בנובמבר 1913 זכה המשורר הבנגלי רבינדרנת טאגור בנחשק שבפרסים – פרס נובל לספרות. אף על פי שהודו טרם כבשה את דמיונם של צעירים דוברי העברית באשר הם, ידיעה זו התקבלה בארץ ישראל ובשאר העולם היהודי כרעם ביום בהיר. זכייתו של משורר בן עם הנאבק כדי להשתחרר משליטת אימפריה זרה עוררה שאלה מציקה אצל קוראי העברית ברחבי העולם: מתי תורנו?
אלו שהרשו לעצמם להפליג בדמיונם עמדו בפני בחירה: במידה שהספרות העברית אכן ראויה לעמוד כתף אל כתף עם ספרויות העולם, מי הוא הכותב שצריך לייצגה? ההתמודדות הייתה דו-ראשית: בצידה האחד של הזירה עמד המשורר חיים נחמן ביאליק, ובצידה השני – המשורר שאול טשרניחובסקי. מה שהטה את הכף לצדו של ביאליק עבור אותם חולמים לא היה רק כוחו הפיוטי (בכזה התהדר גם טשרניחובסקי), אלא – יש להניח – גם המעמד שזכה לו כבר אז בתור "המשורר הלאומי".
היו מי שהתעקשו להרוס את החגיגה. את הבלון מלא התקוות שהפריחו אוהדי ביאליק על גבי העיתונות העברית מיהר דוד פרישמן לפוצץ, ובשניים בינואר 1914 המשורר, הסופר ומבקר האמנות העברי פרסם מאמר המלגלג על הרעיון בעיתון 'הצפירה', תחת השם 'אותיות פורחות'.
פרישמן הצביע על התרחשות מגוחכת החוזרת מדי שנה בשנה בסביבות תחילת חודש נובמבר: חדירתה של מילה חדשה אל שיחותיהם של אנשי ונשות התרבות – שמו (או שמה) של חתן (או כלת) פרס הנובל לספרות.
גם מבעד לעברית המיושנת בה משתמש פרידמן נוכל לזהות את הסיפור המוכר שהוא מספר: ההמולה הנוצרת סביב הזוכה האלמוני עד לא מכבר, זה "שאיש לא ידע לפנים את שמו, ואפילו את ביטוי של שמו אל נכון." אך מרגע שהוכרזה זכייתו נהרו צעירים וצעירות "לבתי ממכר הספרים ולבתי הקריאה ולבתי הביבליוטיקאות ולדרוש לתת להם למען השם את שירי המשורר ההודי" – שירים שספק אם תורגמו עד כה לעברית.
באירוניה נוקבת ממשיך פרישמן לספר כיצד אותה המולה מנופחת העבירה גם את אשתו שלו על דעתה, כך שמדי יום ביומו ביקשה להבין מדוע הוא – סופר ומשורר אלמוני לא פחות (ובעצם, הרבה יותר) – טרם זכה בפרס? "את פרס של נוביל תביא לי הביתה!", דרשה.
הסיפור הזה, הבדיוני לבטח, סיפק לפרישמן בדיוק את התחמושת שחיפש, והוליך את מאמרו אל המסקנה המתבקשת היחידה: לא רק שהוא (בניגוד להוראת אשתו) לא זכאי לפרס, אלא שכל עיסוק בזוכה עברי אחר הוא לא יותר מדיבורים ריקים ומנופחים. כי "אם נשוה את הגדול שבגדולינו עם היותר קטן שבאומות העולם, לא נבוא עוד לידי שיעור קומה", והרי "רק תמול שלשום החלונו לכתוב איזה דבר". יודעי דבר הבינו מיד מיהו אותו "הגדול שבגדולינו", כפי שמוכיחה רשימת הביקורת שהתפרסמה באותו החודש בכתב העת הספרותי שהקים אחד העם, וערך חוקר הספרות יוסף קלוזנר.
הסאטירה של פרישמן זכתה לתגובה זועמת משלה, הפעם ב'השילוח'. ברשימת ביקורת שהופיעה באותו החודש בכרך ל' של 'השילוח' התפלא הסופר זלמן עפשטיין (אפשטיין) כיצד מרשה לעצמו "סופר-כשרון ובעל טעם" לפרסם "בקלות-ראש על ימין ועל שמאל דברי-הבאי, שאינם אלא מתהימים ושהנפש היפה סולדת בהם".
אולי "העומדים מן החוץ… לא ידעו לעבר מי מכוונים כל אבני-הבליסטראות-שנזרקו בשצף-קצף ובחריקת-שיניים" במאמרו של פרישמן, אך "אנשי-המחנה של הספרות העברית יודעים ומבינים בשביל מי ובשביל מה בא כל הטורח הזה ולאן נועדו החצים המשוחים ברעל".
עפשטיין השתומם מכך שפרישמן נמנע מהתמודדות אמתית עם יצירתו של ביאליק ומהניסיון להוכיח כיצד היא, לטענתו, יפה רק לעמו ולא לשאר עמי-התרבות, "בעוד שהמשורר ההודי הוא פייטנה של האנושות כולה". במקום זאת, בחר פרישמן להחביא את דבריו באמצעות "טכסיסי-המלחמה", ש"הם כל-כך מוזרים ומשונים, עד כי להקורא המבין כמעט קשה להאמין, שהדברים יצאו מפי הסופר המפורסם".
חבר נשאר חבר
דברי הביקורת של פרישמן הגיעו עד לביאליק עצמו, שבחר לקדם אותם במכתב מבודח. במכתב האשים המשורר הלאומי את חברו בכך שדבריו הנוקבים מנעו ממנו כל אפשרות עתידית לזכות בפרס הנובל. פרישמן התנצל, ונראה שידידותם החמה של השניים לא נפגעה.
עשרים שנה מאוחר יותר, הגישה האוניברסיטה העברית את ביאליק בתור מועמד לפרס – ניסיון שכשל. שנתיים מאוחר יותר חזרה האוניברסיטה על הניסיון הזה. מותו של המשורר ביולי 34' קטע את הליכי הטיפול במועמדות. קוראי העברית נאלצו לחכות עוד 42 שנה עד לזכייתו של ענק ספרותי עברי אחר, הוא ש"י עגנון. לחתן או כלת פרס הנובל לספרות הבאים אנחנו עוד מחכים.
בונוס קטן לסיום: יצירותיו הרבות והנפלאות של אותו משורר הודי לא מוכר כביכול זכו במהלך השנים לתרגומים לעברית. עוד יותר מפתיעה העובדה שגדול מתרגמיו עד ימינו הוא לא אחר מהסופר והמשורר נטול פרס הנובל, דוד פרישמן.
כתבות נוספות
למי כתב חיים נחמן ביאליק את המשפט "לא ידעת עד כמה החלימו מגע אצבעותיך את לבי"?
"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק
