כך תהפוך למשורר הלאומי בתשעה צעדים פשוטים

ביאליק, שייקספיר, סרוונטס, דנטה. יש רק אחד מכל אחד. אבל זאת לא סיבה להסתובב בכתפיים שמוטות! מה איתך?

מזל טוב לרוני סומק לרגל זכייתו בתואר המשורר הלאומי החדש. אנחנו לא יודעים אם הוא נעזר במדריך שלנו או לא, אבל הנה הוא – בשביל מתמודדות ומתמודדי העתיד. מדריך קצרצר שיעזור לכם להפוך למשורר הלאומי בתשעה צעדים פשוטים.

 

צעד ראשון: דאג להשיג לעצמך ילדות חשוכה

זה הבסיס להכל. נסה להעלות בדמיונך מבוגר שהייתה לו ילדות משמחת ובכל זאת כתב שירה קורעת לב כשהתבגר.

מצליח?

לא?

קח את הזמן.

זה לא שאנחנו ממהרים לאנשהו…

נכנע?

אוקיי.

חשוב על זה לרגע. צעצועים ודברים נוצצים מסנוורים אותך מהייעוד האמיתי שלך – לבטא את מורכבות העולם במילים.

ביאליק ברגע מלנכולי. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

שלב שני: מצא לך מדינה או עם להתעלק עליהם

רצוי שבדיוק יתעוררו משינה ארוכה.

יודע מה? עזור להם בזה!

הרי מישהו צריך להפציר בהם לנטוש את המסורת ולהמציא את עצמם מחדש, או – אם רוח המהפכניות סחפה אותם רחוק מדי – לקרוא להם לחזור למקורות.

כשמגייסים (בלי רצונו) את "המשורר הלאומי" לשווק את "המשקה הלאומי". מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב שלישי: שלוט בשפתך על בורייה

בשביל זה אתה צריך לחיות בשניים או יותר עולמות במקביל – ציוני נלהב שגדל בישיבה, אירי שהעביר את ימיו בלונדון, (איש מלאום אחר) שגילה (משהו במקום שלא היית מצפה).

הבנת את השטיק.

 

שלב רביעי: בשום פנים אל תקשיב לבני משפחה שלך כשהם מתחילים לקשקש על כך ששירה היא לא מקצוע

פשוט אל. מי בכלל רוצה לעבוד מתשע עד חמש במשרד ממוזג?

 

ביאליק מתרגל נונשלנטיות. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב חמישי: אל תשכח לכתוב גם לקטנטנים

כן, כן, אנחנו יודעים, זה לא הכי גזעי, ואתה מפחד שיטענו שהתמסחרת… חוץ מזה, מה כבר יש לך להגיד על קן לציפור ועל שלוש הביצים שבו?

הכל נכון, הכל מדויק, ועדיין – אם תשקיע בדור הצעיר תזכה למעריצים נאמנים לכל חייהם. טרם נולד האדם שחזק מספיק להתכחש לאהבה הראשונה שלו.

איור שאיירה תום זיידמן-פרויד עבור ספרו של חיים נחמן ביאליק בזמן עבודתם המשותפת והחלוצית בתחום ספרות הילדים בברלין. האיור לקוח מתוך הספר 'ספר הדברים: שישה עשר שירים'

 

שלב שישי: הסתובב בעולם הגדול

איך אתה מצפה לשמש קול לעם שלך אם לא שמעת קולות שמדברים בשלל שפות אחרות?

המסע האחרון לאירופה, ביאליק מקשקש עם הקפטן. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב שביעי: מצא לך מישהי שתהיה גם אם וגם אחות

אבל לא בקטע מוזר, כן?

סמוך עלינו, אם אתה רוצה שבעתיד יטענו כל מיני חוקרים ומביני דבר למיניהם שכל שירי האהבה שחיברת הם בעצם שירים לעם/מדינה/לאום/הדברים-האלה, זכור שגם משורר לאומי צריך מוזה.

אל תתנו לתמונה להטעות אתכם, ביאליק ואשתו היו חשוכי ילדים. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב שמיני: אל תפחד לעמוד על שלך

שמעו סיפור: דצמבר 1934. חיים נחמן ביאליק וחברו, י"ח רבניצקי, הלכו ברחובות תל אביב בדרך לבקר את חברם הגוסס. כשהגיעו השניים לרחוב אלנבי, נקטעה שיחתם הקולחת ביידיש על ידי בחור צעיר שניגש אליהם והפציר בהם לדבר עברית. ביאליק הנסער השיב לצעיר החצוף בעברית צחה: "אין זה עניין שלך. אין איש שואל אותך. לך לך לדרכך – לעזאזל! חוצפה!"

