאֲוִיר

כְּאִלּוּ הָיוּ בְּתוֹךְ כְּלוּב

וּמְסַפְּרִים אֶת הַבְּדִיחָה הַמְּשֻׁנָּה הַחֲבוּטָה.

כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתָם הֵם אוֹמְרִים

שֶׁהֵם מְדַבְּרִים רַק עַל מָה שֶׁהֵם חַיָּבִים.

אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזוֹ יָמְרָנוּת.

 

אֲבָל הֵם יוֹדְעִים מַשֶּׁהוּ.

הֵם בֶּאֱמֶת יוֹדְעִים מַשֶּׁהוּ.

מַשֶּׁהוּ שֶׁהֵם לוֹחֲשִׁים,

שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ

עַל סֶקְס?

עַל אָבָק?

עַל אַהֲבָה?

.

מרגרט אטווד, מתוך המבחר "אלה ידַי, זה העולם", שיראה אור בקרוב בהוצאת לוקוס.

מאנגלית: הילה אהרון בריק. עריכה: טל ניצן. 

.

מרגרט אטווד (1939, אוטווה, קנדה), מן הדמויות המרכזיות בספרות העולמית העכשווית, היא סופרת, מסאית ומשוררת, ופעילה פמיניסטית וסביבתית. כתבה למעלה משבעים ספרים, בהם רומנים, סיפורים קצרים, ספרי מסות ועיון, ספרי ילדים, תסריטים, מחזה, קומיקס ועוד. חלקם תורגמו לעברית. אחדים מספריה עובדו לסדרות טלוויזיה, המפורסמת בהן היא "סיפורה של שפחה". ספרה הראשון, שפורסם כשהייתה בת תשע־עשרה, היה ספר שירה. מאז ראו אור שישה־עשר ספרי שירה ומבחרי שירה פרי עטה. אטווד זכתה בפרסים ותוארי כבוד בינלאומיים רבים, ביניהם  פרס בוּקר על ספרה "המתנקש העיוור" (2000), פרס דן דוד  בתחום הספרות (2011), פרס ארתור סי. קלארק פעמיים (1987, 2015), אות אבירת מסדר האמנויות של צרפת (1994) ושלל תוארי כבוד מאוניברסטאות בקנדה, בארצות הברית ובאירופה. שמה מוזכר תדיר בין המועמדים לפרס נובל בתחום הספרות.
.

הילה אהרון בריק, (1976, תל אביב), כותבת, עורכת, מתרגמת, מורה. ספר שיריה "תיקונים קטנים" ראה אור ב-2012 בהוצאת אבן חושן וקסת.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירה אמריקאית וכורדית בתרגום ראשון לעברית

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך