הרב הירש בצעירותו – מצאו את ההבדלים. התמונות לקוחות מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית
לאורך המאה התשע-עשרה נקרעו קהילות ויחידים יהודים באירופה בין שני קצוות רעיוניים: האורתודוקסיה מבית מדרשו של החת"ם סופר קראה להתנגד למודרניזציה השועטת בכל מחיר, בעוד הרפורמה ביקשה להתאים את היהדות לרוח המודרנה.
תפיסת "תורה עם דרך ארץ" שפיתח הרב שמשון רפאל הירש ביקשה לשרטט דרך ביניים, כזו שתימצא בין התנגדות לבין אימוץ מוחלט. הסיבה לכך נעוצה בהבנתו הבסיסית את ההלכה ואת הדת היהודית: עבורו, לא התקיימה סתירה בין חיים על פי ההלכה היהודית ובין ההתפתחויות המדעיות והרעיוניות שבלב המודרנה. למעשה, ראה הרב הירש במודרנה הזדמנות פז שיש לנצלה בחוכמה: הוא ביקש לתעל אותה לקיום החיים היהודיים והדת היהודית באירופה בדרך שלא תעמוד בסתירה איתם.
בשנת 1851 נקרא הרב שמשון רפאל הירש על ידי "אגודת הדת הישראלית" אל פרנקפורט שבגרמניה, והתבקש לשמש בתור רב העיר. ההזדמנות קסמה לו, והוא נענה להזמנה בחיוב. היה זה משום אתגר עצום עבור הרב הצעיר.
בהנהגתו הבוטחת של הרב הירש גדלה הקהילה בתוך זמן קצר מ-11 חברים עם בואו של הרב, עד לחמש מאות. דרך הביניים משכה אליה יהודים שטרם נעמדו לצדה של הרפורמה או של האורתודוקסיה. ובמאבק על ליבו של הרחוב היהודי, רתם הרב הירש את המודרנה לצדו.
שימוש מרתק באחת ההמצאות הטכנולוגיות הכבירות ביותר של המאה ה-19, אנו מוצאים בתצלום של הרב הירש. לבד מעצם הפנייה לטכנולוגיה המסעירה של הצילום – שפשטה בכל זרמי היהדות – נעזר הרב בטכניקה ספציפית, היא הגזירה וההדבקה.
מאה שנה לפני הפוטושופ ושאר תוכנות העריכה הגרפית, אנו מוצאים תמונה של כבוד הרב ש"רוטשה": לא מדובר בתיקון מטעמי צניעות, ובכל זאת – אם תשוו את שתי התמונות יזדקר ההבדל מיד: פניו של הרב כוסו בשיער פנים מרשים בתמונה "המתוקנת".
לפני:
אחרי:
הנסיבות המדויקות של תיקון התמונה אינן ידועות לנו, אפשר שהאמין הרב בכוחו המאחד של שיער פנים המזקין את פני המתהדר בו, ומעניק לתורתו משנה תוקף בעולם היהודי המסוכסך של המאה ה-19. ואפשר – ולמעשה סביר יותר להניח – שהתיקון בוצע על ידי חברה שהתמחתה בהדפסת ומכירת דיוקנאות של יהודים חשובים, וחשבה שתמונת הרב עם זקן תעודד את מכירותיה.
נינה קציר ז"ל, הייתה אישה יקרה. במרץ רב ביקרה חיילים, חולים ופצועים כפי שמצופה ממנה מתוקף מעמדה כאשת נשיא המדינה קציר. היא בטח לא חשבה שהיוזמה הקטנה שלה לטובת חיילי צה"ל תהפוך לשערורייה לא קטנה.
"האגודה למען החייל" מעניקה לנינה קציר תעודת הוקרה על פועלה למען החיילים. 7.9.1977. צילום: רבקה פריוולד, אוסף דן הדני
אך למה להקדים את המאוחר.
הכל התחיל בשלהי חודש דצמבר 1973. מדינת ישראל עדיין מנסה ללקק את פצעי מלחמת יום הכיפורים שהסתיימה רק חודשיים קודם לכן. החיילים תשושים; לא רק שהם עברו את המלחמה הכל כך קשה, היה עליהם לבצע פעילות מבצעית הרחק מהבית בשטחים העצומים של מדינת ישראל דאז (שכללה כזכור את סיני, הגולן והגדה המערבית). באותה תקופה נעשה ניסיון להקל כמה שיותר על החיילים: חבילות נשלחו, תרומות נאספו, הכל כדי לסייע כמה שיותר ללובשי המדים.
והנה באותם ימים מתגלה יוזמה חדשה של אשת הנשיא. נינה קציר רצתה להכין הפתעה קטנה לחיילים לכבוד חג החנוכה הממשמש ובא. הגברת קציר פנתה לשגריר ארצות הברית בישראל, קנת קיטינג, והוא הצליח להשיג תרומה של 3,000 גיליונות. "כתב העת הזה יהיה חומר בידורי טוב לחיילים", נימקה קציר את החלטתה לספק את הגליונות כמתנה לחג לחיילים בחזית.
הדיווח בעמודו האחורי ב"מעריב", 19.12.1973, שהחל את הסערה
מיד לאחר פרסום הידיעה בעיתונות, אשת הנשיא גילתה כי לא כולם שמחים על היוזמה המקורית-משהו שלה. הנושא פתח שיח ציבורי גדול, ומבול של מכתבי קוראים החל לשטוף את העיתונים.
"חיילי צה"ל הצטיינו תמיד במוסריותם והיא שהבדילה בין חייל צבא הגנה לישראל לבין חייל מצרי או סורי", כתבה הגברת נעמי אריאל. "אסור לגרום להרס הדבר החשוב לנו ביותר בימים אלה – רוח המוסר של צה"ל". ואילו הגברת יהודית רחמני נזפה ממש באשת הנשיא: "אין זאת אלא הוכחה נוספת לטענה, שאם הייתה ירידה מוסרית בעם – חפשו את האשמים במנהיגים. בנטייה להיות ככל הגויים".
הסופר, הפובליציסט ולימים גם חבר הכנסת, משה שמיר, הקדיש גם הוא את טורו ב"מעריב" לפרשה. "אני משער כי הבשורה עברה כאש בין הבחורים: 3,000 בחורות-פגז עם דדים סילוניים, בעירום מלא ללא רשתות הסוואה, מה דרוש יותר לחייל יהודי במלחמה הארוכה הקשה ביותר שניהלו הוא ועמו מעולם?", כתב שמיר והוסיף בתקיפות: "מה שמותר לעשות לבחור מהשק"ם, המחלק צילומי עירום יחד עם הוואפלים – אסור לאשת הנשיא. פשוט מאוד וחד וחלק".
בצד המסנגר על אשת הנשיא, התייצבו כמובן החיילים עצמם.
"איננו יודעים מדוע אנשים ונשים בעורף טרחו ודנו על עתונים אלו במקומנו", שלח החייל יצחק שדה בדואר צבאי, את עמדתו ואת עמדת חבריו. "הם ויתרו על המשלוח, אבל אנו איננו רוצים לוותר. אנו רוצים להודות לגב' קציר על יוזמתה ולחזק ידיה… אנו מבקשים: שלחו לנו גיליונות פלייבוי! אנחנו כבר ילדים גדולים!".
אך הלחץ עשה את שלו. המשלוח אפילו לא זכה להגיע לישראל ונשאר בלונדון כאבן שאין לה הופכין. החיילים המותשים נאלצו למצוא דרכים אחרות להעביר את זמנם בחג החנוכה.
אם הייתי מספר לכם את הסיפור הבא, הייתם אומרים שהמצאתי אותו כדי ללגלג על חסידים. אז לא. כפי שתיווכחו, הדברים הללו נדפסו שחור על גבי לבן בספר חרדי חדש שיצא לפני כשנה. למידע המופלא שיוצג כאן הגעתי בזכות הפורום החרדי הלמדני 'אוצר החכמה', שבו הובאו הדברים בתערובת אופיינית של השתאות ולגלוג.
מי יעמוד בסוד קדושים?
הספר מלכות שלמה, שנדפס בשנת תשע"ו ב'מכון באר התורה', בלייקווד שבארה"ב, בעריכתו של יעקב ישראל ניסן, עניינו בתולדותיו ובמנהגיו של האדמו"ר שלמה טברסקי מהורניסטייפול (1981-1923). אדמו"ר זה, מבית שושלת טברסקי (צ'רנוביל), היה רבם של חסידיו בארצות הברית. הוא גר רוב ימיו בדנוור שבקולורדו, ולא נחשב – ימחלו לי מעריציו – לאדמו"ר מן השורה הראשונה.
וזה מה שהודפס בספר בעמוד ריז (סימן ג), שם עוסק המחבר במנהגי ליל הסדר של כבוד האדמו"ר זצ"ל, ובמיוחד במה שנהגו הוא והמסובים עמו לשיר אחרי שירת 'חד גדיא'. והנה, כטוב לבם עליהם בארבע כוסות, וכשכרסם כבר התמלאה במעדני החג, כך היו שרים:
אחר 'חד גדיא' היו שרים שירה זו: 'רוח, רוח, רוח, רוח, מן העץ נפל תפוח. הוא נפל מראש העץ, הוא נפל והתפוצץ. חבל חבל חבל, על התפוח שנפל, שנפל מראש העץ, שנפל והתפוצץ', עד כאן לשונו. והדברים עומדים ברומו של עולם על פי סוד.
ובהערה סב העיר המהדיר הנבון:
מי יעמוד בסוד קדושים? אך לפי פשוטו יש לומר דהשיר מקונן על גלות ישראל שנמשלו לתפוח, כדאיתא ב[מסכת] שבת (פח ע"א), ונפלו מאגרא רמה לבירא עמיקתא.
לשפשף את העיניים ולא להאמין!
השיר הקדוש הזה, שעומד 'ברומו של עולם', שיש בו 'סוד' והוא 'קינה על גלות ישראל', אינו אלא דקלום שכל ילד בישראל, שלמד בגן ילדים עברי מאז שנות השלושים של המאה שעברה, הכיר ומכיר.
ולפלא שבנוסח האדמו"ר כתוב בסתמיות 'מן העץ נפל תפוח', בעוד שאליבא דחכמי הפילולוגיה, בנוסח המקורי כתוב 'בפרדס נפל תפוח', שבוודאי אפשר לדרוש על כך תלי תלים של הלכות (פרד"ס!!!)… אבל 'מי יעמוד בסוד קדושים', ובוודאי גם בזה יש סודות עמוקים.
'תַּפּוּחַ נָפַל': מי כתב את הדקלום הקדוש?
הדברים הללו הביאו אותי לנסות ולהתחקות אחרי שורשיו של הדקלום וגלגוליו.
השיר, שכותרתו המקורית, כפי שנראה, היא 'תפוח נפל', זכה לתהילת עולם בזכות המקראה המיתולוגית גן גני, שערכו לוין קיפניס וימימה אבידר-טשרנוביץ. במקראה זו נדפס השיר למן המהדורה הראשונה והנדירה (הוצאת נ. טברסקי, תל אביב תש"ז, עמ' 67) ואילך, וכותרתו היא 'חֲבָל, חֲבָל שֶׁנָפַל!'.
גן גני, מהדורה ראשונה, תש"ז, עמ' 76
אגב, השיר 'תפוח זהב', שהודפס בראש עמוד זה, נכתב על ידי שמואל בַּס והולחן על ידי מנשה רבינא. מעניין אם גם בו יש סודות טמירים…
בדף הקרדיטים של השירים שליקטו קיפניס וטשרנוביץ הופיע תחילה המידע המוטעה הזה המייחס את מקור השיר ל'חֲבֵרֵנוּ':
מיהו 'חֲבֵרֵנוּ' זה? את מקורה של הטעות נסביר בהמשך, ובכל מקרה במהדורות הבאות תוקן הקרדיט ונרשם שמו של המחבר האמתי, אהרן אשמן.
זהו כמובן המשורר, המחזאי והמתרגם אהרן אַשְׁמַן (1981-1896), יליד אוקראינה שעלה לארץ בשנת 1921. אשמן, לימים מממייסדי אקו"ם ומראשיה, ראה את עצמו בעיקר כמחזאי (מחזותיו הידועים, 'האדמה הזאת' – על ייסוד חדרה, ו'מיכל בת שאול' הועלו בתיאטרון 'הבימה') ומתרגם (במיוחד ליברית לאופרות).
אשמן חיבר כמה מן השירים שהפכו נכסי צאן ברזל של הזמר העברי, וכך אנו חייבים לו את 'שירת הנודד' ('הי צִיוּניוּנֵי הדרך'), 'עד אור הבוקר', 'ככה כך ולא אחרת', 'עוז ואייל', 'הביתה', וגם לא מעט שירי ילדים, ובהם 'עוגה עוגה' (שיר שנחשב 'עממי', עד שמחברו, א"א, זוהה בידי אליהו הכהן לפני כיובל שנים), או 'כד קטן' לחנוכה. אשמן גם תרגם מיידיש לעברית שירים ידועים כמו 'בין העצים הירקרקים' של ח"נ ביאליק או 'מקום מנוחתי' של מוריס רוזנפלד. אפשר להניח שאשמן עצמו לא היה מונה את הדקלום הקדוש על נפילת התפוח בראש רשימת הישגיו.
ומדוע כונה אשמן בדף הקרדיטים של גן גני בשם 'חברנו'? ובכן, אין זה 'חברנו' כי אם 'חברי'.
המקראה חֲבֵרִי: ספר לימוד הקריאה והכתיבה לשנת הלימודים הראשונה, בעריכתם של אהרן אשמן ויצחק פֶלֶר, ראתה אור לראשונה בתל אביב (הוצאת השכלה לעם) בשנת תרצ"ו (1935), עם איוריה של איזה הרשקוביץ, ושם (בעמ' 66) אכן נדפס, כנראה לראשונה, הדקלום 'תפוח נפל'.
שער 'חברי'
חברי, תל אביב תרצ"ו (1935)
יצחק פלר (1967-1889), שותפו של אשמן, היה מורה ותיק ומנהל בית הספר 'תל נורדוי' בתל אביב, שהתמחה בהוצאת מקראות לימוד וחוברות עבודה לתלמידים בחופש. המקראה חברי הייתה כנראה מוצלחת במיוחד. בשנים הבאות היא תוקנה ושופרה ויצאה במהדורות נוספות רבות (האחרונה בהן ב-1965).
הלחנים של הדקלום הקדוש
לא נדע באיזה לחן שרו האדמו"ר וחסידיו באמריקה את הדקלום. מכל מקום, נותרו בידינו לפליטה כמה ניגונים של הדקלום הקדוש, אף ששמם של המלחינים אינו ידוע.
מרים בן-עזרא שווה בעצמה סיפור. פרופסור אלן נדלר מסר לי מידע רב עליה. מתברר שמדובר בשם הבמה של הרבנית (!) מרים דנבורג (Denburg) ממונטריאול, שנפטרה בשנה שעברה והיא בת תשעים ושלוש.
הדקלום הפשטני של אשמן, שנפוץ בכל הגנים בישראל, זכה לחיקויים ולגרסאות שונות. הנה 'פזמון עצי ההדר' בגרסתו של נחמן רז (2015-1924), איש קיבוץ גבע ולימים חבר כנסת מטעם המערך.
רז, שבין השאר גם כתב לגבעטרון את השיר הנפוץ 'כי אבד אשר עבר', חיבר את גרסתו המבודחת בשנת 1957, לכבוד חגיגות פורים בקיבוצו:
השפעה קצת יותר מתוחכמת של הדקלום הופנמה בשירו של נתן זך, 'אני שומע משהו נופל', שנדפס לראשונה בשנת 1960 בקובץ שירים שונים וזכה לפרשנויות רבות ומעניינות:
נתן זך, שירים שונים, תל אביב תש"ך, עמ' 59
הנה כי כן, ראו כיצד התגלגל לו התפוח מראש העץ אל מקומות שאפילו יוצרו לא יכול היה לחלום עליהם.
תעלות השקייה בפרדס בראשון לציון, שנות השלושים (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקני)
ערב אחד הגיע מֻעַלִם, כלומר מלמד, למסיבה כלשהי. שם, כשהוא תחת השפעת אלכוהול (קד אכד מנה אלשראב), הוא התלונן על מצבו, כולל על 'משהו המגיע לו מפלוני'. אותו פלוני, שילדיו למדו אצל המעלם הנ"ל, היה גם הוא במסיבה. ויכוח התגלע ביניהם, המעלם נעלב מתשובת אבי הילדים, ונשבע כי לא ילמד אותם יותר. כאשר התפכח ממשקהו (פלמא פאק מן אל שראב) – התחרט, כיוון שאין לו פרנסה חוץ מן ההוראה, וטען כי לא היה זה אלא דרך צחוק…
איך אנחנו יודעים כל זאת? כי המלמד, או מי מטעמו, התיישב וכתב שאלה בדבר האירוע, שהופנתה ל"רבותינו הדיינים הגדולים החכמים המעולים". השאלה נמצאה בגניזה. ישב וכתב, ואולי קרא שוב, ואולי נעזר באחרים. בשלב מסוים הוא כנראה הבין שניסוח השאלה באופן הזה לא מאיר אותו באופן חיובי במיוחד. בצד השני של אותו דף שעליו כתובה השאלה בנוסחה הראשון, נכתבה השאלה בנוסח שני "מתוקן" – אולי בעצת בית הדין, ואולי בעצת מכרים ותומכים.
בנוסח השני של השאלה דמותו של המעלם חיובית יותר – קודם כל, אין כל זכר למסיבה ולאלכוהול. דבר שני, מופיע פרט חשוב – המורה מלמד בנות קטנות (מעלם צגאר בנאת). ולמה זה חשוב? כי מסתבר שהבנות לא מוכנות להיחשף (לם יפעלו ינכשפו), כלומר להסיר את צעיפיהן המכסים את פניהן, בפני אדם אחר מלבדו. ומכיוון שנשבע שלא ילמדן – הן כעת בטלות מלימודיהן. מכאן (וממקורות אחרים) ניתן ללמוד שנשים יהודיות הלכו בפנים מכוסות ברעלה מחוץ לביתן, בדיוק כמו הנשים המוסלמיות והנוצריות. בנוסף, אף אחד אחר לא מחליף את המורה. והמורה מעוניין לחזור וללמד את הבנות. האם מותר לו להפר את שבועתו, שעליה התחרט?
"מעלם צגאר בנאת": הנוסח השני של המכתב
בנוסח השני של השאלה היא כבר מופנית לרמב"ם עצמו – "מרינו ורבינו הרב הגדול בישראל ירום הודו". הטיוטה הזו כבר היתה הרבה יותר טובה מבחינתו של מלמד הילדות, אך עדיין לא מושלמת, והיא גם כללה טעויות כתיב לא מעטות. היה צורך להעתיקה מחדש, עם תארי הכבוד הנדרשים בפניה לרמב"ם, ועם עוד כמה 'שיפוצים' קטנים בפרטים כדי לשפר את סיכוייו של המורה לקבל אישור להתיר את שבועתו ולחזור לעבודתו.
גם הנוסח השלישי של השאלה התגלה בגניזה, על דף אחר. השאלה כוללת פניה ארוכה ומליצית בעברית לרמב"ם – "הדרת יקרת צפירת תפארת כ(בוד) ג(דולת) ק(דושת) מרינו ורבינו אדוננו גאוננו משה, הרב הגדול, הפטיש החזק, יהי שמו לעולם, אשר שררתו שררת האמת והצדק, מבערת החדק, מחזקת הבדק…" וכו' וכו'. לאחר מכן מופיע הנוסח שבטיוטה השניה של השאלה, עם שתי תוספות חשובות. האחת: "אין תועלת שתלמדנה (אותן) נשים, כי הנשים מלמדות טעות (ומא פי תעלים אלנסא פאידה אד אלנסואן יקרו טעות)". תוספת זו באה כנראה לשלול תשובה אפשרית שטוענת שאם הבנות דואגות לצניעותן, שילמדו עם מורה אשה. התוספת השניה: "ואלמעלם נפסה סגיא נהור" – המלמד עצמו הוא עיוור. כלומר, יש כאן צניעות מהודרת ביותר – גם אם הגבר ירצה, הוא אינו יכול לשלוח מבטי זימה לעבר הבנות. זה גם מסביר מדוע הן הסכימו ללמוד רק איתו, ורק אצלו הסכימו 'לחשוף את עצמן' – רק עם המלמד העיוור הן חשו שלא 'מפשיטים אותן במבטים'…
הנוסח השלישי של המכתב, גם הפעם מופנה לרמב"ם
בסוף השאלה מופיעה עוד תוספת קטנטנה, הנוגעת לתוכן הלימוד – "והוא מבאר להן התפילה בערבית (והו ישרח להם אלצלאה ערבי)" – עדות על הערבית כשפת-האם המובנת של היהודים, והשפה היחידה בדרך כלל לנשים, שכאמור לרוב קיבלו חינוך יהודי בסיסי בלבד.
שלוש העריכות השונות השתלמו – על הנוסח השלישי והעדכני של השאלה מופיעה תשובתו של הרמב"ם, בכתב ידו, בו הוא מתיר למלמד, אם התחרט, להתיר את שבועתו בפני שלושה יהודים ולחזור ללמד את הבנות.
תשובת הרמב"ם על הנוסח השלישי והסופי
מה למדנו מכאן? למדנו על בנות לומדות, על כיסוי פנים, על מורים מלמדים שלא מקבלים את המגיע להם ומתמרמרים על כך בהשפעת אלכוהול, ועל היחס הרציני לשבועות. ובעיקר למדנו כאן על האופן שבו שאלות חברתיות-הלכתיות נוסחו שוב ושוב, פרטים מביכים הושמטו ואחרים נוספו, כל זאת על-מנת לקבל את התשובה הרצויה מבחינת הפונה.
(הנוסח הראשון והשני של השאלה נמצאים בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TSG1.21, ופורסמו ע"י מ"ע פרידמן בספר היובל לגויטיין 'מחקרי עדות וגניזה'. הנוסח השלישי ותשובתו של הרמב"ם נמצאים בספריה הבריטית BL5519B1, ופורסמו ע"י בלאו במהדורתו לשו"ת הרמב"ם, סימן רעו)
הדיווח בעמודו האחורי ב"מעריב", 19.12.1973, שהחל את הסערה