שם לא נגמר האירוע. הנער – שהיה חלק מ'גדוד מגני השפה', חבורת הצעירים ששמה להם למטרה לבער את השימוש בשפות זרות ביישוב העברי – נעלב עד עמקי נשמתו והגיש תביעה כנגד ביאליק לבית משפט השלום העברי. המשורר המפורסם שלח בתגובה מכתב לבית המשפט להצדיק את מעשיו. במכתב ביקש להסביר המשורר הנודע שאמנם ייתכן ובשוק המילה "עזאזל" היא מילת גנאי, אבל הוא בכלל התכוון להר עזאזל, הנמצא אי שם בהרי יהודה, בהחלט מקום ראוי לבחור צעיר לבקר בו.

כתבה שהתפרסמה ב-28 בדצמבר 1927 מתוך עיתון 'דאר היום'

 

שלב תשיעי (והחשוב מכולם): דאג שלא יהיה אף אחד לפניך, כי מה לעשות, משורר לאומי יש רק אחד

הו, כן, מתנצלים, עברית (לבנתיים) כבר תפוסה.

אבל היי, אם אתה מעוניין ללמוד איזו שפה עלומה שעדיין אין לה משורר – דות'ראקית זאת אחלה בחירה.

שיחון בסיסי בדות'ראקית, כי צריך להתחיל מאיפשהו

כתבות נוספות

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?!

הרופא הצבאי טשרניחובסקי כותב מהמלחמה

הקונסול האמריקאי הראשון שלקה בסינדרום ירושלים

סיפורו הבלתי ייאמן של חוואי מפילדלפיה שהספיק תוך שנים ספורות: להפוך לקונסול האמריקני הראשון בארץ הקודש, להיות מודח מהתפקיד, להתגייר ולשנות את שמו לשם כשר למהדרין

דגל ארצות הברית מתנוסס מעל ביתה הראשון של הקונסוליה האמריקנית בשער יפו, 1857 בערך. צילום מתוך הספר: פרנק דה האס, גילוין של ערים נחבאות, 1883

לאורך המאה התשע-עשרה החלו נוצרים אמריקנים רבים לשאת את עיניהם אל ארץ הקודש המקורית. יהיו הסיבות אשר יהיו, ואחת מהן היא ודאי האכזבה מהגאולה שהובטחה אך לא התרחשה באמריקה, חזר העם שהוגלה מארצו, עם ישראל ההיסטורי, למוקד תשומת הלב האמריקנית.

אחת האמונות החדשות שהתפתחו באותה תקופה של התעוררות דתית שסחפה את אמריקה, יובאה ככל הנראה מבריטניה, כמו אותם המטיפים שהנהיגו את ההתעוררות הדתית. לפי אותה אמונה, התנאי ההכרחי לנצחון הנצרות בעולם ולחזרתו המחודשת של ישו, היא שיבת היהודים לארץ-ישראל. באמונה יוקדת זו החזיק גם וורדר קרסון, חוואי מפילדלפיה, שהיה בן למשפחה קווייקרית משיחית.

 

שמשון הגיבור שובר את השילוש הנוצרי, מתוך הספר 'מפתח דוד' שחיבר וורדר קרסון. לחצו על התמונה לספר המלא

 

בניגוד לנוצרים משיחיים רבים, לא הסתפק קרסון באמונה בקיבוץ היהודים בארצם והחליט להקדיש את חייו להגשמת המפעל החלוצי הזה. הוא פנה בעזרת מקורביו למזכיר המדינה האמריקני ג'ון קלהון בבקשה שימנה אותו לקונסול בירושלים. קלהון אישר את הבקשה ובכך הפך קרסון לאדם הראשון שזכה למינוי הזה. אפשר שתרמה לכך העובדה שקרסון הציע לשרת במשרה ללא שכר.

השמועות על אופיו האקצנטרי ועל רעיונותיו המיסיונריים שנתפסו כמטרותיו הנסתרות (אף שלא טרח להסתירן מאיש) עשו את המינוי לשנוי במחלוקת. מה שסתם עליו את הגולל הייתה ההתנגדות הנחרצת למינוי שביטא "השער העליון" – ממשל האימפריה העות'מאנית.

אך העובדה שמינויו לקונסול בוטל, לא הפריעה לקרסון. במהלך הדיונים הלוהטים על גורלו המקצועי הוא הגיע לירושלים כשבאמתחתו יונה ודגל אמריקה, והציג את עצמו בפני כל בתור הקונסול האמריקני.

 

וורדר קרסון, דיוקן, תצלום דאגרוטיפ, שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה. באדיבות האגודה להיסטוריה יהודית-אמריקנית, ניו יורק וניוטן סנטר במסצ'וסטס

 

החשש מהמיסיונריות האוונגליסטית של הקונסול החדש התבדה עד מהרה. למעשה, קרסון הכריז מלחמת חורמה דווקא במיסיונריות הנוצרית שלטענתו מנצלת את מסכנותם של היהודים. בירושלים גילה קרסון לא רק את כשרונו לעורר מחלוקת, אלא גם את כשרון הכתיבה שלו.

בכל פעם שטענו אנשי ממשל או דיפלומטים אמריקניים באוזניו של קרסון כי אין בסמכותו לשמש בתור קונסול, ביטל את טענותיהם והשיב כי המינוי גרם לו להוצאות מרובות, וכי אינו מבקש לעצמו כל שכר. הגמול היחיד שאותו הוא מבקש, חזר ואמר, הוא הגנה לעצמו וליהודים העניים הנרדפים.

ההזדהות העמוקה עם אותו עם עתיק ונרדף שכנעה את קרסון להמיר את דתו. כעבור ארבע שנים מאז בוטל מינויו לקונסול, התגייר קרסון ולקח על עצמו שם חדש, אותו שם שבחר לעצמו בתור שם עט, ונקרא מאז "מיכאל בועז ישראל". באותה שנה החל גם לכתוב את ספרו התיאולוגי שגם מפרט על הסיבות לגיורו – 'מפתח דוד'.

 

בחירתו של המלך שלמה: קרסון מדמה את המלך הצדיק כבוחר בין היהדות לנצרות. מתוך "מפתח דוד"

 

כעבור חודש מהתגיירותו חזר וורדר לארה"ב כדי להסדיר את ענייניו הכספיים וגם, כפי שהעיד בספרו, "לראות שוב את פניהם של היקרים והאהובים עליי ביותר". חזרתו, כמצופה, עוררה שערורייה חדשה – גרושתו ובנו, בעזרת אחיו של קרסון, אליוט, הוציאו בבית המשפט בפילדלפיה צו המכריז על הקונסול מטעם עצמו כבלתי שפוי, וכמי שלא מסוגל לנהל בעצמו את רכושו.

 

מגן דוד ומתחתיו ראשי התיבות מ.כ.ב.י (כשמו העברי של קרסון: מיכאל בועז ישראל)

 

בתום משפט מתוקשר, שכלל קביעת אי-שפיות וערעור על הקביעה, משפט שאותו ניצל קרסון לניהול מערכה ציבורית לטיהור שמו, זכה קרסון והוכרז בתור אדם שפוי. את מרבית רכושו השאיר למשפחתו ובשנת 1852 חזר לירושלים כדי לסייע בהכנות לגאולה הקרבה.

עם חזרתו לארץ עסק קרסון בועז ישראל בניסיונות להקים התיישבות יהודית ביפו ובעמק-רפאים שבירושלים. מטרתו המרכזית הייתה לבטל את התלות היהודית במוסדות צדקה נוצריים שביקשו להמיר את דתם, דת האמת לפי אמונתו.

 

הניסיון של קרסון למשוך צליינים נוצרים לארץ הקודש בעזרת פירוט מחיר עלויות ההפלגה והשהות

 

בירושלים נשא לאישה את רחל מולדנו. נולדו להם שני ילדים שלא האריכו ימים והלכו לעולמם מעט אחרי פטירת אביהם האקסצנטרי ב-27 באוקטובר 1860. קרסון נקבר בהר הזיתים "בכבוד השמור רק לרב חשוב".

 

 

לקריאה נוספת אנו ממליצים על ספרו של דב גחנובסקי, מסיבות החברה הגבוהה: ועוד 100 סיפורים ירושלמיים, ובנוסף על ספר התערוכה שנערכה בספרייה הלאומית, ארץ החלומות: נוסעים אמריקנים לארץ הקודש במאה ה-19,

כתבות נוספות

מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

מייסד בצלאל מתנבא: הבוגרים שלי יקשטו את בית המקדש!

פססס… פססס… רוצה לקנות מי ירדן בשקל?

בראש השנה של 1906 הגיע לארץ ישראל מבקר מיוחד: איש עסקים ממולח מקנטקי. המטרה: לעשות "ביג ביזנס" מהמים "הקדושים" של הירדן

אנשי "החברה הבינ"ל למים מנהר הירדן" ונציגים עות'מאנים עם החביות המוכנות לייצוא. נהר הירדן, 1906

"בערב ראש השנה בא לעירנו האדון כליפורד נדוד מעיר קובינגטון באמריקה. האדון כליפורד נדוד עורך דין צעיר לימים, הוא מפקידי השררה של מדינת קונטוקי ובא לעירנו בשליחות חברה שיסד שם לספק מי הירדן לכל עולם הנוצרים לצרכי טבילת הילדים ושאר צרכי דת הנוצרית. האדון נדוד הביא אתו חביות מיוחדות להובלת המים מהירדן לארבע כנפות הארץ. את המים יבשלו בתחילה וימלאו את החביות ותחתמנה בחותם הקונסוליה האמריקנית".

(עיתון "השקפה" 26 בספטמבר, 1906)

האם יש דבר אמריקאי יותר מזה? בסתיו 1906 מגיע אל ארץ הקודש איש עסקים מקנטאקי ובלבו חזון: לעשות כסף לא קדוש ממים קדושים. אל הארץ הוא מגיע מצויד בעשרות חביות שאותם ימלא במימי הירדן שלנו. ובאמת, מי לא ירצה לגימה מהמים שישו בכבודו ובעצמו טבל בהם?

את האישור ללקיחת המים קיבל כליפורד מהשלטונות העות'מאניים. הקונסוליה האמריקנית בעיר הקודש התחייבה לחתום ולתת את ה"הכשר" הדיפלומטי לייצוא.

 

"השקפה". 26 בנובמבר, 1906. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

"החושב אדוני", שאל הכתב החרוץ של "השקפה" את איש העסקים הממולח, "כי זה יהיה עסק גדול ויביא רווח טוב?".

"אני מקווה… אני בטוח! בוודאי", השיב לו כליפורד, שכמו כל איש עסקים אמריקאי ידע שבביזנס צריך גם סבלנות. "שתים שלוש שנים תעבורנה ללא רווח, ובמשך הזמן הזה תוציא החברה הרבה, אך, אחרי כן, יתן העסק רווח חשוב בעד הקרן שהחברה תשקיע בו".

כליפורד התייחס לחזון ברצינות ולגמרי לא ראה בו גימיק, ושמע פועלו יצא ממדינתו קנטאקי אל כל קצוות תבלו:

 

The Bee משנת 1906 מקנטאקי מדווח על העסק

 

ועד… ניו-זילנד הרחוקה רחוקה:

ידיעה שפורסמה בעיתון ניו-זילנדי ב-21 בדצמבר 1906. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

חמישה שבועות חלפו והחזון העסקי הפך למציאות.

"האדון כליפורד נדוד, מעיר קלינגתון באמריקה, אשר בא הנה לפני שבועות מספר בשליחות חברת 'מי הירדן' לספק מי הירדן לנוצרים לצרכי דתם, גמר עתה את עבודתו ובעוד שבועיים ישוב לארצו!", חזר לדווח כתב "השקפה". "במשך זמן שבתו פה שלח לאמריקה שלשים אלף קילוגרם מים ממי הירדן, לזה השתמש בשלוש וחמישים גיגיות גדולות, שש מאות קילוגרם מים תכיל הגיגית האחת, כל גיגית הובלה מהירדן לתחנת מסילת הברזל בעגלה משוכה שלושה סוסים".

כאשר נשאל פעם נוספת על פוטנציאל השוק למוצר שלו, ענה איש העסקים כי הוא מקווה כי מי הירדן יהיו "ביג ביזנס" כדבריו.

לא הצלחנו לברר אם אכן הסטארט-אפ הפך לביג ביזנס, אבל בעקבות הסיפור תהה לעצמו הכתב החרוץ של "השקפה": "אם אין בארצנו מכרות זהב וכסף ואבנים יקרות, אולי יש בה אוצרות אחרות, ואחד מהם, מי הירדן להנוצרים. אולי תתכונן פה חברה יהודית לספק עפר ארץ ישראלי ליהודים בגולה?".

 

 






לבד/ה? השדכן המודרני העברי הראשון ימצא לך זיווג!

"חובב מוזיקה! שא לך אשה מורה לפסנתר שהיא נוסף לכך סימפטית ומרוויחה 15 לירות בחודש" - הכירו את יוסף ליבר, השדכן שיוכיח לכם כי לכל סיר יש מכסה

יוסף ליבר "השדכן המודרני, הזריז והנודע, הפופולרי והמפורסם", לא היה השדכן הראשון ביישוב העברי שפרסם מודעות בעתונים, אך הוא פרסם את מודעות השידוכים שלו, מודעות מלאות קריאות נרגשות של נשים וגברים המחפשים אהבה, בדבקות ועם ניצוץ שכמוהם לא ראינו. ליבר ניסח את מודעותיו כמו קופרייטר מדופלם, ואחרי הפרסום גם איגד אותן והוציא אותן לאור בחוברות ובספרים שהציע למכירה. אומרים שלכל דור ודור יש טינדר משלו, ואם תרצו, המודעות של יוסף ליבר היו הטינדר של הימים ההם ואולי אפילו הטינדר של סבא וסבתא שלכם.

 

 

מודעותיו הרבות של ליבר אומנם פרושות על גבי עיתונים על עיתונים שאפשר לראות גם היום באתר עיתונות יהודית היסטורית, אך ידיעות על חייו של יוסף ליבר יש באותם עיתונים רק מעט. ובכל מקרה, מעניין יותר להתעכב על הכינוי שבחר לעצמו ולתמוה, מה בעצם מודרני במקצוע השדכנות עתיק היומין?

 

 

ליבר נכנס לעסקי השדכנות כבר בשנת 1929. אפשר היה לכתוב אליו אל משרדו בתל אביב (ולצרף בולים בסך 10 מא"י בשביל תשובה), לבוא למשרדו ואפילו למעונו הפרטי! מרגע שהיה אפשר, אדון ליבר שלנו היה זמין ללקוחותיו דרך הטלפון. "כל העניינים מתנהלים בסודיות גמורה ובאחריותי" הצהיר ליבר בפרסומיו.

מה היה "מודרני" בגישתו של ליבר לתחום השדכנות ומה משב הרוח הרענן שהביא איתו לרווקות ולרווקי ארצנו?

בקטע הפותח את ספרון מודעות השידוכים שפרסם בתל-אביב בשנות 1938 שטח אדון ליבר את משנתו בכל הנוגע לשדכנות. בתור שדכן קשוב ומודרני, מיהר להרגיע את לקוחותיו הצעירים כי מה שנתפס על ידי הוריהם בטעות כדרישות מוגזמות הן בעצם "שאיפות נעלות יותר מהדורות הקודמים". על הדור הצעיר, שאותו הזמין ליבר אל משרדו, אמר ליבר כי "יש לו אידיאלים", אך עם זאת, "אין הוא מוצא את האמצעים בכדי לגשם (להגשים) אותם".

כשהדבר נגע לענייני זוגיות, נמצאה ארצנו בעמדת חסרון מול אירופה המודרנית: "כאן פעלו אך השדכנים מהדור הישן, ששמו לבם אך ליחוס ולכסף מבלי שתהיה להם הבנה כל שהיא בפסיחוזה (בנפש) של המשתדכים." ולמקרה שתהיתם, הבהיר השדכן, "דבר זה הביא כמובן לצרות מרובות! בחיי המשפחה."

ליבר ראה את עצמו בתור מורה דרך לחיי נישואין מאושרים. בחיבור "שיחה קצרה אודות הנשואין" שפרסם ב"השדכן המודרני – מדריך מודרני לנישואין בארץ" כתב: "לעולם אל תשתדך למען כסף. כי הכסף מעוור את עיניך, ותמיד תחשוב: 'בגלל כסף נמכרתי'. וכשהכסף יאזל, תהרהר תמיד בנשים אחרות שנקרו בדרך חייך ותקלל את עצמך: 'מדוע נישאתי דווקא לזו? הן האחרת יפה ונעימה הרבה יותר! הבן נא כי עושר אינו אושר!"

 

ליבר פתח את משרדו בשנת 1929 והוא מספר עד כמה מורכב היה הדבר: "זוכר אני איך שנלחמתי בכדי לפתוח בתל-אביב משרד מודרני לשדכנות. לא יכולתי למצוא עזרה בשום מקום. ולהיפך. צחוק וקלס היו מנת חלקי, ואני אף לא יכולתי לכעוס עליהם על כך, כי הם לא הבינו שארץ ישראל  זקוקה לשדכנים".

תחילה היו מודעותיו של ליבר אינפורמטיביות לגמרי. עם השנים, פיצח ליבר את הנוסחה והצליח לנסח במילים מעטות פרופיל שכל משתמשי אתרי ההיכרויות של ימינו היו מתפעלים ממנו.

 

 

אך האם מצא ליבר בעצמו את אותו אושר שלם? אפשר שאחת הסיבות שליבר פנה לעסוק בשידוך קשורה לרצון למצוא לעצמו אישה. נראה שהוא נחל הצלחה כי ב-1935 נישא יוסף לבחירת לבו ברוניה.

 

יוסף וברוניה מתוך חוברת השידוכים של יוסף ליבר

 

ליבר התעקש לגשר בין המסורת לבין העידן המודרני. ממסורת השדכנות עתיקת היומן שימר את הקשר האישי בין הלקוח ובין השדכן. הוא נפגש עם לקוחותיו באופן אישי (לעתים יחד עם אשתו ברוניה ולעתים לבד), התעניין בדרישותיהם, הקשיב למאוויהם והתאמץ לרדת אל מעמקי נפשם וגם, אל עומק כיסיהם.

 

מודעה מעיתון 'המשקיף' שהתפרסמה ב-13 באוגוסט, 1948, למודעה

 

מרגע שסיים את עבודת התחקיר שלו, גייס את נפלאות המודרנה לשירותיו. הוא חיבר פרופיל מפתה מכל המידע שאסף, כזה שיצוד את עיני בן או בת הזוג הפוטנציאליים. אל הניסוח המשובב צירף מספר פרטים גנריים – הגיל, המצב הכספי ולעתים גם ארץ המוצא של הלקוח/ה או העדה. לרוב סיכם הכול בכותרת פיקנטית.

 

 

הפרטים המעטים שמצאנו על חייו הפרטים של ליבר מלמדים אותנו שהשדכן המודרני שמר על אותה דיסקרטיות שאותה הבטיח שוב ושוב ללקוחותיו. עם זאת, מידיעה שפורסמה בעיתון המשקיף ב-29 במאי 1946 אפשר להבין שאין דבר, ואפילו יהיה הדבר תקנה מנדטורית נגד תליית כרוזים, היכול לעמוד בפני השדכן שמבקש למלא את המדינה שבדרך בשמחת אהבתם של זוגות טריים:

 

השדכן המודרני נתפס. כתבה מעיתון 'המשקיף' שהתפרסמה ב-29 במאי 1946. לכתבה

 

נדמה שהלהט והחיוניות הכבירים שאפיינו את השדכן המפורסם ביישוב לא נבעו רק מרצונו בפרנסה טובה. במלאכתו ראה שליחות מן המעלה הראשונה. הוא האמין שמשרד השידוכים המודרני שלו הוא אמצעי חשוב כדי לאחד וללכד את העולים החדשים – זרים ובודדים, אנשים הגונים ממשפחות טובות שאין מי שמכיר אותם בארץ, ושהוא יוכל לפתוח בפניהם את שערי הנישואין. הוא קרא אל צעירי וצעירות היישוב המתקשים במציאת זיווג לפנות אליו "בלב שקט כדי שאמצא בשבילכם את האושר המלא ותעזרו לבנין ארצנו ולתקומת המדינה העברית החופשית!".

את ה"אני מאמין שלו" על חיי הנישואין והאהבה הוא חיבר בצורת שיר ופרסם בכל החוברות שלו:

 

 

ואם אתם הקוראים, אם לא מצאתם עדיין את הנפש התאומה שלכם, אולי תמצאו אותה ברשימה של ליבר "רשימה גדולה ומקפת של בחורים ובחורות מכל הסוגים העדות והמעמדות. עשירים, עניים, בעלי השכלה אקדמית והשכלת בית ספר עממי, בעלות מקצוע, בעלות בית ופועלות."

"ברשימה זו," מבטיח ליבר "תימצא, בלי ספק, הנפש המתאימה לכם, ואם לא – אל תיוואשו. במשרדי עוד נמצאות רשימות המכילות אלפי שמות."

 

 

לקריאה נוספת

ד"ר אורית יעל, "השדכן המודרני: מהפכת השדכנות העברית של יוסף ליבר", קשר 52

 

כתבות נוספות:

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

שירי האהבה של הגיבורות הנעזבות